2 – קצת על ההיסטוריה הנפשית שלי. ובעניין "עצמי כוזב"

(מתוך מכתב)

אני מרגיש שיש אמת במה שכתבת על הקושי שלי להתחבר לאנשים.
אני לאט לאט לומד לראות ולקבל שאכן אני סוחב פגיעה נפשית די רצינית יחסית.
לפעמים יש נטיה להסתכל על תנאים חיצוניים כאינדיקציה לפגיעות נפשיות. למשל מי שהיכו אותו, או שהתעללו בו מינית, וכו' וכו'. דברים כאלה לא תמיד הם אינדיקציה. לפעמים אנשים ישבו ביחד במכונית והיתה תאונה, אחד מת או נפגע קשה מאוד והשני יצא כמעט בלי פגע. אני מכיר מישהו שבאמצע שקם מהמיטה עשה תנועה לא טובה והחליק ושבר את שתי הרגליים בשבר מורכב שעשה אותו נכה.
לפעמים נדמה לי שאם היינו מסתכלים בעיניים שרואות את הנפש, כמו צילום רנטגן של הנפש, היינו רואים בכל האנשים בסביבה שלנו פצועים קשה, כמו בבית חולים צבאי בחזית של מלחמת העולם, ערימה של אנשים מרוסקים ושבורים. אבל גם ביחס לנוף הזה אני מרגיש שאצלי זה יחסית מהמקרים היותר פגועים.
אצלי יש נתונים חיצוניים גם, וכנראה לקחתי את זה די קשה.
מנסיוני זה לא מועיל לי לנסות לתקן או לשנות. יותר מועיל לנסות להיות קצת יותר מודע לזה, ככל האפשר, וברור שאפשר רק מעט,  ולנסות להתנהל עם זה. כמו למשל מי שיש לו כסא גלגלים מחפש בית בלי מדרגות וכו' כדי לשפר את היכולת שלו לחיות עם הבעיה שלו בלי לנסות לשנות את עצמו ולפתור. בזה עצמו יש כח מרפא שמשפיע גם על הבעיה עצמה. כשהיא לא מוכחשת, כשרצון החיים לא נכנע לבעיה, זה מועיל לה.
חלק מההתנהלות היא להעביר חלק מהאנרגיה של החיים לכתיבה. זה כמובן לא תחליף מלא, יש בזה פחות נפש ויותר שכל, אבל זה גם משהו. עם תינוקות וקשישים סיעודיים קל לי, אני לא מרגיש מאויים, וגם למדתי לראות בהם יותר מהחלקים שדומים לי כאדם, ולכן אני עובד איתם. וגם אני משקיע יורת בזוגיות והיא ממלאת אצלי תפקיד מאוד משמעותי בקשרים האנושיים.
.
.
יש בזה עניין שלא כתבתי עליו הרבה למרות שהוא מרכזי וחשוב. כי הוא מאוד מבלבל וקשה להגדרה ולהסבר, וההתעסקות איתו יכולה גם להזיק.
כתבתי מעט על זה והבאתי מאמר של דונלד וויניקוט על זה. כאן. Ego Distortion in Terms of True and False Self.  מן הסתם לא קשה למצוא את המאמר באנגלית.
הוא מעמיד הבחנה בין "עצמי כוזב" ל"עצמי אמיתי".
אמא שיש לה מוכנות מסויימת (כמובן זה לעולם לא מושלם וגם לא צריך שיהיה מושלם, צריך רק מידה מסויימת שמספיקה) שיהיה לה תינוק, מקבלת דברים שהוא מביע. הוא מרעיש, בוכה, דוחף, רעב, צוחק, מחייך,  רוצה לשחק, רוצה חיבוק, רוצה להשתולל, רוצה על הידיים, רוצה לבכות, רוצה לישון, לא רוצה לישון, מקיא, וכו'. כל הדברים האלה האמא לפעמים לפי הכח שלה מקבלת שהוא מביע משהו, ולפעמים לפי הכח שלה מוכנה שהוא יביע דברים כאלה ומתייחסת אליו דרך זה.
דברים כאלה הם פעילות שנובעת מה"אני האמתי" של התינוק, ואם הם מקבלים יחס, אותו אני אמיתי יכול לצמוח ולחיות.
יש מקרים שלאמא בכלל אין מקום נפשי שיהיה לה תינוק, ואין אצלה בכלל הסכמה שהוא יביע את עצמו יתפוש מקום ותהיינה לו דרישות והוא יביע את עצמו. המקרה הקלאסי הוא שאין לה כח נפשי, היא סחוטה או פגועה וכו'. יש מקרים יותר מורכבים שגורמים לאמא להתנהג כך למרות שנראה שיש לה כח ורצון.
ילד רך לא יכול לשאת את התחושה שהקיום שלו לא רצוי, דחוי. בשבילו אמא זה העולם כולו. לכן הוא לומד איך כן להיות רצוי. הוא קולט שאם הוא יהיה כך וכך אז אמא כן תוכל לקבל אותו. האני שלו מעוצב לפי תבנית, שנובעת ממה שהוא חושב שיגרום לאמא לקבל אותו. זה האני הכוזב False Self.
.
החידוש המיוחד של וויניקוט, שבו הגדלות שלו, היא להבין עד כמה גדול הכח שיש לאני הכוזב להשתלט על האדם, כמה משכנע הוא יכול להתחפש לעצמי האמיתי, כמה הוא יכול להשכיח מהאדם לחלוטין את מי שהוא באמת.
.
למשל יש אנשים מאוד חברותיים, מאוד מקובלים ומרכזיים בחברה, שהחברה היא מרכז חייהם. מי שהוא לא חברותי יכול להרגיש שהם מזוייפים. יש ספר שנקרא The Catcher in the Rye, ששם הבחור המתבגר מרגיש כך כלפי הרבה אנשים.
fony
(a fake person, poser, poseur, someone who tries too hard to fit in, not true to themselves)
כל אחד מכיר את התופעה הזו. אנשים כאלה לרוב גם קשה להם להיות לבד הרבה זמן. הם מרגישים שעמום וריקנות וחוסר אנרגיה של חיים בלי חברה.
האנרגיה, שמחת החיים הטבעית, באים רק מהעצמי האמיתי.
יש אנשים ששבויים עמוק בתוך עצמי כוזב והם מאוד אנרגטיים וקופצים מהמיטה בבוקר מלאי כח, כי יש להם מטרות, הם משיגים הישגים, הם בונים הצלחה וכו'. או שהם בנו חיים של מסיבה ומפגש עם אנשים והם קמים בשמחה להיות עם חברים. לחיות סתם, בלי בילוי מענג או לא שגרתי או עבודה כדי להשיג מטרה כלשהי, או פגישות עם אנשים, זה לא ממלא אותם אנרגיה לקום בבוקר בשמחה וכח. ואין להם דרך להתמודד עם חיפוש למצוא מעט תוכן ומשמעות ושמחה בחיים כאלה.
foni  זו תופעה קיצונית, ושם הבעיה היא לרוב שטחית. אנשים כאלה לרוב לא קשה להם להיות מודעים במידה כלשהי למצבם ולבעייתיות שבה. עם קצת עזרה והסתכלות הם יכולים להבחין בכוזבות של העצמי הכוזב ובסבל של העצמי האמיתי. הבעיה אצלם לרוב היא לא עמוקה. אני מביא את הדוגמה הזו רק כאילוסטרציה שטחית למשהו הרבה יותר עמוק.
כשזה עמוק, העצמי האמיתי פשוט נעלם ואיננו.
אצלי, בגלל שיש פגיעה במקום הרגיש של להאמין שאני רצוי ושיש לי מקום בעולם, שיש לאנשים מקום לקבל את הנוכחות שלי, אני לא יודע לעמוד מולם בקשר ולהיות מי שאני. אני אוטומטית מתאים את עצמי אליהם.
כשאני עם פלוני יש ניר אחד וכשאני עם אלמוני זה ניר אחר. הקשר מבוסס על לחשוב על הצרכים שלהם, על מה ישמח אותם, על איך אני יכול לעזור להם ולא להפריע להם. אם אני חושב על מה אני צריך זה בדרך כלל מורגש כ"כלום". אני בסדר, אין לי צרכים ורצונות ובוודאי לא דרישות. תופשים אותי כאדם מאוד נוח ומאוד טוב ובעיקר מסור ונאמן. אני חושב שביסודי יש לי תכונות כאלה, אבל ברור לי שחלק גדול מזה הוא מנגנון כדי להשקיט את הפחד מדחייה. והבעיה היא שאני לגמרי משוכנע שזה מה שאני מרגיש. אני כמעט לא יכול להגיע למשהו אחר, יותר אמיתי.
המבחן שזה לא בריא הוא שאין לי בחירה. אם למשל אני חושב שנכון בעיני להיות בקונפליקט מול אדם מסויים ולא להסתכל על הצד שלו והצרכים שלו אלא לומר לו את הצד שלי, או פשוט לומר לו שאני לא מעוניין לספק את הצרכים שלו, זה מאוד קשה לי.
מישהו שהוא טוב לב ונח לבריות באופן בריא, יש לו שם חופש בחירה. כשהוא מחליט שהוא לא רוצה להיות כזה הוא יכול לא להיות כזה. אם אדם משועבד לזה זה סימן מובהק שזה לא בריא.
.
אצל ילדים מאומצים הבעיה של עצמי כוזב מוגזם נפוצה יותר. חסר אצלם בהרבה מקרים הבטחון המוחלט שתמיד יקבלו אותם כמו שהם, שלא יתחרטו וירצו להחזיר אותם. והם לומדים להצמיח עצמי שבנוי לפי מה שנראה להם הציפיות של הסביבה. אדם לא יכול לחיות בשקר כל הזמן. זה לחלוטין בלתי נסבל. השקר הורס לאט לאט את כל העולם הפנימי. לכן הילד מאמין שהוא באמת כזה כמו שהסביבה מצפה שהוא יהיה. השקר הופך בתודעה שלו להיות אמת. וזה מאוד מאוד מרחיק לכת. החידוש כאן הוא שזה מרחיק לכת הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. העצמי האמיתי הולך ונעלם, ומגיע למצב שזה בכלל לא נגיש יותר. אם ילד כזה אחרי שנים שהוא בנה את האישיות שלו ואת העולם הפנימי שלו מגיע לטיפול, והמטפל אומר לו שיש לו אישיות שהיא עצמי כוזב, שבנויה לפי ציפיות של אחרים, הילד שאולי כבר התבגר לא יכול בכלל להבין על מה מדברים, לא יכול להתחבר לזה. הוא נשבע מכל הלב שהעולם הפנימי שלו, שהרגשות שלו, שהזהות שלו בתוך עצמו, זה אמיתי. הוא מרגיש שהוא יודע מי הוא באמת. ואם המטפל לוחץ עליו הוא יעזוב אותו בכעס.
.
.
אין הבדל בין העצמי הכוזב לעצמי האמיתי בתכונות או מידות או דרכי התנהגות או מחשבות רגשות רצונות וכו'.
כי כל הדברים האלה תמיד אדם בונה לו לפי הסביבה ומהלך החיים. יש בסיס יסודי שהאדם נולד איתו ועל זה הרבה מאוד נבנה מהחוץ. מי שיש לו עצמי כוזב בנה לעצמו לפי מהלך חייו בצירוף תכונותיו היסודיות מערכת של רגשות ומידות ודפוסי התנהגות ורצונות וכו' וכו', וכל אדם בריא גם עושה כך. לא כאן ההבדל. ההבדל הוא רק במקור האנרגיה. לאדם יש מקור אנרגיה פנימי מכח העובדה שהוא חי. הוא יכול לבנות לעצמו עצמי מחונך ותואם ציפיות של חברה. הוא יכול להיות נסיך, ג'נטלמן, חבר בבית הלורדים, רב גדול, אפיפיור, כוכב כדורגל או מוזיקה, וכו' וכו'. ולחיות לפי ציפיות של חברה ולפי חינוך קפדני ואגרסיבי ולפי תבניות קבועות, ועדיין להיות בריא מאוד נפשית. זה כמו עץ שאם הוא צומח בין שני סלעים גבוהים קרובים זה לזה, הוא צומח לפי התבנית של הרווח בין שני הסלעים, והוא מקבל צורה לפי תבנית קבועה ונוקשה, ועדיין הוא בריא לגמרי. כי הוא יונק מהשורשים של עצמו.
אם הוא מתנתק מהשורשים של עצמו, והוא עץ אפרסקים אבל הוא גדל כמו עץ שזיפים, כי אחרת יסלקו אותו לגמרי, ולכן הוא לא יונק משורשיו, זה עצמי כוזב. ההבדל הוא באנרגיה בלבד.
מי שחי עם עצמי אמיתי בריא, יש לו מעיין חי בריא של כח מבפנים, אנרגיה, שמחה, יכולת לתפקד. כמו שיש לתינוק בריא. הוא לא צריך לסחוב את עצמו, לגרור את עצמו בכח. מי שסוחב, שכבד, זה אומר שמשהו מנותק אצלו מהמקור הטבעי של האנרגיה, ואחת הסיבות יכולה להיות עצמי כוזב. מי שמציב לעצמו כל הזמן מטרות ומרגיש המון אנרגיה לכבוש אותן, או ממלא את החיים בתענוגות, בילויים, בידור, חיי חברה חיצוניים וכיו"ב, וצריך את זה כדי שיהיה לו כח להתנהל, זה גם אופן של לסחוב בכח.
.
 יכולים להיות שני אנשים שעושים בדיוק אותו דבר. שניהם פקידי עירייה גרושים ועניים ובודדים שרק עובדים אוכלים וישנים וכו'. אחד סתם סובל וקשה לו אבל הוא מוצא כח לחיות וקם בבוקר בלי קושי מיוחד ומרגיש וחווה את הקושי ומקווה לטוב. והשני אין לו כוחות, הוא גורר וסוחב וכל הזמן זה יותר קשה לסחוב והכוחות מתמעטים והוא מחפש בהיסטריה ובלי הגיון ושכל איך להתמלא. קשה לו יותר ויותר לקום בבוקר, לתפקד. הוא פחות מרגיש את הכאב, הוא יותר קהה ואטום. השני פחות מחובר למקור האנרגיה הטבעי של החיים. וזה יכול להיות סימן שהוא חי עם עצמי כוזב. הוא לא באמת החליט ורצה את הבחירות שלו. אף אחד לא רוצה באמת להיות פקיד עירייה, אבל יש אנשים שלפי האפשרויות שלהם מחליטים מרצונם שכך בחירתם ואחרי שבחרו אז הם גם רוצים בזה. לא רצון סוער ומתלהב אבל רצון כלשהו מותאם למציאות. ויש כאלה שבחרו בזה רק כי האשה רצתה שיעבוד במשהו יציב ומפרנס או אמא רצתה או סתם היה צריך לעשות משהו ואיכשהו זה קרה כאילו מעצמו. אנשים עם עצמי כוזב לא פועלים מכח מעיין פנימי של החלטות ורצונות ובחירות. הם נגררים. או שהם מאוד רוצים ומאוד נלהבים, כמו שאני רציתי להיות חרדי. למלא את החלל הריק, לצאת מהכובד והקושי והכאב. למצוא משהו שימלא בחיים ואנרגיה. זו בדרך כלל ריצה לא מאוזנת, קיצונית, והיא תמיד נכזבת, כי זה לא יכול להתמלא מכח משהו חיצוני. זה בור בלי תחתית.
במשך שנים חיפשתי רב אמיתי שאוכל לדבוק בו. אחר כך תלמידים אמיתיים. וכמובן חיפשתי זוגיות ומשפחה שתהיה מאוד קרובה ומלאה וחמה וכו'. הרגשתי שדברים כאלה יתנו לי מילוי פנימי, שיהיה לי שמחת חיים טבעית, פחות כובד ונטיה לעצבות ולפעמים דכאון, אנרגיה פנימית. וזה לא עבד. כי הסתובבתי עם חור בלי תחתית. חור כזה לא יכול להתמלא מבחוץ. והוא גם מכרסם ומקלקל את היחסים האלה. זו נטיה ליחסים טוטאליים, סימביוטיים, וזה לא עובד ולא אפשרי ולא בריא ולא נכון.
.
.
האדם שנשלט על ידי עצמי כוזב באמת מרגיש לחלוטין שהעצמי שלו אמיתי. ומאוד קשה להבחין.  זה משכנע לגמרי את המטפל ואת כל מי שבסביבה.  המטפל יכול להבחין שהעצמי הוא כוזב רק לפי סימנים עקיפים. אם האדם נקלע למצב שהוא לא עסוק בריצה תלותית להישגים ומטרות או תענוגות או חיי חברה, ומרגיש שאין לו אנרגיה, שלא טוב לו, שהוא עייף, והוא לא יודע למה, זה יכול להיות סימן.  אם יש לו פנאי והוא לא חייב פרנסה ואומרים לו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, והוא לא יודע מה לעשות, לא יכול למצוא משהו שהוא באמת רוצה, לא ברור לו בכלל מה זה להיות רוצה, זה גם אולי סימן. ויש עוד סימנים כאלה, וגם דקות הרגשה של מי שמתכוון לחפש את הנושא הזה. מזה אפשר להגיע למסקנות לגבי עצמי כוזב. כמובן יש המון ספרים של פסיכולוגים על זה שעוסקים גם בסימנים כאלה שיכולים להיות מאוד מורכבים ומתעתעים.
לשאול את האדם, או להקשיב לו, זה לא מגלה על העצמי הכוזב. האדם נשבע שהוא מאושר והכל טוב ובאמת הוא מאושר והכל טוב אצלו וזה משכנע לגמרי.
  .
 .
.
לדעתי כל דבר אפשר להסביר בסיבה פסיכולוגית, וזה נכון, אבל זה לא מקטין מהאמת של סיבות אחרות. איכשהו זה במקביל ומתאים זה לזה. אם אדם מקבל החלטה שכלית על משהו, מה שיש לו גם סיבה פסיכולוגית לא אומר בהכרח שההחלטה השכלית היא רק כיסוי מזוייף לסיבה הפסיכולוגית. איכשהו זה יכול להיות שזה אמת וזה אמת והם פועלים ביחד. יש גם החלטות רגשיות למשל אם אדם מרגיש שהוא מרחם על מישהו ועוזר לו, זה יכול להיות מנגנון פסיכולוגי נניח של התמודדות עם רגשי אשמה או עם פחד מדחייה וכו' וכו', אבל במקביל ייתכן גם שזה פשוט רגש רחמים בריא וטוב. זה לא סותר, למרות שנראה מוזר שיש צירוף מקרים ששתי הסיבות עובדות ביחד.
הקדמתי את זה לאמירה שמבחינה פסיכולוגית הסיבה העיקרית (תמיד יש עוד הרבה סיבות נוספות) שחזרתי בתשובה בגיל 18 היא כדי למצוא עולם שבו יש קשרים חמים אמיתיים וטובים עם האנשים מסביב, שאפשר לתת בהם אמון מלא והם קשרים שבאים בקלות, הרי כולנו יהודים בניו של הקב"ה ומלאים אהבת ישראל חמה כאיש אחד בלב אחד. קהילה שאצלה הקשר הטוב, האחווה, הוא מיסודות האמונה שלה.
ולקחתי בקיצוניות את העניין של ליהפך לחרדי "אמיתי". תוך כשנתיים כבר אף אחד לא זיהה שאני חוזר בתשובה. התעקשתי להכנס לישיבות שלא מיועדות לחוזרים בתשובה, והצלחתי שם והשתלבתי מאוד. למדתי את השפה והתנועות והמניירות ובעצמי שכחתי שלא נולדתי שם. מי ששמע במקרה שאני חוזר בתשובה היה נדהם, ממש סירב להאמין. גם נטיתי לא לגלות את זה ככל הניתן. החלפתי את השם מניר ליצחק (קראו לי בלידה יצחק אבל אף אחד לא השתמש בזה). הרגשתי וחשבתי שנולדתי וגדלתי בטומאה גמורה, ואני חייב ללמוד מאוד בהתמדה בלי הפסקה כדי לשרוף באש של התורה את כל אותן השנים, ואת כל מי שאני, מהשורש, ולהיברא מחדש כתינוק שנולד מחדש כבן תורה.  בהמשך כבר לא היה אכפת לי שלא כולם חיים באחווה חמה ובלב אחד. שחיתי כדג במים בעולם החדש שלי עם האני החדש שלי והרגשתי בו טוב כמו שהוא, גם אחרי שהכרתי אותו לאמיתו היטב עם כל המחדלים וכו'.
.
.
אחרי שהפסקתי להיות חרדי, היו לי כמה שנים, ועדיין זה לא התרפא לגמרי, שהרגשתי שיש לי חור בתפישה של הזמן. כמו למשל מישהו שאיבד את ההכרה לעשרים שנה, והתעורר, ובתודעה שלו רצף הזמן נמשך מאותו מקום שבו הוא איבד את ההכרה, וחסרות לו עשרים שנה.
.
איבדתי לגמרי את הזכרון של מה היה כשהייתי חרדי. יכולתי לזכור את העובדות החיצוניות, אבל מבחינה רגשית זה היה כמו מישהו שראה סרט קולנוע או למד שיעור היסטוריה. הוא יכול לספר מה קרה עובדה אחרי עובדה, אבל  אין לו את החוויה שהוא חי אז, שזה היה הוא, ואין לו מושג מה קרה בעולם הפנימי.
.
דברים שאני עושה וחושב כחילוני, בתקופה שהייתי חרדי הם היו לחלוטין משהו שלא יעלה על הדעת, משהו שלא יכול בכלל להיות נתפש בתודעה. כמו שיאמרו לך שתתגייס לארגון טרור מוסלמי ותרצח אנשים. ודברים שעשיתי וחשבתי כחרדי עכשיו בעיני הם לחלוטין לא נתפשים.
אבל החור בזמן מבחינה תודעתית הוא הרבה יותר עמוק מזה. זה ממש לא היה אותו אדם מי שחי בתקופה ההיא. קשה מאוד להסביר ולתאר את זה. ברור לי שזה לא דבר שקורה לרוב החרדים. כאילו נכנס בי דיבוק או שד וזה לא הייתי אני בכלל. אני לא מכיר את האדם שהיה שם בתוך הגוף שלי כשהייתי חרדי.
זו תופעה מוכרת אצל נפגעי כתות. בכתות זה המנגנון שמשתמשים בו, ליצור עצמי כוזב שישתלט על העצמי האמיתי לגמרי וישכיח אותו. אנשים שם מאושרים לגמרי, מישהו כתב על זה: "יושבים בתוך שלוליות של אור". יש להם אמונה מלאה בלי סדקים וספקות, מלאים באהבה. הבעיה היחידה היא שזה בכלל לא הם. זה כמו זומבים. ואין להם שום יכולת להבין את זה, ולפעמים זה יכול להימשך עד סוף החיים.
.
.
זה לא פשוט העניין הזה של החור בזמן. הזכרון של מהלך הזמן הוא יסוד בעולם הנפשי. כשיצאתי מהעולם החרדי הגיל 40, לא יכולתי להרגיש בן 18, וזה היה כאילו אני מתחיל חיים חדשים שמתחילים מאפס בגיל 40, בלי היסטוריה, בלי זכרונות, בלי רקע, בלי שורש. כמו עץ שחצי התחתון של הגזע שלו חסר והוא צומח באוויר מגובה שני מטר ומעלה, כשמתחת לזה אין כלום.
זה גם גרם לי בעיות רציניות בלהמשיך להיות אבא לילדים שגידלתי כאבא חרדי וחינכתי כל כך בהשקעה ליראת שמיים וחרדיות והם עדיין חרדיים ופתאום יש כאן מישהו אחר כל כך, ואני לא יודע בכלל מי אבא של הילדים האלה. זה לאט לאט מתאחה ועדיין לא לגמרי.
.
.
אצל כל אדם יש מידה מסויימת של עצמי כוזב לא בריא. יש גם אופן שזה בריא וטבעי ורצוי. אנחנו חיה חברתית מטבענו. אם נחיה רק לפי העצמי האמיתי שלנו בלי להתאים את העצמי משורש הזהות שלו לחברה, נהיה כמו תינוקות אגוצנטריים. לכן העניין הזה מסוכן. מי שבודק את עצמו האם הוא מתאים את עצמו לאנשים אחרים ומרגיש שהזהות שלו נקבעת לפיהם, או שהוא אמיתי ונאמן למי שהוא באמת, יכול לפגוע במשהו בריא וטבעי שהכרחי לקיום שלנו, ולהפוך לאינדיבידואליסט קיצוני מנותק.
כל בעיה נפשית מתיישבת על מנגנון טבעי שקיים גם כשבריאים לגמרי. יש מנגנון טבעי בריא של הזדהות פנימית עם הערכים והציפיות והתבניות והקודים של החברה, כי בלי זה אי אפשר להיות שייך לחברה. ואנחנו חיות כמו נמלים או דברים שהן חיות חברתיות מבחינה קיומית. בלי חברה נמות.
מלבד שזה בסיס שוודאי קיים אצל כל אדם (חוץ אולי מפסיכופתים), מנסיוני לא ראיתי מישהו שאין אצלו גם בעיה לא בריאה בעניין הזה. השאלה רק עד היכן זה מגיע.
.
.
.
מעניין אותי להסתכל על מצבים קיצוניים של עצמי כוזב, כמו אצל מקומות מסויימים בחברה החרדית שהם מבחינה נפשית פועלים כמו כת (ברור לי לגמרי שיש הרבה מקומות חרדיים שהם לא כך), או צפון קוריאה או כתות אחרות. וגם על ילדים מאומצים או על אנשים מפורסמים ודוגמאות כאלה (כמובן יש הרבה ילדים מאומצים ואנשים מפורסמים שאין להם בעיה מיוחדת של עצמי כוזב). זה עוזר לי למצוא בתוך עצמי את העניין הזה יותר. מאוד מאוד קשה לאדם להסתכל על עצמו מהבחינה הזו. גם אם מזהים את הבעיה ומרגישים אותה ומשוכנעים בה ועובדים על זה, עדיין לרוב לא באמת מודעים להיקף הבעיה ולעומק ולמשמעות שלה.
.
אכן יש לי הרבה כעס על העולם החרדי, למרות שהוא לא אשם במה שקרה לי והרבה ממנו הוא לא מזוייף יותר מהחילונים או כל מקום נורמלי. וכמובן קיבלתי שם המון דברים מאוד מאוד חשובים שלא הייתי מוותר עליהם. אני מבין שזה כעס לא צודק. אבל אני לא מצליח עדיין להשתחרר ממנו, אם כי קצת מתקדם לכיוון הזה. ואני מרשה לעצמי לפעמים להתבטא מתוך הכעס הזה. לפעמים כבר אין לי חשק להיות תמיד ה good guy שמבין וסולח ורואה את הזולת, ובשבילי להיות קצת רשע וכועס זה רק בריאות.
.
.
קשה לי לשתף ברבים דברים אישיים כאלה. אבל אני מרגיש שיש חלק מהקוראים שאני כבר מכיר, ומן הסתם גם חלק מאלה שאני לא מכיר, שדווקא דברים כאלה יועילו להם יותר מסתם דברי תורה כלליים, ויש בזה שיתוף שיש בו טוב.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 2, 2 - קצת על ההיסטוריה הנפשית שלי. ובעניין "עצמי כוזב". אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על 2 – קצת על ההיסטוריה הנפשית שלי. ובעניין "עצמי כוזב"

  1. לירון הגיב:

    יפה מאוד ומרגש. ומצד שני כמעט בלתי נתפס.. לחיות כל כך הרבה זמן בלי להיות מחובר לתשוקות ולרצונות האמיתיים. הנוירוטיות המינית בעולם החרדי למשל, אומרים אנשים מבחוץ כי היא מתבטאת בהתנהגות מינית לא נורמטיבית בהרבה מקרים. זה יכול להיות דוגמא להשלכות הרעות של ניתוק מהעצמי האמיתי כפי שכתבת. בתיאוריות פסיכולוגיות הומניות הוליסטיות, ניתוק מהעצמי האותנטי הוא הצד ההפוך בדיוק לבריאות הנפש. (מאסלו ודומיו). חרדיות כתפיסת עולם טוטאלית מוכרח שבהרבה מקרים תגרום לתופעה כזאת

  2. עמי הגיב:

    גאון הגאונים בהבנת פנימיות הנפש. יכולת התיאור מדהימה, צולל במים אדירים ומעלה את אמת זכה וצלולה.
    אני בוכה דמעות של הזדהות.
    במיוחד לקח את לבי ואני מבין את זה מבשרי ממש הענין הזה שיש וצורתו של אדם מקבלת את מתארה לא כביטוי של מה שהוא בפנים, אלא מהטבעת החותם של המפגש עם העולם החיצוני. "עצמיות" כתגובה, ולא עצמיות כעצמיות. בעל אלף פרצופים כי כביכול לית ליה רצון מגרמיה האמיתי כלום
    מזדהה מאד גם עם התיאור שיש כביכול את המימד של החיים המציאותיים, שאין מנוס מהם, ואת המימד של החיבור הנפשי עם המימד הזה, ויכול להיות פער משמעותי או אולי אפילו נתק בין השניים. תקופת חיים שלמה שקשה לכנותה חיים, כי זה חיים שרק קורים אצלי, חיים רק ברמה המציאותית, אבל לא חיים שאני חי אותם

  3. אורנה הגיב:

    מזדהה לגמרי… אחרי הקריאה פתאום עלה בדעתי… שהכמיהה שלי לקשרים טוטאליים לא נובעת מכך שאני אדם אותנטי ולא צבוע … אלא מכך שאני מעדיפה קשר בטוח… שבוא לא יתעוררו חיכוכים שיעירו את האני האמיתי…. זה שרוצה גם לעצמו… משנתו.

  4. אברהם הגיב:

    איזה עומק! יש המון תועלת ממה ואיך שאתה כותב.

  5. י.ד. הגיב:

    שאלות:
    א. האם יש איזהשהו מבחן חיצוני להבחנה בין אני כוזב לאני אמיתי?
    ב. מה מוסיף לי ההנחה של קיום של אני כוזב ואני אמיתי? ניקח למשל אדם החסר עניין במה שהוא עושה ושחולם לעבור לארץ אחרת. הוא מחליט לעשות שינוי או מחליט להשאר במקומו. איך צורת הניתוח של אני כוזב ואני אמיתי מוסיפה לי מעבר למה שהוא החליט?

    • nirstern הגיב:

      זו לא צורת ניתוח. זה לא משהו שאפשר להגדיר או ללמוד כמו סוגיא, זה גם לא כלי טיפולי. צריך להתייחס לזה יותר כמו אל הבעה ספרותית, כמו מישהו שכותב סיפור אמנותי או שיר. או כמו סתם מפגש עם מישהו. יש אנשים שזה מעורר בהם משהו לא מוגדר שהם בעצמם כבר הרגישו, משהו מהחיים שלהם, וזה יכול להיות כל דבר, ולהוביל לכל דבר. ואם זה לא מעורר אז לא.

    • י.ד. הגיב:

      ניר,
      אתה משמיץ כאן בפוסט קבוצת אנשים שלמה שלא באה לך טוב בעין וכל מה שיש לך לומר שזה כמו הבעה ספרותית. במקום אחר היו קוראים לזה הוצאת שם רע. מילא היית מביא איזה שהוא מבחן שאיתו אפשר היה להתקדם אבל סתם דברי נבואה?!
      אני מצטט:
      "כל אחד מכיר את התופעה הזו. אנשים כאלה לרוב גם קשה להם להיות לבד הרבה זמן. הם מרגישים שעמום וריקנות וחוסר אנרגיה של חיים בלי חברה.
      האנרגיה, שמחת החיים הטבעית, באים רק מהעצמי האמיתי.
      יש אנשים ששבויים עמוק בתוך עצמי כוזב והם מאוד אנרגטיים וקופצים מהמיטה בבוקר מלאי כח, כי יש להם מטרות, הם משיגים הישגים, הם בונים הצלחה וכו'. או שהם בנו חיים של מסיבה ומפגש עם אנשים והם קמים בשמחה להיות עם חברים. לחיות סתם, בלי בילוי מענג או לא שגרתי או עבודה כדי להשיג מטרה כלשהי, או פגישות עם אנשים, זה לא ממלא אותם אנרגיה לקום בבוקר בשמחה וכח. ואין להם דרך להתמודד עם חיפוש למצוא מעט תוכן ומשמעות ושמחה בחיים כאלה."
      כן החברה ממלאת אותם בשמחה. מה הבעיה בכך? האם זה לא אריסטו שקבע שהאדם הוא חיה חברתית?
      אולי דווקא כל אותם מתבודדים המתנכרים לחברה בשם "האני האמיתי" שלהם הם הבעיה? כל אותם גסי רוח שלא טוב להם ולא נאה להם ושעסוקים ביצירת רגשות אשמה אצל הסובבים אותם ובמניפולציות רגשיות כדי שהם ירגישו עד כמה הם מסכנים ועצובים הם הבעייתים?
      אבל לא, את אלה אתה תגדיר אותנטיים.

      אתה מכניס כאן את הביוגרפיה שלך כחרדי. אני לא מכיר אותך אבל מדברים שכתבת ניכר שהיית שם בלחצים כבדים שבסוף גרמו לך להתרחק. כל זה טוב ויפה אבל זה לא קשור לאני אמיתי או אני כוזב. כל אדם מוכן לשלם מחיר מסוים בשביל להחזיק בעמדה מסוימת, אבל אם המחיר יהיה גבוה מידי ינסה למצוא פוזיציה אחרת שתתאים לו יותר. גם חכמים בנקודה מסוימת אחרי שערכו כמה מריבות עצבניות עם הרומאים החליטו שהמחיר גבוה מידי ושינו פוזיציה. אני חושב שהחברה החרדית עושה כמה טעויות מהותיות. דבר ראשון ההשתמטות הגורפת מצה"ל גם כשאין לכך שום הצדקה פנימית או חיצונית (אינני נגד דחיית שירות ללומדי תורה אבל האופן הגורף פשוט מקומם ומשחית). לאחר מכן כדי להשתיק את המצפון תוקעים אותם בכוללים בלי יכולת לעבוד בחוץ. יש לחברה החרדית גם צדדים חיוביים. כשאני רואה את רמת הלמדנות כפי שבאה לידי ביטוי כאן ובמקומות אחרים אני מבין שיש לאן לשאוף, אבל בוא לא נתעלם מהמחיר.

      התפסן בשדה השיפון גם לא מרשים אותי כל כך – טיפוס ילדותי שלא מוכן לקבל שהחיים מורכבים משדות שונים המשפיעים זה על זה. הפישוט של החיים לשדה אחד "אמיתי" על חשבון שדות אחרים הוא פשוט שקרי אבל התיאור שלו מאד מחניף לכל מיני 'מוזרים' המשוכנעים שהחברה לא מבינה אותם.

      • nirstern הגיב:

        מבחינתי התפסן בשדה השיפון הוא תיאור יפה של נער מתבגר, וכמובן כל הדעות שלו הן דעות של נער, ילדותי. הבאתי את זה כאילוסטרציה, לא כעניין עצמו.
        לא הסברתי, אבל לא היו לי בראש שום דמויות של אנשים שאני מכיר או שחיים בעולם המציאותי. אני לא מכיר אנשים כאלה ולא בטוח אם בכלל יש. חשבתי רק על ספרים. על הפתיחה של אנה קרנינה ושל מלחמה ושלום, וגם בספרים של בלזק יש הרבה תיאורים כאלה, על אנשי החברה הגבוהה במוסקבה וסנט פטרסבורג ופריז שמתוארים כמאוד מזוייפים וחסרי חיים אמיתיים, עד גיחוך. וגם אותם אני לא מכיר אלא אני מכיר רק את התיאורים שלהם בספרים, ששם הם מתוארים כקריקטורה, ובוודאי כל אחד מהם כאדם במציאות יש מאחרי הרובד השטחי הזה הרבה דברים אחרים.
        העניין שלי היה להסתכל רק לתוך עצמי, לא על אחרים, וכתבתי דוגמאות פשטניות מספרים ככלי עזר להמחשה כדי לשתף את ההסתכלות שלי לתוך עצמי. רק השתמשתי בקריקטורות סכמטיות שטחיות שזכרתי מספרים, כדי לתת איור שאולי יתן עוד ציור לגבי מה שהרגשתי. וכמובן זה לא שייך כלל לשיפוט של טוב ורע או בעל ערך כזה או אחר. אולי משה רבינו היה איש החברה הגבוהה מאוד חברותי, ואולי היטלר היה אינדיבידואליסט מתבודד מופנם ומיוסר, הדברים האלה לא קובעים שום דבר על ערך של אדם (שוב, את שניהם לא הכרתי, זה רק אילוסטרציה).

        הבאתי את התפסן בשדה השיפון, כי שם ברור שמה שהוא מרגיש שרוב האנשים מזוייפים, זה רק ביטוי של מצב-רוח שלו, וזה לא קשור בכלל לאותם אנשים שהוא מבקר אותם. אין לו שום תפישה אובייקטיבית מאוזנת ומסתכלת עליהם, הוא רואה הכל רק דרך משקפיים של המצב-רוח של עצמו, והדעות שלו על אנשים הם לא אומרות שום דבר עליהם, אלא רק על הלך הנפש שלו. ושם זה מוקצן כי הוא אכן ילדותי.

        כשביאליק כותב כולם נשא הרוח כולם סחף האור וכו', הוא לא קובע תיאור שמתיימר להיות אמיתי או מאוזן על אנשים. הוא לא כותב עליהם שום דבר. הוא רק מבטא מצב-רוח כזה שבגללו נדמה לו שכל האנשים מוחצנים ורק הוא רגיש וכאוב.

  6. עמי הגיב:

    אני לא מצאתי בדברים של ניר שום הבעת עמדה של שיפוט. אין כאן טוב ורע. יש כאן רק תיאור של דרכים ואופנים בהם בני אדם מתפתחים להיות מה שהם, וזה בסדר לגמרי. אף אחד לא רוצה לשנות אף אחד. אם אדם מנסה להבין את עצמו ואת מניעיו וזה גורם לו לרצות להשתנות, זה מלמד שהוא מעצמו מרגיש בעצמו איזו בעייתיות, וההבנה מה הוא הגורם לכך יכולה לתת לו תמונה אמיתית יותר על עצמו וגם סיכוי להשתנות.
    לא המתבודדים ולא החברתיים הם בעיה, הם לא בעיה. הם סך הכל סוגי אנשים שחייהם הביאו אותם להתמודד באופן שונה.
    מי שגורם לזולתו רגשות אשמה בדרכים מניפולטיביות, זה בגלל שהוא במצוקה והוא מבקש עזרה, אם היה אי מי שמתסכל עליו ועל המצוקה שלו, שרואה את הקיום שלו, הוא לא היה נזקק לדרכים אלו.
    בטוח שניר יענה לך בצורה יותר מעמיקה מתוך בחינת שורשי הדברים, כך שקושיא מעיקרא ליתא

    • nirstern הגיב:

      מאוד שמח לקרוא אותך שוב עמי היקר

      • עמי הגיב:

        תודה ניר (:
        אני מאד שמח *להמשיך* לקרוא אותך באתר כאן
        אני מאד אוהב אותך
        כשאני רוצה להתחבר לעצמי, אחת מהדרכים היא לקרוא מה שאתה כותב
        רק בשביל להבין כמה אתה ענק, בתחומים רבים ומגוונים, צריך להיות בר הכי. אבל הסיבה האמיתית שאני אוהב אותך היא בגלל שאתה "אדם", ולא סתם אלא "אדם חי"
        (לצערי בבלוג הפילוסופי שלך איני קורא, זה מצריך המון התבוננות ומאמץ מצידי)

  7. מם80 הגיב:

    ניר,

    ניכר שדבריך כנים ואמתיים. סביר להניח שלו היית נשאר חילוני, היית מרגיש מנוכר בדרכים אחרות. כשם שיש "אני אמתי" ו-"אני כוזב", כן יש "צבור אמתי" ו-"צבור כוזב". ככל שחברה המונית יותר, כן יש לה נטיה לבינוניות, וממילא מתרחקת מהנקודה הפנימית שכוננה אותה. האם יש לקבל את החברה העירונית המודרנית על חסרונותיה ולשאוף לתקנה (הוגו), או שמא עדיף לפרוש למקום נכון על מנת לשמר את "האני האמתי" (וורדסוורת')? האם לא נחלקו על כך תלמידי רבן יוחנן בן-זכאי ורבי אלעזר בן ערך?

  8. מם80 הגיב:

    ברשותך, הערה נוספת. כתבת: "כשאני עם פלוני יש ניר אחד וכשאני עם אלמוני זה ניר אחר. הקשר מבוסס על לחשוב על הצרכים שלהם, על מה ישמח אותם, על איך אני יכול לעזור להם ולא להפריע להם." סה"כ זו מדה טובה, הקרובה למאמר הגמרא (כתובות יז.): לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (פירש רש"י: לעשות לאיש ואיש כרצונו). יסוד הדברים שדעותיהם של בני האדם שונות זו מזו ועל-כן רצונו של אדם כבודו. על מנת להצליח לעשות לאיש ואיש כרצונו נדרשים ענוה, סבלנות, רגישות, הקשבה, לב טוב. אמנם לא לכל האנשים יש אותה יכולת אהבה ונתינה, אלא שיש אנשים שקשים לרצות, ומה שלא תעשה, בד"כ יחשיבו כמובן מאליו אף ירצו ממך דברים בלי להתחשב ברצונך וביכולתך ובדעתך. לענ"ד כדאי לזכור שהיסוד של אנושיות הוא הדדיות, ואנשים המתייחסים לזולת בבחינת אני ואפסי עוד, גם אם הציבור מחשיב כאנשים מכובדים, עוד לא באמת הגיעו להיות איש. אזי במקום בו אין אנשים השתדל להיות איש, או פנה למקום בו יש אנשים.

    • nirstern הגיב:

      אתה בוודאי צודק במה שכתבת.
      רק שלענ"ד יש בזה שני אופנים. אם זה מצד מידה טובה, זה אמור להיות בשליטה. בבחינת צדיקים ליבם ברשותם, שהאדם שוקל בדעתו ומחליט האם ומתי ואיך וכמה להתנהג כך.
      אם זה רגש שמשתלט על האדם, בבחינת רשעים הם ברשות ליבם, וקשה עד כמעט בלתי אפשרי להתנהג אחרת גם במקום ששיקול הדעת אומר שיש להתנהג אחרת. או שבכלל קשה להביא את זה לשיקול דעת כי הרגש הזה משתלט מעצמו עוד לפני שיש בכלל מקום למחשבה, זו כבר לא מידה טובה אלא חולשה נפשית.

      • מם80 הגיב:

        באופן כללי זה נכון. לא כל רגש טהור. לא כל שיקול-דעת בהכרח ישר. נדרשת מתינות על מנת לכונן מחשבה ישרה, והתבוננות להבחין מה רגש טהור.

  9. אני משתף דברים שכתבתי לעצמי שיהיו לתועלת למי שרוצה.
    אשמח שתוסיפו ותשלימו את הדברים אם בכתיבה, אם במעשים שתעשו בחיים האישיים שלכם.

    אני כותב מתוך הכאב שאני חווה וחווים כאן המגיבים ובראשם ניר שטרן.

    מהו היסוד לרצות בחיים להבין את החיים לא להיות מאוימים על ידי החיים.
    הענין הוא להבין שהחיים הם הדעה שיש לנו עליהם. ולא להביע דעה כהתרסה נגד החיים. להיות מוכן להבין שאני חי. כן אני חי. אני שמח עכשיו ברגע הזה. ולמה, כי יש משהוא חשוב שאני עוסק בו אני שמח בו.
    לא להתלונן כל הזמן, להפסיק עם ההזדהות שאני לא מבוטא בחיים, ולהפסיק עם ההרגשה שהחיים קטנים עלי ואני הרבה מעבר לזה.

    דע. האמת האמיתית זו שהיית רוצה שתתן לך סמך. שתאהב אותך גם אם אתה לא עושה כלום. זו שאמורה לעשות אותך עשיר מחר.
    זו שהיתה צריכה לעשות אותך תלמיד חכם אחרי שהשקעת כל כך הרבה.

    דיי דייי, תפסיק להתלונן עליה שהיא לא אוהבת אותך, שהיא לא מילאה את רצונך.

    תדע האמת האמיתית הזאת קיימת כבר אלפי שנה, אל תרגיש בן יחיד, כאילו היא אוהבת רק אותך. עברו תחתיה בעלי כשרונות גדולים מכל הסוגים. היפים זמרים חכמים חורזי חרוזים חודי חידות אמהות אוהבת. בעלי חינוך. בעלי מוסר. ראשי ישיבה. ועילויים צעירים.
    את כולם היא ראתה גודלים וצומחים,
    ריגושים היו לה למכביר עם של עבדים שלא שינו שמם ולבושם יצאו מעבדות לחרות. בנו את עצמם בעשר אצבעותיהם. היו ריגושים, ספיקות מלחמות, נכנסו לארץ ישראל. וכו'.
    החוויות לא פסקו לפני פחות ממאה שנה קרתה השואה. והאמת הגדולה, האלקים, היה גם שם. את כל הספרים המרגשים שקראנו הוא גם קרא. הוא גם התרגש וזלגו עיניו דמעות. בקיצור הוא עבר גם הרבה הרבה דברים. הוא אחר כך גם ראה את השיקום שכל אחד מהאנשים האלה עבר. רובם לא השתקמו כלל. מצב אפאתי משעמם, ימים על ימים לחוות מצוקה בפנים ולא להיות מודע לזה לפעמים, להתעצבן ולא לדעת למה, לדרוש מעצמך דרישות מפריזות בגלל ניסיון בריחה מבושה והשפלה שחווה בעבר.
    הוא ידע על האנשים האלה, והוא גם ידע על אלה שהשואה נתנה להם איזו משמעות, תובנות על החיים, על האדם, על עצמם. וכו'.
    האלקים לא נשבר כשראה את אלו שליבם לא עמם. הוא עבר הרבה דברים. ועולם כמנהגו נוהג, איני יודע למה, אבל כך הם הדברים.

    חיים אמיתיים בשבילי זה כאילו חיים כוללים חיים שיש בהם הכל,האמת הזאת האלקים לא צריכה להתגלות מחר על ידך. בשלמות הרוחנית שלך, בהרגשות שתרגיש כלפי הבורא, בכוונה שתכוין בתפילה, ובמספר השעות שתלמד תורה.

    האמת הזאת ישנה כבר. היא מליאה בברכה. והיא איננה צריכה לשום דבר.
    דע היא לא תתבע אותך על דבר שפגעת בה, ולא תעניש אותך לעולם שלא מילאתה את רצונה.
    למה לה להרע לך? חס מלהזכיר, על תעלה מחשבה אוילית זו על מחשבתך.

    הירגע האמת ישנה כבר והיא לא צריכה לגילוי.

    אם כן מה מקומנו כאן בעולם, אם אני לא האמת בעצמה?

    מה לך לשאול שאלות, הכניס אותך המלך לארמונו קבע לך זמן להפגש בכל יום עם יועציו להיטיב לך, ולהחכים אותך.
    לדבר אתו בעצמו, ולטייל בארמון המלך יום יום.
    הלא דבר הוא.

    "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת"

    מה לך בן המלך להיות בוכה על חלקך שלך 'מתי אני יהיה המלך' 'מתי אני יהיה המלך'
    אם אתה תהיה המלך לאן תגיע? את עצמך אתה מכיר, הלא כן? ומה יועיל לך להיות המלך.
    אך עכשיו הנך מטייל בהיכל המלך שחולק לך מחוכמתו ונתן לך את יועציו להחכימך ולהועילך. להיות מלוחמי מלחמתו של המלך.
    ולהינות במחיצתו.

    אני יודע דבר אחד. האמת הגדולה, האלקים, לא מתקשרים, ברגע שאומרים להם תעריך אותי, תתן לי, כי עבדתי קשה בשבילך. (המעיין בתפילתו בא לידי כאב לב).

    הוא לא מבקש ממך כלום אתה חופשי. ואל תהיה סדיסט ותאמר הא אני חופשי האם מותר לי לגנוב כשבא לי.

    אותה חופשיות שהוא נתן לך היא בעלת חשיבות, היא לא משעממת, אתה לא חסר שם וחסר מעש. אתה חופשי 'לא מהאלוקים'. אלא חופשי להכיר ולעלות בכל מעלות הגדולה. בחכמה, בעשירות, בכל מעשה ידיך אשר תעשה. חופשי לאהוב באמת. לכבד את השני באמת. ללמוד מהשני.
    חופשיות זו לא באה בחינם הרי כל המעלות נמצאים בחיקה. "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s