4 – על ויכוחים בנושאי אמונה, ועל חקר אריסטו או התלמוד

מתוך מכתב.
התייחסות למאמר שנכתב כאן

יש פרופסורים מהאוניברסיטה שמדברים על התלמוד ואומרים דברים על השקפת העולם שלו ודרך המחשבה שלו וכו'.
מי שעמל הרבה שנים בלימוד ישיבתי מעמיק בדרך כלל מרגיש שאין לו שייכות לדיבורים האלה, ואם שואלים אותו מה הפילוסופיה והשקפת העולם ודרך המחשבה של התלמוד ואיך התלמוד מגדיר את האמונה הדתית (לפי שכל, לפי רגש, וכו'), ואיך נגדיר את החכמה שבתלמוד, האם זו חכמה לוגית או נפשית או ספרותית או מיסטית,  וכו' וכו',  אין לו מה להשיב, לא לכאן ולא לכאן.
זה קצת דומה למישהו שמברר על שידוך, אומרים לו כל מיני הגדרות על השידוך, היא כזו וכזו. אחרי שהוא חי איתה חמישים שנה ועכשיו מראים לו את הפנקס שבו כתוב כל מה שאמרו לו כשהוא בירר על השידוך, ושואלים אותו האם זה נכון או לא, אין לו מה לענות. היא לפעמים כך ולפעמים להיפך, לפעמים שכלתנית ולפעמית רגשנית, לפעמים סבלנית ולפעמים כועסת וכו'.  וזה לא סתירה אם מכירים אותה מקרוב, ככה היא.
וזה מדובר באשתו ששווה לו. התלמוד לא שווה לנו, הוא מעלינו, הוא ים אינסופי ברוחב ובעומק של חכמה עליונה שהיא הרבה הרבה יותר גבוהה ורחבה מהיכולת שלנו לתפוס. אנחנו רק כלב שמלקק טיפה מהים, והלוואי שנהיה דג קטן ששוחה בתוך הים. אם נשאל דג קטן ששוחה בים איך הוא מגדיר את הים, בתור אחד שכל חייו חי בים, ובקי בים, והים הוא כל עולמו, בטח שהוא מומחה לים, ועכשיו אפשר לשאול אותו איך להגדיר את הים. לדג קטן אין שום מושג על הים. זה הרבה מעליו.
דג קטן יכול רק לומר שבים הוא מרגיש טוב, ששם מקום חיותו. כמו שאומרים הדגים לשועל שמזמין אותם לצאת מהנחל. אבל אין לו שום תשובות לחוקרי הים שמבקשים לדעת כל מיני דברים על הים, ולהשוות איפה יותר נכון, בים או ביבשה, וכו'.
כל מה שאני כותב הגדרות או דברים כלליים על אריסטו או על סוגיות בתורה ובאמונה ובכל דבר, זה רק שבאותו רגע מאותה זווית היה נראה לי כך, לפי המצב שלי באותו רגע. זה מבטא רק אותי. ייתכן שאומר הפוך לגמרי אחר כך, וזה לא סתירה. כמו מי שמטייל בין הרים וגאיות וכל פעם רואה את הנוף אחרת. אני לא מתיימר אף פעם לומר דבר ברור וסגור על התורה עצמה. ילד בן שלוש לא יכול לומר שום דבר מבורר וסגור על אבא שלו. הוא פעם תופש כך ופעם תופש אחרת. כי הוא לא יכול להקיף את כל אבא שלו בתודעה שלו. וקל וחומר ב"ב של ק"ו אנחנו מול התורה או אריסטו. בלי שייכות לשאלה האם אריסטו זו חכמה אלוהית או אנושית. אם הרמב"ם אמר עליו שהוא הגיע לתכלית מה ששכל אנושי יכול להשיג, בוודאי בהשוואה אלינו אי אפשר בכלל לתאר את ההבדל.
אם למשל יש ויכוח ומישהו טוען שהתלמוד הוא ספר מאוד חכם כי יש בו ניתוחים לוגיים יפים ומסובכים ומדוייקים ומורגש שיש בהם עומק (אם כי קשה להגדיר אותו). ומישהו אחר יטען שזה ספר טיפשי כי יש שם שדים ורוחות, ונושאי הדיון הם מוזרים וטפשיים, אם פיל בלע כפיפה מצרית, וכתוב שם שעם הארץ מצווה לקרעו כדג וכו'.
אין לי בכלל יכולת להשתתף בויכוח כזה, אינני יודע להשיב על הטענות ולא מבין למה הן בכלל קשות. אם מישהו יטען שאני והעולם שאני חי בו והחיים שלי עצמם הם טפשיים ולא נכונים. טפשי לעבוד כמה שעות להשתכר דמי סעודת היום, לעבוד כמה שעות לקנות מצרכים ולהכין אותה, לבלוע אותה בכמה דקות, וזמן קצר אחר כך להיות רעב שוב. האם יש לי יכולת להשיב על קושיות כאלה. ככה זה וזהו, אני לא יודע אם זה חכם או טפשי, אם זה טוב או רע, ולמה זה כך ולא אחרת. כך אני חי וזו עובדה ותו לא.
וגם אין לי עניין לנצח ולשכנע. נניח שבן השיח ישתכנע שהתלמוד הוא חכם ולא טפשי, כי עובדה שגדולי עולם עצומים מצאו בו טעם וכתבו עליו הרבה וכו'. מה זה נותן? רק אם אותו אדם יתעוררו בו איזשהם כיסופים פנימיים שמושכים אותו להכנס להיכל של התלמוד ולהתחיל לעמול באטיות ויגיעה ומסירת נפש במשך שנים ארוכות, אז נהיה מזה תועלת. ואת זה לא משיגים מויכוחים כאלה. אם זה מתעורר זה מתעורר מהאדם בעצמו. השפעה חיצונית לעיתים רחוקות מסייעת אחרי שיש בו כח עצמי, וזה לרוב לא ויכוח וטענות אלא משהו אחר לגמרי. החפץ חיים פעם עטף במעילו בחור צעיר שהיה לו קר מאוד, ואותו בחור הרגיש חום מהמעיל שגרם לו לרצות לשקוע בלימוד. השפעות כאלה מעוררות ורק אם כבר יש שורש באותו בחור. ויכוחים וטענות והוכחות לא מועילות בכלל.
ההוכחות שיש ברמב"ם על מציאות הבורא הן לא לשכנע מישהו, אלא מי שכבר יש לו נוכחות של בורא בעולמו והוא חי כעומד מולו, ההוכחות האלה הן התבוננות בבורא לדעה אותו, להתחבר אליו בשפה של השכל, במגע של התאחדות משכיל שכל ומושכל, שזה הזיווג עם המהות הפנימית היסודית של האדם כאדם, שעיקר צורתו היא צלם אלוהים שבו שזה שכלו (במובן העמוק של שכל שזה מה שכותב בהלכות יסוה"ת עין הלב).
כתוב "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".  מי שמאורס לבורא ורוצה לדעת אותו, ההוכחות של הרמב"ם במו"נ חלק ב' פרק א' על מציאות הבורא (שלקוחות מאריסטו) הן התבוננות מאוד עמוקה על הבורא שאם לומדים אותן בעומק מגיעים להתקרבות אליו דרך הדעת (על דרך והאדם ידע את חוה אשתו) וזוכים ל"וידעת את ה'" עד כמה שאפשר במיעוט כוחנו. כל הוכחה היא סוגיא עצומה עם רבדי עומק רבים מאוד. זה כמו ללמוד את ספר בראשית, הלימוד בספר בראשית לא סובב האם אפשר לדחות את ההסתכלות של ספר בראשית על הבריאה והאמונה או לא, האם הוא נשק מספיק חזק לנצח את האתיאיסטים או לא. כל פסוק הוא שער לעולם עצום שאפשר להכנס אליו ולחיות בתוכו ולא להגיע לחקרו חיים שלמים. אלה לא הוכחות שמיועדות לשכנע מי שלא מאמין. לכן אין בכלל עניין לדון בשאלה האם אפשר לדחות את ההוכחות והאם ניתן להגן על ההוכחות ממי שדוחה אותן וכו' וכו'. אלה לא תרגילי מתימטיקה או לוגיקה.
.
.
לדעתי האמונה (ההכרה שיש בורא בעל רצון ומשגיח) כן מבוססת על שכל ולא על "אמונה" שהיא מעל השכל. אבל אין הכוונה שהוכחת האמונה מבוססת על השכל.
למשל מתימטיקה מבוססת על השכל, אבל אם מישהו כופר במתימטיקה כל עיקר (לדעתו מישהו סתם בדה שקר שרירותי שיש מספרים ושאחד ועוד אחד הם שתיים, ובאמת אין בכלל דבר כזה מספרים, שהרי אין להם גוף מוחשי), המתימטיקאי לא יכול להוכיח לו שכלית שהוא טועה. המתימטיקאי יכול רק לומר טוב לי לחיות כמתימטיקאי ותו לא. מי שרוצה להכנס איתי להיכלות המתימטיקה ולהנות מיפי חכמתה ונועם זיווה מוזמן. מי שלא רוצה להכנס לשם, מכל טעם שלא יהיה, אינני יכול להוכיח לו שהוא טועה ואני צודק. וגם אין טעם שאלחץ עליו.
הסיבה שמתימטיקאי מקדיש לזה את חייו היא רק בגלל שיפי חכמת המתימטיקה ונועם זיווה נעימים לו. אין באמת שום סיבה אחרת. ואם מישהו אחר יאמר שבכלל המילה מספר או מתימטיקה עושה לו צמרמורת, והוא אוהב רק פיוט ויוגה ופסיכולוגיה ואין שום מקום למתימטיקה בחייו, מה המתימטיקאי יכול להשיב לו. אין בכלל טעם שייתווכחו.
גם אם המאמין הדתי סבור שזו חובה מחייבת. אם יבוא אלי מישהו שכל ימיו מקדיש לעזור לקשישים, ויאמר לי שיש הרבה מאוד קשישים מוזנחים בתנאים נוראים ומתייסרים וזו חובה מוסרית מחייבת לחלוטין לעזור להם כל יום כמה שעות, לא אקשיב לו. לכל היותר אתרום לו מטבע ואקווה שיסתלק. לי יש את תחומי העניין שלי בחיים שלי. אני מציל לוויתנים מהכחדה או מקים מועדני אגרוף לנוער מצוקה או אוהב לשחות בים כל יום או לנגן פסנתר. הוא לא יכול לעקור אותי מחיי בגלל שהוא שקוע בלעזור לקשישים, ומה אכפת לי שלדעתו זו חובה מוחלטת. כך מסתכל האתיאיסט על הדתי שמנסה לשכנע אותו, ובצדק.
משום מה נשפכות הרבה מילים על מי צודק יותר, המאמין או האתאיסט. ואנשים פועלים לעשות "הסברה" למען העמדה שחביבה עליהם. בעיני אין לזה שום טעם ושום מקום, אין בכלל שאלה כזו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 4 - על ויכוחים בנושאי אמונה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s