בעניין דיני ממון, דיני מלך, משפט עברי, ודרך ארץ

(מתוך מכתב)

שמחתי בדברים שלך, במיוחד לגבי לחיות עם הסוגיא ולהתקרב אליה במשך של זמן. אף פעם לא קרובים "מספיק", זה כמו לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה. זה כמו חיי זוגיות, שמצד אחד מטפלים בדברים של הטווח הקצר ומדברים על מה שיש לדבר וכו', ומצד שני אולי יש תהליך עמוק בלי מילים או מעשים מיוחדים של פשוט להיות ביחד, ואז הזמן לבד כבר מחבר. יש זוגות שאחרי 50 שנות נישואין הם כמעט כמו איש אחד ממש. יש כאלה שלהיפך, היו בצעירותם מאוהבים ואחרי 50 שנה מוכנים לרצוח זה את זה. גם בתורה, יש כאלה שלמדו הרבה ועם הזמן התקררו והתעייפו ומיצו ומחפשים ללמד או להיות רב וכו', ויש כאלה שעם הזמן רק קרובים יותר. אולי לפעמים גם עם מקצוע ועבודה זה ככה. זה קורה לבד אבל צריך לתת לזה מקום, להזמין את זה, להסתכל אולי זה לא קורה ולבדוק למה וכו'.

.
.
בדרשות הר"ן דרשה י"א כתב:
"ואני מבאר עוד זה ואומר, שכמו שנתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות העולם במצות וחקים, אין ענינם תקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלהי באומתנו והדבקו עמנו"

.

ובתשובות הרשב"א חלק ג' סימן שצ"ג:

"שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה.

וכל שכן בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם נמצא העולם שמם, וכבר קנסו ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בהרכיבה וכו', כדאיתא בריש פרק המניח את הכד. ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן, ואין דנין אותן בבבל, כדאיתא התם בריש פרק המניח את הכד, מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור.

וגדולה מזו אמרו בפרק נגמר הדין: בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד, ואעפ"י שאין תולין אשה ושאין דנין שנים ביום אחד, ושם אמרו טעמא שלא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה.

וכך אמרו ביבמות בפרק האשה רבה: באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ובאחד שהטיח את אשתו תחת תאנה והלקהו. וכל זה שהיתה השעה צריכה לכך.

וכן עושין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואין שהשעה צריכה לכך, ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם.

והנה אמרו: דרב הונא שהיה מבבל קץ ידא, כדאיתא בריש פרק כל היד.

ובסנהדרין בריש גלותא דאמר אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעיניה. ואעפ"י שאין קציצת אבר בדיני התורה אלא הכל לגדר ולצורך שעה.

ולפיכך ברורים אלו שעשו זה, אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה כדין עשו. וכל שכן בדאיכא הורמנא דמלכא [רשות מהמלך] וכענין ר' אלעזר בר' שמעון בריש פרק השוכר את הפועלים."

.

הרשב"א כאן אומר פירוש מפליא מאוד למאמר "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה." לחשוב שדין תורה יסדר את תיקון העולם גורם לחורבן גמור כל כך, שהיהדות בתור חברה עצמאית וישות מדינית נחרבה לגמרי בחורבן כל כך מזעזע ויצאה לגלות כל כך נוראה וארוכה רק בגלל שרצו להתנהג באופן מעשי לפי דין תורה ולא לפי חוקים אזרחיים.
החורבן לא נגרם באופן מעשי וישיר מכך שלא דנו דינים אזרחיים (או חילוניים). משמע שזה עונש רוחני, שהיה חטא לחשוב שצריך להעמיד את הדין על דין תורה.

.

.

יש הוכחות שהדין שמדובר בו בגמרא שיש ז' טובי העיר שנבחרים על ידי הקהל ומנהלים את ענייני העיר, הוא אותו הדין של מלך שכתוב בתורה (כתבתי תשובה בעניין הזה).  יש דין מיוחד של מלך, הוא מוסמך על ידי התורה לעשות כל דבר שנדרש לקיום החברה לפי אותו זמן ואותו מקום. וכשאין מלך כל שלטון שנוהג באופן מעשי בקהילה והוא מקובל ומוסכם ומתפקד באופן מעשי, גם שלטון דמוקרטי כמו ז' טובי העיר, יש לו אותו דין כמו של מלך ומשם מקור סמכותו ההלכתית.

.

.

אתה בהחלט צודק שכל מי שיותר קנאי מבחינה חרדית פחות מקבל את דינא דמלכותא. בציונות יש שרואים אוייב רוחני מר וחריף שכל עיקרו בא למרוד במלכות שמיים והוא שלטון שמד ורשע ולא שייך כלל לקבל אותו כדינא דמלכותא. וגם בחוקים של מלכויות אחרות יש שרואים בתרבות המודרנית המתירנית והכופרת והחומרנית משהו שהוא מלחמה רוחנית נגד הערכים של תורה ואין לקבל שלטון כזה כלגיטימי.

אני בעצמי חי כחילוני גמור ואין לי שום מלחמה רוחנית עם העולם החילוני. אבל אולי זה אצלי חלק מהנושא של אנוס רחמנא פטריה, כלומר שאני רואה לפי המציאות הפרטית שלי כאדם מסויים בסיטואציה מסויימת. אבל אם מדובר על בירור לימודי של סוגיא הלכתית, ולא תשובה פרטית לאדם פרטי ששאל (תשובות כאלה אני לא מתיימר לתת, ולדעתי אף אחד לא צריך לתת, כי זו אחריות של כל אחד על עצמו. גם השואל תמיד יכול לכוון מה תהיה התשובה כי הוא מציג בעצמו את החיים הפרטיים שלו והרגשות שלו וכו'.), לא דנים כעת מה כל אדם פרטי יכול לקיים, אלא מה ההלכה באופן אידיאלי לאדם מושלם שחי בעולם מושלם. ומזה כל אחד יגזור לעצמו איפה הוא אישית עומד מול זה לפי מי שהוא במצבו ותקופתו וכו'.

מבחינה אידיאלית בעולם מושלם אולי באמת מלכות כמו בארץ ישראל עכשיו, או בכלל בעולם המודרני, זו לא מלכות שההלכה היתה מקבלת בעולם אידיאלי. אין לי עמדה ברורה בעניין הזה.

.

הר"ן והרשב"א לא מדברים על דינא דמלכותא, כלומר מלכות זרה לקהילה היהודית שיושבים תחתיה בגלות, אלא על מלכות שהיא פנימית לקהילה היהודית. ברוב התקופות היהודים חיו במצב של אוטונומיה, והשלטון החיצוני רק לקח את המיסים שלו ולא התערב בחיים הפנימיים של הקהילה. ולקהילה תורנית "כשרה" יש דין של מלך.

.

זה מה שמביא הרשב"א שחכמים היו עונשים בעונשים שאינם לפי דין תורה, שהם תיפקדו גם כמנהיגי הקהילה ומדין מלך, ומכח זה היתה להם רשות לעשות כל מה שנראה להם נכון לתיקון החברה כולל להרוג אנשים.

.

לא ידוע לי על אף אחד שחולק על עמדת הרשב"א והר"ן בעניין הזה. היום מדברים על "משפט עברי", שבישראל לומדים אותו בלימודי משפטים כמו עוד מערכת משפטית. ויש כאלה שמדברים על להחיל את המשפט העברי בישראל. לאחרונה חוקקו שאם אין לשופט סעיף ברור בחוק מומלץ לו לפסוק לפי ה"משפט העברי".

לפי הידוע לי "משפט עברי" זו המצאה מודרנית, שקשורה בהתעוררות הלאומית של העם היהודי באותו זמן (המאה ה19) שהיתה התעוררות לאומית באירופה אצל הרבה עמים. חיפשו דברים שיעניקו זהות לאומית ל"עם היהודי" שניסו להמציא, והמשפט העברי היה אחד מהם. אחד העם, מראשי והוגי הציונות, אמר שיהדות בזמנו היא דת ולא עם מבחינה לאומית, וצריך לבנות אותה כעם מההתחלה במאמץ חינוכי וביצירת תרבות וזהות לאומית מההתחלה.  היום נראה לנו מובן מאליו שיהדות זה לאום, במובן של הלאומיות האירופאית של המאה ה 19, אבל זה בכלל לא פשוט.

מי שאז עסק בבנייה של תודעה לאומית, לקח דברים מהמסורת הדתית, עקר אותם מההקשר הדתי, והעניק להם משמעות לאומית חדשה. למשל המילה "ממלכתיות". יש חינוך "ממלכתי" וכו'. המילה "כנסת" לפרלמנט. "גאולה" במובן של כיבוש לאומי של הארץ מהערבים, ועוד הרבה, ו"משפט עברי" שייך לדברים האלה. לא ראיתי שום מקור תורני לזה.

המצוות ששייכות לחוקים חברתיים, כל דיני ממונות, גזלות, רציחה, וכו', מעידות על עצמן שאינן לתיקון החברה. למשל אם גנב הגביה את הגנבה פחות מג' טפחים, רק  2 וחצי טפחים, הוא פטור מכל דיני גנב. מזיק ממון פטור בהרבה מאוד אופנים שאין להם הגיון משפטי. ויש בלי סוף חילוקי דינים שאין להם הגיון משפטי. למשל אם אדם מכר לחברו את הפירות שיצמחו מהעצים שלו, והיה תשלום וחתמו על שטר, ושניהם היו בטוחים שזה מחייב, לפי השיטה העיקרית בראשונים (שזה לא בגלל שחסר בגמירות הדעת אלא גם אם יש גמירות דעת מוחלטת יש דין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם), ההלכה קובעת שקניין כזה לא חל.  אפשר למלא ספר שלם עם דוגמאות כאלה.

.

כל דיני ממונות וסנהדרין וכו' הן מצוות שהן מתרי"ג מצוות. כמו תפילין ושופר וכו'.

לדעתי זה לא שהתורה יותר מופשטת וגבוהה בעולם הצורות, והמשפטים האזרחיים יותר מצומצמים למציאות האנושית ה"קטנה". כי מה שמצומצם הוא ציור של מה שמופשט, כמו ארמון מלך שמצוייר על בול דואר. מהתבוננות במה שמצומצם אפשר להגיע לראיה של מה שמופשט ו"גדול". כאן זה בכלל לא אותו ציור ואותו נושא.

.

.

זה נושא מאוד ארוך, אבל אולי דוגמה אחת למשל:

יש דין שאם אדם אוחז חפץ בידו, או בחצרו, יש וודאות שהחפץ שייך לו ואפשר להעיד שראינו בראייה וודאית שהחפץ שייך לו.  (מבואר בתוספות הראשון בבבא מציעא, וגם בבבא בתרא ל"ד בסוגיא של נסכא דרבי אבא בתוס' בשם רבינו תם. וכתבתי על זה הרבה בתלמוד מוסבר שם ובעוד מקומות שמן הסתם מצויינים שם)

אם אנשים משחקים כדורסל, ובקהל יש בית דין ועדים, באותו רגע שהכדור ביד שחקן א' העדים יכולים להעיד לפני בית דין שהם רואים בראייה וודאית שהכדור שייך לו מבחינה ממונית. ברגע ששחקן א' מסר לשחקן ב', כעת העדים צריכים להעיד שהם רואים בוודאות שהכדור שייך לשחקן ב'.

או אם באים לבית דין אשה קשישה צדקנית ובוכיה, ובחור שרואים שהוא פושע, וביד של הבחור יש תיק של קשישות שמתאים בדיוק לצבע של הלבוש של הגברת, והפושע אומר התיק שלי, והגברת אומרת הוא חטף ממני את התיק לפי רגע. פוסקים שהבחור הפושע צודק ונותנים לו את התיק. ולא שואלים אותו מאיפה יש לך תיק כזה ולא הולכים לברר אם יש אנשים שהיו שם וראו וכו'. (יש הלכה שאם הדיין מרגיש בליבו שהדין מרומה, אי אפשר לחייב אותו לפסוק דין שהוא מרגיש שהוא לא אמיתי, ומותר לו לומר אני לא רוצה להיות דיין בדין הזה ואני הולך הביתה בלי לדון. אבל זה דין נוסף ולא מעיקר דיני ממונות).

.

אם למשל ילד קטן יצייר ילד וכדור, ואחר כך נבקש ממנו לצייר שהכדור שייך לילד, מסתבר שהוא יצייר שהילד אוחז את הכדור. או אם יש כתב ציורים כמו הכתב המצרי העתיק וכו', ייתכן שהמילה שייך תהיה אדם שמחזיק משהו.

בתורה יש שפה של ציורים כאלה. גם תפילין ולולב ומצה וכו' הם ציורים כאלה. הם מצד אחד שפה של ילדים ומצד שני דווקא בשפה הזו יש את הבבואה של עולם האידיאות.

אם התורה מבקשת מאיתנו לצייר ציורים של צדק, של אידיאת הצדק, בשפה הזו, זה נוגע עד המקומות הכי פנימיים בנפש. חלומות למשל מדברים בשפה הזו, כל הסימבולים של החלומות, גם לפי הפסיכולוגיה הפרוידיאנית וגם לפי מסורות עתיקות, הם בשפה כזו. גם השפה של אמנות הציור מדברת בשפה הזו. גם הטבע, מה שכל כך מדבר אלינו ומשפיע בלראות שמים או ים או הרים או יער או פרח וכו'. כשמסתכלים על השמש ואומרים המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים זה גם בא משם.

יש משהו יסודי מאוד לגבי השפה הזו, שהוא יסוד גדול מאוד לענ"ד להבין את רוב סוגיות התורה בכלל והתלמוד בפרט, ועוד הרבה דברים. כתבתי על זה כאן, (אפשר לקרוא רק את הפסקה שלפני התמונות והפסקה שאחריהן ולא את כל הרשימה). זה באמת יסוד שגורם להסתכל אחרת על הרבה דברים ורוב מה שכתבתי מבוסס עליו.

מזה יובן גם שבקניין רוחני אין ציור יסודי כזה של "צורה", וזו הסיבה האמיתית היסודית שאינו נכלל בהלכות.

.

.

אם מסתכלים על התורה כמו על משפט עברי ששייך להסדיר את חוקי התורה, מוציאים את העניין מלהיות נוגע לגרעין הפנימי של הנפש והופכים אותו לעניין רציונלי חיצוני פונקציונלי, ואולי זו הסיבה שראוי שתחרב ירושלים בגלל זה.

.

.

המלך הוא גם מצווה מתרי"ג. המלך מצווה לדאוג לכל ענייני החברה והסדר וכו'. כל המשפטים האזרחיים הם באחריות המלך, והוא קובע לפי הזמן והמקום.

מה שהתורה ציוותה על מלך זה עניין מיוחד. שמואל הנביא ראה בזה התרחקות מהשם. רצון להיות ככל האומות. מצד שני זו מצווה מדאורייתא מכלל תרי"ג מצוות. מה שזה מצווה אומר שמה שיש מלך שדואג לכל החוקים המעשיים זה עצמו ציור רוחני של צורה שנחקקת בגרעין הנפש. רק שיש סכנה בצורה הזו, כי יכולים לחשוב שמלך הוא דבר לאומי או בעל תועלת מעשית של שלטון לסדר את החברה ולעשות מלחמות להגן מאוייבים וכו'. זו המצווה הכי מעשית, הכי פרוזאית וטכנית, זה שלטון פוליטי שקורה ברשות הרבים, לא עבודה רוחנית בין האדם לבוראו לחול עליו העניין האלוהי ולתקן את הגרעין הרוחני של הנפש וכו'. לכן שמואל הוכיח את העם שחיפשו את זה. ואם מקיימים את זה כמצווה כל המערכת השלטונית צריכה להיתפש גם כמו הנחת תפילין ואכילת מצה. זה עניין לא פשוט.

.

אנו מניחים שכל תרי"ג מצוות הן לתיקון (או לימוד, או בבואה להשגות גבוהות, איך שלא יהיה) בגרעין הרוחני הפנימי, לחול עלינו העניין האלוהי. יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה כנגד כל האיברים והגידים שכל מצווה מתקנת איבר או גיד. או כנגד שסה ימות חמה שהמצוות הן כפי הסדר העליון של המציאות וכו'. מצווה לא יכולה בהגדרה להיות משהו טכני מעשי תפקודי בלבד. אפילו לפי הרמב"ם שרואה במצוות רק כלי ורק דבר שמובן בשכל, הוא לא מוריד את המצוות להיות כלים מעשיים פשוטים וטכניים ובוודאי יש בהן עומק גדול והן ניתנו בהר סיני כחלק מהתורה שהיא גם ההשגות העליונות בדעת אלהים ואין להפריד אותן מכל קדושת התורה כולה.

.

נובע מזה שאם מלך לא היה משהו שגורם לחול עלינו העניין האלוהי ובבואה של עולמות עליונים וכו', התורה לא היתה מצווה בכלל על מלך רק כדי שיהיה כלי טכני כדי לסדר את החברה ולפקד על הצבא וכו'.

וזה כי תיקון החברה המעשי שייך לדרך ארץ. כמו תיקון המידות שלא לכעוס וכו' שאין על זה הלכות. זו אחריות של בני האדם ולא של התורה. התורה זה לא גננת ולא משטרה ואל כלי טכני, קרדום לחפור בו, לשום דבר. אומות שלא קיבלו את התורה יש להן סדר חברתי, חוקים וכו'. לרוב באופן יותר מוצלח מהיהודים גם בימים הטובים שלהם. בני אדם נבונים ושפויים מסוגלים להבין זאת בעצמם ולדאוג לזה בעצמם. כמו שהם יודעים לבנות לעצמם בית ולא לגור במערה, ולאפות לחם ולא לאכול גרגרי חיטה, והתורה לא באה ללמד כל זה, כך הם יודעים בעצמם לבנות חברה מסודרת שתתפקד. אנשים הגיעו בעצמם להבנה שיש זכויות אזרח וצורך בשוויון ואחווה וסולידריות ושצריך לבסס על זה את השלטון, ושחררו עבדים ונתנו שוויון זכויות לנשים וכו'. התקדמו יותר ממה שהיה מקובל בתקופת התורה שיש עבדות, ונשים הן רכוש, ובמלחמה המנצחים בוזזים ושוחטים את הילדים ומשעבדים ואונסים וכו'.

התורה שדיברה על כל אלה דיברה לפי התרבות שהיתה נהוגה אז, ולא באה לפתח את התרבות. הפיתוח של התרבות הוא אחריות של בני האדם כבריות נבונות ובעלות שכל לב ומצפון. כמו שהתורה לא באה ללמד את הנמלים איך בונים קן נמלים כראוי, כך היא לא באה ללמד בני אדם לבנות חברה ראויה. אומרים בצדק שהתורה לא באה ללמד מדע ולכן אין קושיא אם יש דברים שכתובים שהם לא כמו המדע שידוע בימינו, מאותו טעם ממש התורה גם לא באה ללמד סדרים חברתיים.

.

.

כשהייתי חרדי הבת שלי שהיתה בכיתה ט' כמדומני שאלה אותי, האם גם חילונים עושים חסד. אמרתי לה שבוודאי. והיא אמרה, למה שהם יעשו חסד, הם הרי לא חייבים?

זה נובע מכך שחושבים שהתורה באה לסדר את חיי החברה. לכן מי שאין לו תורה אין לו סיבה לנהוג בחסד עם חברו.

מספרים שהסבא מסלובודקה בזקנותו בישיבת חברון, היה בחור ששימש אותו. הוא ביקש מהבחור כוס מים, ואחר כך שאל למה הבאת לי מים. הבחור אמר כי כתוב והדרת פני זקן וכתבו חסד וכבוד ת"ח וכו'. והסבא אמר לו אתה אכזרי. אדם זקן מבקש ממך מים ואתה צריך להגיע לכך שזה כתוב בתורה?

החברה החרדית, בעיקר בימינו אבל זה היה גם לפני המלחמה באירופה, היא בסטנדרטים נמוכים מאוד מבחינה תרבותית ואנושית. לפני מספר שבועות אדמו"ר חשוב אמר בדרשת תוכחה לרבים שבציבור החרדי אם אחד השכנים רוצה להוציא מרפסת או לסגור מחסן וכו' השכנים החרדים יורדים לחייו ומנסים לסחוט ממנו כמה שרק אפשר, והאדמו"ר עצמו אמר שבחברה החילונית זה לא כך.

מישהו שהגיב לזה ניסה לומר שזה בגלל העוני, אבל אני יודע שאפילו בחברה הערבית שהיא יותר ענייה זה לא כך. או למשל איך מתנהגים בסכסוכים על ממון וטריטוריה, כמו למשל שהיה בבתי וורשא עם חסידי גור וכיו"ב, או נסיונות ההשתלטות בערד או בכלל בשכונות חילוניות שהחרדים מנסים להשתלט עליהן. הכל באלימות פרועה וחסרת כל מעצורים. מפורסם הוא שאין שום כסף ציבורי, קופת צדקה או של מוסדות או חברא קדישא גני ילדים וכל כיו"ב, שאין שם שחיתות נוראה של מעילות וגזל ושכר מתחת לשכר מינימום  וכו'. ניצול מיני של ילדים מתקבל בסלחנות גדולה, וההורים לא מעיזים לדבר אם קרה משהו לילד שלהם מאימת הציבור והרבנים גם גדולי הדור המפורסמים לא חושבים שזה משהו נורא וזה עדיף להם ממה שהמלמד יוציא זרע או ינאף עם אשת איש ויוליד ממזרים. כעת מתחילים להוציא את הסיפורים על פגיעה מינית בילדים, וכל העוסקים בזה אומרים שזה לאין שיעור יותר נפוץ מבציבור החילוני, האחוזים מבהילים ולא נתפסים. עסקתי בזה כשהייתי חרדי ואני מכיר את הנושא מקרוב, מהרבה מקרים פרטיים שלא התפרסמו, לא רק משמועות.

למשל מקרה שקרה איתי, בכולל של חוזרים בתשובה שמשלם שכר נמוך מאוד מאוד, שנה לא שילמו וטענו שממשרד החינוך לא העבירו את הכסף, ואחר כך נודע שזה היה שקר וראשי הכולל לקחו את הכסף. בוודאי לא כולם כך ואולי רובם גם לא, אבל זו התרבות. כך מקובל וידוע שנוהגים. מי שלא נוהג כך הוא צדיק מיוחד שעושה נגד הזרם המקובל.

הפוליטיקה החרדית יותר חסרת גבול מכוערת ואלימה מזו החילונית.

חשבתי פעם שזה בגלל שכל כך מדכאים את הטבע והאנושיות וחונקים את הנפש. אבל קראתי שגם לפי המלחמה היה כך. כשהיתה גזרה לגייס לצבא הצאר ל 25 שנה נוראות ילדים רכים, העשירים קנו ילדי עניים  מהוריהם או מאנשים שתפשו אותם בכח ומסרו אותם לצבא במקום את בניהם. סיפור פשוט של עגנון למשל, מצייר את הרמה התרבותית אנושית של החברה היהודית, וכן ספרים של שלום עליכם ואחרים. וזו תמונה קשה. לא לחינם הצעירים בני ישיבה במאה ה 19 הוקסמו מתרבות הגויים (כגון ח"נ ביאליק ודומיו).

כעת נזכרתי שאברך בן תורה חשוב בנה תוספת בנייה, והוציא ניקוז של ביוב בצורה לא חוקית שיכולה לזהם ולהביא מחלות. הוא הצליח להתחמק מהחוק לגבי זה ושאל רב שאמר לו שבארץ ישראל אין דינא דמלכותא והוא לא מחוייב לחוק, ומצד ההלכה זה לא נכלל בד' אבות נזיקין כי זה לא נזק ישיר מיידי לרכוש. ושאלתי אותו אבל גם בלי חוק, סתם כך, אתה מזהם ויהיה סרחון וזבובים ואולי סכנת מחלות לכל האזור. והוא השיב שמותר לו ואין מצווה להיות טיפש ולהוציא הרבה כסף כשאתה לא חייב.

.

ואברך אחר שכר דירה לעסק, ואמר בעיריה שזה לבית כנסת ושם שם ארון קודש רק בשביל ביקורת של העיריה, ופרטו אותו מארנונה. ושאלתי אותו הרי זו קופה משותפת של בני העיר וכעת אחרים יצטרכו לשלם יותר. ושוב אותה תשובה, מותר לי.  התורה היא אלוהית, מה שאסור היא אוסרת. מה שהיא מתירה – אם הקב"ה בחכמתו הגדולה התיר מי אנחנו שנאסור.

.

והיה בית כנסת שהיה קרוב לבית מגורים כעשרה מטרים. ובמניין ותיקין תקעו בחודש אלול כל יום אחרי התפילה. וחלק מהדיירים פנו בבקשה לא לתקוע במניין הראשון כי יש בבניין שלוש יולדות שהתינוק מעיר אותן בלילה ויש להן עוד הרבה ילדים אחרים. ויש קשיש אחד חולה שזה מעיר אותו והוא כבר לא נרדם ומאוד סובל. והמתפללים לא הסכימו לוותר על המנהג של תקיעות כי לפי ההלכה מותר לה.  והלכתי לצעוק על זה לרב של בית הכנסת (שהיה רב חשוב מאוד ואדם נבון ובעל נפש ולמדנו קצת בחברותא), והוא אמר לי שבשביל זה יש הלכה. ומה שההלכה קובעת זה רצון הבורא וכך עלינו לעשות ולא לחשוב שאנחנו יותר רחומים או טובים מההלכה. ואולי התקיעה הזו דווקא תלמד זכות על אותם חולים או בכלל על עם ישראל, ואיננו יודעים חשבונות שמיים ומוטל עלינו רק לקיים את ההלכה. ואמרתי לו: בלי לדעת חשבונות שמיים ובלי לזלזל בחשיבות מנהג התקיעה, מה מתחולל בלב של אדם שתוקע בקול גדול ויודע שהוא עכשיו מעיר יולדת או חולה קשיש ואוטם את ליבו מלהרגיש? איך עם לב סגור כזה ייתכן שהתקיעה הזו תלמד זכות כלשהי? והוא ענה שההלכה ידעה גם את השאלה הזו ובכל זאת כך כתוב בהלכה.

.

הדבר כתוב בשערי קדושה מרבי חיים ויטאל:

"והנה ענין המידות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת "יסודית"כו', והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית, המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא", ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד."

כתוב כאן שעניין המידות הוא עניין שההלכות לא מדברות עליו. ובכל זאת הוא מחייב והוא יותר חשוב מהמצוות ההלכתיות. וכמו שצווחו הנביאים החפץ לה' בעולות וזבחים וכו' מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי כו'.

כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. ב וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. ג שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה. ד גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ.

.

דרך ארץ קדמה לתורה, והיא מוטלת על אחריות בני האדם לבדם, בלי הלכות. מכח תבונתם וליבם ואנושיותם שלהם. וזה הבסיס לתורה ולכן פגם בו הוא חסרון גדול יותר מפגם בתרי"ג המצוות.

.

אני חושב שכעת מתברר יותר עומק הדברים הנוקבים של הרשב"א שכתב שמה שאמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה."

בגלל שיש תורה שוכחים שיש דרך ארץ. שיש אנושיות שהיא לפני התורה ולא באה מכח התורה. והשיבוש הזה מחריב את האדם מבפנים, ולכן חרב הבית.

.

כשכתבתי שאין איסור הלכתי להעתיק קבצי מחשב וכיו"ב, לא התכוונתי שמותר לעשות כך. אינני זוכר אם הדגשתי את זה מספיק. הסיבה שהיה חשוב לי לכתוב שאין בזה איסור הלכתי היא בגלל שבלימוד גמרא בעיון בסוגיות, יש לא מעט אברכים חשובים שפשוט אצלם שיש קניין רוחני ויש קניין על מניות בבורסה ועל כסף שנמצא בבנק וכיו"ב, ולפי זה הם מעקמים פשט של סוגיות גמרא. למעשה ברור שאסור להעתקי קבצים כי כתוב ואהבת לרעך כמוך, וגם בלי שיהיה כתוב שום דבר, מי שמעתיק הוא נבל ברשות התורה וכמו אנשי סדום שהיו באים הרבה אנשים וכל אחד לוקח פחות משווה פרוטה שלא עובר איסור של תורה ולא היה נשאר לנגזל כלום.  להימנע מרשע ופגיעה זה היפך האנושיות והשכל, ולא צריך שום הלכה על זה.

.

.

לדעתי מה שכתבתי כמו הר"ן והרשב"א שאין משפט עברי והמצוות של ממון הן כמו של תפילין, זה דבר פשוט מאוד ואין בו ספק ואין חולק על זה כלל וזה מובן מאליו ובכל התורה רואים שזה כך. הסיבה היחידה שזה נשמע כמו חידוש, הוא בגלל הלאומיות, שהיא עניין זר לגמרי לתורה. מצד הלאומיות רוצים שתהיה תרבות של הלאום שתגדיר את הזהות הלאומית. ואז מתייחסים לתורה כמו אל תרבות של עם. ולמשפטי התורה מתייחסים כמו אל תרבות (חכמה, מסורת) משפטית של עם.

אין לי משהו נגד לאומיות, אם היא מצליחה לא להפוך לשוביניזם מרושע או פשיזם (משימה בכלל לא קלה אבל תיאורטית לפחות אמורה להיות אפשרית). לאנגלים וצרפתים אין בעיה להרגיש לאומיות. ליהודים אין צביון והווי ומאכלים ותרבות והיסטוריה וכו' שיגדירו את הלאומיות. (יש צ'ולנט וקוגעל ושטריימל וניגונים ויידיש וכו', אבל הרי יש גם ספרדים ותימנים ואיזו לאומיות משותפת תהיה איתם?).  אין לי בעיה שהישראלים יבנו לעצמם לאומיות ישראלית על בסיס חומה ומגדל, העלייה השנייה, הפלמ"ח, אריק איינשטיין ואפילו השואה וכל כיו"ב. רק שלא יערבבו את התורה בזה, כי זה מחייב סילוף וזיוף מאוד עמוק ויסודי שלה, שאחר כך כבר לא מבחינים בו.

אמנם לישראלים קשה כי אין להם מספיק חומר לבנות איתו לאום, לא מזמן הביאו לכאן אנשים מתרבויות מאוד מאוד שונות. ויש ערבים אזרחי ישראל שאינם שונים בשום מובן תרבותי מהעולים היהודיים מארצות ערב, ומחפשים משהו שיבדיל אותם. לכן משתמשים בתורה כאילו היא תרבות לאומית ומסורת לאומית, ואני משתדל להתאמץ לנסות להישאר עם המבט שהיה לפני שהשתמשו בתורה לצורכי לאומיות.

יש מעט מקומות שנראה מהם שהנגע של לאומיות וערבוב התורה עם לאומיות כבר היה בימי קדם באופן כלשהו, מדברי שמואל הנביא בגנות מלך, מהמחלוקת של החכמים עם הקנאים הבריונים הסיקריקים, מהדברים של הר"ן והרשב"א, שמכך שהוצרכו לכתוב את זה משמע שהיה מי שהשתבש בזה, ויש עוד קצת.

.

.

.

בעניין מלאכה ותורה

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג'

"הלכה י
כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.

אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.

הלכה יא
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב."
.
לרוב הרמב"ם כותב אסור כך וכך. או יש מעלה לעשות כך וכך. כאן הוא לא מסתפק ב"אסור" או ב"יש מעלה" אלא מאריך שלא כדרכו בדרשת מוסר נוקבת מאוד על העניין. וכידוע שאינו מדבר בלשון מליצית אלא כל מילה אצלו שקולה ומדודה ויש בה הלכות ויסודות. גם כאן אפשר לעיין בלשונו בדקדוק וללמוד חידושים מכל מילה.
יש לדקדק בלשון המשנה שהיא מקורו של הרמב"ם ובמה הוא הוסיף ושינה מלשון המשנה ומה הטעם לכל שינוי ותוספת:
"רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (אבות ד' ה'). ובפירוש הרמב"ם על המשנה, במשנה זו, האריך עוד בענין זה.
.

יש כאן שני עניינים נפרדים, האחד גודל הרעה במי שמשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה אלא יתפרנס מהצדקה. והשנייה במעלה של מלאכה שזה לא שייך ללימוד תורה ולצדקה אלא יש במלאכה מעלה עצמית גדולה מאוד.
.
.
לגבי כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה כו'. כן העתיק גם הטור את דבריו להלכה כמו שהם. בכסף משנה ובבית יוסף (יו"ד רמ"ו) כתב שהראיות של הרמב"ם לא מוכרחות, וכותב שיש לומר שאין בזה איסור, וכתב שנהגו לא כהרמב"ם והביא דעות פוסקים כך, וכתב שבכל מקרה יש להתיר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדי שלא תשתכח התורה. ובשו"ע המחבר לא הזכיר עניין זה. הרמ"א בשו"ע הביא דעת הרמב"ם והטור, והביא שיש חולקים כהבית יוסף. בבית יוסף וברמ"א מבואר שמידת חסידות היא כהרמב"ם, וכן ראוי למי שיכול. וההיתר הוא רק בדיעבד למי שלא יכול גם להתפרנס וגם לעסוק בתורה כדי שלא תשתכח התורה, ועת לעשות לה'.
.
הרמב"ם מדבר לא על עניין מעשי אלא על עניין פנימי. מי שאצלו בפנים הנפש חי ומורגש כמו הרמב"ם, ומרגיש שהוא מפר תורה במה שהוא נוטל צדקה כדי ללמוד תורה, ומרגיש שזו פחיתות ויש לו צער בזה ודואג שלא יהיה מחלל ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם. אז יכול לומר שסומך על הבית יוסף ועושה משום עת לעשות לה' וכדי שלא תשתכח תורה. אבל אם נעשה שההרגש האו שמי שעושה מלאכה הוא במדרגה נמוכה ונחשב בעל בית גם אם הוא יודע הרבה ומבין הרבה, ורק מי שלא עובד הוא בן תורה אמיתי וזה עצמו מעלה של בן תורה, על זה אין היתר ובזה בוודאי יתקיימו בו דברי הרמב"ם ותוכחתו.
העניין בזה הוא שחושבים שיש מעלה באישיות של בן תורה להיות "עדין", "טהור", "רוחני", מנותק מהגסות של חיי עולם הזה והפרנסה. לכן יש כוללים שלא מקבלים מי שעובד ויש תלמודי תורה ובתי ספר לבנות שלא מקבלים מי שאביו עובד. רוצים לעשות מקום מיוחד ל"בני תורה". המושג "בן תורה" קיבל משמעות של מי שלא עובד. הניתוק הזה הוא חוסר בגרות, האדם נשאר ילד ולא הופך לגבר, והוא גאווה במובן החמור והקשה ביותר. זה עצם הגאווה. וכמו שאמרו חז"ל אין תפילתו של אדם נשמעת עד שישים את עצמו כבשר. ואמרו אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה וכו'. מפורסמת זעקתו של הרב שטיינמן

זה אופן של נזירות במובן הנוצרי. הניתוק הזה מדרך ארץ הוא ניתוק מהאנושיות. ומזה נולד אחר כך כל ההתנהגות הלא-אנושית וכמ"ש הרמב"ם כל כך נוקב וסופו של אדם זה שיהיה מלסטם את הבריות.

.

.

מה שכתבתי שזו גאווה, בזה רבם דקרו, שהרב שטיינמן זועק כך, וכך שמעתי גם את הרב ש"ך והסטייפלר זועקים. בעניין כל כך חשוב ועיקרי, זעקות כל כך מעומק הלב בקול רם ופעמים רבות, ואין בציבור החרדי אף אדם ששומע להם, ממש כך. אין שום השפעה לזעקות שלהם, אפילו לא במקצת מן המקצת. זה כמובן עוד סימן שאלה גדול על הציבור החרדי שטוען שהוא מבוסס לפני הכל על ציות מושלם לדעת תורה.

 

 

.

.

.

.

עוררו אותי למה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:"

ובישיבות רגילים לדבר על כך שבני הישיבות הם שבט לוי וכהרמב"ם הזה.

.

ובברכות לה ב:

"ת"ר אואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל

ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך וגו'.

אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן

א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא:"

.

.

יבמות סג ב:

"כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כו' בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו.

אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים [שבן עזאי לא נשא אשה]? אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים"

.

.

הרמב"ם אומר ויזכה לו הקב"ה בעוה"ז דבר המספיק לו. הרמב"ם לא מדבר באופן שמי שנשאו ליבו יירשם בכולל וייאבקו עבורו על תקציבים קואליציונים ויחזרו אחרי תרומות ויתפרנס מלקחת הלוואות ושאר מעשים בזויים שמשחיתים את אצילות הנפש. זה מהלך נאצל כמו של הסבא מנובהרדוק ואחרים שלא עשו השתדלות כלל ורק למדו ועסקו בעבודה ובטחו בקב"ה בבטחון פשוט.

.

רמב"ן בפרשת בחוקותי ויקרא, פרק כ"ו פסוק י"א.

הרמב"ן מדבר על עניין הברכות וההבטחות שניתנו לכנסת ישראל מיד הקב"ה, ומסביר שאלו הברכות, שבפרשה זאת, הן כלליות בעם, והן "בהיות כל עמנו כולם צדיקים". אבל, לפחות בנסיבות אלה, אומר הרמב"ן:

"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה' לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר כי אני ה' רופאך, וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כאשר היה ענין אסא וחזקיהו כחלותו…

אבל הדורש ה' בנביא, לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח 'וברך את לחמך ואת מימיך והסירֹתי מחלה מקרבך', ורופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו… ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

גם כשישראל שלמים ורבים ומשום כך הם במדרגה מאוד גבוהה, רק הכהנים והלווים אין עליהם עול הפרנסה והם מוקדשים לגמרי לעבודת הבורא. כל שאר העם מקיימים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שהיא מצוות עשה, וכן מקיימים ואספת דגנך – הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שגם זה מצווה ולא רק כורח מעשי.

כלפי זה אומר הרמב"ם שאם יש אדם יחיד בכל מקום שנשאו ליבו והוא במדרגה הזו, הדלת פתוחה לו והקב"ה ימציא לו דבר מספיק ויהיה כמו הלוויים.

מי שבאמת ובתמים יכול לשבת בביתו וללמוד, ובאמת לא להיות מוטרד כלל מהשאלה של פרנסה, מרוב שליבו מלא קרבת ה', והוא גם לא הולך לחנות לקנות אוכל וכמנהג הצדיקים בעלי הבטחון שלא עשו מאומה והלחם הגיע אליהם לשולחנם מונח על הצלחת בהשגחה עליונה, אופן החיות שלו שונה והוא חי ומחובר למציאות בלי חסרון גם בלא שיעשה מלאכה.

.

אנשים כאלה שהלכו בדרך זו לאמיתה, לא היו בציור שנדמה לנו שהוא "רוחני" ו"עדין". כלומר לא היו בעלי גאווה.

תלמיד של הסבא מנובהרדוק, שהיה בעל בטחון באופן כזה שמה שהיה רוצה היה קורה בלי השתדלות, ויש איתנו עוד אנשים שראו אנשים שראו אותו, סיפר:

"הסיפור הידוע עליו כי בנערותו התבודד באיזה יער והיה כלוא בבית קטן ארבע שנים ללא מגע עם עולם החיצון, לבד מאשה אחת יראת שמים שהביאה לו אוכל מידי יום ביומו, לא היה נראה אמיתי, ר' יוזל שנדמה היה לי לפני שראיתיו כי גופו לבטח צנום, ופניו מטילות כבידות, היה לפתע מול עיני יהודי עליז, נפלא בהליכותיו, שכל תנועה שלו נראתה כעליצות ורעננות של נער צעיר לימים, אישיותו צדה כבחבלי קסם לב כל רואיו, ואף אני נשביתי בקסמו.

נטל אותי רבי יוזל והחל מטייל עמי ברחובה הראשי של העיר, הוא לא שאלני דבר בעניני רוחניות, לא שאל 'מה שלום היצה"ר או מה שלום רוחניותך', הוא שוחח עמי בעיני חולין, כך למשל שאלני אם יש טראמוואי במינסק, אולם בינות לשורות החדיר ר' יוזל הערות שונות דחודרות ללב, והשומע זאת לא יוכל להשתחרר מרישומן זמן רב, ראינו אותה עת קבוצת נערים ריקים שציחקקו בקול, ור' יוזל פונה אלי בשאלה: 'החושב אתה כי מאושרים הם?? הרי השמחה שלהם אינה אלא אחיזת עיניים, אין בה ממש, הם מרמים את האחרים כאילו טוב ושמח להם, לא הכרתי אדם מאושר בחיי מלבד רבי ישראל סלנטר.

מכאן גלשה השיחה על דרכה של התנועה, ר' יוזל החל מסביר לי על רגל אחת את התורה כולה, הוא חזר ואמר מספר פעמים: התורה לא באה למרר את חיי האדם, או אף להכביד עליו, היא באה להפוך את האדם למאושר, אף בחייו הגשמיים לכל פרטיהם, 'כל מי שאין לו חלק בעוה"ז' אמר 'מובטח כי אין לו חלק לעוה"ב', כי שני העולמות כרוכים גם יחד, ומה שנקרא האדם יצר הרע, לא מפני שהוא מביא אותנו לעשיית דברים רעים, כי אם מפני שהוא יצר רע, יצר שאיננו יצר, משל למה הדבר דומה, לחזן שאיננו יודע לשיר כלל, ואומרים עליו כי הוא חזן רע, מדוע? וכי עשה רע למישהו? חס ושלום! הוא רק איננו חזן!! והוא הדין לגבי היצה"ר, הוא יצר רע, שאינו משקף את הרצון האמיתי שלנו, הוא נותן ביטוי לכל מיני רצונות קטנוניים העומדים בניגוד גמור לרצון הפנימי שלנו'."

זה פירוש מופלא. יצר הרע נקרא רע כי כמו חזן רע, הוא לא ממלא את תפקידו היטב. כלומר מי שיש לו יצר הרע של תאוות האכילה מכרסם כל מיני חטיפים ומה שנקרא "אוכל זבל" ושותה קוקה קולה. זה יצר הרע כי זו לא תאווה כמו שצריך. תאווה בריאה וטובה, שהיא יצר הטוב, היא לאכול בשר משובח צלוי כראוי ולשתות יין ישן משובח.

.

.

גם לפי הרמב"ם שהטבע הוא הדיבור של הבורא אלינו, ופחיתות היא להתנהג בנס ולא בגדרי הטבע, הבטחון גם הוא טבע, למי שלא מפנה דעתו מהבורא ויש עליו השגחה גלויה, כמ"ש במו"נ ח"ג. יש בטבע רובד לפנים מרובד. גם כתבי האר"י ז"ל הם ספר פיזיקה, חכמת הטבע, ברובד שבו הוא עוסק.

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין דיני ממון, דיני מלך, משפט עברי, ודרך ארץ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על בעניין דיני ממון, דיני מלך, משפט עברי, ודרך ארץ

  1. אברהם הגיב:

    וואו מאמר מהמם. עוד לא יודע אם אני מסכים עם הכל אבל אתה פשוט ענה לי על כל כך הרבה שאלות וקושיות שהיו לי. ברור שהתשובות מעוררות לי שאלות חדשות (נראה לי שככה זה תמיד) אבל ממש תודה מכל הלב על המאמר הנפלא הזה. אני מאוד מעריך את ההתבוננות העמוק שלך בדת וכל מה שקשור לתורה, מצוות, מדות וחיי חברה והפנימיות של כל הנושאים האלו. שוב תודה רבה על הזמן והשיתוף במחשבות שלך.

  2. nirstern הגיב:

    מתוך מכתב לגבי מה שנאמר ברשימה זו (השאלה היא לגבי מה שאביי אמר רבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם כו', שזה לא נשמע כמו פסיקת הלכה, וצריך להבין את הלשון הזה, האם בא לפסוק במחלוקת או לא, ואם לא אז מה כן בא לומר):

    נראה שיש כמה סוגים של הלכות. יש הלכות מאוד פרטיות, כמו האם מזוזה כותבים מצד דוכסוסטוס או מצד בשר, ומה פוסל בשחיטה ומה לא וכו'. שם מה שכן עושים זה בגלל שיש לומוד מפסוק או מדרשה או מדרבנן, ומה שלא עושים מאותה סיבה, וזה או אסור או מותר או חיוב לעשות.

    למשל "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כו' בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו.". לא שייך שיאמרו כל מי שכותב מזוזה בצד דוכסוסטוס הרי זה כאילו וכו' וכו'. או לומר שהוא גדול מירא שמים או שהוא בן עול הבא וכו' וכו'. פשוט אומרים כך מותר וכך חובה וכך אסור ותו לא.

    יש גם יסודות גדולים וכלליים מאוד שגם שם פשוט אומרים את היסוד ולא אומרים כל מיני מעלות (הרי זה זוכה וכו', מעלה עליו הכתוב כאילו וכו',) למי שעושה וכל מיני חסרונות למי שלא עושה.
    למשל לידע שיש שם מצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא. לא אומרים כל מי שיודע את זה הרי הוא בן עוה"ב וכל מי שאינו יודע ראוי שתיהפך שלייתו על פניו וכו'. וכן במצוות אהבה ויראה.

    יש מצוות שהן באמצע. הרבה פעמים זה גם לא על עיקר המצווה. למשל מי שלומד תורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד. לא מדובר על עיקר ללמוד תורה בכלל, אלא רק על אופן מסויים של זה. או מי שמשחית זרע כאילו מביא מבול לעולם, והרבה כיו"ב.

    המצוות האלה שבאמצע הן החיים עצמם. היסודות הגדולים מאוד הם קבועים, והם לא קובעים את הפרטים המעשיים של החיים, אלא הם מסגרת מאוד כללית שהחיים קורים בתוכה ולא שייך לצאת ממנה כלל.

    הפרטים הקטנים כמו לכתוב מזוזה מצד דוכסוסטוס או מצד בשר הם לא החיים בעצמם, זה לא לחיות. זה דבר שעושים וזהו.

    הדברים שבאמצע כמו כמה ללמוד תורה, האם רק פסוק בבוקר ובערב או להתמיד כל היום או בלילה, או לשאת אשה, ואיך להתנהג איתה (לא כתוב חובה לכבד את אשתו אלא שוב יש פירוט של המעלות בזה, כל האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו וכו', ועוד הרבה כיו"ב), ועל מלאכה גדול הנהנה מיגיע כפיו ולא כתוב סתם חייב אדם לעשות מלאכה.

    "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", מתפרש בשלושה פירושים: אשה זו תורה, אשה זו אשה ממש, ואשה זו מלאכה. רוב ההלכות שמדברות על העניינים האלה נאמרו בדרך של פירוט המעלות או החסרונות של מי שעושה כך וכך. כל העושה כך זוכה לכך, או מעלה עליו הכתוב כך, או נענש כך וכו'.

    לשאת אשה זו מצוות עשה הלכתית מתרי"ג מצוות, ובכל זאת בן עזאי התיר לעצמו לא לקיים אותה. משמע מהסוגיא בברכות ש"ואספת דגנך" זו מצוות עשה. ואמרו באבות דרבי נתן נוסח ב, כא:
    ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט).

    ובאבות דרבי נתן נוסח א, יא
    רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות, מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך." ומה תלמוד לומר "ועשית כל מלאכתך"? להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן (יעבוד בהם).

    ורשב"י הרשה לעצמו לא לקיים אותה.
    .
    .
    לעניות דעתי, גם זה שייך לעניין של אנוס רחמנא פטריה. יש סיפור, מן הסתם לא נכון אבל גם סיפור לא נכון יש לו משמעות, שאומרים שהרוגוצ'ובר הרהר בדברי תורה גם בבית הכסא, ולמד גם בתשעה באב, כי הוא לא היה יכול אחרת.
    לא מעט מתלמידי הבעש"ט עברו על זמן תפילה ועוד הלכות, ויש מהם שאמרו שהם לא יכולים להכנס לתפילה בלי הכנה כראוי, ואם ההכנה לוקחת יותר זמן ועובר זמן תפילה זה מה שאפשר לעשות וזהו.
    בישיבות יש תלמידי חכמים גדולים ומבוגרים שלומדים לא להלכה, וחלקם בכלל לא בקיאים בהלכה מעשית, ולא לומדים את רוב חלקי התורה אלא רק את עשרת הדפים הראשונים של המסכתות הישיבתיות של נשים נזיקין, ויש הרי הלכות תלמוד תורה ולא ברור שהם לא עוברים על הלכות פסוקות בשולחן ערוך, ולאף אחד זה לא אכפת.

    החידוש שאנוס רחמנא פטריה זה לא רק רפיון וויתור על מעלה רוחנית כי אין כח, אלא להיפך, לפעמים אדם מוכרח להיות במעלה רוחנית גבוהה מאוד ומשום כך הוא עובר על הלכות פסוקות מדאורייתא מתרי"ג מצוות, וזה בסדר.

    מה שאני בא לומר זהו שההלכה מתייחסת לחיים ולאיך האדם חי בתוך ההלכה. לכן בהלכות שנוגעות למהלך החיים הן בהרבה מקרים לא הלכות פסוקות שאומרות כך אסור וכך מותר, אלא הן יותר מדריכות וממליצות ומכוונות, הן מלמדות את האדם ומראות לו את טעם ההלכה ומשאירות לו להחליט. ההלכה לא אומרת יש מצוות עשה מתרי"ג לשאת אשה אז אתה חייב לשאת אשה וזהו. אלא היא מלמדת אותך את התוכן של ההלכה. זו אכן מצוות עשה הלכתית גמורה מתרי"ג, אבל ההלכה מוסיפה ומלמדת שמי שנושא אשה זוכה לכך וכך ואם לא נושא ממעט את הדמות וכו', אלה מאמרים שמלמדים לימוד גדול ועמוק אם מאריכים ללמוד אותם. ואחרי הלימוד האדם יכול לראות איך הוא כאדם פרטי מסויים יכול לחיות בתוך זה לפי מי שהוא. והאדם מוצא את דרכו בתוך זה לפי מה שהוא. אם סתם כך האדם מחליט שהוא עובר כל ההלכה הפסוקה כי נראה לו שזה אל מתחבר לתחושת החיים שלו, יש סיכוי גדול שהוא טועה. לכן חז"ל מלמדים את עומק ההלכה, שהאדם יבין היטב במה מדובר, ואם אחרי שהוא הבין שמי שלא נושא אשה ממעט את הדמות וכו' וכו' ויודע כל זה לעומק, ואז הוא מחליט שבכל זאת הוא לא יישא אשה, אז אפשר לקבל את ההחלטה שלו ולהאמין לה.

    ומה שאביי אמר הרבה עשו כו' ועלתה בידן או לא עלתה בידן, הוא לא מתייחס להלכה עצמה. ההלכה עצמה פשוטה שיש מצווה לעבוד. הוא מתייחס למי שמחליט באופן אישי לגבי עצמו במקרה הפרטי שלו שהוא יעבור על ההלכה ולא יעבוד כי הוא מרגיש שזה המימוש של חייו הפרטיים, ולנהוג אחרת יזיק לו, וכמו שכתב הרמב"ם שהלכה זה כמו רפואה שיכולה גם להזיק לפעמים במקרה פרטי אע"פ שבאופן כללי היא מועילה. מול האדם הזה אביי אומר לו עצה וחכמת חיים, לא פסק הלכה, וממליץ לו תבחן שוב היטב היטב את ההחלטה שלך, כי בהרבה מקרים אנשים החליטו כך ולא היה להם בסיס אמיתי לזה, והם לא הבינו מה זה דורש ואיזו מדרגה צריך בשביל זה, ולכן לא עלתה בידם.
    .

  3. י.ד. הגיב:

    קשה לי לשים את האצבע אבל יש פה איזה פספוס. כאשר היהודים הקימו את מדינת ישראל הם קיימו את מצוות "שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך" וכמו שראינו עכשיו בגבול עזה. אבל בשבילך מלכות היא כל כך רוחנית שאינך רואה את הקשר. ובאותה מידה הדין בשולחן ערוך אורח חיים סימן קנו סדר משא ומתן "אח"כ ילך לעסקיו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עמה עוון כי העוני יעבירנו על דעת קונו" הפך להיות כל כך רוחני שכאשר הגעת לרב קנייבסקי שכח את הדין ואמר לך להמשיך ללמוד ולא לצאת להנות מיגיע כפיך. וכאשר מגיעים למקום הזה הופכת התורה מסם חיים לסם המוות וכבר אי אפשר לקיים מצוות.
    אני אדייק. ממה שאני קורא אתה בהחלט מקיים מצוות ואני מסכים עם כל טענותיך שאנוס רחמא פטריה. ועדין צריך לקבל איזה עין טובה על הבריות כמו שקיבל רבי שמעון אחרי יב חודש במערה. ובמיוחד צריך לצאת מהדמיון כאילו היהדות היא עניין של אידאה וכמו שהגבתי במאמר "אשר בחר בנו מכל העמים, הגדר לפי התורה מהו "עם ישראל"" שהיהדות איננה אידיאה אלא מסמנת את ריבונו של עולם בעולם הזה ומכאן מובן מדוע ישראל שחטא עדין ישראל. אני יודע שהפיתוי להגדיר את ישראל כאידיאה כמו הקומניסטים הוא גדול אך בסופו של דבר הוא מקום נפילתם של החרדים שאינם יכולים לחיות את האוטופיה ואין להם דרך ארץ וסופם שמקדשים את הצדדים החברתיים הרעים עם כל הרשעות שבהם.. והפתרון לזה להפסיק להתנשא על הציבור ולהיות בבחינה האישה השונמית "בתוך עמי אנכי יושבת" שלא עושה עניין מעצמה ויודעת רק שהקב"ה אוהב אותה ומתוך זה היא אוהבת אותו גם.

    אינני יודע אם יש לי פתחון פה לפניך אבל הרגשתי שאני מוכרח להגיב בדיוק בגלל שהכישרון שלך והעוצמה שלך מבהירים פתאום עד כמה הדרך שבה אתה בוחר היא דרך קצרה ארוכה שלא מביאה לשום מקום. כל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד את כל ההלכות שאתה למדת בעוצמה ובהבנה ויהי רצון שאני ומשפחתי נגיע לשם אבל נעדיף לעשות זאת בדרך ארוכה קצרה.

    (הכותב גם כן מברך לעיתים להדליק נר של שבת על פלורסנט או שעון שבת ולא להגיע לחילול שבת בהדלקת הנר אחרי שקיעה)

  4. nirstern הגיב:

    אני מסכים איתך שהדרך שלי לא מגיעה לשום מקום. ברצינות, בלי אירוניה. לכן אני לא מתייחס לזה כאל דרך ולא רוצה שאף אחד אחר יסתכל כך. אני רק מעורר שאלות ותו לא.

    אני גם מסכים למה שאתה אומר ששאיפה לאידיאליזם גבוה מדי עוקרת את האדם והמחשבה מהמציאות ולא מובילה לשום מקום אמיתי ובריא. באמת יש לי נטיה כזו ואני משתדל לאזן אותה, לא תמיד בהצלחה.

    מה שכתבת שבהקמת מדינת ישראל קיימו שום תשים עליך מלך, את זה אני לא יכול לקבל גם אחרי שאני מנסה להיות כמה שפחות באידיאליזם גבוה.
    זה עניין של ללמוד מה כתוב בפסוקים וחז"ל שמדברים על זה. מלך צריך נביא שימשח אותו, צריך סנהדרין סמוכים, מלך הוא מי שהכי חסיד וצדיק וקדוש. נראה מהמקורות שהמלך שימלוך אחרי הגלות יהיה מלך המשיח, שנאמרו עליו הרבה מאוד מעלות של הפלגה בחסידות וקדושה וצדקות ודברים שיעשה וכו', והוא יהיה מזרע דוד וכו' וכו', וכל נבואות הנחמה שבהפטרות נאמרו עליו, איך כל הגויים יכירו במעלתו וכו' וכו'. דווקא על המלך שיהיה אחרי הגלות נאמרו דברים גבוהים ורוחניים במיוחד.

    מנהיגי מדינת ישראל, וכל מוסדות המדינה וכו', לפי לימוד הסוגיא לא מתאימים בכלל לתיאורים האלה ולהלכות המחוייבות כמו משיחה ע"י נביא, וסנהדרין, ומזרע דוד, וכו' וכו' הרבה מאוד דברים. לדעתי זה כמו מישהו שיאמר שכריש הוא עוף טהור למאכל. יש כל כך הרבה ראיות מפשט הסוגיא שאומרות מה ההלכות של עוף טהור ואיך הוא נראה, שפשוט אי אפשר בכלל לומר את זה על כריש.
    לפי הידוע לי, גם הרב קוק לא אמר שהמדינה היא סוף הגאולה אלא רק אתחלתא. המדינה היא רק שלב בהתפתחות הטבעית של הגאולה ואחרי השלב הזה יבואו עוד שלבים ואז תהיה הגאולה השלמה האמיתית בפועל ממש והיא תהיה בקדושה ולפי מה שכתבו בכל הפסוקים וכו'. המדינה אולי זה כמו עובר בבטן שהוא עוד לא אדם אלא רק שלב שאחריו יוולד האדם ורק אז הוא יהיה קיים כאדם בעולם.

    הדעה שלי כלפי זה היא נחכה ונראה. לדעתי זו יכולה להיות רק השערה או משאלה ולא קביעה אמיתית מוחלטת. שהרי גם רבי עקיבא סבר שבן כוזיבא הוא המשיח, וחזקיהו המלך, והרמב"ן אמר שבזמנו יבוא המשיח וכו' וכו', ומי לנו גדול מהם ואם הם טעו זה מוכיח כמו שחז"ל אומרים, שאף אחד לא יכול לדעת בוודאות על הגאולה עד שהיא לא תקרה. וכל יום היא יכולה לקרות. אז הרב קוק ראה בהיסטוריה שהיא הולכת לכיוון הזה. גם האדמו"ר מחב"ד. בסדר, נתכונן ונתפלל ונייחל ונחזור בתשובה ונתחזק, וכשזה יגיע לא יהיה לאף אחד שום ספק ולא יהיה על מה להתווכח. וכל זמן שלא הגיע עדיין אנו מחכים ולא אומרים שכבר הגיע לא חשוב כמה גדול הרב שאומר שהוא כבר רואה אתחלתא דגאולה ופעמי משיח, שהרי הוא לא גדול יותר מרבי עקיבא.

  5. י.ד. הגיב:

    האם יש דין מלכות למדינת ישראל?
    נעיין במשנה תורה הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יח:
    "במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין; וכן מלך זה וכל עבדיו, כגזלן לכל דבר. "
    אומר כאן הרמב"ם שסמכותו של מלך נובעת מקבלת העם עליהם את סמכותו שמתבטא בקבלת המטבע שלו כהילך לגיטימי. דין זה חל גם בארץ ישראל כמו שאנו למדים מהגמרא במסכת מגילה דף יד העוסקת בסיפור דוד ונבל הכרמלי. על פי הסיפור בספר שמואל דוד חפץ להרוג את נבל הכרמלי. אז מופיעה אביגיל ומשכנעת את דוד להפסיק. על פי הגמרא טענתה כלפיו הייתה שאין לו דין מלך כיון שאין טבעו ידוע בעולם:
    – אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.
    אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם (טבעך מלשון מטבע כפי שמסביר הערוך).
    ומכאן שקבלת המטבע על ידי בני הארץ מועלת גם בארץ ישראל לתת לשלטון דין מלך.
    (בהקשר זה נעיר כי הדרך שבה השלטון עולה איננה משנה כמו שסופר על הרב משה פיינשטיין (מופיע בהקדמה של אגרות משה כרך ט) שנקט שלשלטון הקומוניסטי דין מלכות ולכן נמנע מללמד את בנו דוד תורה ואפילו את אותיות האלף בית כל עוד היו ברוסיה והקפיד להמיר את הדולרים שקיבל מקרוביו בשירותי המרה הרשמיים של השלטון במחיר הנמוך בהרבה מהמחיר בשוק השחור (מה שעזר לו בדיעבד כאשר נלקח לחקירה והציג את כל הקבלות). העובדה שהקומוניסטים עלו במהפכה אלימה לא משנה אם בני המקום מקבלים את המטבע שלהם.)
    הבהרנו מי מסמיך את המלך אך לא בררנו מה הגדר של מלכות. על זה אומר המדרש ""שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך". הגדר של מלך שתהא אימתו על הציבור. במובן זה אם יש מורא מן המלך מתקיים הגדר של מלכות.
    ומה באשר למינוי על ידי נביא וסנהדרין?
    התוספות בסנהדרין כ: ד"ה "מלך" בתירוץ האחרון גורס כי מה שנאמר בפרשת המלך שייך רק במלך שמונה על ידי נביא ומולך על כל ישראל ויהודה: "שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום". עם זאת גם התירוץ הזה מודה שלאחאב היה דין מלך שהרי הוא ממשיך "ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום" (שאר התירוצים מניחים בפשטות שפרשת המלך שייכת באחאב גם בלי מינוי המקום ובלי למלוך על יהודה). גם הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק א הלכה א כותב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" וכידוע לא היה נביא בבית שני. המקרה של אחאב וגם של מלכי בית שני כגון ינאי מלכא והורדוס המלך מוכיח שגם סנהדרין אינה לעיכובא.
    סמכויות המלך בארץ ישראל נידון לאורך בידי הראשונים. אולם ברור שגם מה שהר"ן טען שדינא דמלכותא דינא אינו חל בארץ ישראל הוא לגבי טובת הנאתו האישית. לגבי דברים שהציבור נהנה כגון תחבורה, ביטחון, מערכת משפט, בריאות, חינוך ועוד בוודאי שיש חובה לשמוע למלכות ולשלם מיסים שהרי המלכות מסדירה את ענייני המדינה, וראיה לזה ממה שאמר רבא (בבא קמא קי"ג ע"ב), תדע דאמרינן דינא דמלכותא דינא, שהרי שלוחיו כורתים אילנות דקלים לעשות מהם גשר, ואנו עוברים עליהם וכו'.
    האם המצווה של שום תשים עליך מלך מתקיימת רק בפעולה או במציאות?
    ניתן לשאול האם המצווה של המלכת מלך מתרחשת רק כאשר אנו ממליכים אותו כמו בלולב או שעצם המציאות של המלך שלו אנו משלמים מיסים ושומרים על חוקיו כבר גורמת לנו לקיים את המצווה בדומה לפרו ורבו שהביאו הפוסקים שאם הוליד בהיותו גוי והתגיירו הוא ובנו קיים את המצווה? נשווה בנפשינו אדם שנולד בזמן שהמקדש בנוי. האם נעקרה המצווה ממנו? בוודאי שלא שכן ברור שעיקר המצווה שתהיה מציאות של מקדש בעולם. אין עניין שיחריב את המקדש ויבנה אותו מחדש אלא עצם התחזוקה של המקדש ותשלום מחצית השקל מספקת לקיום מצוות "ועשו לי מקדש". ובאותו עניין נאמר גם על מלך – עצם המציאות של מלך מספקת לקיים את מצוות "שום תשים עליך מלך".
    בענין המדינה רואים כאן כי בני ארץ ישראל קיבלו את המטבע של המדינה (השקל חדש). אימת המדינה נאכפת על ידי הוצאה להורג של מורדים במלכות הן במקרה של דה האן (עוד לפני קום המדינה), באלטלנה ועכשיו גם בגבול עזה כאשר העזתים ניסו לחצות שלא ברשות. כפי שראינו נביא או סנהדרין אינם לעיכובא וגם ברור שמה שהמדינה לוקחת איננה לכיס הפרטי אלא אך ורק בשליחות הציבור לתקן את ענייני המדינה. וכפי שכבר ראינו עניין מצוות "שום תשים" היא שמציאותו קיים ולא בעצם הפעולה של המלכתו.
    מצורף כאן קישור לדיון בנושא. הוא מביא דעה חולקת ושולל את טענותיה:
    https://www.yeshiva.org.il/midrash/17675

    • nirstern הגיב:

      יש שני נושאים שונים.
      האחד הוא שלכל מלכות מסודרת, אין הבדל אם של ישראל או של אומות העולם, אם קיבלו את המטבע שלה וכו', דין של מלכות לתקן סדרי החברה ולגרום שלא יהיה איש את רעהו חיים בלעו, ומצד ההלכה יש לציית לה כי דינא דמלכותא דינא, ולכבד אותה, ומברכים על המלך שלה כי יש בזה גילוי של כבוד שמים וכו'.
      הדין הזה יש לכל שלטון מסודר בעולם, לצרפת ואנגליה ואפשר שגם למדינת ישראל. זה לא חשוב אם זה מלך או דמוקרטיה ואין צורך במשיחה ונביא וסנהדרין וכו'. גם לז' טובי העיר שהיה נהוג בקהילות ישראל בגלות היה דין כזה של מלכות כמו שהוכחתי במקום אחר (שיש דין שלא יהיה גר ודין ירושה ועוד ואכמ"ל).

      (יש חרדים שסבורים שכיוון שישראל שאינו מקיים מצוות ומחלל שבת בפרהסיא אין לו בכלל זכות קיום בעולם והוא אפיקורס ודינו מורידין ולא מעלין והוא מורד ואוייב של הקב"ה ויש לקיים בו משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, ולכן אין לכבד את מלכותו, ואין לשים אותו כז' טובי העיר וכו' אלא לנדותו, ומדינת ישראל היא מדינה חילונית של מורדים בתורה ולכן אין לה דין מלכות כמו של אנגליה וצרפת שהם מקיימים ז' מצוות בני נח והם חסידי אומות העולם ואינם מורדים ומכעיסים. ואני מקבל בהחלט שאפשר לחלוק על זה ורק מציג את דעתם לא מתווכח בעניין זה כלל).

      יש עניין אחר לגמרי והוא מלכות בית דוד שהיא לא כמו כל מלכות אחרת של אומות העולם ולא כמו השלטון של צרפת ואנגליה, אלא יש בה קדושה מיוחדת, היא גילוי מאיר וגדול של נוכחות של הבורא בעולם, כמו בית המקדש והשגחה גלויה וכו'. ולא יהיה מי שלא יראה את הגילוי ויתקיים מלאה הארץ דעה ויתקיים ובאו גויים רבים וכו' וכו'.
      זה לא רק דין מלכות לתקן סדרי חברה. דוד המלך היה רגל רביעית של המרכבה, הוא בא להשלים את אברהם יצחק ויעקב לגלות את מציאות הבורא בעולם. משה רבינו היה מלך, אבל בוודאי תפקידו לא הסתכם באותו תפקיד שהיה ללואי הארבע עשרה מלך צרפת שהיה לו דין מלכות בוודאי והיו מחוייבים כלפיו בדינא דמלכותא דינא ובכבוד וברכו כשראו אותו. לדוד יש תפקיד אחר מלואי הארבע עשרה, דוד בא לגלות את מציאות הבורא כמו האבות וכמו משה, ומה שהוא מלך הוא רק בסיס וכלי לזה אבל לא כל העניין.

      הגאולה מהגלות, אותה גאולה עתידה של נבואות הנחמה שאנו מצפים לה מאז החורבן, שהשכינה מקוננת אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם ואוי לו לאב שבניו גלו מעל שולחנו, ואנו מצפים לשוב להיות על שולחן אבינו, ומתפללים כל יום גאל ישראל, זו היא דווקא מלכות בית דוד, מלך המשיח. לא מלכות כמו של אנגליה וצרפת. הראיות שהבאת ממה שקיבלו את המטבע, רק אומרות שלמדינת ישראל יש דין מלכות כמו ללואי הארבע עשרה שגם את המטבע שלו קיבלו.

      אם יש לישראל בארץ ישראל מלכות כמו של אנגליה וצרפת, זה אולי אומר שהגלות כבר בסיומה וזה שלב שאחריו תבוא מלכות קדושה של בית דוד. על זה כתבתי שזה רק "אולי" כי אין שום אדם שיכול לדעת מתי תהיה הגאולה העתידה כזה בוודאות, וכמו שאמרו חז"ל וכמו שאפילו רבי עקיבא טעה בבן כוזיבא וכו'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s