בפרשת עריות (אין דורשין בעריות בשלושה)

ויקרא י"ח:

"יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא. יח וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. יט וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. כ וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ. כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. כב וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"

יעויין שם כל הפרשה. השואל שאל למה נזכר בתוך הפרשה האיסור לתת מזרעו למולך.

וגם שאל שרש"י הביא דברי המדרש לבאר את הפסוק שאומר שאם יעברו על עריות הארץ תקיא אותם, ולמה הביא אותו כאן ולא לעיל שגם לעיל היה פסוק שמדבר על הקאת הארץ אותם.

.

זה מה שהשבתי:

מהרש"א חידושי אגדות מסכת חגיגה דף יא עמוד ב  על המשנה "אין דורשין בעריות בשלושה":

.
"בעריות בשלשה כו' מוקי לה בסתרי עריות כו'. פרש"י שאין מפורשות כגון בתו מאנוסתו ואם חמיו כו' עכ"ל ולשון סתרי לא משמע כן

ומתוך ספר ישן למדתי לפרש סתרי ממש וסוד איסור עריות כגון סוד איסור אחותו דהשטן מונה את ישראל באיסורה שהרי עולם בתחלת בנינו היה שקין והבל נשאו אחותם ואין האדם דן בשכלו לאסור וכן באיסור אחות אשתו אין אדם דן בשכלו שמטתו של יעקב שלימה היתה ונשא אחות אשתו והנך תרי דשקלי וטרי בהדדי ולא שמעו טעם סוד בזה מרבן ואתי למשרי איסורא בעריות כי האי והשתא ניחא דהוה סתרי עריות דומה ממש למעשה בראשית ולמעשה מרכבה שהם ודאי סודות ודברים נסתרים ממש:"

יש סייעתא למהרש"א מכך שלא נהגו בשום מקום להימנע מללמוד דיני עריות בשיעור ברבים, ולכתוב בספרים. מה שבגמ' מבואר על דרך הפשט, אפשר לפרש את לשון הגמ' הזה על דרך הסוד וגם דרך חז"ל להצניע עניינים כאלה ולתת כמה טעמים על דבריהם כשלפעמים הטעם העמוק לא נאמר. לכן להלכה אם יש דין מחז"ל שהם אמרו לו טעמים, לא בהכרח מבטלים את הדין אם הטעמים כבר לא שייכים (למשל מים מגולים שמא שתה מהם נחש ובמקום שאין נחשים, מים אחרונים, וכיו"ב), ויש אומרים שזה בגלל שלא תמיד הם מגלים את כל הטעמים.

.

רש"י ויקרא פרק יח
זמה – עצה כתרגומו עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא:

רש"י תהלים פרק כו
זמה – כל זמה שבמקרא לשון מחשבה יש לטובה ויש לרעה:

בעומק עיקר עבודת האדם בעולם הוא לגלות את אחדות הבורא. בצד החיצוני של העולם (ולכן הוא נקרא עולם השקר ועולם החושך) נראה שכל דבר נפרד וקיים בפני עצמו. ובאמת אין שום דבר מחוץ לאחדות הבורא, שהוא אחד פשוט ואין עוד מלבדו. והעמל של עבודת הבורא הוא על ידי שמגלה איך מה שנראה כריבוי ופירוד וניגוד, בשרשו העמוק הוא באמת אחד. גם הלימוד והקיום של המצוות, מחבר את הדברים של המקור שלהם, מצווה הוא מלשון צוותא, שהנברא והמקור שלו נעשים בצוותא, שמתגלה שהנברא לא קיים בקיום נפרד עצמאי אלא הוא מחובר ותלוי בשפע שהבורא משפיע כל רגע ורגע.

כשהתחילה החסידות היו כאלה שהיה נראה שלא הבינו אותה באופן בריא, בעניין שהכל הוא רק אחדותו יתברך והכל הוא רק אלוהות ולית אתר פנוי מיניה וכו'. והמתנגדים שאלו אם כן למה אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, אם גם שם יש רק אלוהות פשוטה.
ויש להוסיף לשאול אם כן מה ההבדל בין שבת ליום ראשון. ולמה אסור להרוג, אם הוא אינו אלא רק אלוהות פשוטה וגם הרוצח וגם הסכין. בסופו של דבר הרוצח רק מבטל את מראית השקר כאילו הנרצח היה קיים באופן נפרד מהאלוהות הפשוטה.

אלא אע"פ שאותם חסידים צדקו, הרי באמת הכל הוא רק אלהות פשוטה ואין עוד מלבדו ולית אתר פנוי מיניה וכו', בכל זאת יש חיוב לשמור על גבולות. והחיוב הזה באמת מאוד מאוד קשה להבין אותו. אולי אי אפשר להבין בכלל וזה גזירת מלך מעל יכולת השגת בני אדם. למה חייבים לשמור על מראית של פירוד וגבולות שמחזיקים פירוד כשבאמת הכל אחד.
יש פירוש שבני אהרן נדב ואביהוא ידעו שיתחייבו מיתה על כניסתם למשכן בלי רשות ואעפ"כ בחרו בזה. הם לא יכלו לעמוד בכך שיהיה גבול של פירוד שכביכול מכחיש את האחדות הפשוטה המוחלטת של הבורא. הכיסופים להתאחד איתו גרמו להם להיות מוכנים למות על זה.
מספרים שמישהו עמד מאחרי החפץ חיים כשהתפלל, ושמע אותו ממלמל אנא זכה אותי למות על קידוש השם. זה געגוע עז של מי שאוהב, להתאחד באיחוד שלם וגמור, שלא יהיה שום פירוד יותר.

קדושת הנישואין שרשה בזה, ששני זרים מתאחדים והיו לבשר אחד. ומתגלה שהנפרדים בשרשם הם אחד. וזה מגלה כבוד שמים שבעומק הכל הוא אחדותו ית', ולכן שכינה שורה על איש ואשה שזכו אם יש ביניהם אחדות ושלום. ומזבח בוכה על מגרש אשת נעוריו.
מחשבה במקרא עניינה הוא זה. לחשוב על החומריות פירושו להתבונן בה לעומק ולראות מה מסתתר בצד העמוק הרוחני שלה. וזה האחדות. ערווה הוא משהו שמגלים והיה צריך להשאיר אותו מכוסה ולכן הגילוי פסול ותועבה. זימה הוא המחשבה של חתירה לאחדות.
כשמישהו מתאחד עם מה שהוא אוהב, יש בזה הרבה עונג. מזה יסוד העונג של לימוד תורה וקיום מצוות. אמרו שאחרי שביטלו את יצר הרע של עריות, בטלה גם השמחה של לימוד סוגיא.

עונג יסודו בקדושה. הבורא ברא את הבריות להיטיב להם כמ"ש בדרך ה' פרק ב'. כי הוא חיבור והתאחדות של מה שנפרד וזה עבודת ה' ותכלית קיומנו בעולם. בעריות יתכן שאדם יחשוב לעומק, ויראה שיש שם פירוד שאפשר לאחד. ויש בזה גם תאווה לעונג שיש באיחוד הנפרדים. ולכאורה יש בזה גם צד של קדושה ועבודת ה', שמגלה את האחדות גם בנבדלים. ואדם לא יודע להסביר למה מחוייבים לשמור על גבולות של פירוד ואסור לפרוץ אותם. כאן זה כבר מגיע לסוד. ובאמת בלימוד על פי סוד יש צד שבפרשת עריות מתגלה אפשרות חדשה עמוקה של הבנה של איחוד גבוה בין נפרדים. רק שלמעשה זה אסור. ולכן אסור ללמוד את ענייני הסוד האלה כדי שלא יבואו מזה לעשות כך למעשה. הסכנה שיבואו מזה למעשה גדולה, כי יש בזה גם צד של תאווה לעונג חדש ולא שגרתי, וגם צד של עלייה רוחנית למקומות גבוהים במיוחד ולתיקונים גבוהים במיוחד.
.
חלק מהעניין של גילוי האחדות הוא הזרע. אדם נראה כקיים בפני עצמו, אבל הוא בא מזרע והוא ימשיך את עצמו על ידי זרע, כלומר הזרע מאחד את שלשלת הדורות לרצף אחד. גם מה שהאדם עם כל הריבוי שיש בו, האיברים הרבים והקומות הרבות של גוף ורגש ומחשבה וכו', הכל נוצר מנקודה אחת, טיפה אחת.
כל עולם החי והצומח בא מזרע. וגם הדומם, כל הבריאה, הכל בא מנקודה אחת, כמו שכתב הרמב"ן בראשית א' א' שכל מה שיש ויהיה בעולם הכל נברא כנקודה אחת שאין בה ממש. זה גם משרשי הגילוי שהכל הוא אחדותו ית' ואין עוד מלבדו.

בנותן מזרעו למולך יש גם עניין שמתייחס ל"זרע", מה ששייך בכל עניין העריות. יש בזה עניין מיוחד של "מסירה" לכמרים, כמו שנאמר ברש"י ורמב"ן. האש היא הצורה הכללית של העולם, מה שמאחד אותו , כמו שאמרו הפיתגוראים והרקליטוס. למסור את הזרע לאש הוא למסור את נקודת האחדות שיש בו כאדם לכלליות הטבע והעולם, ולאחד בהתמסרות הזו את האחדות שלו כאדם עם האחדות הכללית של כל המציאות. מהבחינה הזו זה שייך לפרשת עריות.

.

לשון המשנה בחגיגה תחילת פרק ב':

"אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם:"

לפי דברינו כל המשנה עוסקת בדבר אחד, בגבולות שנקבעו ללימוד ולעבודת השם של האדם. שהוא מחוייב להישאר בתוך הגבולות שהבורא קבע לו ולא לנסות לפרוץ אותם אפילו לא מתוך ריבוי אהבה וגובה מדרגה בהשגת הסוד. ואם מנסה לפרוץ הרי שאינו חס על כבוד קונו.

כבוד קונו יכול להתפרש כמו שאם מישהו אוהב אשה עד כלות והיא מציבה גבולות, וכגון שבימים מסויימים היא לא רוצה לראות אותו, והוא לא מבין כלל את הגבולות ואיך שייך בכלל גבולות ביניהם, ומרוב אהבתו בא בכל זאת, הרי שלא חס על כבודה.

וגם שעם כל האהבה והקרבה לבורא, אנחנו לא נמצאים איתו "בגובה העיניים". אנחנו לא הכל מבינים, ובעצם לא מבינים שום דבר, ואם הוא קובע גבול, עלינו להרגיש שיש כאן משהו שהוא מעלינו באופן מוחלט, ולפני כל האהבה והקרבה יש יחס של מלכות וציות, שהם ההתחלה לכל, והתנאי לכל, והיסוד הראשון שעליו הכל עומד.

 

.
.
.
"וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם"

אולי זה גם יבאר את רש"י שכתב:
""ולא תקיא הארץ אתכם" -משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה"
ושאלת למה הוא הביא את זה דווקא כאן ולא לעיל (י״ח-כ״ה) עה״פ ותקא הארץ את יושביה.

והנה: "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו'", קשה שהרי חטאים אינם באים כהאכלת אוכל לבן המלך. חטאים הם להחסיר מבן המלך אוכל שראוי לו, או פגיעה בכבודו על ידי עשיית דברים שלא ראויים להעשות לפניו. או פגיעה במי שעושה את החטא. וכמ"ש במדרש: "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות. שנאמר: כל אמרת אלוה צרופה."
רש"י אומר שהחטא הוא שהביאו לבן המלך אוכל, רק האוכל אינו טוב, ולכן בן המלך מקיא אותו. זה עניין מיוחד דווקא בפרשת עריות, שמדובר בפרשה (לא בהלכות שבה, אלא רק על דרך האגדתא והסוד) על רצון לתקן ולגלות אחדות הבורא, וזה אוכל לבן המלך. והחידוש העצום של הפרשה שזה אוכל מאוס. אפשר שהקאת הארץ שייכת בכל העבירות כיוון שהיא מקום קדוש וכל חטא וכיעור אין מקומם בה. ואפשר שהטעם שהתבאר כאן שייך בעוד מקומות. רק הפרשה מעלה את העניין הזה כנושא שלה, זה המקום של הסוגיא. ולכן ראה רש"י לנכון להביא דווקא כאן את העניין של האוכל המאוס של בן המלך.

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בפרשת עריות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בפרשת עריות (אין דורשין בעריות בשלושה)

  1. אברהם הגיב:

    בקשר מה שכתבת ״ואדם לא יודע להסביר למה מחוייבים לשמור על גבולות של פירוד ואסור לפרוץ אותם״ אני הבנתי שהיסוד של פירוד וגבולות והבדלה זה זהות. זה נכון שאנחנו צריכים לגלות את האחדות הבורא. אבל באותה מדה אנחנו צריכים לברוא כמו הבורא. ואנחנו עושים את זה על ידי הבדלה וגבולות. בלי הבדלה אין שבת ואין חול, אין טמא וטהור, אין ישראל והעמים. שמבדילים, שעושים גבולות אנחנו בעקרון נותנים ובוראים את הזהות של דבר ומחקים את הבורא ומשלימים את הבריאה. וזה למה הבדלה הוא דבר כל כך מרכזי בלימוד ומצוות. וזה למה הבדלה הוא כל כך מרכזי בפסח שהרמב״ם לומד החיוב של הלילה מזכור כמו בשבת ויש הדגשה על מה נשתנה. בלילה שאנחנו מקבלים את הזהות של העם אנחנו צריכים להבדיל וגם ללמד לדורות להבדיל. הבדלה הוא השלב הראשון כדי שנוכל לברוא זהות לכל דבר בבריאה ובעקרון להשלים את הבריאה של הבורא עולם. אחרי שזוכים בעבודה הזו אפשר לאחד. אבל לאחד בלי להבדיל קודם הורס. זה בולע הישות של הדבר ומונע הדבר כאילו להיות נברא.

    • nirstern הגיב:

      יישר כח. מאוד יפה

      כאן עדיין יש קושי, שיעקב אבינו בא על שתי אחיות, כמ"ש המהרש"א, ולכאורה נראה מזה שזה לא מהגבולות שמחזיקים את הבריאה ומקיימים אותה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s