5 – בעניין תפילה מתוך כובד ראש ומתוך שמחה

קיבלתי מאמר חשוב ויפה מאת עודד לוין (הקישור למאמר כאן), לגבי השאלה האם להתפלל בבית המדרש או בבית הכנסת.
התוכן בקיצור נמרץ וסיכום פשטני מאוד וחוטא לפרטים ולדקויות שהכותב עמד עליהם, היה בהתחלה ההרגשה הנפשית שבית המדרש הוא מקום עם הרגשה ביתית למי שלומד בו בקביעות, שם האדם מוציא לפועל את כוחותיו, שם הוא מרגיש שהוא נמצא ו'יש'. ואפשר שזה לא עולה בקנה אחד עם ההרגשה של תפילה שהיא עמידה מול הבורא ביראה והכנעה ומיעוט עצמו. בהרגשה שאין לו מציאות ואין לו 'יש' והוא רק ריק ונזקק ותלוי ומקבל.
ואחר כך עבר שם להביא ולבאר מאמרי חז"ל ואת ההלכה בעניינים אלה.
זה מה שכתבתי כהתייחסות למאמר:

בעיני מאוד נכון להתחיל מההרגשה האישית ורק אחר כך לעבור למקורות. שמעתי בשם רבי ירוחם ממיר שהיה חוזר הרבה שכך יש ללמוד, גם הלכה וגם אגדתא. הוא היה אומר שהתורה כולה היא סביב האדם כמו שרש"י ותוספות הם סביב הגמרא. וכמו שקודם קוראים את הגמרא ורק אז לומדים רש"י ותוס' עליה, כך יש לקרוא קודם את האדם ונפשו ורק אז לקרוא את התורה שסביב זה.
בלי זה אפשר לפלפל בלי סוף כל מיני שעשועים אינטלקטואליים. להגיע למשהו אמיתי בתורה זה להגיע לחלק שלו עצמו בתורה, שניתן רק לו ולא לאחרים. וזה רק דרך האספקלריא של הנפש הפרטית שלו שצריכה לגעת בדברים ולהיות הקרקע עליהם הם צומחים.
המהלך הכללי של המאמר מאוד יפה ונכון בעיני.
לגבי מה שכתבת שהתפילה היא בהכנעה ונמיכות אולי אפשר להוסיף גם את המאמר בסוטה ה' א' "אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר שנא' (ישעיהו סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו'"
.
אולי אפשר להוסיף עוד עניין בזה. שמשתלב במה שכתבת ואולי מוסיף עוד זווית בזה.

בטור או"ח סימן צ"ג כתב:

"ובעמדו להתפלל לא יעמוד אלא מתוך כובד ראש פירוש באימה והכנעה דתנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כדי שיכנע לבו למקום ותניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס אלא מתוך שמחה ולכך נהגו לומר אשרי ופסוקי דזמרה קודם תפלה כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה שעוסק בדברי תורה

ותניא אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה שלא יהא לבו טרוד בה והיינו נמי כמו מתוך שמחה שהתורה משמחתו דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ירושלמי רבי ירמיה אומר לא יעמוד אדם להתפלל אלא מתוך הלכה פירוש שתהיה פסוקה כדמפורש בגמרא דידן:
העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי פירוש לענין לעמוד מתוכו להתפלל שגם זו שמחה הוא לו שעוסק בצרכי ציבור וי"מ אותו לענין שא"צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא"צ לפסוק מת"ת להתפלל למי שתורתו אומנתו:"
הוא אסף כאן מאמרי חז"ל (מהסוגיא בברכות תחילת פרק ה'.) שמתחילים ב "אין עומדין להתפלל אלא מתוך …"
לכאורה חז"ל נתנו כמה אפשרויות שונות ודינים שונים מתוך מה עומדין להתפלל.
אפשרות א – כובד ראש (אימה והכנעה)
אפשרות ב' – שמחה (עסק בתורה שהוא שמחה של מצווה וכגון אשרי ופסוקי דזמרה, ועי' רש"י ברכות לא א ד"ה אלא מתוך שמחה)
יש עוד דין נפרד שלכאורה הוא לא אפשרות מתוך מה כן עומדים אלא שלילה שאומרת מתוך מה אסור לעמוד, שלא יעמוד מתוך הלכה שאינה פסוקה כי אז ליבו טרוד בה.
.
זה כמובן קצת תמוה שיש אפשרויות שנאמרו כדי שנבחר מהם כפי רצוננו.
וגם לפי זה תמוה למה הוסיף "והיינו נמי כמו מתוך שמחה".
"ותניא אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה שלא יהא לבו טרוד בה, והיינו נמי כמו מתוך שמחה שהתורה משמחתו"
לכאורה אין הבדל אם הוא לומד הלכה לפני התפילה או מוכר עגבניות (הרי גם מוכרי עגבניות מתפללים ותפילתם יכולה להיות מן המובחר), הנושא הוא לא מה הוא עושה אלא מה הוא מרגיש בלב, וצריך שירגיש או כובד ראש או שמחה (כמובן של מצווה ולא של הוללות). ומלבד זה צריך גם שלא יהיה טרוד. כמו בעירובין ס"ה א שנאמר שם שהבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים, ופירש"י משום שהוא טרוד. וכמו כן העומד מתוך הלכה שאינה פסוקה הוא טרוד בלימודו. לפי זה לא מובן כלל למה הוצרך הטור לומר שמתוך הלכה פסוקה היינו נמי מתוך שמחה.
דרך הטור תמיד לכתוב רק דברים הכרחיים להבנת ההלכה כמו שאמרו אותה חז"ל ולא להוסיף ווארטים ורעיונות ודרושים משלו ללא שיש הכרח גמור לזה (במקומות שנדמה שהוא עושה את זה, יש לעיין היטב ואז מבינים למה דבריו מוכרחים ובאים ליישב קושי יסודי בהלכה). כאן לכאורה זה סתם רעיון לא מוכרח שהתורה משמחתו. אפשר להבין את ההלכה גם בלי זה.
לכן נראה שמה שאמרו חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך …" יש ללמוד את הלשון "אלא" כמו שלומדים בכל הסוגיות ולפי הראשונים שפירושו רק זה בדווקא, בלבד,  ולאפוקי משהו אחר.  לכן כשנאמר מאמר המתחיל ב"אלא" בסיום מהלך של סוגיא, מפרשים שחוזר בו מכל מה שנאמר מקודם ואומר פירוש חדש לגמרי, ולא מוסיף על הראשונות.
ולפי זה יוצא שיש כאן חידוש, שכובד ראש ושמחה הם דבר אחד. שיש רק דבר אחד שמתוכו עומדים להתפלל. אותו דבר עצמו נקרא פעם אחת כובד ראש ופעם שנייה שמחה. וכבר מצינו כך בפסוק וגילו ברעדה.
וכעין זה ברמב"ם בהלכות יסוה"ת פרק ז':
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין"
.
.
כיוון שכל המאמרים שאומרים "אלא" מדברים על דבר אחד, שהוא גם כובד ראש וגם שמחה, ממילא כך יש לפרש גם את המאמר מתוך הלכה פסוקה.
זה לא בא רק לשלול הלכה שאינה פסוקה שהיא טורדת. אלא להיפך, עיקר ההלכה הזו באה לומר שיש להתפלל מתוך הלכה. כל הלכה זה מתוך שמחה, רק שהלכה שאינה פסוקה היא טורדת ולכן צימצמו את ההלכה של לעמוד להתפלל מתוך הלכה, להלכה פסוקה בלבד.
ברור שאין הכוונה דווקא למעשה לימוד ההלכה, שהרי מותר למכור עגבניות וכל מעשה כשר אחר ולא כל אחד מחוייב כל הזמן ללמוד הלכה כל הזמן. אלא מדובר על המצב הנפשי שלימוד הלכה הוא המייצג האידיאלי שלו. זה המצב של שמחה שהיא גם כובד ראש.
הבאת את הגמרא במועד קטן טז: "גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש (שיר השירים ז, ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר"
זהו משום שתורה היא זיווג. היראה וההכנעה והאימה ומיעוט עצמו וההשתחוויה והנמיכות הם ביטול המחיצה שמפרידה, שהיא תחושת המציאות העצמאית של ה"אני". שמרגיש לי יאורי ואני עשיתיני. אני קיים, כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. כשזה נשבר, התוצאה היא התבטלות שממנה קרבה עד כדי דיבוק ודעת אלהים. זו פשיטת בגדים שלפני הזיווג. זה יכול להיות כואב כמו קילוף עור, כיוון שאנחנו מזדהים עם הבגדים הצואים האלה, אבל באמת זו שמחה.
בהקדמת המשנה מבאר הרמב"ם את המאמר אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, באופן שמבואר שכל מעשה שבעולם יכול להיות זיווג של הלכה ולהיקרא ד' אמות של הלכה כשנעשה למען תכליתו המהותית. והמאמר הזה שאין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה הוא זה שממנו למדו להתפלל במקום שגורסים הלכה.
וכך גם העוסק בצרכי ציבור, זה לא משום שזה עסק קדוש וגבוה ורוחני כמו עיסוק בתורה אלא משום שזו שמחה, כי גם תורה היא רק משום השמחה.  ועוסק בדרכי ציבור שייך לשמחה במיוחד כמו הלומד הלכה, כיוון שזו צורה שלמה של התכלית והזיווג, וכמו שמתבאר שם בהקדמת המשנה. והביאור בעומק כוונת הקדמת המשנה שם עמוק וארוך והארכתי בו כבר במקום אחר.
.
מה שכותב שתורה היא מתוך שמחה ולא כותב שתורה היא משום כובד ראש, משמע שהעיקר היא השמחה, וכובד הראש הוא רק מאפיין של השמחה.
וכך גם משמע מלשון הרמב"ם לגבי נבואה, שהעיקר שמחה וכובד ראש הוא רק מראה באיזה סוג של שמחה מדובר.
.
.
לגבי תורה שהיא נוכחות של הכח של השכל האנושי וודאי זה נכון וכמו שכתבת.
אבל יש גם מאמרים לגבי תורה וכגון שהיא הולכת דווקא למקום נמוך כמו שמים הולכים למקום אשבורן. וזוכים לתורה על ידי ששמים עצמו הפקר כמדבר. ורק מי שמקיא חלב שינק משדי אמו ומקיים בעצמו מכתת עצמו על דברי תורה וממית עצמו באהלה של תורה.
ובאבות ו:
 והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימהביראהבענוהבשמחהבטהרהבשמוש חכמים,בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט סחורה, במיעוט דרך ארץ, במיעוט תענוג, במיעוט שנה, במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתישב לבו בתלמודו, שואל [כענין] ומשיב [כהלכה] שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכוין את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו,
מה שכתבת שתפילה הוא עמידה מתוך מיעוט וביטול עצמו, הכרת התלות והאפסות, מתוך יראה והכנעה כובד ראש, ולימוד הוא מתוך הנכחת הכוחות שלו ומלחמתה של תורה וכו', זה וודאי כך במציאות, ולא רק אצלנו אלא גם רואים מחז"ל שזה כך, ומה שהראית הוא נכון, וגם המסקנה שלך מזה נכונה.
רק לענ"ד יש בזה עוד מהלך נוסף, שאינו סותר אלא הוא מהלך יותר פנימי ועמוק, המהלך של המהרש"א (בבחינת אלה ואלה דא"ח),  שאולי אפשר לשאוף לגלות את השמחה שיש בתוך היראה וכובד ראש ואימה והכנעה של התפילה (שזה כבר קו דק וסמוי שמשייך את התפילה לעניין הנבואה), ומצד שני את האימה וההכנעה והיראה וכובד הראש ומיעוט עצמו שיש בתוך ההתנצחות והמלחמה של בעלי תריסין, בתוך השמחה וההנאה השכלית והתענוג שיש בלימוד תורה שהיא תורתך שעשועי (שזה קו דק וסמוי לעניין הגבוה והנעלם כמעט כמו נבואה של "תורה לשמה"), אז כבר אפשר גם להתפלל בתוך בית המדרש.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 5, 5 - בעניין תפילה מתוך כובד ראש ומתוך שמחה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 5 – בעניין תפילה מתוך כובד ראש ומתוך שמחה

  1. אברהם הגיב:

    יכול להיות שזה גם מבאר פן נוסף לתפילה (מתוך תלמוד מוסבר) שזה לא רק ביטול עצמי וכניעה. ודוגמה טובה בזה שאברהם התפלל על סדום.
    (חומר למחשבה:

    היחס כלפי הבורא יש לו שני פנים, האחד נקרא בנים, והשני עבדים. אבינו מלכנו. גם למציאות שני פנים, האחד הפן האמיתי, שהכל הוא האצלה מהבורא יתברך, דבוק בו, אחד איתו באהבה ומאור פנים. הפן השני הוא הטבע של העולם החומרי המסתיר את האחדות עם הבורא.

    מהבחינה האמיתית של המציאות, אין שום סיבה לבטל את ה"אני" של הנברא בעמדו מול בוראו. להיפך, זו אהבה הדדית, והבורא מתוך אהבתו רוצה שהאדם יהיה קיים במלוא הוויתו, בקומה זקופה.

    בפן של השקר הטבוע בעולם החומרי, ה"אני" של האדם נתפש כמתחרה בבורא, כמורד בו ורוצה להיות במקומו. לכן כדי להתקרב אל הבורא יש הכרח בהכנעה.

    זוקף בשם, הכוונה שבזמן הזכרת השם, האדם חווה שעצם המציאות, העובדה שמה שיש הוא אכן קיים, היא עצמה הבורא בהתגלותו אלינו, ואז הוא במבט נכון על הבריאה, ואין צורך בהתבטלות, להיפך, השם זוקף כפופים. ההתבטלות מקומה רק בהכנה לזה, כשבא לבקש המשכת ברכה ועוד לא הזכיר את השם).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s