בעניין השגת המושכלות המביאה להשגת הבורא, השגה היא אהבה, ובעניין תיקון המידות.

(מתוך מכתב)

 

וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ הרשעים ברשות לבם: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ", "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ", "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ", "וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ".

אבל הצדיקים–  לבם ברשותם. הה"ד: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ. ודומין לבוראן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּו

אסתר רבה, פרשה י, ג. (וכעי"ז בראשית רבה לד י)

אם יש אב ובן קטן. אם הבן שולט על האב וקובע מתי לאכול ומה לאכול, זה וודאי רע. אם האב שולט בבן והוא קובע מתי לאכול ומה לאכול, זה טוב. וזה לא אומר שהאב לא יתן לילד לאכול כלל, אלא וודאי יתן לו, אבל רק במידה הנכונה.

כל מה שכתוב על מידת ההשתוות וכל כיו"ב, הכוונה היא שהאדם ליבו ברשותו, הוא לא מופעל בעל כרחו מדברים חיצוניים. הוא יכול לבחור אם לכעוס או לא, אם להנות או לא.

אם אב מחנך את הבן שלו באופן קיצוני, ולא מאפשר לו אף פעם להרגיש ולהביע את הרגש הילדותי שלו, אלא לעשות תמיד רק כמצוות אביו ברצון גמור, בוודאי הילד יכבה וימות מבחינה נפשית. ומצד שני כמובן אם האב יתן לילד להרגיש ולפעול כרצונו זה גם רע מאוד

זה עניין של לבנות מערכת יחסים נכונה. כתבתי בזה הרבה באדם חי חלק ב', כי זה עניין מאוד מורכב ועמוק ועלול לטעות שדורש הרבה מאוד עבודה. כל החיים, וכולי האי ואולי. האב צריך לדעת שהוא לא מלך עריץ, ויש צד שהוא טפל לילד ומשמש אותו. במקום גדולתו שם תהיה ענוותנותו. והוא צריך לרכוש את האמון של הילד ושהילד יהיה בטוח לגמרי כמה האב אוהב אותו וקרוב איתו וכו' וכו', והכל במתינות ולאט לאט. ואם מצליחים והילד מלא בטחון באהבת האב ומושפע ממנו באמת מאהבה וקרבה וכבוד אמיתי פנימי ולא מפחד חיצוני, אז אם האב אומר לילד שעכשיו אל הזמן להתאוות למאכל מסויים, או לכעוס על מי שמזלזל, או להיבהל ממי שמאיים וכו' וכו', הילד מאמין באב ועושה מרצונו כמו שהאב מורה לו. הילד זה החלק הרגשי שלנו. האב צריך לדעת לתת לילד כל צרכו ולהחיות ולטפח, ולתת לו גם להתאוות ולכעוס ולהתפעל ולהתרגש. אבל הכל תחת הכוונה של האב ושלטון של האב ולא בשלטון של הילד

כשמדברים על מידת ההשתוות ועל לא להתפעל, הכוונה היא רק למנוע שזה ישלוט. אם מישהו מכעיס אותי ואני כועס גם כשאני מבין שיותר נכון לא לכעוס, הכעס שולט עלי, זה לא המדרגה של מידת ההשתוות. המדרגה היא שאני יכול לבחור, אם רצוני לא לכעוס אז לא אכעס, ואם רצוני כן לכעוס אז אכעס. ואתן לעצמי לכעוס לפעמים, כי בלי זה הנפש תכבה ותתייבש ואהיה כמו עץ יבש. אבל המדרגה היא שזה יהיה רק לפי החלטה. מתוך בחירה. וכיוון שאם ירצה יוכל לבחור ששום דבר לא ישפיע עליו ואולי יש פעמים שכלך נכון, זה נקרא מידת ההשתוות, ובזה יודע שליבו ברשותו, אבל אז יראה מה ליבו צריך ויתן לו ויחיה ולא יהיה כעץ יבש ומת

זו עבודה עצומה, לגלות איפה אני מופעל באופן רגשי בלי שיש לי שם בחירה. יש למשל אב שכל פעם שהילד עושה משהו שלא לרצון אביו, האב כועס. והאב אומר זה טוב שאני כועס, כך אני מלמד אותו להיות מחונך וטוב. בדרך כלל אנשים במצבים כאלה בכלל לא מוכנים להסתכל על הרגש שלהם. קודם כל צריך ללמוד להסתכל. אחרי הרבה מאוד הסתכלות ולהגיע ליכולת לראות ברור וביושר, השאלה היא האם יש ביכולתך לבחור לא לכעוס ואתה באמת כועס מתוך בחירה, או שאין לך בחירה ואתה מוכרח לכעוס. זו השאלה האם ליבו ברשותו או שהוא ברשות ליבו. וכן בכל התפעלות רגשית.   אחרי שליבו ברשותו ויש לו בחירה, הוא יכול לבחור כן לכעוס. או כי זה מחנך את הילד, או כי זה מחייה את נפשו או מכל סיבה אחרת. יש כעס שלא מזיק לאחרים והוא מאוד בריא לנפש, אם הוא מבחירה ולא מאונס זה לא כעובד ע"ז

כל כח נפש יש לו אופן שבו הוא טוב. מי שנולד במאדים יהיה רוצח או שוחט או מוהל. אם אין לו בחירה והוא ברשות ליבו, כשמישהו יכעיס אותו מאוד הוא ירצח אותו בלי בחירה (כמובן הוא ייענש כמו בעל בחירה כי היה יכול לעבוד ללמד את עצמו שיהיה ליבו ברשותו). אם יש לו בחירה מתי להפעיל את כח הנפש, הוא יהיה מוהל כדי להחיות את נפשו ולתת לרגש הטבעי שלו לחיות ולפעול, וכשיכעיסו אותו הוא יבחר לא לפגוע במכעיס. אם הוא לא יהיה מוהל אלא סופר סת"ם, בסופו של דבר יהיה לו נזק נפשי. או שיתפרץ ממנו כח רציחה לא נשלט, או שנפשו תהיה יבשה וכבויה. הוא לא צריך להרעיב את הילד שבתוכו אלא להזין אותו בצורה ראויה ובריאה. וכך בכל כח נפש שנחשב שלילי, כל התאוות הגאווה והכעס והקנאה וכו'. אסור להתנהג באלימות וכח עם הנפש, כמו שלאב אסור להתנהג כך עם בנו התינוק

יש בהתנהגות אלימה כלפי הנפש זמן קצר של שמחה והתעלות, כמו שאב מאיים על בנו ומפחיד אותו והבן נעשה כל כך ממושמע וצייתן וטוב שזה ממש נחמד ונעים, ונראה שאפילו הבן שמח בזה, ומרגיש שהאב מרוצה ושמח בזה. אבל במשך הזמן הילד או ימרוד מאוד או יתייבש ויכבה או יחלה בנפשו.  

.

.

.

.

אצל בעלי חיים יש השגה שדבר מה הוא מאכל טוב והם מתאווים אליו, או שדבר מה מסוכן והם נבהלים ממנו. אבל הם לא יכולים לשלוט בזה ולהחליט שאינם נבהלים למרות שהסכנה לפניהם, או אינם מתאווים למרות שהמאכל לפניהם, או אינם מתקוטטים וכל כיו"ב. כי השכל שלהם משוקע בחומר ואינו נבדל מחומר ולכן אי אפשר להם שיהיה ליבם ברשותם, אלא תמיד הם ברשות ליבם

גם כל ההשגות שלהם באלוהות הם דרך הדברים כמו שהם במציאות שרואים בחוש. למשל אני יכול להסתכל על אילן ולראות ממנו את הבורא. כי יש בו יופי ומשהו נשגב וחכמה עצומה. ואם זה ים או הרים או שמיים או שמש יש בהם גדולה עצומה וכח כביר. ואם אני אוכל אני משיג מזה שיש מי שזן ומחייה אותי, ואם יש פרי טעים ויפה וריחני ועסיסי אני יכול לראות שמישהו ברא אותו והתאים אותו להנאתי באופן נפלא, ואם אני נושם ויש לי אף וריאות וכו' וכו'. אפשר בכל דבר לראות מציאות הבורא וחכמתו והשגחתו וחסדו וכו'. וכל זה גם בעלי חיים יכולים להשיג, ואולי אף יותר מבני אדם, כי אין להם יצר הרע כמו של בני אדם ולא שכל רציונלי שמסביר הכל בלי לראות את הבורא.   זה נקרא השגה בשכל משוקע בחומר, בלי להפוך את המושכל בכח למושכל בפועל, ובלי להפוך את השכל בכח לשכל בפועל. על שכל בכח לחוד אין זכיה לעולם הבא ואין הישארות הנפש, כמבואר ברמב"ם בכמה מקומות.

.

להפוך מושכל בכח למושכל בפועל, ולזכות לשכל בפועל, ומזה להשגת הבורא באופן נבדל מחומר ומזה לזכות להישארות הנפש ועוה"ב, זהו רק על ידי הפשטת הצורה מהחומר. בספר השכל והמושכלות של אבונצר אלפראבי (שהרמב"ם כתב עליו שדבריו הם סולת נקיה ולוקח ממנו הרבה) מאריך להסביר עניין זה. ואחרי שהוא מחוור היטב רואים בהרבה מקומות ברמב"ם שהתכוון לזה בלי ספק רק לא האריך לפרש

למשל אם אני מסתכל על אילן, אני רואה את היופי שלו והחכמה והסדר והחסד והפלא והזיו וההוד והסוד וכו'. אחר כך אני מעמיק בהתבוננות יותר ויותר, ורואה את כל זה יותר ויותר, ואז אני מגיע מזה לראות באילן המסויים הזה את היופי המשותף לכל האילנות. אפשר בשכל להבין שיש יופי משותף לכל האילנות. אבל הוא מושג מופשט, רעיון בעלמא, לא רואים אותו בעין ממש. הוא לא מצטייר בנפש (וכמ"ש במו"נ א' נ' שהשגת אלהות צריך שתצטייר בנפש). לכאורה אי אפשר לראות ממש בעין ובציור הנפש את היופי (כולל גם את החכמה והפלא והסוד וכו') שמשותף לכל האילנות. כי אני תמיד רואה רק אילן אחד ולא את כולם. אבל אם מעמיקים בהתבוננות באילן אחד אפשר לראות בו עצמו לא רק את היופי המסויים שלו אלא את היופי המשותף לכל האילנות. כמו שאם אוהבים מאוד אדם מסויים ומעמיקים עד מאוד להתבונן בו ולראות עד עומק נשמתו והפלא שיש בו אפשר לראות בו ממש את אדם הראשון ושעקביו מכהים גלגל חמה. אם מתלקחת אהבה מאוד עזה בין איש לאשה לפעמים מכוחה אפשר להגיע קצת למשהו מעין זה. מישהו שמאוד מאוד אוהב אשה, באמיתיות ועומק ובשלהבת אש, יכול לפעמים לומר לה את בעיני אלהית. היופי שלך מחשיך את השמש, מה שיש בעיניים שלך יפה יותר מתכלת השמיים. ובאמת לראות את זה

הצורה השלמה של אדם היא אדם הראשון. בכל אדם פרטי הצורה הזו מוטבעת כולה, בשלמותה, וממילא אפשר לראות בו אותה. רק החומר מחשיך ופוגם וגורם שחלק גדול מהצורה מוסתר. להשיג את המושכל "אדם" פירושו להפשיט את הצורה ממה שהיא משוקעת בחומר, ולא לראות בו ראובן או שמעון, לא לראות אותו לפי מה שהחוש מראה לי, אלא לראות בו את אדם הראשון עם כל מה שעקביו מכהים גלגל חמה ושמלאכים טעו לומר לו קדוש כמו לבורא. זו לא ראיה בחוש אלא בעין הלב, כלומר לא בשכל משוקע בחומר אלא בשכל נבדל מחומר, שיכול להפשיט את הצורות הנבדלות.  

אפשר לשבת בבית ולחשוב על רעיון יפה שאכן יש צורה משותפת לכל בני האדם. אבל זו לא השגת המושכלות שמביאה להשגת הבורא. צריך ממש לראות בראובן עצמו, בציור הנפש, כלומר כשאני עומד ומביט בו, את צורת אדם הראשון עם כל גדולתה ויופיה הנשגב. צריך בשביל זה לאהוב את ראובן אהבה כמו בשיר השירים. האהבה פותחת את עיוורון העיניים. האהובה בשיר השירים משקפת במידת מה את צורת אדם הראשון כי העיניים שמביטות בה אוהבות אותה. וכך אפשר לאהוב כל אדם. כמובן לאהוב כל אדם כך ולראות זאת בכל אדם זו מדרגה עצומה, אבל לו נזכה לרגע אחד לראות כך אדם אחד, גם זה כבר במידת מה התחלה של השגת המושכלות והפשטת הצורה. וזה קל יותר באשתו שהוא אוהב אהבה עזה כמוות, ועל זה נאמר איש ואשה זכו שכינה ביניהם. וזה נקרא שהמושכל בכח נעשה מושכל בפועל, והשכל בכח נעשה שכל בפועל, ועל דרך זו באים מהשגת המושכלות להשגת הבורא והתאחדות איתו.

לימוד של שכל עיוני נבדל שיוצא אל הפועל, ואהבה, הם עניין אחד לגמרי.

מדרש תנחומא פר' נח:

"אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר "ושננתם לבניך" זו תלמוד שצריך שנון."

.

.

ובהלכות יסודי התורה פרק ב':

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם"

.

מבואר מהרמב"ם הזה שתלמוד תורה שבע"פ שכתוב במדרש תנחומא ובעוד מקומות בחז"ל, הוא אותו העניין כמו התבוננות בטבע על דרך אריסטו שהרמב"ם הולך ומבאר אותה משם עד סוף פרק ד' של הלכות יסוה"ת, וכל דברי הרמב"ם שם הם סיכום קצר של דברי אריסטו בעניינים אלה והרוב כמעט בלשונו של אריסטו ממש. לימדו תורה שבעל פה של מדרש תנחומא ולימדו הפיזיקה של אריסטו שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שניהם הם ביאור מהי מצוות ואהבת את ה' אלהיך, וזהו מעשה בראשית, והתורה פתחה בבראשית והכל מקופל בפתיחה ודו"ק.  

.

.

ובהל' תשובה פרק ח':

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה."

.

.

.

.

בדברי הרמב"ם בעניין המידות

יש לכאורה סתירה ברמב"ם:

בהלכות דעות פרק א' מבואר שגם בכעס וגאווה צריך להיות במידה אמצעית:

"וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו.

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת"

ובשמונה פרקים פרק ד' ביאר שכדי לרפא עצמו מנטייה קיצונית ינהג בקיצוניות ההפוכה עד שיתרפא ויחזור למידת האמצע. ושיש מידת חסידות לנטות קצת לצד אחד אבל המצוות כבר מכוונות לזה ואין להוסיף עליהן כלל

זה לשונו שם:

וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם חשבום טובות, וכוונו אליהם, בחושבם שיהיו כמותם, והתחילו לענות גופותיהם בכל מיני עינוי, וחשבו שהם קנו לעצמם מעלה, ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לה'; כאלו ה' שונא את הגוף, ורוצה להמיתו ולאבדו. והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תושג פחיתות מפחיתויות הנפש. ואין משלם אלא משל סכל במלאכת הרפואה, שראה הבקיאים מן הרופאים שהישקו חולים נוטים למות סמים חריפים, והפסיקו מהם המזון, והבריאו מחוליים, וניצלו מן המות הצלה גדולה. ואמר אותו הסכל: אם אותם הדברים מבריאים מן החולי, כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו, או יוסיפו בה, והתחיל לקחת אותם תמיד, ולהתנהג בהנהגת החולים שהוא יחלה בלא ספק. כן אלו, חולי הנפשות הם בלא ספק, בלקחם הרפואה על הבריאות.

וזאת התורה השלימה, המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה: "תורת ה' תמימהמחכימת פתי" – לא זכרה דבר מזהואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית: יאכל מה שמותר לו לאכול בשיווי, וישתה מה שמותר לו לשתות בשיווי, ויבעל מי שמותר לו לבעול בשיווי, ויישב המדינות בצדק וביושר, לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר, ולא שיטריח הגוף ויענהו. והזהיר מזה במה שבא אלינו בקבלה. אמר בנזיר: +במדבר ו, יא+ "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו: "וכי על אי זה נפש חטא זה? על שמנע עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, אם מי שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".

ובמסורות נביאינו ומעתיקי תורתנו, ראינום מכוונים אל השיווי, ואל שמירת נפשותיהם וגופותיהם, כאשר תחייב התורה. כו'.

ואשוב אל כוונתי. ואם יאמרו אלו אשר הידמו לאומות מאנשי תורתנו הואיל ודברי אינם אלא בה שהם אמנם יעשו מה שיעשו, מהטריח גופותיהם ומהפסיק הנאותיהם, על דרך ההרגל לכוחות הגוף, וכדי שיהיו נוטים אל הקצה האחד מעט, כמו שבארנו בזה הפרק שצריך שיהיה האדם כן הנה זו טעות מהם, כמו שנבאר. וזה, שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה מזאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל. "

.

.

.

ובהלכות דעות פרק ב' כתב:

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר כו'" 

ולכאורה זו סתירה שכאן כותב לנטות לקצה אחרון ולעיל כתב גם בכעס וגאווה להיות במידה אמצעית

והביאור הוא שהנה בהלכות דעות פתח הרמב"ם

"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו כו'"

וצריך ביאור מהו לשון דעות

דעת בכל מקום היא חיבור. כאן מדובר על אופנים של חיבור האדם עם המציאות. כמו שיש צמח שתמיד שולח שרשים ארוכים יותר מדי ויש צמח ששולח שרשים קצרים מדי, יש בעלי חיים שהחיבור שלהם עם המציאות הוא על ידי עזות כמו נמר ויש על ידי קלות ריצה כמו הצבי וכו'. יש דעות של שכל עיוני שהן המושכלות וזהו חיבור של אהבה וכמשנ"ת, ויש דעות של החלק הרגשי של הנפש והן הדעות שמדובר בהן כאן. הרגש של אדם לאוכל שלו הוא חיבור איתו. אם הוא מתאווה לאוכל, תאווה זה חיבור, כמו אהבה

לא מדובר כאן על השאלה האם ליבו ברשותו או הוא ברשות ליבו. קודם כל מדובר שליבו יהיה בריא. שהאופן של החיבור שלו למציאות יהיה ממוצע. גם אם הוא ברשות ליבו, רק כשתהיה סיבה גדולה לכעס הוא יכעס באופן מתון, אמנם הכעס ישלוט בו ולא הוא בכעס. ממצב כזה אפשר ללמוד שליבו יהיה ברשותו. אם הוא כעסן גדול בטבעו הוא לא יוכל להשתלט על כעסו. ואם בטבעו הוא כמו מת ולא מרגיש, אז גם לא יוכל ללמוד לשלוט בכעסו.

הדעות או המידות כאן הם אופנים של התחברות למציאות. בטבעו חקוקים הדרכים האלו והוא צריך ליישר עצמו שהדרכים עצמן תהיינה ממוצעות, וגם בכעס וגאווה שיהיה ממוצע

בהלכות דעות פרק ב' כתוב:

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק כו'"

כאן כבר לא מדובר על אילו דעות תהיינה לו, אלא איך הוא נוהג בדעות שיש לו. מטבעו צריך שנפשו תהיה בריאה ויהיה בה כח נפש של כעס באופן ממוצע ולא שיהיה כמו מת שלא מרגיש. אלו הדעות עצמן. כעת לא מדובר על הדעות עצמן אלא איך הוא נוהג בהן. כאן כבר מדובר באדם שלא מידותיו נוהגות בו אלא הוא נוהג במידותיו. הוא שולט על מידותיו בשכלו. יש בו את כח הנפש של כעס באופן ממוצע, הוא לא מת שאינו מרגיש. אבל הוא לא נוהג בכעס. הוא לא משתמש בכח הנפש הזה למרות שהוא חי בו והוא יכול לכעוס

מה שהרמב"ם כותב במונה פרקים שפחיתויות המידות יש אפילו בנביאים וכמו כעס, והן מחיצה, זהו דווקא שהתעורר בו כעס בלתי נשלט. אם הוא מעורר את כעסו לפי רצונו והחלטתו זו לא פחיתות של מדה, אלא דרך שכלית של שימוש בה. ועל זה אומר הרמב"ם שאסור להשתמש בה כלל. ואפשר שיש מקומות מיוחדים שכן צריך להשתמש בכעס מתוך בחירה אע"פ שהוא כועס באמת, וכגון כועס על מעשי רשעה ורתחא דאורייתא, ואכמ"ל.  

.

העניין של המידות, ראשית היכולת לתקן אותן שתהיינה ממוצעות, ואחר כך ההמשך לשלוט בהן שיהיה ליבו ברשותו, זהו האיחוד של השכל העיוני הנבדל מחומר עם החומר, בדרך של זיכוך החומר והעלאה שלו ולא שקיעה של השכל לתוכו.

.

.

.

בעניין פרטי המצוות, הרמב"ם מדבר בזה במורה בפרקי טעמי המצוות, ובפתיחה מדבר על המשלים שפרטיהם לא תמיד בהכרח מכוונים לנמשל. זה שייך לדבריו לגבי התכלית של מציאות העולם בחלק ג' פרק י"ג. יש ברמב"ם גם עבודה של השתוות הרצון. שהאדם עושה רצונו כמו רצונו הפשוט של הבורא. הרצון של הבורא הוא מעל כל שכל, כי אם היתה סיבה כלשהי לרצון כבר אי אפשר היה לייחס רצון לבורא. שהרי רצון הוא פחיתות כי היה חסר משהו, או שיש בזה שינוי שרצה ואחר כך התמלא רצונו, וכל סיבה שמשפיעה על הרצון הרי זו סיבה שמשפיעה על הבורא ואי אפשר שמשהו ישפיע עליו. לכן לרצונו אין שום סיבה והוא פשוט לגמרי וחופשי לגמרי וממילא אינו מושג בשכל. זה גם מה שכתבו בסוף המורה נבוכים על הליכה בדרכיו, מה הוא רחום. שהאדם משווה רצונו לרצון הבורא בלי שכל.   

 

זה בא במורה נבוכים רק ברמזים בכמה מקומות, וזה עניין ששייך רק אחרי העבודה של השגה שכלית בבורא. זה העניין של תורה לשמה, לא לשם שום סיבה. וזה עניין מאוד נסתר וקשה. זה לא דבר שאפשר ללמוד בשכל, כי מדובר על רצון פשוט. זו מעלה שזוכה לה במתנה מי שזוכה לדבוק בבורא בהשגה שכלית כראוי. אחרי שאדם משיג בשכלו בעמלו, הוא זוכה לשכל הנאצל או השכל הנקנה שמושפע עליו מלמעלה במתנה, ומזה הוא דבק בשכל הפועל (דהיינו ספירת מלכות כמ"ש הרמ"ק. וזה מבואר גם כן באורך בספר השכל והמושכלות), שהיא בחינת מלך, הוא המלך שמקשר בינינו לבין השם יתברך שמדבר בו המורה נבוכים חלק ג' פרק נ"בושם נעשה שייך לרצונו הפשוט שהוא בחינת כתר וגם בחינת מלכות בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה ונעוץ ראשו בתחילתוהפרטים של המצוות שייכים לחלק הזה. מה שכותב המורה בחלק ג' פרק כ"ו  שאין בכלל טעם בפרטים שאם היה כתוב איל ואל כבש או כבש ולא איל בכל מקרה היינו שואלים על הטעם והרי צריך שיהיה מין כלשהו. זה אינו, שהרי למה בתפילין יש דווקא י"ב תפירות, והרי אין הכרח שיהיה מספר כלשהו של תפירות שמעכב, והיה אפשר שיתפור עד שיחזיק בלי קפידא על מספר התפירות, והרבה פרטי מצוות כיו"ב. אלא בפרטים יש גילוי שיש מאחרי הכל רצון פשוט. והרמב"ם כתב שאין לבקש טעם בזה כי באמת זה לא שייך כלל לטעם שרצון הוא דווקא בלי טעם

לגבי לעשות סדר בדברים, כמה שמנסים לעשות סדר נהיה פחות סדר, אבל לא עליך המלאכה לגמור

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין השגת המושכלות המביאה להשגת הבורא, השגה היא אהבה, ובעניין תיקון המידות.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בעניין השגת המושכלות המביאה להשגת הבורא, השגה היא אהבה, ובעניין תיקון המידות.

  1. פינגבאק: הקדמה ראשונה לביאור על מורה נבוכים | ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s