על תנועת המוסר ומקורות ההשפעה שלי ודרך הלימוד שלי

(מתוך מכתב)

אין לי הרבה ידיעות על תנועת המוסר. ממה שראיתי, יש בתוך הכותרת הזו הרבה דברים שונים מאוד זה מזה, ולפעמים גם מנוגדים. הכרתי רק את הסבא מקעלם ורבי ירוחם. ולמדתי אותם יותר כמפרשים של תורת הקבלה ומעבירי מסורת שלה ופחות בתור בעלי מוסר.

יש מהלך של תנועת המוסר שנמצא בכתבי רבי ישראל סלנט ורבי יצחק בלאזר ועוד, לקרוא כל יום לפחות חצי שעה ספרי מוסר פשוטים, בלי לימוד שכלי מעמיק, אלא בקריאה פשוטה רגשית ואיטית עם חזרה הרבה פעמים. לא כדי ללמוד אלא כדי שזה ישפיע ישר על הנפש הבהמית. הרעיון שכל פעם זה משפיע הרבה, ואז נשכח וחוזרים למציאות הרגילה, אבל רושם כלשהו נשאר ואחרי הרבה שנים זה כמו מים שוחקים אבן ומשאיר רושם.  ניסיתי את זה ולי זה לא הועיל. אני לא חושב שזה יכול להועיל למישהו בדור שלנו, אין לנו שלווה וחיבור לנפש במידה מספיקה.
אני לא יודע אם זה מה שמגדיר דווקא את תנועת המוסר. רבי ירוחם אמר שהמוסר והחסידות זה אותו דבר.
מה שדיברת על המדע לענ"ד זה נכון. המדע התפתח בכיוון מטריאליסטי. אפילו שהפילוסופיה השולטת במאות ה 17, 18 ו 19 היתה אידיאליסטית בעיקרה אצל ההוגים החשובים, המדע היה כבר מאז מטריאליסטי מאוד.   זה מעניין כי בעולם העתיק מי שהיתה לו פילוסופיה אידיאליסטית (כלומר שהמציאות העיקרית היא המציאות שמופשטת מחומר, והחומר הוא רק ביטוי שלה והוא טפל), היה לו גם מדע אידיאליסטי כמו של אריסטו. (ארבעת היסודות של אריסטו, אש רוח מים ועפר הם לא פיזיים אלא איכויות מופשטות מחומר, והחומר הראשון הוא אחת האידיאות המופשטות ולא חומר פיזי, ועוד).
נראה לי שבתקופה המודרנית מבחינה נפשית התפישה של המציאות היא מטריאליסטית באופן מוחלט ואי אפשר לצאת מזה, המדע לא שואל האם האמת היא שהמציאות היא מטריאליסטית או אידיאליסטית (כי זו שאלה פילוסופית ולא מדעית), אלא מחליט בשאלה הזו באופן רגשי בלי חקירה ולכן נוקט עמדה שהמציאות מטריאליסטית (כלומר המדע לא עוסק כלל בדברים שהם לא חומריים כמו נפש וכו', אלא אך ורק בחומר. ולא מוכן לקבל דברים לא חומריים כהסבר. למשל למה השריר זז, ההסבר יהיה רק חומרי, כי בעצב יש כימיקלים וחשמל וכו'. ואם נשאל למה אם האדם שומע בשורה שלמשל ילד שלו נפצע במקום אחר פתאום כל הכימיקלים והחשמל בעצבים משתוללים, והוא רץ לשם שזו פעולה פיזית, ומאיזה מקור פיזי היא התחילה, הרי הבשורה אינה כימית. הם אומרים שזו חידה שהמדע עוד לא פתר. והוא יפתור רק כשיהיה לזה הסבר כימי. ההסבר שהנפש מצטערת ודואגת והיא משפיעה על החומר לנוע ועל הרגליים ללכת לא מתקבל).  הפילוסופיה המודרנית מקבלת ברובה החשוב שהמציאות אידיאליסטית כי שיקולים מחשבתיים של פילוסופיה מקצועית מכריחים את זה, אבל זה לא חודר לנפש ולחיים. הפילוסופיה בזמננו היא מדע מאוד שולי ולא חשוב וכמעט אין מי שעוסק בו. בעולם העתיק היא היתה המדע הכי חשוב בעיני כולם ורוב מי שעסק בלימוד עסק בו, כי אצלם ההסתכלות האידיאליסטית היתה פשוטה וטבעית להם.
רבי ירוחם אמר שהיה קשה לו המשנה אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. דברי חז"ל הם תמיד כפשוטם ממש. ואיך יתכן שאיש יבלע את רעהו, וינגוס וישמע את העצמות נשברות והדם פורץ והוא שותה אותו ולועס ובולע כשרעהו חי מפרפר וזועק מרה. איך אפשר שמישהו יעשה את זה?
ואז הוא ראה אמא הולכת עם ילדה כבת שמונה ברחוב, והאמא פגשה חברה שלה, והתחילה לדבר עם החברה ונסחפה בשיחה וכאילו הילדה לא נמצאת שם, ומספרת לחברה על הקשיים שיש לה עם החינוך של הילדה וההתנהגות של הילדה, והילדה עומדת שם מחליפה צבעים.
אם האמא היתה מכה בילדה ושוברת לה עצמות כל העיר היתה נזעקת ומכניסה את האמא לכלא. וכשזה לא גוף אלא נפש כאילו שום דבר לא קרה. כי אנחנו מטריאליסטים.  להיות מטריאליסט זה להעמיד חומה שחוצצת מעין הלב לראות, ולכן גם יכולים לאכול איש את רעהו ממש ולא לראות, וזה הפשט במשנה.
החסידות והמוסר היו תגובה למטריאליזם הזה. היה סתימה בעין הלב שהשתלטה על כל העולם, וזה חדר גם ללימוד התורה. התורה הפכה כמו שאמרת למקור לידיעות יבשות חיצוניות טכניות. וההתעוררות היתה ללמוד מחדש לראות בעין הלב, וממילא זה גורם לראות מה חשוב ואיפה האדם והחיים ולהסתכל פנימה ולא החוצה, וזה עושה מהפכה קופרניקאית כזו, שרואים מה חשוב ומה טפל ואז ההסתכלות מתהפכת.
בהקדמת המסילת ישרים מדבר בזה:
"ותראה אם תתבונן בהווה ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל המהיר, והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים, איש איש נטית שכלו וחשקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאוד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, ואחרים למלאכות ואחרים יכנסו יותר אל הקודש, דהיינו לימוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים.
אך מעטים יהיו מן המין הזה, אשר יקבעו עיון ולימוד על ענייני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות.
ולא מפני שאין דברים אלה עיקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול, ושלא ידומה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה. אך מה שלא ירבו לעיין עליו, הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא ייראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב."
הוא מדבר על ההווה, פעם זה לא היה כך. ויש לשאול למה בהווה קרה שהדברים הפנימיים פשוטים ופעם לא טעו בזה, והתשובה לענ"ד כמ"ש, שירד המטריאליזם לעולם.
גם בחסידות וגם במוסר, זה היה לימוד ועבודה שיש בהם הרבה חיים, ולכן כל אדמו"ר או בעל מוסר גדול היה מאוד עצמאי ומקורי. חיים באים תמיד ביחד עם עצמאות וחופש ומקוריות. ולכן כל אחד הלך בדרך משלו שהיא שונה מאוד משל האחרים, והמשותף אולי הוא רק בזה שזה חי ועצמאי אותנטי ומקורי ופונה אל כיוון הפנימיות. מלבד זה יש דרכים שונות מקצה לקצה. למשל הסבא מנובהרדוק היה משהו כמו הרבי מקוצק, עם רוחניות קיצונית ובטחון קיצוני ופרישות מחומר ועולם-הזה והרבה מאוד סערת נפש, להתגולל בהפקרות גמורה בלי שום סדר. לעומתו הסבא מקעלם אחז מאוד מנורמליות ודרך ארץ ושקט ושלווה גמורים וסדר מופתי ומשמעת ולהיות כמה שיותר בתוך עולם הזה. לבוש נקי מאוד, תספורת מסודרת, סדר יום וסדר בחפצים וכו'.
כמו כל דבר שהופך ל"שיטה", וזו "דרך" שמנסים לחנך לפיה כמות גדולה של נערים שבוודאי כל אחד מהם יש לי נפש אחרת שדורשת משהו אחר ודורשת עצמאות וחופש ויצירתיות ומקוריות ולא נותנים לה. מסביב לגרעין החי מצטברת כמות גדולה של חיצוניות, שלאט לאט מכסה את הכל וכבר לא נשאר שום דבר חי. כך קרה גם לחסידות וגם למוסר.
ראיתי אמרה שמיוחסת לרבי עקיבא איגר, ש"ים-התלמוד" נקרא "ים", כי בים ספינה לא משאיר האחריה שביל וכל ספינה מוצאת בעצמה את דרכה ולא יכולה ללכת בשביל שהותירו ספינות שהלכו לפניה.
אני בוודאי לא הולך בשיטת המוסר ולא רואה את עצמי כ"מוסרניק". הרב וולבה אמר על עצמו שהוא "מוסרניק", אבל לדעתי הוא אמר את זה רק כדי להסתיר שהוא עצמאי לגמרי. במקום לומר אני בעצמי חושב כך וכך, יותר קל לומר אני מפרש כך את תנועת המוסר שאני נמנה עליה. גם אני משתמש ברב וולבה כך, במקום לומר אני בעצמי חושב כך וכך, יותר קל לי לומר אני מפרש כך את הרב וולבה. ובאמת לא מאוד אכפת לי אם הוא באמת חשב כמו שאני מייחס לו או לא. אם הוא לא חשב כך אז אני אומר שהוא היה צריך לחשוב כך…
בלימוד מאוד דבקתי בספרים של רבי חיים ותלמידו הברכת שמואל, והם החיו את נפשי. ובאופן דומה הספרים של שיחות רבי ירוחם והסבא מקעלם השפיעו עלי. כעת אני רואה שאצל כולם היתה חזרה לאריסטו כמובן בלי לומר את זה וכנראה גם בלי להיות מודעים לזה.
כשרבי חיים מדבר על "חלות דין" שמזה נגזרת כל שיטת העיון שלו, הוא בעצם מדבר על צורה במובן שאריסטו מדבר עליה. מסתמא הוא לא הכיר את אריסטו כלל וחשב שזו כפירה, אבל הוא קיבל את זה מהרמב"ם. לכן הוא אמר על עצמו שהוא לומד רק גמרא עם רמב"ם. וכי מה לא טוב בתוספות ורש"י שנחשבים יותר גדולים מהרמב"ם בתורה, או ברמב"ן ורשב"א וכיו"ב. אלא הוא ינק מהרמב"ם משהו שהוא הרגיש שאין אצל האחרים, וזהו דרך המחשבה של אריסטו שמסתכל על הצורה. "צורה" זה דבר שקיים במציאות המופשטת כמו גוף חומרי במציאות החומרית. ולכן יכולים להיות שני דינים על דבר אחד כמו שיכולות שתי אבנים לעמוד על מקום אחד. ולכם תורתו מאירה וחיה כל כך, כי התלמוד אכן נלמד על ידי כותביו בדרך הזו. הרי זה ידוע שבתקופת דרך המחשבה של אריסטו היתה שולטת בעולם כולו ולא היתה כלל דרך אחרת.
הרמ"א ואחרים כתבו כהרמב"ם שהפילוסופיה של אריסטו והקבלה הם דבר אחד. ובשיחות רבי ירוחם והסבא מקעלם פתחו לי דלת לראות באופן חי וממשי את זה. כמו שרבי חיים למד גמרא על דרך אריסטו הם למדו קבלה באופן כזה. עמוק מאוד, מגלה מה שלא רואים בהסתכלות על פני השטח, חי, מאיר, מתיישב על השכל והלב, ובאופן שניכרים דברי אמת.
הגעתי לאריסטו מהתורה. תמיד עניין אותי אך ורק לימוד תורה, קראתי שפינוזה דקארט לייבניץ  קאנט ועוד פילוסופים חשובים, רק כדי לברר אם אני מוצא בזה משהו. ותמיד התאכזבתי והרגשתי שזה ריק ומשעמם ומיותר. למדתי בישיבות ועברתי מזרם לזרם, ישיביש בסגנון פוניבעז' (בארץ ישיביש פירושו רבי שמואל רוזובסקי דהיינו רבי שמעון שקאפ), בריסק, חזון איש ועוד, ולא מצאתי מרווה לצמאוני. אחר כך למדתי באופן עצמאי, בדרכי, בלי הדרכה, הרבה רבי חיים וברכת שמואל ורבי ירוחם וסבא מקעלם, והתרשמתי מזה מאוד ודבקה נפשי בהם. אחר כך ראיתי שהיסודות של זה, גם רבי חיים וגם הסבא מקעלם נמצאים ברמב"ם. והרמב"ם אומר שזה נמצא באריסטו ומשם יש ללמוד את זה, וכך הגעתי לאריסטו, שהוא כרגע התחנה שאני בה, כחלק מלימוד התורה עצמה (לא רק כהכנה או רוקחות וטבחות). הרי ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה הם עיקר התורה, הם הרי נקראים "יסודי התורה", הם הניסוח של האמונה והמצוות הכי יסודיות כמו אהבה ויראה, וכמו שכותב המסילת ישרים שזה מה שבאמת דורש את הלימוד הכי מעמיק ועיקרי. וזה הכל העתקה מכתבי אריסטו וגדולי מפרשיו (אלפראבי ואבן סינא) כמעט אות באות, בלי שינוי (רק בניסוח קצת קיצור ועריכה שיהיה יותר בהיר). ובאמת מונח בפרקים האלה כשלומדים אותם כראוי גם חידוש העולם והרצון האלהי וההשגחה, ולא כמו שחושבים שאריסטו חלק על אלה (ומה שבמו"נ כתב שאריסטו חלק יש לבאר וליישב ואכמ"ל). מבחינתי הלימוד באריסטו הוא לימוד בעיון מהמקור, של ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה. וזה קיום של המסילת ישרים ללמוד יראת ה' בעיון נמרץ.
.
.
.
.
אולי שוב אכתוב כאן מה שכבר כתבתי, וכל פעם מעירים לי וכל פעם אני צריך להבהיר מחדש.
בזמננו מקובל שללמוד תורה זה ללמוד את הדעות של גדולי התורה שנאמרו על סוגיא מסויימת, ולנסות להבין כל אחת מהן, מה היא סוברת ובמה היא חולקת על הדעות האחרות, ולהתייחס לכל אחת מהן בכבוד.
החזון איש מדבר הרבה על כך, וגם רבי ירוחם, שללמוד באמת פירושו ללמוד עם השכל שלי והלב שלי והדעה שלי, לא חשוב באיזו מדרגה אני. גם אם אני תלמיד צעיר מאוד שלא הגיע להוראה, עלי ללמוד כמו פוסק הלכה שהגיע להוראה, רק לא לעשות למעשה כמו שלמדתי, ולא לורות לאחרים, אלא להתייעץ עם מי שכן הגיע להוראה.
למשל אם אני חוקר את חבלי הארץ, אמצא מה יפה ומעניין בכל מקום, בנגב בירושלים בכרמל וכו'. אבל אם אני מחפש מקום לקנות בו דירה לגור בה בעצמי, אני אומר הנגב זה ממש נורא ואיום ובלתי נסבל, חם ויבש ומשעמם,  הצפון רחוק ויש שם אבטלה ומתאים רק לטיול ולא למגורים. תל אביב וירושלים צפופות ויקרות. חיפה למשל זה מקום נפלא ונכון.
התורה היא תורת חיים, אני אמור להיות חי בה, מעורב בה, לגור בה. וזה אומר להתנגש עם השכל והלב והדעה שלי עם מה שכתוב בתורה. אם אני רוצה להיות חי בתורה, לגור בה, אני מוכרח להביא את כל כולי לתוכה. ואם משהו שכתוב בתורה לא מתאים לי לפי דעתי ומי שאני, כמו מישהו שגר בבית ויש בבית פינה שלא מתאימה לו, הוא מתנגש איתה, ועד זוב דם.
כמו שאני אומר שהנגב לא נכון והכרמל כן נכון. ואני יכול לצעוק את זה במילים הכי חריפות ומוחלטות, ועדיין ההר לא יזוז ולא יתמעט ולא ייפגע כבודו ואמיתתו, ומישהו אחר דווקא יאמר שהנגב הוא המקום הכי יפה וטוב ונכון לחיות בו. כחוקר אובייקטיבי אני אומר שהוא צודק לא פחות ממני. אבל אם אני מדבר ממקום אישי, מעצמיותי שלי, מרגשותי ותחושותי ודעותי האישיות שלי, אני אצעק שהוא טיפש גמור וטועה גמור וכל דעותיו הבל גמור.
כמו שיש מפה של הארץ, ואם אני אישית אוהב את הכרמל ושונא את הר תבור זה לא ישנה שום דבר במפה והר תבור יישאר במקומו, כך אם אני כותב על רב מסויים שאני מתנגד לדעתו מכל וכל בכל תוקף ושונא כל מילה שהוא כתב וחושב שזה נורא ואיום, זה לא יזיז אותו ממקומו.
אם יתוש קטן מעופף לו בדרכו והתנגש בהר גדול ונישא, אם הוא יבקש מחילה מההר על הפגיעה ויאמר שכבודו של ההר נשאר במקומו ולא זז, וסליחה אם ההר נפגע, ומודיע לכולם שהוא מכבד את גדלו של ההר, הרי זו יהירות והבל. לכן אינני מבקש מחילה אם אני כותב דברים חריפים על גדולי עולם. הרי פשוט שדברי רק מבטאים את הדעה האישית הקטנה שלי ולא נוגעים בהם ובכבודם וגדולתם כלל וכלל. אני בכלל לא עוסק בלשפוט גדולה של אף אחד, מי אני שאעסוק בזה. לכן אם אמרתי על הכוזרי או הרב קוק או הבעש"ט וכיו"ב שהם הולכים בדרך מוטעית לגמרי אין שום טעם לומר שכבודם במקומם מונח ושלא זזו מגדולתם וכו'. הרבה פעמים במקום אחר אני מביא מדבריהם ולומד אותם ומביא מהם ראיה. כשמתאים לי משהו שהם אמרו אני מביא אותו וכשלא מתאים לי אני צועק נגדו ולפעמים בכל הכח. כשאני לומד תורה זה אני, עם כולי. אני לא חוקר תורה כמו דוקטור לתורה. ואני בטוח שהם שמחים בזה ולא מקפידים.
מסופר בזמן ההשכלה שאמרו שבאוניברסיטה מדברים בנועם ונחת וכבוד הדדי ולא נכנסים באמצע משפט, ובישיבות צועקים ומקללים וזורקים סטנדרים זה על זה וכמעט מגיעים לתגרת ידיים. ואצל המשכילים ההתנהגות בישיבות היא פחיתות, אבל אצל בני תורה זו מעלה, כי זה מראה שזה בנפשם.
.
.
מי שחוקר תורה כמו דוקטור לתורה, ומסכם את הדעות ועורך אותן, אם הוא לא מביא דעה מסויימת, או לא מחשיב אותה כראוי לה, הרי זה כמו מי שמצייר מפה גיאוגרפית, ומצייר שם את הר התבור קטן יותר ממה שהוא באמת. זה באמת פגיעה בהר תבור וצריך להתנצל. אבל מי שלומד לא כדי לסכם מה פלוני אמר, ולא מסכם ומציג את השיטות והדעות, אלא בא רק לומר מה אני הקטן בעצמי אומר, כל כמה שלא אקטין את הר תבור זה לא יפגע בו כלום. כי מה אכפת לו אם הטעם האישי שלי שונא אותו. הוא כבר עומד במקומו אלפי שנים ואלפי אנשים התפעלו ממנו, ואני פחות מיתוש אפסי בעיניו, ומותר לי להיות עם הטעם שלי והדעה שלי והלב שלי וזה לא פוגע בכלום (מי שאוהב כל מאכל או כל מוזיקה או כל דעה וכו', מי שאוהב כל אדם, מי שמוצא עניין בכל דבר, אין לו אישיות. הוא לא מחובר לעצמו. מה שאמרו שיש מדרגה לאהוב כל אדם זו מדרגה גבוהה מאוד מאוד שאצלנו אין לנו שום שייכות אמיתית אליה. אפשר לאחוז כך בשכל אבל לא בכל רבדי הרגש והנפש. (לאחרונה שמעתי רב שדיבר על כך שיש לאהוב כל יהודי ויהודי בשלמות כמו את עצמך בלי יוצא מהכלל, ולכן צריך לעקור מאיתנו את השמאלנים הארורים שהם אנשי שנאה ופירוד)).
אני לומד לפי דעתי שלי לא בגלל שדעתי חשובה או אמיתית וכו'. אלא בגלל שאני רוצה ללמוד ורק כך זה ללמוד. אחרת התורה לא תתקן אותי, אחרת לא ארתח בה.
ללמוד תורה זה שכשאני בא כאדם, האדם הפרטי החילוני, מי שאני מצד עצמי. עם ליבי. ליבא דאיניש איניש (הלב של אדם זה האדם). ומתנגש עם כל זה בתורה. כמו מי שנכנס לתוך משאית בהתנגשות חזיתית. נפצע וצועק וכואב ושותת דם ורותח ומתבשל. ואני גם מרביץ בחזרה עד כמה שמתאפשר לי (כמו יתוש שמכה בהר בכל כוחו), ואם יש לי על מי לסמוך אני יכול להרביץ בכל כוחי הפעוט במי שמכאיב לי, אני נאחז באדרתו של הרמב"ם וכותב על הכוזרי שהוא טועה לגמרי והורס כל חלקה טובה. מזה באה צמיחה ומזה בא זיכוך ומזה בא חיבור של האדם לתורה ומזה לנותן התורה. וכל אחד יכול ללמוד כך, זה לא קשור למדרגה או ידיעות או כשרון.
.
.
עיין עוד המשך של ההתכתבות הזו בתגובה הראשונה

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה על תנועת המוסר ומקורות ההשפעה שלי ודרך הלימוד שלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על על תנועת המוסר ומקורות ההשפעה שלי ודרך הלימוד שלי

  1. nirstern הגיב:

    מתוך מכתב המשך לזה. על המוסר ועל דרך הלימוד של רבי חיים מבריסק.

    מספרים שרבי ישראל סלנטר אמר על עצמו שכשהיה נכנס לבית של עשיר כדי לבקש תרומה לישיבה, היה לו צורך להתבונן היטב בתוך עצמו כמה הוא מקנא בעשירות. ואחד מראשי הישיבות בדור מאוחר יותר אמר שהוא מאוד מתפלא על זה, כי הוא בעצמו יודע שאין לו קנאה על העשירות, והוא ממש מרגיש בבירור גמור כמה תורה זה יותר טוב מכסף, וכמה הכסף הוא הבל.

    מאוד מאוד קשה להבדיל בין מה אני רוצה לדעת שאני חושב ומרגיש, ומה באמת אני חושב ומרגיש.
    הרב וולבה היה אומר שעל יד כל אדם יש עוד בובה בצורה שלו שהולכת על ידו, זו הדמות שהוא מאמין שהוא.

    גם בעניינים כאלה של מטריאליזם, ברור שכולנו כך, וגם אחרי שלמדנו שזה לא צריך להיות כך. ברוב הדברים האלה מה שאפשר לעשות, וזה גם הדבר היחיד שמועיל, זה רק לנסות לחפש לראות את הדברים, בלי לנסות לשנות אותם. יש הבדל עצום אם אני יודע שאני מקנא בעשירים או שאינני יודע את זה. זה שינוי עצום ותיקון עצום. לא צריך יותר. אם אני מנסה לתקן את זה או לעבוד על זה, זה כמעט תמיד רק דמיונות שמבלבלים אותי כאילו עשיתי שינוי כשבאמת לא עשיתי. בתקופה שלנו אפשר לומר שזה תמיד דמיונות ולא "כמעט" תמיד…
    וכמובן אם אני יודע שאני לא יכול לשנות את זה, זה גם לא חסרון בי ואני לא צריך להרגיש שאני פחות טוב או פחות בעל ערך ומדרגה בגלל זה, שהרי אנוס רחמנא פטריה. אם אני לא יכול לשנות את זה, זה אומר שהקב"ה לא רוצה שאשנה את זה. זה הכרח לוגי, לא צריך להבין למה.

    פעם אברך אמר לי על זה, למה לי להאמין מראש שאני בטוח לא יכול לשנות ולתקן. הרי בכל הספרים מדברים על לתקן. אולי אנסה, אם אצליח מוטב ואם לא אצליח אז באמת אדע שאני פטור משום אונס.
    ואמרתי לו שאסור לעשות כך, כי יש סכנה שתגיע למסקנה שהצלחת לתקן. השכל שלנו חלש מכדי להגן עלינו מבלבולים ודמיונות שווא וריחוף שיכולים להיות מאוד הרסניים.

    .
    .
    .

    (השאלה היתה על מה שאמרתי שבדרך הלימוד של רבי חיים יש חזרה להסתכלות של אריסטו, ושאלו האם יש לי דוגמה לזה)
    לגבי דוגמה מרבי חיים, קשה לי על רגל אחת. אבל גם העניין של חפצא וגברא קשור לזה. אם למשל הממשלה עושה חוק שאסור לעשן סמים, ועורך דין יחקור בעבודת הדוקטורט שלו במשפטים האם האיסור "חל" על החפצא של הסמים או על הגברא המעשן, זה הרי שטויות גמורות. האיסור בכלל לא "חל" על שום דבר, פשוט כתוב בספר החוקים שאסור לעשן סמים, ומי שמעשן ייענש וזהו.
    אם יש מלך אולי מספיק שיכתבו בספר החוקים החילוני שלו שאסור לעשן סמים ולא צריך שום עונש. זה אומר שמי שמעשן עושה נגד רצונו של המלך, ולמי שאכפת מרצונו של המלך מודיעים שהוא לא רוצה בזה, אע"פ שאין עונש. אבל בדמוקרטיה אולי בלי עונש אין בכלל משמעות לחוקק שאסור משהו. או אולי יש "רצון העם" ואינני בקי בזה.

    בתורה יש מושג של איסור גם בלי עונש. זה לא הפירוש שהקב"ה לא רוצה את זה. הרי יש נבל ברשות התורה שהקב"ה לא רוצה את מעשיו אע"פ שאינו עובר שום הלכה. אלא "חל" איסור. מה פירוש "חל"?

    הפירוש הוא שהאיסור הוא מציאות שהיא לא מציאות חומרית. זה המושג של "צורה" או "אידיאה" אצל אריסטו ואפלטון. אידיאה קיימת בקיום ריאלי גמור, יותר ממה שחומר קיים, כיישות שהיא לא חומרית. היא נפש, דבר חי, היא מקור של מציאות ותנועה וחיים.

    למשל אם יש דברים שעשויים מזכוכית שקופה לגמרי, ומישהו מרסס צבע בחדר ופתאום רואים אותם. האידיאות זה הדברים מזכוכית, והריסוס צבע הוא החומר.

    למשל לפי הביולוגיה יש תא ראשון של זרע שמתחבר עם תא ביצית, והוא מכפיל את עצמו שוב ושוב. לפי זה הד.נ.א. של כל התאים זהה.
    איך התאים המתרבים יודעים לצייר צורה של איבר כמו עין. צריך לקבוע תא אחד שהוא הראשון, ואז לומר לתאים האחרים שיסתדרו לידו בסדר מסויים וכך יבנו מבנה של עין. אם כל תא יחשוב שהוא הראשון זה לא יקרה. מישהו צריך להחליט איזה תא ראשון, ולתת פקודה לתא אחר מסויים להיות השני ולעמוד לידו בדיוק בזווית מסויימת (ובשביל זה צריך התמצאות במרחב) עד שתיבנה עין שיכולה לראות.
    יש כאן כמה פלאים:
    א – צריך להיות באיזשהו מקום מידע על מבנה של עין. זה לא יכול להיות בתוך תאים זהים לגמרי זה לזה.
    ב – צריך מישהו שיבחר תא אחד מסויים שממנו נתחיל לצייר את העין וכל שאר התאים יסכימו שזה הוא, ואז יתן פקודה לתא אחר שיעמוד כאן ולתא אחר שיעמדו כאן וכו'. כמו מפקד של חיילים.
    ג – המישהו הזה צריך להתמצא במרחב, לדעת איפה ימין ושמאל ואיפה למעלה ולמטה ביחס לשאר הגוף. גם זה תא אחד לא יכול לדעת.
    ד- אותו מפקד צריך שיהיה לו כח שבעזרתו הוא יכול להניע את התאים, ולקבוע את דרך צמיחתם, באיזה גודל וצורה הם יגדלו. לקבוע שתא אחד יהיה ארוך ואחר קצר, אחד תא עצם והשני תא עצב והשלישי תא שריר והרביעי כדורית דם, וכו'. ושיהיה לו כח לפעול שהקביעה הזו תתבצע.
    .

    מוכרח שמקור האינפורמציה של הסדר בא מחוץ לתאים, ושמקור האינפורמציה הזה יש לו כח השפעה מוחלט על התאים. לקבוע את מקומם גדילתם צורתם וכו'. אבא שלי ז"ל היה ביולוג חשוב וחקר לפי מה התאים שמתרבים מתא הזרע הראשון, יודעים שהלב יהיה בצד שמאל ולא בצד ימין. הרי כל תא בפני עצמו אין אצלו שמאל וימין של הגוף השלם. הוא אמר אחרי שבע שנות מחקר שאין למדע שום דרך לפתור את זה ונראה שעקרונית לא יכולה להיות.
    לפי אריסטו הצורה היא דבר חי שנמצא שם ומסדר את התאים לפי הצורה. זה מה שאומרים חז"ל כל עשב יש לו מלאך המכה בו ואומר לו גדל. הצורה היא מלאך. כל מצווה שאדם עושה הוא בורא מלאך. הצורה היא כמו נפש בגוף שקובעת כל דבר בו ויכולה להניע אותו.

    איסור של תורה הוא גם מלאך כזה. וכמו שצורת הצמח שורה על תא הזרע שלו כך האיסור שורה על החתיכה או על האדם. ולכן יש מקום לשאול האם הוא "חל" על האדם או "חל" על החתיכה. איסור הוא צורה.

    איסור זה מציאות רוחנית קיימת ששורה על הדבר האסור כמו שנפש שורה על גוף, ומכח זה הופכת אותו למציאות של "איסור", לחפצא של איסור, כמו שהנפש של ראובן הופכת את ראובן למציאות חפצא של "ראובן", מכח שהיא "חלה" עליו.

    בתלמוד מוסבר ומאמרים בבא מציעא ו'-ז' בסוגיא של תקפו כהן הבאתי משב שמעתתא שמוכח ממנו שהוא למד שאיסור הוא רק ציווי של המלך, לא מציאות שחלה בעולם. למשל לפי זה אם יש דין בתורה שספק איסור לקולא מדאורייתא, אז בספק בוודאי אין כאן איסור בכלל. כי אם תשאל את המלך הוא אומר שבספק הוא מסכים שתאכל את זה, ופקודה של המלך זה הפירוש של "איסור" ולכן בוודאי כשהמלך מתיר אין כאן איסור.
    לפי הרמב"ם שם, לא מובן מאליו שאם הדין שספק איסור לקולא אין כאן מציאות של איסור. ויש בזה כל מיני נפקא מינא גדולות ואכמ"ל.

    לפי החשיבה המערבית המודרנית (כלומר מאז הרנסאנס, מכשחלפו ימי הביניים) אין תפישה של מציאות רוחנית שהיא לא סתם מחשבה או רעיון או רגש (שיכולים להיתפש כתופעות, תיפקודים, של ישות חומרית), אלא ממש מציאות קונקרטית בטבע, עיקר המציאות.
    לכן איסור יכול להיתפש רק כמו השב שמעתתא, שהוא כמו איסור של חוק חילוני. לפי זה אין מקום לחקירה של גברא וחפצא כמו שאין לזה מקום באיסור החילוני של עישון סמים.
    ואכן זה מה שעקרונית מפריד בין הראשונים לאחרונים. בתקופת האחרונים כולם התחילו לפרש מושגים כמו איסור כמו השב שמעתתא. וכן קניין וכו'. לא היה מושג של חלות דין, חלות איסור או חלות קניין. כי "חלות" פירושו שרואים את האיסור או הקניין כמלאך קיים בקיום קונקרטי, שבא ושורה על משהו גשמי כמו שנפש שורה בגוף, וכמו שהנפש קובעת את המהות של הדבר כך הדין קובע את מהות הדבר האם הוא קנוי לפלוני או אסור וכו'.
    רבי חיים כשחידש את המושג של "חלות דין" חידש בעצם את המושג של אידיאה אפלטונית, של צורה. ומזה נפתחו חקירות של חפצא וגברא ושל שני דינים ועוד הרבה כיו"ב, וסוגיות התלמוד האירו כי פתאום רואים שכך הוא מסתכל על הדינים והכל מקבל משמעות.
    .
    .
    .
    הסוגיא הראשונה שעמלתי בה בספר ברכת שמואל היתה בנזקי שכנים. הוא מבאר שיש דין נזיקין של ד' אבות נזיקין של בבא קמא (שור בור מבעה והבער) שאם מזיק משלם.
    יש דינים אחרים בבבא בתרא פרק ב' (ושייך גם לפרק א') של נזקי שכנים. שאם נוטע אילן ליד הגבול של השכן ושרשי האילן צומחים ומקלקלים את בור המים של השכן, צריך להרחיק את האילן כך שהשרשים לא יפגעו בבור.
    לפי דין נזקי שכנים של בבא בתרא עם בור ואילן, לא חייב לשלם אם קלקל את הבור, ויש אומרים שאלה דינים מדרבנן, ויש עוד הרבה הבדלים בינם לבין דין ד' אבות נזיקין של בבא קמא.

    הברכת שמואל שואל למה שיהיה הבדל. הרי שרשי אילן זה אחד מד' אבות נזיקין של בבא קמא, זה בור המתגלגל.
    יש עוד דין של נזקי שכנים בבבא בתרא שאם אדם כותש שומשמין בתוך חצרו, שדופק עליהם עם קורה כבדה מאוד, וזה מרעיד ומזעזע את הקרקע וכותל של השכן נופל, זה שייך לדין נזקי שכנים ולא משלם דמי נזק. והרי זה ממש אדם המזיק של בבא קמא ולמה לא משלם.

    והוא מסביר בשם רבי חיים שבבבא קמא הם נזקים שהולך לתוך של חברו ומזיק, ואילו בבבא בתרא אלה נזקים שמשתמש בתוך שלו ולא שהולך לתוך של חברו ומזיק.

    למדתי את בבא קמא ואת בבא בתרא בעיון גדול על דרך החזון איש, בכולל חשוב שהולך בשיטת החזון איש, והייתי בקי בחשבון הסוגיות ובפרטי ההלכות. חצי שנה עמלתי על הקטע הזה של ברכת שמואל ושברתי את הראש ולא הבנתי. הרי נטיעת העץ היא הליכה לתוך של חברו להזיק שהרי הוא משלח את השרשים לתוך של חברו. ובכותש שומשמין בוודאי הוא משלח רעידות קרקע לתוך של חברו שהרי הוא מפיל את כתלו.
    אם למשל אני זורק אבן על חלון של חברי ושובר אותו, האם אני יכול לומר לו אני עוסק בפיתוח השרירים ולא בזריקת אבנים עליך, ולכן אני לא הולך להזיק בתוך של חברו אלא משתמש בתוך שלו?

    פתאום אחרי חצי שנה של ייאוש וכאב וחזרה שוב ושוב על קטע של רבע עמוד, האיר לי שהוא מדבר כאן על צורת המעשה. לא מדובר על כוונת הלב של האדם העושה, אלא על ה"צורה" של המעשה. נוטע אילן בחצרו וכותש שומשמין בחצרו זה מעשה שטכנית הולך ומזיק על חברו, אבל זה לא "צורה" של מעשה שהולך ומזיק על חברו אלא צורה של מעשה של שימוש בתוך שלו.

    למשל אם יהיה כתב של ציורים כמו הכתב הסיני או המצרי העתיק, וירצו ציור למילה "מזיק", לא יציירו אדם נוטע עץ או כותש שומשמין בחצר של עצמו, אלא ציור של אדם זורק חץ ממנו והלאה על חברו.
    כי ציורים עוסקים בצורות ונוטע עץ זו לא צורה של מזיק למרות שהשרשים למעשה מזיקים. הצורות הן הנפש, המציאות האמיתית, כדורי הזכוכית שהם הקיימים והחומר הוא רק ריסוס צבע שמגלה אותם, הן מלאכים, ישויות רוחניות. במעשה של נוטע עץ בחברו אין צורה של מזיק. הוא אכן מזיק, אבל זה כמו שזנב לטאה כרות מתנועע, אין בו נפש, ולכן אין משמעות לתנועות כאלה, הן לא מה שקובע מה המציאות, כי המציאות היא הנפש וזה לא נובע מהנפש, ולכן לא דנים לפיהן. לא נחייב את הלטאה לשלם על מה שהזנב שלה שבר כשהוא מפרפר אחרי שנחתך ממנה. כי אין בו את נפש הלטאה ולכן זה לא היא, זו לא המציאות שלה. זה מקרה בעלמא. כך לא מחייבים את הנוטע עץ בחצרו לשלם דמי נזק, כי במעשה אין נפש של מעשה מזיק, כי אין צורתו צורת מעשה מזיק.

    באחרונים אין סברות כאלה. הם יתרצו קושיות כאלה (מה ההבדל בין נזקי בבא קמא לנזקי שכנים) בכל מיני תירוצים טכניים גאוניים אנליטיים חריפים מפולפלים ושטחיים והרבה פעמים דחוקים ולא משכנעים. לא משהו שיורד למהות העניין ומאיר ופשוט ומראה על עצמו שניכרים דברי אמת. כי הם לא יכולים לראות ב"צורה של מעשה" משהו שממש קיים כמו נפש של אדם, וקובע את המציאות וממילא את הדין. (ממילא גם לא יכולים לראות שבורא העולם ממש קיים, גם הוא צורה מופשטת. ומזה צמח שהפרומקייט החליף את הדעת הפשוטה החיה והטבעית שרואה כמו בחוש שיש בורא לעולם).
    הברכת שמואל למד מרבי חיים את המהלך הזה. הוא אמר שלפני שהגיע לרבי חיים היה יכול למלא קרונות של רכבת בחידושים נפלאים על כל סוגיא תוך זמן קצר, וכעת הוא אחרי הרבה מאוד זמן בקושי יכול לומר את הדבר הכי פשוט על הסוגיא.
    הוא היה בפגישה של רבנים מכל אירופה, והתחילו לדבר על רשב"א קשה, זה אומר בכה וזה אומר בכה ושאלו את דעת הברכת שמואל. והוא השיב הרשב"א זה לא פוטבול (כדורגל) שאפשר להפך לכאן ולכאן. אני צריך להיות חולה שבועיים על הרשב"א ואז אולי יהיה לי משהו לומר עליו.
    התחדש מהלך של להתבונן על הצורות שנמצאות מתחת לפני שטח הסוגיא. וזה דורש התבוננות מאוד עמוקה ומאומצת כדי לראות קצהו של דבר אחד פשוט. למשל כמו התירוץ של הברכת שמואל על ההבדל בין נזקי בבא קמא לנזקי שכנים. הוא מאוד פשוט, יש אחרונים שהפליאו בפלפולים כבירים על השאלה הזו. אבל לפני שיודעים את התירוץ אפשר לשבור את הראש הרבה זמן על זה. וזה סוג אחר של ריכוז והתבוננות מאשר לפלפל פילפולים טכניים חיצוניים חשבוניים. וזה המהלך של הראשונים. זה מה שמבדיל אותם מהאחרונים ונותן להם את המעמד המיוחד שלהם. הרי יש גדולי אחרונים שהיו בקיאים וחריפים ומחודדים ובעלי סברא ישרה וצלולה באופן ממש על אנושי. ולמה מעמדם כל כך שונה משל הראשונים.
    וזה בדיוק המהלך של רבי ירוחם בללמוד את הסוגיות של מוסר ואגדתא, כמו מסכת אבות וכיו"ב. לכן הוא הגיע להבנה של חכמת הקבלה כי היא הצורות שעומדות מאחרי הדברים של סוגיות האגדתא.

  2. nirstern הגיב:

    עוד המשך על אידיאות ו"חלות דין" של רבי חיים.
    .
    .

    בבלוג על עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 5 הבאתי דברים של אריסטו על הנושא הזה והארכתי.

    לדעת הרבה מהחוקרים של האקדמיה יש מחלוקת בין אפלטון לאריסטו. אפלטון אומר שהאידיאות קיימות בקיום גמור וקונקרטי ב"עולם האידיאות" כשהן מופשטות לגמרי מחומר.
    אריסטו אומר (בקטגוריות פרק ה' ובעוד מקומות) שוודאי האידיאות קיימות כאידיאות, אבל הן קיימות רק כשהן מלובשות בחומר (אתה צודק שחלות דין של רבי חיים במובן יותר מדוייק זה התלבשות צורה בחומר).

    לכן חוקרי האקדמיה הבינו שאריסטו חולק על אפלטון. אבל יש הרבה מקומות אחרים באריסטו שהוא אומר כמו אפלטון שהאידיאות קיימות בקיום גמור גם כשהן מופשטות לגמרי מחומר, ואבונצר אלפראבי שהתקבל כפילוסוף האריסטוטלי הכי חשוב חוץ מאריסטו עצמו והרמב"ם אמר עליו שכל דבריו סולת נקייה, אמר שאין שום מחלוקת בין אפלטון לאריסטו, וזו הדעה שמכעט כל החכמים עד ימי הביניים נקטו.

    האדם הוא יצור מורכב, יש בו כפילות. מצד אחד הוא יצור של העולם הארצי החומרי שמתחת לגלגל הירח, ומצד שני הוא יצור בן השמיים ששייך לעליונים שמעל גלגל הירח. הוא בהמה ומלאך מורכבים זה בזה.

    למשל אם אדם מת, יש הסתכלות שאומרת שהוא כבר לא קיים. משיאים את אשתו ויורשיו יורדים לנכסיו וגזרה שישתכח מהלב ואיננו עוד.
    מצד שני יש הסתכלות שהוא רק יותר קיים אחרי מותו, כבר אין את המחיצה של החומר והוא יושב בעולם הבא ומשיג השגות עליונות, והקיום שלו שם הוא נצחי והוא איתן יותר מקיומו הגרוע והחולף בחומר.

    יש חלקים גדולים בהלכה שהם לפי הסתכלות הארצית, ששם צורה קיימת רק כשהיא מלובשת בחומר. כוונת הלב היא וודאי צורה, אבל לפי ההלכה היא נחשבת קיימת רק אם יש לה התלבשות בחומר. לכן יש דין דברים שבלב אינם דברים. אם הקניתי לך חפץ, ואחר כך אמרתי שבלב לא התכוונתי והרי קניין צריך גמירות דעת ועיקרו מכח גמירות הדעת, ואתה טוען בבית דין שאתה מאמין לי שבאמת לא התכוונתי ובכל זאת אתה תובע את החפץ, הדיין יפסוק שאתה תזכה בחפץ. כי דברים שבלב אינם דברים. לכן בדיני מזיק פשוט שאין נפקא מינא כלל מה הוא התכוון בליבו.
    יש כוונה שכן קובעת להלכה. למשל מי שמכר כל נכסיו ולא אמר תנאי, וטוען אחר כך שמכר על דעת לעלות לארץ ישראל ובסוף לא עלה ולכן המקח בטל, מקבלים את דבריו. כי הכוונה שלו מצויירת בתוך הסיטואציה החומרית. אדם רגיל לא מוכר סתם כך את כל נכסיו באמצע החיים. (אני לא מדייק בכל הסוגיות המורכבות האלה אלא כותב רק את העקרון הכללי בציור גס, יש בסוגיות אלה מחלוקות וחילוקי דינים דקים שאני לא נכנס אליהם).

    לעומת זאת בתפילה ההלכה מתייחסת להסתכלות שהאידאות, הצורות, קיימות גם בלי התלבשות בחומר פיזי (הן מתלבשות בדעת האדם ובכוונתו. גם צורות, אידיאות, מופשטות, יכולות להיות כמו חומר להתלבשות של אידיאות יותר גבוהות מהן) ולכן שם כוונת הלב מכריעה להלכה. בני אדם בחיים האנושיים לפעמים הולכים לפי ההסתכלות הארצית ולפעמים לפי ההסתכלות הרוחנית, וההלכה גם היא כך הולכת בעקבות בני האדם ואין בזה כלל אחד עקבי.

    לעניין ירושה ולהתיר את אשתו וכו' אדם נחשב להלכה שהוא כבר לא קיים אחרי שמת. אבל בהלכות אמירת קדיש אדם כן נחשב קיים אחרי שמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s