על אצטלא דרבנן ועל מדרגת אדם ומדרגת בהמה.

(מתוך מכתב)
בוודאי אני שמח אם מישהו נהנה ממה שכתבתי. אני לא שייך למדרגה של להיות ליבו ברשותו, וגם אם כן נראה לי שזו הנאה מאוד בריאה ואני לא רואה סיבה להימנע מזה  (:

יש בזה גם הנאה מקשר עם חבר, וגם הנאה מהלימוד. גם אם זה יכול לעורר גאווה או משהו כזה, לא נראה לי נכון לוותר על הכל בגלל זה. כמו שאם מישהו מתאווה לאשתו בתאווה "גשמית" מדי לדעתו, זה לא סיבה להתגרש ממנה.
היה זמן כשהייתי חרדי שקצת אברכים התחילו להסתכל עלי קצת כמו רב שלהם. זה היה לי קשה וברחתי לעיר אחרת וניתקתי קשר. לא בגלל גאווה אלא כי היחס הזה גרם לי להרגיש רע. היה בזה משהו לא אמיתי. הם כבר לא התייחסו אלי כאל מישהו שרואים אותו כמו שרואים בן אדם ממשי, כמו שהוא, נורמלי, טבעי, כמו כולם. היה להם איזה צורך נפשי שאהיה איזו דמות מרוממת, וכאילו השתמשו בי לספק את הצורך הזה והפנטזיה הזו, ואני בעצמי נעלמתי בתוך זה. והיה בזה צד מושך, להיות מי שכולם חושבים שהוא מיוחד וכו', והרגשתי שזה יכול להיות הרסני, כי זו משיכה להיות פחות בודד, להיות יותר בקשר עם אנשים, ובאמת זה רק להיות יותר בודד וזה לא קשר אמיתי. אין שם חמימות וחברות ונגיעה אנושית, זה ריק. יש סתירה בין הדמות שהם בונים לדמות האמיתית שלי. אם אני משחק הצגה כאילו אני זה מי שהם חושבים אני לגמרי מאבד את עצמי, אני יכול בעצמי כבר להתבלבל ולהתרחק מלהיות עם עצמי באמת. ואם אני מנסה להיות מי שאני בגילוי לב ובאופן "רגיל", בלי אצטלא דרבנן, הם לא מקבלים את זה, כי הם רוצים "רב", שיהיה בו משהו יותר "גדול" מסתם עוד אברך, ולא מתאים לצורך שלהם שאהיה סתם עוד בן אדם רגיל ופשוט וקטן כמוהם.
הייתי צריך פרנסה ושטפתי חדרי מדרגות, ופעם אברך שראה את עצמו "תלמיד שלי" עמד בחדר המדרגות של הבית שלו וראה פתאום שאני שוטף שם, והיה לו קשה לראות את זה. לי היה מאוד קשה שקשה לו, אני אוכל כמו כל אחד ויש לי ילדים כמו כל אחד ולמה אני לא יכול להתפרנס כמו כל אחד.  זה לא שאני אדמו"ר או חבר מועצת גדוה"ת שאני מייצג את כבוד התורה בציבור הרחב (וצריך לנסוע במכונית שחורה גדולה ומפוארת, ולנפוש כל שנה בשווייץ מרוב עמל התורה העצום…). אם הוא שמע שיעור שלי בישיבה הוא כבר לא יכול לסבול שאשטוף לו את חדר המדרגות?  איך אני יכול להרגיש שאנחנו חברים אם הוא מתייחס אלי ככה? יש בזה משהו עצוב ובודד ועקום.
למשל בישיבה יש שני בחורים צעירים שלומדים חברותא, או שני אברכים מבוגרים חשובים שלומדים חברותא. ולפעמים יש חברותא שאחד הוא בחור צעיר והשני אברך חשוב ומבוגר, והם יכולים להיות חברים טובים ולהיות בקשר אישי נורמלי בלי "אצטלא דרבנן", ויש טעם ותועלת לשני הצדדים גם בחברותא כזו בחלק מהזמן. ממה שניסיתי להבין היחס בין רב לתלמידיו אמור להיות באופן כזה.
רבי ירוחם דיבר על כך ש"אצטלא דרבנן" זו הסכנה הרוחנית הכי גדולה שיש. ואמר שאם למשל ראובן הוא האדם הכי רשע וגס ומטונף ונמוך בעולם, ושמעון הוא תלמיד חכם בעל "אצטלא דרבנן"", אז ראובן יותר גבוה משמעון במעלה הרוחנית, יותר ממה שארון הקודש יותר גבוה מחתיכת צואה.
אצטלא דרבנן זה עניין בין האדם לעצמו. הכוונה שהאדם מתפתה להאמין בתוך עצמו שהוא לא סתם עוד אדם נורמלי רגיל טבעי ופשוט וקטן ובשר כמו כל אחד אחר. הוא מתנתק מהחלק הזה שבו ומתמכר לאשליה כאילו הוא "רוחני". משהו משתנה בתנועות הגוף שלו, בארשת פניו, באופן דיבורו, במבט, בהילוך. מי שרואה אותו רואה שיש כאן "תלמיד חכם". זו הגאווה האמיתית ההרסנית שעליה אמרו כל מה שאמרו על גאווה. סתם לשמוח שמישהו מתייחס אלי ומסתכל עלי וחושב שאני מוצלח, זו לא גאווה, זה משהו טבעי ובריא. כל ילד שמח שמסתכלים עליו ומתפעלים איך הוא מצליח לעשות משהו וכמה הוא גדול וגיבור.
רבי ירוחם אמר שמתלמידי הסבא מקעלם הכי גדול היה רבי דניאל מובשוביץ (הוא היה חתן, ראש ישיבה ומשגיח בקעלם. רבי אלחנן וסרמן דבק בו כתלמיד אחרי פטירת החפץ חיים, ובעל הדבר אברהם אמר שלא ידוע לו על כשרון גדול כמוהו בכל ליטא). והמעלה הכי גדולה שיש לו לומר על רבי דניאל היא שמי שראה אותו, לפי ארשת פניו והילוכו ומראהו, היה בטוח שזה אדם שמוכר שרוכי נעליים מדלת לדלת.  גם על החפץ חיים כשפגשו אותו אנשים שלא הכירו אותו חשבו שהוא עגלון.
.
.
.
בדורות האחרונים שאחרי מלחמת העולם נעשה עוד שיבוש נורא, שמטיפים כאילו יש מעלה במה שהאשה לוקחת על עצמה את כל הטרדות ומניחה לבעלה ללמוד תורה בשקט.
הרי אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. וכאן אפילו דברים שהם לא ממש מלאכה אלא סתם ללכת לבנק ולקנות במכולת וכו' שוללים מהאדם. במקום לגדול להיות גבר שלוקח אחריות על אשתו וילדיו, וכמו שכתוב בכתובה שהוא אחראי לפרנס, שמתמודד מול מצבים לא קלים, שדואג ומגן ומתאמץ, שעושה משהו בשביל מישהו אחר באופן אמיתי וטבעי, לא בתור מעלה של מדרגת "חסד". הוא נשאר ילד קטן ומנותק. אדם כזה אין בו דעת כמו קטן, והוא לא יכול להבין באמת שום דבר ממה שהוא לומד גם אם הוא יכול לדקלם הכל בעל פה ולהגיד קצת פילפולי חריפות.
היה זמן שהייתי אברך ולמדתי כל היום והאשה לא יכלה לעבוד והיו ילדים. והמחיה היתה בעיקר מהלוואות שלקחתי מגמ"ח, וכל חודש החוב גדל וכבר נעשה עצום הרבה מעבר למה שיכולתי לחלום שאוכל להחזיר, והרגשתי שזה גזל גמור לקחת הלוואה בידיעה שלא יהיה לי מאין להחזיר. וביקשתי חתימות ערבות מחברים שכבר חתמו לי הרבה מאוד פעמים וידעו שאין לי להחזיר. וחבר הציע לי לעבוד בערב למכור ביצים מדלת לדלת. רב שהייתי קרוב אליו אמר לי שצריך על זה לשאול מרבי חיים קנייבסקי. אז עוד היה אפשר להכנס ולדבר.
הוא אמר שהקב"ה מפרנס ואני צריך ללמוד. אמרתי לו שאני לא במדרגה הזו ואני לא מרגיש שום בטחון בקב"ה אלא רק פחד עצום ונורא שאוכל לי מבפנים את הנפש והורס אותי. ואמרתי שזה לא נסיון שאני יכול לעמוד בו ולבנות ממנו את הבטחון בבורא, אלא שזו נפילה רוחנית גמורה ואני נכנס לפחד ודכאון ושקיעה ומתרחק מהרגשה של שייכות עם הבורא. ואמרתי גם שאני מרגיש מוכרח מבחינה נפשית להרגיש שאני גבר, שאני מקיים בזיעת אפיך תאכל לחם ואחראי על משפחתי ומתאמץ. שזה חסר לי ואינני יכול לסבול לשבת בלי לעשות כלום. ואני מרגיש שזה בסיס שלהיות אברך ובן תורה לא יכול להתקיים בלי הבסיס הזה. אני מרגיש מושפל ואפס, האישיות שלי מבפנים מתפרקת. לא מפה אני יכול לבנות בטחון וזו מדרגה גבוהה מדי בשבילי לקפוץ אליה. אולי אם אעבוד (היה מדובר על עבודה רק בערב, אחרי שני סדרים שלמים) וארגיש שהוכחתי לעצמי שאני יכול לעבוד, ואחר כך אנסה לצמצם את העבודה ולעבוד על לרכוש מדרגת בטחון בקב"ה. והרגשתי שהוא לא מבין כלל מה אני מדבר, והוא חזר ואמר לי שאני צריך ללמוד ואסור לי לעבוד ופרנסה זה מהקב"ה והכל פשוט ואין כאן שאלה בכלל.
באמת בשכל לא הבנתי כלל מה זה שייך לבטחון לקחת הלוואות. מי שיש לו בטחון לא לוקח הלוואות אלא בוטח בקב"ה שישלח לו את פרנסתו ומחכה שהקב"ה יתן לו. ואם הקב"ה לא נותן לו אז הוא הולך לעבוד ובוטח בקב"ה ששלח אותו לעבוד שזה מה שטוב לו. לקחת הלוואות בלי יכולת להחזיר זה ממש גזל. אבל לא העזתי לשאול אותו על זה.
כשחזרתי הביתה ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא רומם אותי, ולימד אותי שזה פשוט ואין מה לדאוג ולהסתבך ופשוט לשבת ללמוד ולהסיר מעלי את כל ענייני העולם. וזה היה אחד הדברים שגרמו לי להתמוטט נפשית ולא להיות מסוגל להמשיך לחיות כחרדי. היום בעיני זה נראה כל כך קל להיות מתמיד עצום כשאין בעיות פרנסה ואין עול אשה לבנות מערכת יחסים בריאה עמוקה ומשמעותית, כשאשתך לוקחת על עצמה את כל הטרדות ולא דורשת שום דבר וכולם מכל הכיוונים מכבדים ומעריצים. אין שום ערך להתמיד כך ולזכור כל מה שלומדים ולהיות כביכול שר התורה כשהאדם לא מבין שום דבר והוא כמו ילד קטן. (בהלכות לשון הרע של החפץ חיים כתב שלומר דברי גנות על רב ידוע זה לא לשון הרע כי זו תועלת גדולה להזהיר את ההולכים אחריו).
.
.
.
(המשך,
לגבי העניין של צורת אדם שהיא השכל העיוני לפי הרמב"ם. איך אפשר לראות איפה יש באדם את הצורה ששונה ממה שיש אצל בעלי חיים.)
.
כמה שיותר מרגישים שלא מבינים זה יותר טוב, רק מזה יש צמיחה.
אולי רק נקודה אחת שיכולה להועיל לעשות סדר בדברים. המעלה של להיות אדם ולהיות בעל שכל עיוני נבדל מחומר שמפשיט את הצורות ורק בו זוכים לעוה"ב, אין לנו שום שייכות לזה כלל. אפילו קהלת אמר אדם אחד מאלף מצאתי.
כל מה שיש אצלנו וכל מה שאנחנו מכירים יש גם אצל בהמות.
כל מה שאנחנו לומדים על צורת אדם ושכל של אדם זה כמו מה שאנחנו לומדים על נבואה או על אברהם אבינו ודוד המלך, אין לזה שייכות אלינו.
יש לנו שייכות מצד הדרך. אם למשל אני יודע שהדרך שלי היא לא לקוטב הצפוני אלא לקוטב הדרומי, אם יצאתי מהבית והלכתי שלושה צעדים ואני על המדרכה והולך לקוטב ברגל, יש הבדל גדול אם אני הולך צפונה שלושה צעדים או דרומה כי זה קובע על איזו דרך אני, ואע"פ שאין לי שום סיכוי אי פעם להגיע גם לא לאחד ממליון מהדרך. מה שאנחנו לומדים על להיות אדם , זה ללמוד לאיזה קוטב אנחנו הולכים, וללכת שלושה צעדים לכיוון ההוא על המדרכה שליד הבית. זה כבר עושה שייכות כלשהי למטרה. זה מה שאמרו "לא עליך המלאכה לגמור". זה כמו ילד שמצרף שתי אבני חצץ, והוא אומר שהוא בונה את הארמון הכי גדול ויפה בעולם, ושואלים איפה אתה ואיפה הארמון וגם אם תחיה אלף שנה לא תצליח לבנות ארמון כזה, והוא עונה "לא עליך המלאכה לגמור", והוא כבר באמצע המלאכה וכבר יש לו שייכות אליה.
השלב שאנחנו נמצאים בו בדרך, במלאכה, הוא ללמוד להיות בהמה נורמלית. אנחנו מאוד רחוקים ממדרגה של בהמה. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן. הלוואי שנגיע למדרגת שור וחמור ונוכל לראות את הבורא מאכילת מלפפון.
כוחות הנפש שלנו כל כך מקולקלים ומעוותים ומטורפים ונבהלים, ואין לנו שום יכולת להסתכל עליהם. הלוואי שנזכה ליישוב הדעת של פרה, ליכולת רגשית של כלב, לשמחת חיים ופשטות של בהמות וחיות.
זה הבסיס. אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. הם חוזרים לחיות עם  צד הבהמה שבהם כי זה תמיד נשאר הכלי והבסיס. וכמ"ש בשערי קדושה: "בנפש השפלה הנקראת "יסודית",כו'. והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית. כו'. ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד."
לפני שעובדים על תיקון המידות, צריך שכוחות הנפש יהיו נורמליים, שפויים, בלי שגעון יותר מדי. יש לנו כל כך הרבה פצעים ועיוותים ושגעונות בנפש, שלפני בכלל מחשבה כלשהי על תיקון מידות צריך לטפל בבריאות הנפש הבסיסית. ואחר כך שהמידות תהיינה ממוצעות, עדיין לא מתוקנות, רק בריאות. וכבר זה מדרגה שהיא לגמרי מעל מה שיש לנו שייכות אליו, ומסתבר שלא נזכה לזה גם עד מאה ועשרים. ורק אחר כך מגיעים למדרגת בהמה. ומשם רק מתחילה העבודה להכנס למדרגת אדם ושכל. וזה רחוק מאיתנו כמו שנרצה להיות נביאים כמו יחזקאל או קדושים וחכמים כמו רשב"י וכיו"ב. מה נפקא מינא איזה כוכב יותר רחוק מאיתנו, אם כל הכוכבים אינם במרחק שנוכל אי פעם להושיט יד ולגעת בהם. ואפילו מדרגת בהמה היא כוכב שאין לנו שייכות לגעת בו. כשחסר לנו כסף אנחנו מתנהגים כמו כפירים השואגים לטרף לבקש מאל אכלם, או שאנחנו מחפשים הלוואות בגמ"ח ועושים חשבונות מאיפה להשיג עוד שקל? יש לי כלבה שכשאין לה מה לעשות היא רובצת על השטיח שלה בשקט. אם לי אין מה לעשות אני נהיה בחוסר שקט וחוסר סבלנות ומתחיל לחפש אם יש עיתון או משהו כזה בסביבה. אני אפילו לא יכול להכנס לבית הכסא בלי עיתון ולהיות רגע בשקט. היא יכולה לאכול כל יום בשמחה את האוכל היבש שלה מהשקית, אני צריך כל פעם אוכל אחר עם כל מיני תבלינים וממתקים ועדיין לא מסופק. היא תמיד שמחה לאכול ולא מתלוננת אם היא רעבה, אין אצלה "מגיע לי", ואני רוצה מכל דבר יותר והרבה ועוד ובטן רשעים תחסר. היא תמיד שמחה לאותו טיול קבוע ועל כל ליטוף קטן היא מאושרת ולא מבקשת יותר ממה שנותנים לה. ויש לה רגש של שייכות עמוק ועשיר יותר משלי והיא נאמנה ומוכנה למסור את הנפש לשמור עלי.  אנחנו צריכים לזעוק בראש השנה בדמעות שנזכה להגיע למדרגת כלב וחתול ופרה.
אומרים שכל מה שיש אצלם זה אינסטינקט ולא באמת רגש. אין שום פירוש למילה אינסטינקט. זו סתם יוהרה של בני אדם שלא מוכנים לקבל שבעלי חיים עולים עליהם.
.
.
.
נדמה לי שכבר כתבתי, שילד מוכשר בגיל שמונה יכול לקרוא על אהבה ומוות ולהבין מה כתוב ולכתוב מאמרים ארוכים ומחוכמים מה מרגיש מי שאוהב אשה, ומה מרגישה אם שבנה מת עליה או אשה שבעלה מת עליה. והוא יודע הכל ומגדיר כל דבר בדיוק ולא מבין שום דבר, וכך זה הלימוד שלנו. (הרב וולבה היה אומר שצריך מאוד מאוד להיזהר לא לטעות, ולא לחשוב שאנחנו עובדי השם רק בגלל שאנחנו לומדים על עבודת השם).
אם נניח שילד כזה חי על אי בודד שאין שם שום אדם מבוגר והילד צריך לגדל את עצמו לבד. אם הוא לא ילמד מהספרים על אהבה ומוות וכו' וכו' כל ענייני גדולים, הוא לא ידע לאן להתפתח. אין לו דוגמה מאנשים מבוגרים. בלי הספרים הוא ייצא כמו בעל חיים גמור ולא יהיה לו מושג שיש בכלל בעולם דבר כזה שנקרא בן אדם. אם הוא מצייר לעצמו משהו מהספרים למרות שאינו מבין, יש לו כיוון, מושג כלשהו. הוא יודע שיש דבר כזה בן ואדם, ושהוא בן אדם, גם אם אין לו את המדרגה של בן אדם, לפחות היה אפשר שתהיה לו, והיו זמנים שלבני אדם היו מדרגות של בני אדם. מבחינתי זו הסיבה שאני לומד ספרים כמו מורה נבוכים וכיו"ב. אנחנו בעולם שומם לגמרי, ואין ממי לקחת דוגמה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה על אצטלא דרבנן ועל מדרגת אדם ומדרגת בהמה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s