בעניין קיום המצוות המעשיות, והאם אני מקיים מצוות.

מתוך מכתב:

הרמב"ם במורה נבוכים כותב הרבה מאוד על העניין של המצוות המעשיות.
הוא שולל לחלוטין את המחשבה שאלה מעשים אלוהיים בלתי מובנים לנו שבדרך של סגולה משרים עלינו קדושה עליונה. כי לשיטתו כל התקשורת של האדם והבורא יכולה להתנהל רק בתוך המסגרת של מה שהאדם מבין בשכל שלו. רק אם האדם מבין אז הוא בגדר של אדם, הוא נמצא בתוך הקשר כאדם.
למשל בזוגיות אם הבעל אומר לאשתו אני אגיד לך כל מיני דברים שאת בכלל לא מבינה ואת תעשי אותם כי אני יותר חכם ממך ואת לטובתך צריכה לעשות מה שאני אומר לך בלי להבין, זו האהבה שבינינו שאת מבינה שאני יותר חכם ואת לא יכולה להבין למה אני אומר לך לעשות כך וכך. אם זה לא מקרה יוצא מהכלל אלא דרך חיים קבועה, יש בעיה בזוגיות כזו. זה לא דיאלוג ושיח, האשה שם לא נמצאת כמישהו שמעמיד צד משלו בקשר. אין בזה חיים וטעם.
הרמב"ם לא סבור שהאדם מבין הכל, כמו שכתב בפירוש במו"נ א' ל"א: " דע, כי לשכל האנושי השגות בכוחו וטבעו שישיגם. ובמציאות נמצאות ועניינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסיבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו. ובמציאות דברים ישיג מהן עניין, ויסכל עניינים. ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר, כמו שלחושים השגות, ולא ישיגום על אי זה מרחק שיזדמן. וכן שאר הכוחות הגופניות. שהאיש על דרך משל, אע"פ שהוא יכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה."
רק שהמסגרת של הקשר עם הבורא היא בתוך התחום שאדם יכול להבין.
הרמב"ם שם גם שולל בחריפות את המחשבה שהמצוות אלו מעשים שהאדם לא מבין והוא עושה רק כדי להיות עבד למלך. מזה נובע הרוצחים של דעעש או האינקויזיציה. אלהים אמר ואני עושה בלי להבין. אני לא בן אנוש ולא מחוייב לאנושיות ולא להבנה. כמובן יש ליישב את עקדת יצחק ועוד הרבה עניינים. הרמב"ם עוסק בהרבה מהם ויש הרבה מאוד להאריך בזה. בכל אופן למסקנה הרמב"ם כותב כך באופן הברור ביותר.
המצוות הן לא תכלית האדם בעולם לפי הרמב"ם. התכלית היא השגת הבורא, השגה בשכל, שמביאה לידי דבקות ואחדות שכליים, ולידי הליכה בדרכיו ומידותיו גם באופן מעשי. וכמו שכתב בסוף ספר מורה נבוכים.  ההליכה בדרכיו היא גם אופן של השגת האל. ההשגה היא בכל קומת האדם וגם בגוף ובמעשים שייך השגה. וההשגה היא מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'. וכמבואר שם.
אבל ההליכה בדרכיו ובמידותיו זה לא תרי"ג מצוות. זה כח שמושפע מהשגת השכל העיוני שמתפשט בגוף ובמעשים ובמצב המעשי בעולם החומרי. וזה מדבר על מידות, לא מידות במובן המוסרי של כוחות נפש אלא על השגת דרכיו שנובע מהשגתן הליכה בהן. תרי"ג המצוות הן לא דרכיו, לא לאכול בשר בחלב זה לא בכלל דרכיו שהדבקים בו הולכים בהן מכח דבקותם.
המצוות הן כלים ואמצעים להגיע להשגת הבורא. יש בהן תיקון המידות, הן מעמידות את האדם על הדרך האמצעית כולל נטיה קטנה לצד אחד שהיא עניין החסידות. וכמו שמבואר כל זה בשמונה פרקים של הרמב"ם. הן מעמידות את האדם במצב שממנו קל לו להשיג את הבורא בשכלו מכמה בחינות. יישור המידות, חיים מתוקנים וממוצעים, בריאות, תזכורות מעשיות לעניינים שחשוב לזכור כדי להשיג את הדעות הנכונות, ועוד, וכמו שהאריך הרמב"ם מאוד בטעמי המצוות שכתב במו"נ חלק ג'.
מי שבלי סיבה מרשה לעצמו לא לקיים את המצוות, זה בעצמו כבר דעת מקולקלת, שהרי אם בורא העולם המליץ לנו לעשות מעשים שכל אדם מבין בשכלו שהם מיושרים ומתוקנים, ומי שלא הבין הרמב"ם מסביר לו במורה נבוכים חלק ג', לסרב לזה זו טפשות ודעה מקולקלת.
.
.
בחלק ג' פרק ל"ג הוא כותב:
"מה שצריך שתדעו גם כן שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה התורה כפי הענין המועט; אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל אמנם יכון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבוא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התוריית. כי התורה היא ענין אלוקי – ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם ויתחייב מהם נזקים פרטיים – כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו. ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש אבל יתחיב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התוריית – כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש כי הכל מאל אחד ופועל אחד "נתנו מרועה אחד". וחילוף זה נמנע – וכבר בארנו שלנמנע טבע קים לא ישתנה לעולם. ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו; אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל – ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה – כי אילו היתה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ו"נתת דברים לשיעורין". ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום אבל יהיה החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים – כמו שאמר ית' "הקהל חוקה אחת לכם". ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב – כמו שבארנו:"
.
.
כתוב כאן שהתורה היא טובה לרוב בני האדם ולא לכולם. ברוב המצבים ולא בכולם. היא בהתאמה לצורה המושלמת ואנחנו לא שלמים בצורתנו.
.
.
 "ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם ויתחייב מהם נזקים פרטיים – כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו."
 הרמב"ם מזכיר כאן את דברי זולתנו, והיינו חז"ל. הוא אומר כיסוד כללי שעל האדם יש חיוב לבחון מתי הוא ניזוק מהתורה, ומפנה לחז"ל שביארו את ההלכות בזה.
  זה כמובן הדינים של "וחי בהם", ושל "אנוס רחמנא פטריה".
הרמב"ם כותב כאן שכיוון שהתורה היא רק עצות מועילות לבריאות ותיקון המידות וכו' ולא סגולה אלהית ולא תכלית לעצמה ולא דבר שמעל השכל, לכן היה מן הראוי שבכל תקופה ומקום ומצב וגם בכל אדם פרטי, המצוות המעשיות תהיינה נתונות לשיקול דעת ולקביעה לפי המצב הפרטי המסויים, וכמו ענייני הרפואה. הסיבה שזה לא כך היא רק בגלל שאז הדבר לא יתבצע.
התורה ניתנה ככלי ואמצעי כדי להועיל לנו להגיע להשגת הבורא השכלית (הרמב"ם כותב כך בפירוש בכמה מקומות במורה). אברהם אבינו לא היה חסר מאומה בתכלית והדבקות באלוהות. היה חסר לו רק כלים שעוזרים, והוא הסתדר גם בלעדיהם.
אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
דרך אחת שזה יהיה כמו ענייני הרפואה, שבכל מקרה מסויים נחליט מה מועיל לעשות לפי אותו מקום וזמן ואדם ומצב, וכל פעם המצוות תהיינה אחרות.
דרך שנייה היא לקבוע מסגרת כללית מחייבת לכל המקומות והזמנים והאנשים. באופן כזה בוודאי יהיו הרבה פעמים שהמצוות תגרומנה לנזק, כמו שאם קובעים כללי רפואה בדרך כזו ייצאו מזה הרבה "נזקים פרטיים" (כלשון הרמב"ם) בהרבה מקרים. כיוון שתכלית התורה היא להועיל, יש עלינו אחריות לבחון מתי היא מזיקה ואז לא לעשות מה שמזיק. וזה במסגרת המצוות של וחי בהם ושל אנוס רחמנא פטריה. המצוות האלה הן הכלים שהתורה נתנה לנו לדאוג שהיא תמיד תועיל ואף פעם לא תזיק, שזה הרי פשוט שכך היתה כוונת נותן התורה.
.
.
הסיבה שהשגת הבורא בשכל רק היא התכלית, היא משום שהאדם זהו שכלו, ולא גופו, ולכן החיבור בהשגת השכל הוא החיבור האמיתי, בעצם, של האדם עם בוראו. השגת השכל היא התאחדות המשכיל והמושכל. כל מה שכתבתי על הנפש הבהמית, הכוונה שהיא שהנפש הבהמית זה רובד מסויים של שכל. זה שכל ילדותי, שמשיג יותר עם דמיון מאשר עם שכל עיוני. אבל עדיין זה אופן של שכל. הוא לא יכול להשיג לבדו אלא בעזרת שיתוף השכל העיוני איתו. לקיים מצוות זה רק להזיז איברים בתנועות מסויימות. זה לא יכול להיות התאחדות של אדם ובוראו.
למשל מה שכתוב והאדם ידע את חוה אשתו. הידיעה מתחילה מהשגה בעומק נפשה ושכלה ועומק רגשותיה. הוא מכיר אותה ומשיג אותה ויודע אותה. אחר כך מצטרף שחוש הראיה משיג את יפי המראה וחוש השמיעה את יפי הקול וחוש המישוש את הרוך והחום והערבות שבחיבור.  כל זה הוא מה שהרמב"ם אומר השגה של השכל את המושכלות, ומהם את הבורא.
אם לחוה לא היה גוף לא היה יכול להשיג ממנה מאומה וגם לא את עומק נפשה ומחשבותיה. על דרך זה השגת הבורא היא דרך השגת מעשיו וברואיו וכמו שכתב בפרק ב' מהלכות יסודי התורה. ובשתי ההקדמות הראשונות לביאור על מורה נבוכים הארכתי.
ההשגה של הגוף דרך הגוף, וכמו שאדם משיג את חווה דרך החיבור הגופני, זוהי ההשגה של והלכת בדרכיו, וכמבואר בסוף ספר מורה נבוכים. שהיא בכלל התכלית העליונה של האדם. וזה לא תרי"ג המצוות.
מצוות מעשיות בלבד זה כמו שבהדרכת חתנים המדריך מסביר לחתן החסידי הטהור מה עושים. זה מעשה קוף בעלמא ואין לו שום שייכות לחיבור ודבקות. הרי גם אצל זונה עושים אותם מעשים בדיוק. אפשר גם לדעת מה עושים מבחינה מעשית בליל הכלולות בלי הדרכת חתנים. הלב מורה את דרכו בעצמו. לכן המצוות המעשיות הן לא התכלית.
.
.
.
כשהאדם הוא על צורתו המושלמת, כדי שהוא יוכל להשיג את בוראו יועיל לו להתנהג לפי המצוות שזו דרך האמצע במידות מיושרות ובריאות וכו', כיוון שהאדם הוא כמו עולם קטן (וכ"כ גם במו"נ א' ע"ב) והוא השתקפות של סדר העולם, הסדר איך האדם שוכן בתוך המציאות באופן בריא מוכתב מהסדר של האדם ושל המציאות בפני עצמם, לכן יש שייכות בין המצוות לסדר של העולם. פנימיות התורה היא ידיעת מעשה בראשית, שזה ידיעת הפיזיקה של אריסטו בהבנה כראוי, כלומר באופן שמהבריאה נודע הבורא, וזהו על ידי הבנת סדר הטבע העמוק ולא רק חיצוניותו. וזה עצמו שייך למצוות כיוון שהן הסדר שבו נפגש סדר המציאות עם סדר האדם באופן הנכון והישר. לכן פנימיות התורה מקופלת בפרטי מצוותיה. כלומר לימוד פרטי המצוות הוא הסתכלות בפרטים של לימוד מעשה בראשית שהוא הכלל של המציאות. אם לומדים רק את הפרטים לא רואים את זה. אבל אם לומדים את הכלל, וגם את הפרטים, ורואים את ההקבלה והשייכות, יש בזה תוספת אור גדול בהבנה. זה העניין בלימוד פרטי תרי"ג מצוות, אבל זה לא נוגע לשאלתנו לגבי הקיום שלהם.
.
.
היהדות שאנחנו מכירים היום, היא שונה מאוד מאוד מזו של הרמב"ם. שתי דתות אחרות לגמרי. אצלנו המצוות הן יסוד היהדות, והן עיקר התכלית והתוכן. המבחן האחרון לגבי השאלה האם פלוני הוא יהודי כשר וראוי לבוא בכלל שלומי אמוני ישראל והוא בן עולם הבא וממלא את לתכליתו בעולמו, והוא בן כשר וראוי ומשביע רצון לעם היהודי, היא לפני הכל השאלה האם הוא מקיים שולחן ערוך כראוי קלה כבחמורה. כל השאר הרבה פחות חשוב.
.
יש לזה קשר גם לכך שאצל הרמב"ם אין בכלל דבר כזה "עם ישראל". זה לשיטתו שאין סגולות, ויש רק מה שמובן בשכל. ומה שמובן הוא שיש אנשים שמשיגים את בוראם ובזה הם תלמידי יעקב אבינו, וגם אם כיוונו לדעת יעקב אבינו בלי שידעו שהוא קיים עדיין הם תלמידיו בכך שהם חושבים כמוהו. ועיקר יעקב אבינו זה שיש יסוד כללי של אחדות בעולם, ומזה נובע שיש אחווה בין באי עולם. ובניו של יעקב הכוונה תלמידיו. ואין שום נפקא מינא אם אדם הוא צאצא ביולוגי של יעקב או לא, או אם הוא מכיר אותו או לא. (יש רק פרט הלכתי שמי מבאי עולם שרוצה להכנס לברית הר סיני שנשארה פתוחה לתמיד לכל הרוצה להכנס בה, ולא נסגרה שום דלת במעמד הר סיני, יש הלכה שהוא צריך קרבן טבילה ומילה. ואם הוא בן ביולוגי לאם שהיתה במעמד הר סיני הטבילה והקרבן שלה עולים לו. זה כל ההבדל. ובמקום אחר הארכתי והבאתי הרבה הוכחות, ויישובים לשאלות שזה מעורר, ונסיון להבין מהי ברית הר סיני, ואכ"מ). אצלנו המצוות שומרות על עם ישראל, מקיימות אותו בגלות, והן קובעות מי שייך לעם ישראל. אצל הרמב"ם כיוון שאין עם ישראל אין את כל הצד הזה של המצוות.
.
בהיכלי התורה תמהים איך הרמב"ם הכניס את אריסטו היווני הזר וחכמת יוון הנכרית לתוך תוכיותה של התורה וקבע שזהו "מעשה בראשית ומעשה מרכבה" שהם אמיתת התורה ופנימיותה.
בעיני הרמב"ם אריסטו הוא עיקר ולב והמהות של "בני ישראל" ו"עם ישראל", כיוון שלא היה כמוהו תלמיד של יעקב אבינו, ותלמידו הוא בנו, ומילה טבילה וקרבן הם רק פרטי מצוות מעשיות ולא קובעים את המהות (למשל מי שלא עשה ברית מילה, בפרט אם זה לאנסו, איש לא יאמר שבמהותו הוא לא יהודי. אלא נאמר שוודאי במהותו הוא יהודי ורק חסר לו פרט הלכתי, פרט חשוב ככל שיהיה לא קובע את מהותו בעצמותו. וכך אריסטו מהותו בעצמותו וודאי הוא בן ישראל, וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל).
אותם אלה שמאמינים בסגולות, כלומר דברים לא שכליים, וחושבים ש"עם ישראל" זו סגולה, והמצוות המעשיות זו סגולה, עליהם סבור הרמב"ם שהם בעלי דעות של רשעי סכלי אומות העולם, ובמהותם הם נכרים לגמרי לעם ישראל ותורת ישראל. וכמו שכתב במו"נ ב' י"א:
" ואלו הענינים כולם [תורת אריסטו על העולם והאל] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
כלומר אצל הרמב"ם אריסטו הוא עם ישראל ותורתו היא תורת ישראל (שהרי אמר שהיא מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם פנימיות אמיתת התורה), ואלה שחושבים שהוא זר הם הם אלה שזרים לעם ישראל, ומה שבמקרה יש להם סבתא של סבתא יהודיה אין בזה שום דבר מהותי.
.
.
.
אני באופן איש כמובן לא התחלתי מהרמב"ם. קיימתי מצוות בדקדוק רב. יש לי עניין אישי של פגיעה נפשית רצינית מגיל רך, דבר שהקשה עלי לתפקד ולהמשיך לחיות, בכמה שלבים בחיי. ותמיד ליווה אותי והקשה עלי. אני לא בטוח שזה קשור, אבל אולי. בכל מקרה זה גורם לי להיות יותר רגיש למה שקורה בנפש. הגעתי למצב שפשוט מבחינה נפשית לא יכולתי להמשיך לתפקד כלל במסגרת החיים שחייתי בהם. בהתחלה לא ידעתי שזה קשור לקיום המצוות. עשיתי הרבה מאוד נסיונות וחיפושים, וראיתי שבכל צורת חיים שכרוכה בקיום ההלכות אני נשאר עם המשבר ולא יכול לתפקד. התמקדתי בזה, ניסיתי הרבה אפשרויות, תקופה קיימתי רק את המינימום שמחוייבים הכי בדיעבד שאפשר בצירוף כל קולא אפשרית, וגם הגדרתי את עצמי חולה שאין בו סכנה שפטור מכל דרבנן. שזה לא שונה בהרבה מאורח חיים חילוני לגמרי. עמלתי הרבה להבין מה הבעיה, ואולי מכח ההבנה הזו למצוא לה פתרון. ולא הצלחתי.  לבסוף לא היתה לי ברירה וממש כדי לשרוד בחיים הייתי מוכרח להפסיק לקיים מצוות לגמרי.
 אחר כך עבר זמן והתחלתי להרגיש יותר יציב וחזק. לחזור אחורה היה לי קשה. ולוותר על התורה גם היה לי בלתי אפשרי. הרגשתי שנפשי דבקה בתורה. זה מצב מבלבל ומוזר, צד אחד אני לגמרי מאמין ודבוק ולומד ורוצה לקיים, ומצד שני מרגיש שלקיים בפועל קשה לי וכבד עלי ולא מושך אותי ומכביד ומייבש. בדרך הרגילה של קיום מצוות הרגשתי הרבה מאוד התפעלות והתרגשות ומתיקות ואור ושמחה והתעלות בקיום המצוות המעשיות. אבל זה לא התחבר לחיים כולם בחיבור אורגני. כשהנחתי תפילין הרגשתי התעלות ואור עצומים, אבל זה לא נארג במסכת אחת חיה עם כל מהלך היום, אלא היה רגע מרומם ואחריו נחיתה. גם ברכת המזון ותפילה וכו', היו רגעי התעלות, כמובן לימוד הגמרא. ועדיין הרגשתי שהחיים שלי הם קרעים קרעים. גם אם כל קרע הוא אור גדול ומתיקות עצומה. זה נשאר קרעים ולא בגד שאפשר לחיות בתוכו. קשה לי להסביר את זה. כשלא קיימתי מצוות החיים היו משהו אורגני אחד, בית, מקום, בגד, משפחה. גם אם לא כל כך מלא אור ורוחניות.
בשלב הזה נכנס הרמב"ם לחיים שלי. הוא מעמיד מהלך של תורה שמתאים לי ומחייה אותי נפשית ורוחנית ולא גורם לי לחנק נפשי, והוא מאוד מחזק את האחדות האורגנית של מהלך החיים ולא קורע אותם כלל. ברור שאין הלכה כמותו בעניינים האלה. כל גדולי ישראל שבאו בעקבותיו, וגם אלה שהיו בימיו ונחשבו יותר גדולים ממנו, רש"י ותוספות, וכאלה שנחשבים לא פחותים במעלה ממנו, כמו רמב"ן ואחרים, כולם חלקו לגמרי על דרכו. אין לו שום תלמידים גדולים וממשיכים והעם לא המשיך את דרכו כלל.
אבל בעיני כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק. לכן אני לומד אותו ומנסה ללכת בדרכו.
עוד לפני הרמב"ם הגעתי לתפיסה ש"אנוס רחמנא פטריה", ו"וחי בהם", זה לא היתרים שבדיעבד למי שחלש ולא מצליח, אלא זה החלק של האדם כצד בדיאלוג של עבודת השם, להביא את מי שאני כאדם פרטי לתוך המערכת של עבודת השם. כשאני מגדיר איפה אני אנוס שלא יכול, אני מגדיר את מי שאני.
יש צורה שלמה של אדם, אדם הראשון. כל אדם פרטי זו היא צורת האדם שלו. לכן היה ראוי שכולנו נהיה אדם אחד ולא אנשים חלוקים זה מזה. לכן בעולם הבא דעת אבן באג'ה (הרמב"ם קורא לו: אבובכר אבן אלצאיג) שהרמב"ם מאוד העריך שכל בני האדם יהיו אדם אחד. והרמב"ם אומר כמו הדעה הזו במו"נ א' פרק ע"ד בדרך השביעי ובמק"א הבאתי שבמקומות אחרים הרמב"ם אומר שכל צדיק יהיה קיים כאדם פרטי וניסיתי ליישב).
הסיבה שאנו שונים זה מזה היא משום שצורת האדם השלמה מתלבשת בנו לא בשלמות אלא עם פגמים. בגלל שאנחנו חומריים. ובפגמים אנחנו שונים. חלק מסויים מהצורה השלמה חסר אצלי, ואצלך החלק הזה קיים וחסר חלק אחר. כלומר כל מה שמייחד אותי ממך הוא הפגמים שבהם צורת האדם השלמה לא מאירה אצלי. הזהות האישית שלי כפרט היא הפגמים שלי, איפה שאין בי את צורת האדם השלמה. אם אני בא לבורא ואומר יש לי פגם כזה וכזה ולכן אני לא יכול לקיים כך וכך, אני מביא את מהותי, את זהותי, כאדם פרטי. ואז יש לי דיאלוג עם התורה, זו נעשית מערכת יחסים אמיתית. גם בין בני זוג, מערכת היחסים היא באמת, בעמקה, ההתייחסות שלהם זה לפגמיו של זה. הראיה של הפגמים, הראיה שלבן הזוג יש פגמים שונים משלי, הקבלה של הפגמים, לאהוב אותו כמו שהוא, בלי לנסות לתקן אותו, זו מערכת היחסים הזוגית.
לכן רק עבודה עם המצוות של "אנוס רחמנא פטריה" ו"וחי בהם" היא העבודה שהופכת את התורה מפקודות מחשב שניתנות לרובוט, למערכת יחסים חיה של זוגיות ודיאלוג, אהבה בין שניים. לכן המצוות האלה הן עמוד התורה.
את זה כבר כתבתי והארכתי והבאתי ראיות גדולות וחשובות ומכריעות בעז"ה, גם בלי ללכת בדרך הרמב"ם. רק שזה לא הסתדר עם המהלך של היהדות המקובלת בימינו. היום רואים במצות המעשיות את כל התכלית, ורואים בהם סגולה של קדושה שמעל השכל האנושי. בראיה כזו אין בכלל מקום לדיאלוג ולזוגיות ואהבה ויחסים. יש רק להיות חייל בצבא השם. או בן לעם ישראל שהתקדש בקדושת המצוות והמצוות מגדירות אותו, ואין בכלל מקום להביא את עצמי כפרט כמו מי שאני. אין מקום לאדם פרטי שעומד מול הבורא ומחפש את דרכו ובוחר את בחירותיו וחושב את מחשבותיו. לא לחינם בימינו נעלמו המצוות של "וחי בהם" ושל אנוס רחמנא פטריה. הרי "וחי בהם" זו היא מצוות עשה, והמעלות העליונות נמסרו במצוות עשה, וזה יסוד בתורה שהיא עץ החיים ואומרים כתבנו בספר החיים ומלך חפץ בחיים למענך אלהים חיים. ואמורים שהתורה היא לכל בשרו מרפא.  זכה נעשית לו סם חיים. ברור מאליו ש"וחי בהם ולא שימות בהם" זוהי מהות התורה ויסוד עיקרי בה והשמחה והטוב והאור שבה. חולה מסוכן שצם ביום כיפור הוא לא גיבור שמוותר על פטור וקולא ועושה כרצון בוראו בגבורה ומסירת נפש. להיפך, הוא הולך בדרכי ע"ז ואכזריות ומוות. הכי הפוך מהתורה שאפשר. ו"אנוס רחמנא פטריה" הוא הגדרים ההלכתיים הפרטיים של המצווה העצומה הגדולה של וחי בהם.
מלך שאין אצלו אנוס רחמנא פטריה הוא מלך רשע ואכזר. הוא ציווה על עבדו להביא לו כד מים, והעבד הלך בשמחה להביא והתנפל עליו אריה וננשך ולכן לא הביא למלך כד מים. והמלך מצווה להכותו מכות קשות כיוון שלא עשה כמצוות המלך. האם זה בורא עולם שלנו? האם זה לא ההיפך בתכלית מבורא העולם שלנו? הרי שאנוס רחמנא פטריה זה להכיר את בורא העולם, להכיר את מהותו ומידותיו. יותר מכל מצווה אחרת שבתורה. כשהעבד הפצוע ניגש למלכו בחיל ורעדה ואומר לו סלח לי מלכי שלא הבאתי לך כד מים, אני מצטער. ועם כל הרעדה מפני מלך גדול ונורא כזה, הוא יודע בתוך ליבו, בלי להודות בזה מרוב היראה, שמלכו רחמן ואמיתי וטוב ועל רחמיו הוא סומך. והמלך אכן מחבק אותו ומנשק אותו ואומר לו מה שחשוב לי זה שתבריא מפצעיך ותרגיש טוב. בני אתה. איך יכולת לחשוב שאכעס? ואז נגלה טיבו של המלך הגדול הנורא. זה גילוי נורא הוד, מרעיד כל לב, מרעיש כל נפש. הנפש יוצאת מרוב כיסופים ומתיקות וערגה.  זו המצווה והעבודה של אנוס רחמנא פטריה.
הרגשי שזה עיקר התורה, ומצד שני הרגשתי שביהדות של היום אין לזה מקום. יש חשד עצום, יש הרגשה של מישהו שמתחמק ומנסה להקל על עצמו על חשבון חובתו. זה עצמו מראה לי שלא לחינם יש לי הרגשה שביהדות המקובלת של היום אין לנפשי יכולת לחיות ולשמוח. אין לי מקום להביא את עצמי כאדם חושב ועצמאי. בוחר. בן חורין. האל מצוייר כמכונה. מכניסים מטבע ויוצא בקבוק קולה. מכניסים ברכת המזון ויוצאת העלאה במשכורת. כל הזמן יש דרישות להתחזק, לחזור בתשובה, לקבל על עצמך עוד ועוד.  בשביל מה? כדי שלא יהיו אסונות, שנשים לא תמותנה בלידתן? שאבות אל יחלו בסרטן? בשביל "שכר בעולם הבא" שאיש לא מבין ולא יכול להסביר ואין לו שום קשר עם החיים שלנו כאן? כמה נכון בעיני מה שהרמב"ם קורא לכל המהלך הזה דעות מגונות של רשעי סכלי האומות.  כשאני מביט בקיצונים של הדתות האחרות קל לי לראות כמה כל זה רשע ושקר ודרכי מוות. ובאמת עם כל הקושי לראות את זה ולקבל את זה, זה אותו הדבר גם אצלנו.
אני זוכר כמה היה לי קשה ללכת לבית הכנסת כחרדי. המנגינה, נימת הקול, הטון, של הקדיש והתפילות, כל כך עצוב ודכאוני וכבד ומשמים ומשעמם. וביום כיפור בפרט. היה רב שדיבר על אימת הדין וכמה קשה המשפט וכמה מדקדקים בדין. מאז הפסקתי ללכת לבית הכנסת ביום הכיפורים. ויצאתי לבד למרפסת והתפללתי איך שאני מרגיש ורוצה. לאל אחר, אל חי ואוהב ושמח וטוב וחם וקרוב ומביט ומקשיב ומבין ומקבל ויודע. אל רך. מלך נורא ונשגב אבל גם רך וקרוב וטוב ומאיר פנים. זה לא סותר.
ועדיין היה לי קשה. כי דווקא שלוש פעמים ביום לומר את כל התפילה לפי הנוסח לא תמיד היה לי מתאים. וזו הלכה מחייבת ואסור לזוז ממנה. וכמה סגולות יש בכל תפילה ובכל מילה, וכמה נזק יש אם מדלגים למשל פסוקי דזמרה או הרחמן אחרי ברהמ"ז וכו'. ושוב זה הרס לי את היכולת להביא את עצמי באמת לתוך עבודת השם. לא העזתי לומר אנוס רחמנא פטריה או "וחי בהם" ולהתיר לעצמי לדלג על פסוקי דזמרה. מה יקרה לי אם אומר אותם. זה לא פיקוח נפש. זה הרס לי את היכולת לצייר לעצמי את האל בדמיוני ובנפש הבהמית באותו ציור כמו שאני משיג בשכל שהוא הנכון. זה מביא למצב שבשכל מבינים את האמת אבל בדמיון ובנפש ובכוונת המעשה זה אל אחר, זר ורע. וגם השתלטה עלי דעת האנשים שמסביבי, וכמו שכותב הרמב"ם שמי שאנשי עירו הולכים בדרך רעה שלא ישלה את עצמו כאילו הוא יכול לחיות ביניהם ולא להיות מושפע מדעותיהם. אדם זו חיה חברתית, כמו נמלים ודבורים. לא יכולתי באמת לפרוש מהם אם לא הייתי מפסיק לקיים את המצוות על הדרך שבה הם מקיימים אותן.
אצל הרמב"ם יש לזה מקום מרווח ובריא. בלי מלחמה. לכתחילה היה נכון שאקבע בעצמי בחופשיות גמורה כמה ואיך ומתי להתפלל ואם בכלל. רק קבעו מסגרת כדי שהדבר יתקיים, והטילו עלי אחריות לדאוג שזה יהיה לתועלת כמו שאם לא היתה מסגרת מחייבת וזה היה כמו רופא שקובע לפי כל מקרה. והרי יש גם הלכה שהבא מהדרך לא יתפלל ג' ימים כי דעתו אינה מיושבת. ופשוט שזה לא דווקא דרך אלא כל דבר שמונע יישוב דעת. וכל פעם שאני עייף וטרוד ואין לי שלווה וממילא גם לא חשק, אני לא צריך להתפלל. ההלכה עצמה הכניסה את העניין הזה של אנוס רחמנא פטריה לכל מקום, רק בגלל שאנחנו מקובעים על הסתכלות אחרת לא מבחינים בזה.  אני מקווה שהעבודה להעמיד את המהלך של הרמב"ם תצליח ואוכל גם לקיים מצוות מעשיות לפי דרכו. חלל האוויר בירושלים מלא כל כך בקנאות דתית קיצונית, של כל הדתות. אם אני עושה קידוש, והמילים כל כך ערבות והקדושה כל כך מורגשת, אני כבר מרגיש "יהודי" ולא גוי ובוודאי לא ערבי. וכבר מרגיש שאני מרגיש "אורות" ושייך לקדושה וכיו"ב תעתועי דעות מגונות של רשעי האומות. חייתי בתוך זה, האוויר מלא מזה, זה משתלט מאוד בקלות.
יש לנו תכנית לעבור למקום אחר. כעת מכמה בחינות זה לא אפשרי אבל זה יקרה בעתיד הלא רחוק. אולי במקום שאין קיצוניות דתית באוויר, לא צופר שבת ולא מואזין, שנלחמים באלימות על התבשיל מקלוקל של לאומנות עטופה במסווה דתי, מקום עם אוויר שפוי ושליו, קרוב לטבע, אוכל להצליח יותר.
.
.
.
בהקדמה החמישית על הביאור למורה נבוכים כתבתי עוד בעניינים ששייכים לזה והעמקתי יותר.
.
.
כעת נוספו בזה עוד דברים חשובים ויותר עמוקים, ברשימה לקמן. היא נמצאת כאן. ועיין עוד כאן.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין קיום המצוות המעשיות, והאם אני מקיים מצוות.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בעניין קיום המצוות המעשיות, והאם אני מקיים מצוות.

  1. פינגבאק: המשך לרשימה הקודמת בעניין קיום המצוות. יותר עמוק מהקודם. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. פינגבאק: 1 – עוד בעניין המצוות המעשיות, וטעמי המצוות במורה נבוכים | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s