מכתב לאברך שלא מוצא בתורה מרווה לצורך שלו בחכמה והבנה

כעת אני עוסק במורה נבוכים. יפה לראות עד כמה כיוונת לדבריו, וכמה הדברים שלך מדוייקים לשיטתו.

בפתיחה הוא כותב:
"אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת, שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו, ועיין בחכמת הפילוסופים וידע ענייניהם, ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו, והציקוהו פשטי התורה.

עד שלא תחלוק על הכוונה האלהית, (אשר אין ראוי לחלוק עליה), אשר שָׂמה האמתיות המיוחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם, אמר: "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד).

ודע, כי העניינים הטבעיים גם כן אין ראוי לגלותם בלימוד קצת התחלותיהם כפי מה שהם עליו בביאור. וכבר ידעת אמרם ז"ל: "ולא במעשה בראשית בשניים" (חגיגה יא, ב). ואילו ביאר שום אדם העניינים ההם כולם בספר, יהיה כאלו דרשם לאלפים מבני אדם. ולזה הביאו העניינים ההם גם כן בספרי הנבואה במשלים, ודברו בהם רז"ל בחידות ומשלים להימשך אחר דרך ספרי הקודש, בעבור שהם עניינים ביניהם ובין החכמה האלהית קורבה גדולה, והם גם כן סודות מסודות החכמה האלהית."

.

.

איגרת תימן:
ואין הפרש בין דתנו זאת לשאר הדתות שרוצים לדמותן אליה, אלא כמו שיש ההפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן מעץ או שיצקו ממתכת, כלומר מכסף או מזהב, או שפתח מאבן גלל, כלומר מאבני שיש וזולתו, עד שתקנו וציירו בצורת אדם, שהכסיל שאינו יודע החכמה האלהית והמלאכה ההיא, בראותו הצלם ההוא בדמות אדם בכל משטחו הגלוי וכתבניתו ובדמותו ובמראהו, יחשוב שנעשה כמו שנעשה האדם, לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם; אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה, אז יודע שהפנימיות של זה הצלם אין שם תקון מלאכה, וכן ידע שהפנימיות של אדם יש בה הנפלאות האמתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא יתברך, בראותו עצביו נמשכים בבשר שהוא סבת התנועה החפצית, הנקרא בלשון ערב "עצל" ובלעז "מוסקול", באברי הבשר והתלכדם, ונטית יתרותיו, ומקום דבוקם, ולפיפת קשוריו, ואיכות גדולו, והרכבת אבריו ופרקיו, ומוצא עורקיו המתנועעים והעורקים שאינם מתנועעים והתחלקם, וישוב נתחיו קצתם על קצתם החיצונים והפנימיים, כל דבר ודבר על מתכונתו ותבניתו ובמקומו. כן הדבר בכסיל שאינו יודע סתרי כתבי הקודש ופנימי המצות, כשירצה לערוך דתנו זאת אל דת המזויפת הנפעלת יחשוב שיש ביניהן ערך ודמיון, הואיל וימצא בדת ה' איסור והיתר ובדת המזויפת הנפעלת כמו כן, ובדת ה' ימצא מיני עבודות ובנפעלת כמו כן מיני עבודות, ודת ה' יש בה צוויים הרבה ואזהרות ועונשים ושכר, וכמו כן בזאת המזויפת הנפעלת ואלו היה יודע פנימיותיהן, היה יודע שהדת האלהית האמתית שחכמתה בפנימיותיה ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם, ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמיות האלו, כלומר השלמות הראשונה – שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב הענינים הנאותים לאדם, והשלמות השניה – שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כחו של אדם.
ובמורה נבוכים חלק ב' פרק י"א כתב:
ואלו הענינים כולם [דברי אריסטו] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:
.
.
.
.
הנבוך שאליו מדבר הרמב"ם במורה נבוכים, הוא אדם שיש לו שכל בוגר חכם ומפותח. גם היום רוב האנשים לא חושבים באופן עמוק, ובימי הביניים לא היתה השכלה וספרות וכו', ואומות העולם היו מאוד חסרות השכלה ומעט מאוד ידעו לכתוב, ורוב גדול מאוד היה במצב שכלי מאוד לא מפותח.
אנשים כאלה צריכים סיפורים נחמדים שפונים אל הדמיון, ועוזר להם שאומרים להם לקיים מצוות בלי להבין, זה מכניס מסגרת ובונה אחדות של החברה, ואין להם רעב אינטלקטואלי ליותר מזה.
בספרד בימי הרמב"ם היה זמן יוצא מהכלל, תור הזהב, שאומות העולם היתה בהם שכבה משכילה, והיהודים קיבלו מזה חכמה, ואז פתאום הם ראו שהתורה לא עונה על הצורך שלהם בחכמה.
אם לומדים מקרא ומשנה ותלמוד ומדרש על דרך הפשט, אין בזה בכלל שום חכמה של ממש. אדם לא יכול להבין מזה שום דבר מסודר וברור על החיים והעולם והבורא והאדם וכלל המציאות, ושום דבר. הכל הוא סיפורים שמתאימים לילדים או אנשים מאוד פשוטים.
סוגיות ההלכה, גם אם לומדים רבי חיים ורבי שמעון שקאפ בלומדות הכי גדולה, גם כן אין בהם שום חכמה שיכולה להשביע מי שיש לו צורך לחכמה. כי זה רק נותן תשובה מאוד מחוכמת ויפה ועמוקה ולמדנית למה המקדש עובר ונמצא שנולד נקבה מקודשת ויחזור ויקדש. או למה שניים אוחזין הבטלית יחלוקו ולא אומרים כל דאלים גבר, או למה בדיני שכנים אין דין תשלומים כמו בד' אבות נזיקין של בבא קמא, וכל כיו"ב.
בדור שלפי כן היו לומדים מהרש"א שהיה מדקדק באופן מאוד יפה למה בתוספות כתוב "ועוד יש לומר" ולא כתוב "וכן יש לומר" והרבה כיו"ב.
זה מועיל לאדם שזקוק לחכמה כמו מהלך מאוד יפה במשחק שחמט. זה חכם ויפה, אבל לא אומר שום דבר על החיים והבורא והמציאות וכו'.
אדם יכול ללמוד מסכת שבת עם כל הראשונים והאחרונים בלמדנות כבירה, ואין לו שום התחלת מושג מה זה שבת, למה זה, מה זה אומר. הוא יכול ללמוד כל קידושין כתובות סוטה וגיטין ואין לו שום מושג מה זה זוגיות עם אשה. מה המקום של זה בעולם ובחיים, למה זה וכו'.
הרמב"ם שהבאתי ממורה נבוכים חלק ב' אומר שהחכמה שהיתה לעם ישראל, חכמת התורה, אבדה מאיתנו כיוון שהרגו את חכמינו, ונשארנו סכלים כמו האומות הכי סכלות. והוא מדבר על דור שגדולי הדור היו רבי יוסף אבן מיגאש, והרי"ף ורבינו יונה גירונדי ועוד רבים גדולים כבירים בגמרא, והיו הרבה תלמידי ישיבות והיתה פריחה גדולה בלימוד גמרא בלמדנות.
והרי הרמב"ם מפרש כוונתו בכל מקום שהוא מדבר על הפנימיות של חכמת התורה.
אצלנו כשמדברים על פנימיות, מדובר בעיקר על ספרי קבלה. ספרי הקבלה אי אפשר להבין אותם. הם בעצמם אומרים את זה. זה לא נכתב כדי שאנשים כמונו יבינו מזה משהו.
מלבד קבלה יש כל מיני דרשות, ווארטים, של גדולי החסידות או משגיחים או בעלי מחשבה, מהר"ל, רמח"ל, וכיו"ב.
המהר"ל והרמח"ל היו מקובלים. הם חוזרים על קצת דברים מהקבלה בלשון שמנסה להסביר, אבל זה רק תרגום של דברי קבלה שאינם מובנים וגם התרגום מובן באופן מאוד מאוד חלקי. וזה לא מסביר באופן ברור מהלך מסודר שיטתי ומקיף שנותן תמונה ברורה על החיים והמציאות והבורא וכו'. מה המשמעות של כל זה, איך להבין באופן ברור את המהלך והמבנה המשמעות והחכמה של כל זה.
הווארטים כמובן הם מקומיים על נושא אחד מסויים (שיש בו ווארטים רבים וסותרים זה את זה) ולא נותנים שום מהלך ברור מסודר ושיטתי שיכול להיות חכמה של ממש.
לכן אומר הרמב"ם שחכמת התורה אבדה, ונעשינו כמו האומות הסכלות, והתורה שלנו כמו שאנחנו עכשיו לא שונה מהתורה שלהם, רק סיפורים יפים שאין להם תוכן פנימי ברור. כל הזמן שומעים על פנימיות, זו כבר מיהל שחוקה. וכשמנסים לברר מה זו הפנימיות שכולם אומרים שהתור המלאה ממנה, התשובה היא אלה סודות עמוקים מאוד, צריך להאמין שיש מי שמבין אותם. אנחנו לא באמת יכולים להבין עד הסוף כמו שצריך. וזה גורם שהמילה פנימיות כבר נמאס לשמוע אותה, היא כבר שחוקה.
.
.
בהקדמה לחלק ג' של המורה נבוכים כתב:

"וזאת היא הסבה בהפסק ידיעתו מן האומה לגמרי, עד שלא נמצא ממנו דבר קטן או גדול. וראוי היה להעשות בו כך, כי לא נעדר מקבל מפי מקבל, ולא חובר בו ספר כלל.

ואחר שהוא כן, איך יש לי תחבולה להעירך על מה שאפשר שנודע לי, והתבאר אלי בלא ספק במה שהבינותיו מזה. אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו, עד שיהיה אבדו באבדי, אשר אי אפשר מבלעדיו, היה בעיני אונאה גדולה בחקך וחק כל נבוך וכאילו הייתי עושק האמת מן הראוי לו,"

הרמב"ם אומר שהפנימיות של התורה אבדה לחלוטין, והוא זכה להבין מדעת עצמו.

אמנם הרבה לומדים מורה נבוכים, ורואים שהוא לא נותן כלום. אנחנו כבר יודעים שלבורא אין גוף. לא עוזר לנו שום דבר לשמוע פירושים של כל מיני מילים בתורה, וללמוד שלא נפרש שלבורא יש גוף. ואחר כך יש כל מיני דיונים פילוסופיים מוזרים ותמוהים לפי פילוסופיה של אריסטו שהמדע כבר הפריך אותה והיא לא אומרת לנו כלום. והוא מתווכח עם כת ערבית מוזרה בשם "המדברים" שאמרו כל מיני דברים מאוד תמוהים שלא רלוונטיים לשום דבר שמעניין אותנו והוא מוכיח שהם לא צדקו.
ואחר כך הוא מוכיח שיש בורא לעולם ושיש נבואה. כאילו שלא ידענו. ההוכחות לא משכנעות, מי שלא מאמין זה לא מה שיעזור לו להאמין, ומי שמאמין הוכחות כל כך פילוסופיות בצורה עתיקה לא יועילו לו לשום דבר. ואז יש טעמי המצוות שנראים מאוד יבשים ופשטניים ובערך זה הכל.
לעניות דעתי כל מי שלומד את הספר בימינו לא מתחיל להבין שום דבר כלל ממה שכתוב שם. הרמב"ם מניח שאדם יודע היטב את כל תורת אריסטו על בוריה, והוא כותב שהוא מדבר רק עם מישהו כזה. כמו שהבאתי ממורה נבוכים חלק ב' פרק י"א הרמב"ם אומר שאריסטו זה לא חכמת יוון שזרה לחכמת התורה אלא זו חכמת התורה עצמה. הוא אומר שפנימיות התורה זה מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מעשה בראשית זה הפיזיקה של אריסטו ומעשה מרכבה זה המטאפיזיקה של אריסטו. במילים אחרות פנימיות התורה זה כתבי אריסטו. והם מלמדים את פנימיות התורה כמדע הטבע, כלומר זה מחובר לטבע עצמו. זה לא פרומקייט ולא רוח הקודש או נבואה, ולא עולמות עליונים וסודות שבמדרגה שלנו אי אפשר להבין ורק מי שהוא חסיד וצדיק ובעל מדרגות נשגבות שייך לזה. אלא זה הטבע עצמו. וזה מדע. אסור להאמין לשום דבר, רק לחשוב לבד ולראות לבד ולקבל רק מה שהשכל שלי הטבעי האנושי החופשי העצמאי ראה בעצמו והשתכנע בעצמו.
לענ"ד אין למי שלומד אריסטו בימינו מפתחות להתחיל להבין את כוונתו. אפילו לא את הקריאה במובן של פשט. מי ששולט בלימוד הזה הם אנשי האקדמיה באוניברסיטה שאצלם הכל בתרו עקרון מראש חייב להילמד בדרך חיצונית לחלוטין (מה שיש בו הבנה ולא רק חיצוניות גמורה, הוא בעקרון כבר לא אקדמי, הוא אסור באקדמיה. כי זה הבנה שלך, ואתה מכניס פה את עצמך, ואולי זו לא כוונת המחבר באופן אובייקטיבי ו"נקי". ההתעניינות העמוקה והאישית שלך בטקסט "מלכלכת" את המחקר האובייקטיבי. אולי אתה מכניס אג'נדה משלך לתוך הלימוד האובייקטיבי מדעי טהור. לכן כל מה שהם כותבים רק מרחיק את הקורא מהבנה. וחוץ מהם אין עוד מי שעוסק בזה).
לכן כתבתי את הביאור על מורה נבוכים, שעוסק כעת בעיקר בביאור דברי אריסטו. לעניות דעתי ולטעמי אני מוצא בזה טעם גדול, ומרגיש שיש שם חכמה שמצד אחד היא פנימיות אמיתית, והיא אותם יסודות שהקבלה מושתת עליהם, ומצד שני זה יכול להיות מובן לאנשים כמונו בהבנה ברורה, ולא כמו הקבלה.
זה לימוד שדורש הרבה מאוד, זה עולם חדש ולא מוכר, צריך הרבה מאוד עמל כדי לקנות את דרך הלימוד ואת ההתחלות הראשונות והמושגים היסודיים. הכל מאוד עמוק ודק ודורש הרבה מאוד עמל ומאמץ וזמן ו"לשבור את הראש". ובהתחלה כמובן לא מייד מרגישים טעם ואור בדברים.
ברור שלרוב האנשים זה לא מקום שליבו חפץ. כי זה כבד ומסובך ודורש המון מאמץ. רק אם באמת יש משיכה לזה מפנים אפשר אולי לנסות ולראות אם זה מקום שליבו חפץ או לא.
בכל מקרה מה שכתבת לפי הרמב"ם זה בדיוק הענין הבעייתי עם התורה. ובאמת הרגשת מאוד מדוייק ונכון מה ליבך חפץ, והרגשת שאתה לא מוצא את זה בתורה כמו שכתב הרמב"ם שזה אבד מאיתנו. כיוונת בזה לדעת הרמב"ם, לפחות אתה בחברה טובה.
הבלוג על מורה נבוכים:
הבלוג על אריסטו:
.
.
.
* * *
.
.
.
.
שאלו אותי לגבי מה שכתבתי לעיל, הרי משנת הרב קוק ז"ל היא משנה סדורה של חכמה מובנת ומבוארת, שמבארת מהלך סדור וקוהרנטי מקיף ושיטתי, שנותן משמעות והסבר של חכמה, עם תשובות על השאלות הגדולות, האדם העולם החיים והבורא.
.
כאן יש לי מורא גדול לומר את דעתי. אני יודע שכל מה שאומר בקשר לרב קוק הוא דברי אדם זעיר קטן מנמלה על מישהו שרגליו על האדמה וראשו בשמיים והוא כביר בענקים וכנפי נשר לו. ואין לי שום כלים להבין בגדלות כזו.
אבל מה אעשה ואני משועבד למה ששכלי מראה לי. וזו רק הסתכלות סובייקטיבית שלי לפי מיעוט דעתי וקטנותי, ובוודאי אין בזה שום שיפוט ושום דעה של ממש על האמת בעצמה.
.
אכן תורת הרב קוק ז"ל היא שיטה של חכמה מפוארה מקפת שיטתית ברורה ומאירה ועמוקה מאוד. רק שלפי מיעוט דעתי הענייה זו לא שיטה של תורה, אלא שיטה פילוסופית במסורת האידיאליזם הגרמני, ענף מגזע הרומנטיקה הגרמנית וההגות של תנועת הלאומיות שנבעה ממנה. והלשון התורנית שעוטפת את הרעיונות היא רק עטיפה חיצונית. ובזה רואה אני את דברי החזון איש ז"ל שכך סבר בנושא זה כמו ששמעתי מתלמידיו הקרובים וכמו שכתב באמונה ובטחון (וחלק מהדברים לא נדפסו).
עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 49 פרק ג', מה שכתבתי לגבי הפילוסוף הגרמני היגל, שהיה השפעה עיקרית על הרב קוק.
.
.
אין שום פסול באידיאליזם גרמני. זו מסורת פילוסופית מפוארת וגדולה ויש בה הרבה מאוד אמת עומק ופנימיות. אם אני אומר שאריסטו זה תורה, ושאידיאליזם גרמני הוא פילוסופיה מפוארת, למה אני אומר שאידיאליזם גרמני אינו תורה? בכלל בהרבה דברים דברי האידיאליזם הגרמני זהים לדברי אפלטון. ולשיטתי כמו שכתב אלפראבי, אריסטו הלך בשיטת אפלטון רבו ולא חלק עליו כמו שסבורים אנשי האקדמיה, וכבר הארכתי בזה הרבה מאוד ולענ"ד הוכחתי זאת בבירור.
.
.
.
הנה מה שאחד ועוד אחד שווה שתיים, זה מדאורייתא. זה דין תורה. אם הלוויתי לחברי מטבע, ואחר כך עוד מטבע, ועכשיו אני תובע ממנו שיחזיר לי שלושה מטבעות, כי מטבע ועוד מטבע הם שלושה מטבעות. וחברי טוען שמטבע ועוד מטבע הם שני מטבעות והוא צריך להשיב לי רק שני מטבעות. ואנחנו הולכים לבית דין. הדיינים יפסקו דין תורה שמטבע ועוד מטבע הם שני מטבעות ויפסקו שזה מה שהוא צריך להשיב לי.
חוקי הטבע הפיזיים הם גם כן דין תורה. אם אני זורק אבן על כד זכוכית של חברי והוא נשבר. וחברי תובע שאשלם לו דמי הכד. ואני טוען שאבן שפוגעת בכד זכוכית מחזקת אותו ולא שוברת אותו. והכד נשבר כי חברי התרשל ולא זרק עליו מספיק אבנים והוא נחלש, והאבן שזרקתי חיזקה את הכד וכמעט הצילה אותו משבירה, אבל היה מאוחר מדי והוא נשבר למרות זריקת האבן. ואדרבא מגיע לי תשלום מחברי על שחיזקתי לכד שלו וניסיתי להציל אותו.
בית הדין יפסוק שהטבע האו שאבן שוברת כד ועלי לשלם לחברי. כלומר חוק הטבע שאבן שוברת כד זכוכית הוא מדאורייתא, הוא דין תורה. גם ברציחה אם הרוצח יטען שנעיצת סכין בלב זה מועיל לבריאות, הבית דין יפסקו שהטבע האו שזה ממית ומכח זה יוציאו את הרוצח למיתה. וכך לגבי כל דיני התורה, וכגון אם צריך לכתוב גט על דבר המתקיים ומישהו יטען בבית דין שקרח זה דבר המתקיים הם יפסקו דין תורה שקרח נמס, וכן הלאה. כלומר מה שקרח נמס הוא מדאורייתא, הוא דין תורה.
.
בבראשית רבה א א נאמר:
התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ".
.
העולם הוא בניין, והתורה היא התכנית האדריכלית של הבניין הזה. כלומר התורה זהה לטבע. אברהם אבינו קיים את כל התורה כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים. וזה לא רוח הקודש אלא חכמת הטבע בראייה עמוקה. ובחובת הלבבות שער העבודה כתב שהעבודה המשובחת היא זו שלא באה מכח התורה אלא מכח השכל האנושי שמתבונן בטבע ומגיע לעמקו, וכמו אברהם אבינו. ללמוד תורה זה ללמוד פיזיקה, רק ברובד של השרטוט ולא ברובד החומרי. הרמב"ם אומר שמעשה בראשית הוא פנימיות התורה והוא ספר הפיזיקה של אריסטו. אריסטו חקר את הטבע, היה פיזיקאי. אבל היה לו מבט שחודר מעבר למעטה החיצוני של החומר ורואה את הצורה, את העקרונות היסודיים, רואה את התכנית האדריכלית מתוך הסתכלות על הבניין. (אריסטו התסבונן בטסע בדרך ובמהלך שראה ממנו את פנימיות התורה.  אברהם אבינו למד מהטבע אפילו את פרטי המצוות, כיוון שהיה פילוסוף ופיזיקאי עוד יותר גדול. לפי חובת הלבבות תפקיד התורה הוא לעזור לנו להתקדם עד שנוכל ללמוד בלעדיה, ולתת לנו ידיעות שהן מסגרת חיונית, גם אם עוד אין לנו יכולת ללמוד זאת בעצמנו מהטבע, וגם הכוונה ללימוד מהטבע)
.
תורה היא תמימות. אריסטו היה ילד, ואז כנער עמד על דעתו והתחיל לחשוב ולהסתכל. הוא הסתכל במבט צלול שכל מה שרצה לדעת הוא מה יש. ותו לא. לא היו לו שום מטרות, שום רצונות, הוא לא בא לספק שום צרכים. היה לו מבט תמים של ילד, שמסתכל סביבו ושואל למה? שאלה נקייה לחלוטין. כל מה שמתחיל משאלה כזו, ומגיע לתשובות לשאלות ששייכות אליה מתוך הסתכלות שכלית עיונית מופשטת צלולה וישרה, דבריו הם תורה. יהא זה אריסטו או כל אדם מבאי עולם.
.
בסוף הלכות שמיטה ויובל כתב הרמב"ם:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:"
.
לא כתוב כאן שצריך ללמוד את תורת משה רבינו שניתנה בסיני. במורה נבוכים מבואר שמה שכתוב לשרתו ולעובדו, הפירוש של זה הוא – לדעה את ה'. כך צריך לקרוא כאן. ואין הכוונה דווקא לקיום תרי"ג מצוות שניתנו למשה בסיני. שהרי הוא מדבר בכל אדם וגם בנכרי שלא קיבל תורה. ואין הכוונה כאן לז' מצוות בני נח שהם חיים מתוקנים ותו לא, והם לא "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו". אלא הכוונה לאדם כמו אריסטו שלמד כדי לדעת את ה'. וזה עבודה ושרות. ובביאורים על אריסטו הראיתי, לענ"ד למעלה מכל ספק, שזה הלימוד של אריסטו.
ולענ"ד הרמב"ם כתב את ההלכה הזו כשבדעתו התכוון לאריסטו. כי לדעת הרמב"ם (במורה נבוכים ב' י"א) אחרי שהרגו את חכמינו חכמת פנימיות התורה נשארה רק אצל אריסטו, ורצה ללמד בהלכה זו שהוא מקובל ורצוי ולא זר ואוייב.
אמנם יש לזה מקור ולכן הרמב"ם היה מחוייב להביא זאת, אבל המקור לא מחייב לשון כמו שנקט הרמב"ם. (המקור בב"ק לח א: רבי מאיר אומר מנין שאפי' נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת"ל [ויקרא יח-ה] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה ה"ה ככהן גדול.)
.
.
הרומנטיקה הגרמנית היו לה צרכים רגשיים מסויימים שקדמו לצורך ללמוד על העולם ובוראו. היא לא באה נקייה. והחקירה על העולם היתה מושפעת מהצרכים האלה. והלאומיות פשיטא שבאה עם מטרה לרומם את רעיון הלאום, והלימוד הושפע מזה. כל השפעה כזו שמעורבת עם הרצון התמים הפשוט להבין ולדעת ותו לא, עוקרת את הלימוד מלהיות לימוד תורה ומנתקת אותו להיות לימוד אחר.  גם אם מדובר במחשבה והתבוננות על העולם והחיים והמציאות ולהגיע לתפישת עומק בהם, וגם אם מדובר בלימוד דברי התורה ונסיון לעמוד על פנימיותם.
.
.
אמרו לי פעם שלמרות שרוב גדולי ישראל המרכזיים בדורו של הרב קוק אמרו שדבריו הם לא תורה, בימינו תורתו התקבלה כמעט על כל הזרמים והיא זוכה לפופולריות רבה. הרבה יותר מאשר מתנגדיו. ומזה הביאו ראיה שסוף האמת לצאת לאור וניכרים דברי אמת. ולענ"ד להיפך, שמה שבדורנו זוכה לפופולריות זה מחשיד אותו מאוד כנוטה מהיושר והאמת, ובמיוחד כשמדובר בלאומיות, שהיא ה"דת" שמושכת את אנשי דורנו בכל מדינה ומדינה, יותר מכל דת אחרת. אומרים שהרב קוק כולו היה אהבת ישראל לאין שיעור, במדרגה בלתי נתפסת, ורק זה מה שהניע אותו, וזה גם מה שגרם למה שעורר ביקורת עליו. ואני לגמרי רואה שכך הוא. וזה עצמו מה שגורם לי לומר שמדובר בלאומיות אירופאית ולא בתורה. בתורה אין ערך של אהבת ישראל כלל. אין שום סגולה ושום אהבה ושום דבר כלפי הלאום "ישראל". המושג לאום התחדש בהגות הרומנטית של אירופה במאה התשע עשרה, ולא היה קיים כלל בתורה.
בתורה יש רק מי שחכם ורוצה להכיר את בוראו, והוא מכונה ישראל כי יעקב לימד את החכמה הזו וכל מי שהוא תלמידו נקרא בשמו, שמי שמלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו. "עם" בתורה הוא קבוצת אנשים שמה שמאחד אותם הוא עמדה מסויימת כלפי העולם ובוראו. לא רגש לאומי, לא מה שהם בני אותו "לאום". עם ישראל הוא קבוצת תלמידיו של יעקב אבינו שמה שמאחד אותם הוא אותה שאלה תמימה על העולם והבורא והשאיפה לחפש פתרון לחידה. וכבר הארכתי בזה לעיל ברשימה על אשר בחר בנו ועוד קצת רשימות שבאו אחריה (ושם התבאר עניין הגיור).
יש בתורה משפחה, ומן הסתם היו קבוצות אתניות, שבטיות, חמולתיות, וכו'. את התורה זה לא מעניין כלל. היא לא מתייחסת כלל לחמולה של יעקב כמשהו בעל משמעות כלשהי. לא זה הפירוש של "עם ישראל" בלשון התורה. התורה מתייחסת רק ל"עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ולגבי העמים האחרים היא מתייחסת לכך שהיו מאוחדים סביב הרעיון של עבודה זרה וכיו"ב, בלי שום התחשבות בשייכות האתנית המשפחתית הגנטית כו'.
.
הגדרה של אם יהודיה היא לא גנטית או של "דם", ייתכן מי שתהיה לו סבתא של סבתא של סבתא וכו' וכו' יהודייה אחת וכל שאר אבותיו נכרים ויש בו פחות מאחד חלקי מליון של "דם יהודי", ואם הוא גר עם אבותיו בארץ נכר ולא יודע מאומה על יהדותו ועל יהדות בכלל, עדיין הוא יהודי. בלי "דם" ובלי גנים ובלי שפה היסטוריה תרבות מוצא וכו' (לעיל ברשימה על אשר בחר בנו  ביארתי אם כן מה תוכן הדין ההלכתי הזה של "אם יהודיה"). לעוות את המושג התורני של עם ישראל, ולהמציא דבר זר לחלוטין לתורה ולכל תוכנה ורוחה, דבר הפוך לגמרי. לשקול ערך רוחני של בני אדם, קרבתם וחביבותם לבורא, לפי מוצא גנטי או שייכות אתנית וכיו"ב, דברים שלא קשורים כלל לאדם באמת. לבדות ישות רוחנית שמשוייכת לאנשים לפי מטען גנטי או שייכות אתנית, ולקרוא לה כנסת ישראל או משהו כזה. זה הרי סותר לחלוטין כל מבט ישר על המציאות ועל פסוקי התורה וסותר לשכל הישר, לעדינות הנפש ולטהרת הלב.
אם אדם מרגיש קרבה ושייכות למשפחתו, לשכניו, לבני עירו, לבני קבוצה אתנית שהוא מכיר אותם אישית, מקרוב, הכרות חיה. שייך אליהם כי יש להם שפה ותרבות ומנהגים, ועברו הרבה ביחד, כמו חיילים שנלחמו ביחד, או נערים שגדלו באותה שכונה, והם ידידי נפש. כל זה הוא טבעי וחי ובריא. וטבעי ובריא גם להעדיף את האינטרסים שלהם על אינטרסים של אנשים רחוקים יותר, וכמ"ש עניי עירך קודמים (רק שלא יהיה כמו החסידה שעושה חסד רק לבני מינה ולכן היא עוף טמא). אבל להמציא הגדרה "עם ישראל", כך שקודם יש את ההגדרה, שהיא מילה ריקה. ואז מחליטים באופן מלאכותי שכל אדם שעונה על ההגדרה אני אוהב אותו יותר למרות שאינני מכיר אותו כלל, וכל מי שלא עונה על ההגדרה אני אוהב אותו פחות, למרות שאינני מכיר אותו כלל. זה כמו להחליט שקבוצת כדורגל מסויימת אהובה עלי, למרות שאינני מכיר את שאר התומכים בה ולא את השחקנים (שמיובאים ומתחלפים). הרי זה לא דבר טבעי חי ובריא וחם ואנושי. מגדירים כאן שם בדוי וסמל וצבע ודגל, שהם דברים חלולים מבחינה רגשית. ואז מי שאומר שהוא בעד הדגל הזה הוא מאנשינו ואותו אני אוהב, ומי שתומך בדגל אחר הוא לא. המניע להתנהגות כזו הוא לא אותו מניע של שייכות טבעית למשפחתו ובני מקומו, אלא עניין אחר לגמרי. אם זה רק משחק ספורט זה לא רע להוציא כוחות נפש רעים במשחק כדי להתנקות מהם. אבל אם זה ברצינות, ונלחמים, הורגים ונהרגים, וחומסים וכו', ומאמינים בזה מאותו מקור נפשי של כח האמונה בבורא העולם, זה מצד הרע, זה היפך גמור של הקדושה. ואהבת ישראל שבאה ממקום הזה היא מצד היפך הקדושה, ולכן היא תהיה יותר יוקדת ומוחלטת ו"מעל הטבע" מדהימה ומרשימה ופלאית. לא טבעית פשוטה ו"נורמלית".
שמעתי סיפור על הרב מבריסק, שאמר: כל פעם שבא אלי אדם ומדבר איתי על "אהבת ישראל", מיד אני יודע שהוא שונא בתכלית השנאה את עם ישראל, את השם ואת תורתו.
ולענ"ד הביאור הוא, שאדם טוב אמור לאהוב את משפחתו, וגם את ראובן השכן שהוציא מרפסת על השטח המשותף, את פנחס מהמכולת שלפעמים "לא מדייק" בחשבון, ואת שלמה מהכולל שמיוחס ומצליח בלימוד יותר וקיבל תפקיד חשוב, ואת מנחם מחנות הרהיטים שמכר כיסא רעוע ולא מסכים להחליף וכו' וכו'. ואם הוא רואה אנשים עוברים ברחוב הוא יכול לומר בלב כלפי כל אחד "תחול ברכה על ראשו", כמו שאמר הברכת שמואל. אבל "אהבת ישראל" זה דבר גדול מדי ומופשט מדי מכדי שתהיה בו אהבת אדם חמה טבעית ואמיתית. זו הגדרה ריקה, שאוהבים אותה לא באהבה טבעית, כי אי אפשר לאהוב באופן חם וחי וטבעי הגדרה. אלא זה דגל, וכמו שאוהד כדורגל אוהב את הדגל. ומי שאוהב עבודה זרה בידוע שהוא שונא בתכלית השנאה את ישראל את השם ותורתו.
.
מהדברים הקטנים מגיעים לדברים הכי גדולים, אבל במהלך של להכנס לתוכם יותר פנימה, לעומק. לשים לב לדברים הכי הכי קטנים, כל תנועות הנפש שיש סביב הנושא של להכין כוס קפה לבן או בת הזוג, מה בדיוק הן וקפליהן וסודותיהן, מה השורשים העמוקים של כל קפל כזה, גוני הגוונים, ניתוח דק מן הדק. דבר לפנים מדבר, עומק לפנים מעומק. משם מגיעים לגדול האמיתי, שהוא המקור של הקטן, שהקטן הוא העלים שצומחים ממנו על פני הקרקע. אבל אם מפנים עורף לקטן ומתעניינים בגדול החיצוני, בעם ישראל, מהלך ההיסטוריה, מדינה וחברה, מלחמה ושלום, יהדות, חינוך, פוליטיקה, מחשבה על רעיונות גדולים רק כי הם גדולים ומעניינים ולא בגלל שהם באמת נובעים מהחיים עם עצמי, עם הבית, וכו' וכו', הכל יוצא לחיצוניות ונעשה שטחי מזוייף ועקום.
מגילה לא א:
"כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים.
כתוב בתורה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה.
שנוי בנביאים (ישעיהו נז, טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח.
משולש בכתובים דכתיב (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות"
.
.
קידושין לב ב:
"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו נתנו לר' יהושע וקיבלו.
אמר לו רבי אליעזר מה זה יהושע אנו יושבין ורבן גמליאל (ברבי) עומד ומשקה עלינו?
אמר ליה מצינו גדול ממנו ששמש (אברהם גדול ממנו ושמש) אברהם גדול הדור היה וכתוב בו (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם.
ושמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו לא נדמו לו אלא לערביים ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?
אמר להם רבי צדוק עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות. הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?"
.
.
ברכות ד א:
"כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו, מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי."
.
.
.
תיאור מדוייק ויפה מאוד של אותה פליאה תמימה כשל ילד, שהיא יסוד התורה, יש בהתחלת אמונה ובטחון של החזון איש (הוא כתב זאת בערך בגיל שבע עשרה, כשטל הילדות היה עדיין לח בליבו):
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה מכתב לאברך שלא מוצא בתורה מרווה לצורך שלו בחכמה והבנה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על מכתב לאברך שלא מוצא בתורה מרווה לצורך שלו בחכמה והבנה

  1. belowbridge הגיב:

    שלום ניר. כרגיל, תודה רבה על הרשומה המעניינת. בדרך כלל אני מקשיב נאלם ונפעם, אולם הפעם דווקא אני מרגיש שהחמצת כמה דברים בנוגע לרב קוק.
    1. דיברת פה על פן מסוים מאד בתורת הרב קוק, שהוא הלאומיות. הרב הנזיר, תלמידו המובהק של הרב, חילק את תורת הרב קוק לחמש יסודות, ואף אחד מהם הוא לא הלאומיות.
    2. בדבריך על האידאליזם, לא כתבת שום דבר משכנע. דיברת על השפעות זרות ואני השתוממתי. לא הבנתי, למה אתה מאמין לרמב"ם שאריסטו הוא פנימיות התורה ולצורך העניין לא מאמין לרב קוק שגם בהגל יש מפנימיות התורה. אולי לא רצית להאריך אבל מניין שההסתכלות האריסטוטלית חפה מנגיעות מוקדמות ואילו זו ההגליאנית בהכרח לא נקייה?
    3. בנוסף, טענת ההשפעות הזרות גם היא לא משכנעת, שכן היא לא טוענת דבר על הטענות אלא רק מסיקה ש"זו לא תורה" על בסיס מדרש אחד בבראשית רבה. מה זה אומר הסתכלות נקייה. כיצד אנו מודדים נקיות. אין שום נקיות בתורה שבע"פ שכן היא מלאת מחלוקות. ההסתכלות האריסטוטלית מגיעה מנטיית לב מסוימת, וגם האפלטונית, וגם ההגליאנית.
    4. בנוגע ללאומיות, כתבת: "לעוות את המושג התורני של עם ישראל, ולהמציא דבר זר לחלוטין לתורה ולכל תוכנה ורוחה, דבר הפוך לגמרי. לשקול ערך רוחני של בני אדם, קרבתם וחביבותם לבורא, לפי מוצא גנטי או שייכות אתנית וכיו"ב, דברים שלא קשורים כלל לאדם באמת. לבדות ישות רוחנית שמשוייכת לאנשים לפי מטען גנטי או שייכות אתנית, ולקרוא לה כנסת ישראל או משהו כזה". אז אני חושב שחייבים לדייק – הרב קוק בהחלט לא המציא את זה. הכוזרי דיבר על העניין האלוהי שעבר מדור לדור במשפחת אברהם, ושטען שגר לא יכול להגיע לנבואה. במקרה(או לא במקרה) קראתי לאחרונה מאמר של פרופסור אבי שגיא בנוגע לדברי רבי שמעון בגמרא ש"אתם קרוים אדם ואין גויים קרוים אדם", ועולה שרבים לאורך הדורות ראו זאת כמשהו שתלוי בקשר הגנטי לישראל, ולא תלו את הדברים במצוות או בתורה. המבי"ט לדוגמא פוסק שגם קברי קראים מטמאים בטומאת אוהל "אפילו המומרים והמינים שבישראל שאין להם חלק לעולם הבא אם מתו בלא תשובה, אינם יוצאים מכלל ישראל לעניין טומאת אהל שאע"פ שחטאו ישראליים הם ולא יצאו מכלל ישראל". לדעת ראשונים ואחרונים רבים, קבלת התורה ומעמד הר סיני יצרו גם שינוי גנטי.

    בכבוד רב, כמובן לא בכוונת התרסה אלא באמת לברר את הדברים בעומקם. עודד.

    • nirstern הגיב:

      תודה על דבריך. כתבתי מתוך כעס, ונגררתי לקיצוניות. ברור שהדברים הרבה יותר רחבים ומורכבים ועמוקים ממה שכתבתי, ותודה שהארת את זה. הכעס לא קשור לרב קוק עצמו אלא למישהו שנתלה בו, ומייחס לו דברים, והרגשתי רצון למחות על זה, ובעצם הסתכלתי על הרב קוק לפי איך שהיה נדמה לי שמי שנתלה בו הסתכל עליו. לא חשבתי שיש בכלל משמעות לדעתי ביחס לרב קוק עצמו, והתייחסתי יותר לקריאה שחשבתי שיש אנשים שקוראים אותו כך, ואליה התייחסתי.
      לא התכוונתי כלל ללמוד את הרב קוק, ללמוד את לשונו ולעיין בה היטב ולדקדק בעמקות ולנסות להבין מה הוא התכוון. הייתי כמובן צריך לציין את זה. התכוונתי להתייחס למה שהתקבל בחלקים בציבור (אלה שקולם נשמע יותר רם, בוודאי לא כולם) כ"שיטת הרב קוק".
      .
      .
      .
      לגבי היגל, יש לי דעה מאוד שלילית לגבי תוכן המהלך שלו (הנושא של התייחסות לסתירות במהלך של תזה אנטיתזה וסינתזה), בלי שייכות לרב קוק. בעיני זה הניגוד הכי חריף למה שהתורה באה לומר, יותר מע"ז ומינות, כי זה ההיפך הגמור ממה שכתוב בצלם אלהים ברא את האדם. הפניתי למקום בו דנתי על זה וניסיתי לבאר (העיסוק שם מתחיל מחוק הסתירה בדרך שאריסטו מנסח, ומשם מתפתח להיגל וגם לנצרות). כך שמבחינתי הבעיה של זה, והתייחסותי לזה כאל השפעות זרות, היא בגלל התוכן המסויים של היגל ובכלל לא בעצם העובדה שזה לא בא ממקור תורני יהודי. אדרבא, חביבים עלי דברי נכרים יותר מדברי תורה, כי הם משוחררים מפרומקייט ויכולים לדון באופן יותר ישר (אני כותב בנוסח הזה כי אתמול קיבלתי מחמאה כזו מאברך חרדי, שכתב לי שנעים לו להתכתב איתי כי אני כבר מחוץ לפרומקייט המקובל והשיחה יכולה לעסוק בדברים בצורה יותר אמיתית). שוב זה עיסוק במה שמקובל כמהלך של היגל ולא באמת לימוד בעיון של לשונו.

      (בקצרה רק מפתח ראשי פרקים לגבי הדיון על היגל במקום שציינתי. הדיון מתחיל מחוק הסתירה (שאי אפשר לטעון דבר והיפוכו, כגון משהו גם קיים וגם לא קיים, באותו זמן ומאותה בחינה). אריסטו אומר שחוק הסתירה הוא היסוד הכי ראשון של השכל האנושי, לפני כל שאר יסודות המחשבה. הוא האבן הראשה. כלומר צלם אלהים שהוא השכל לפי המורה נבוכים, נקודת השורש שלו היא חוק הסתירה. ניסיתי קצת להסביר למה.
      אריסטו בעצמו סובר שהעולם גם קיים וגם לא קיים בעת ובעונה אחת (קיים כי יש נבראים, ולא-קיים כי הבורא אחד ושום דבר לא יוצא מאחדותו.). רק ביארתי שהסתירה של אריסטו (והתורה) לא מנוגדת חוק הסתירה כי שני הצדדים הם משתי בחינות, והסתירה של היגל כן מנוגדת לחוק הסתירה כי היא בבחינה אחת (כתבתי שם נסיון להסביר מה עומק ההבחנה הזו). היגל היה הראשון שהעמיד מהלך קוהרנטי שיטתי שמנוגד לחוק הסתירה ונראה בריא ומשכנע גם מצד השכל כמהלך שיכול לעמוד ואפשר לחשוב לפיו ולחיות לפיו. לביאור יותר יעו"ש. (בשונה מהנצרות למשל שרק אמרה שמאמין צריך לבטל את שכלו האנושי מול האמונה שהיא מנוגדת לחוק הסתירה (האל גם חומרי וגם מופשט מחומר), ולא אמרה שאפשר להעמיד מהלך שכלי מנוגד לחוק הסתירה.
      אצלנו היגל נתפש כעוד פילוסוף גרמני כבד. אבל הוא הפך את כל היסודות שהיו לפניו, בעיקר את קאנט, ושלט על כל עולם המחשבה שבא אחריו, דרך ברנטנו הוסרל פרויד היידגר סארטר ועד מלחמת העולם השנייה ונפילת הקומוניזם (האידיאולוגיות של הקומוניזם והנאציזם הכריזו שתיהן על עצמן בפירוש שהן נובעות מהיגל). לדעתי רק עכשיו האנושות מתחילה להשתקם מבור החושך הזה.
      מימי התורה ואריסטו היה משהו צומח ומחובר ובריא בקבלה של המשולש אדם-שכל-מציאות כאקסיומה שאין להעלות על הדעת אפשרות להרהר אחריה (זה חלק מחוק הסתירה כמו שביארתי שם). קאנט קיבל את זה, ושאל על זה שאלות נוקבות לא כדי לעקור אלא כדי להבין. היגל עקר את זה בעוצמה של גאונות שאין כדוגמתה. ממנו והלאה שכל האדם כבר אינו יכול לגעת במציאות אובייקטיבית כלשהי, באופן שוודאי אצלו שהיא והתפישה המושגית שלה משותפים לכל בני האדם.

      ואז בנו תיאוריות על פנומנולוגיה לטפל בבעיה ההכרתית שנוצרה מזה, והאדם כיוון שאחרי היגל כבר אין לו שכל שנוגע במציאות אובייקטיבית, שהיא אלוהית כיוון שהיא 'יש' שגדול מהאדם, נשאר חסר אלוה, הוכרז שהאלהים מת, האקזיסטנציאליזם העמיד את האדם במציאות של חושך אבסורדי שרירותי בודד ונורא, פרויד עשה ממנו בעל חיים. ערכים כבר לא שייכים, שום דבר כבר לא קדוש. כתחליף לערכים חיים קמו האידיאולוגיות ה"גדולות" של מלה"ע השנייה, מנותקות מאנושיות כצלם אלוהים וממציאות אלוהית, וההמשך הנורא ידוע.)
      .
      .
      .
      לגבי העניין של "עם ישראל", אתה צודק לגמרי והיה חשוב שהערת על זה. כמובן זה לא התחיל מהרב קוק וזה בהחלט שיטת הכוזרי כמו שכתבת ויש כמובן הרבה גדולים מאבות העולם ועמודי התורה שסוברים כך, וגם המהר"ל ביניהם ועוד הרבה, ואפשר לומר בבירור שזה הזרם המרכזי והעיקרי בין גדולי ישראל מאז תקופת הראשונים (לגבי קודם לכן יש ויכוח ואין לענ"ד ראיות ברורות). באמת נראה שהרמב"ם הוא דעת יחיד בזה ואינני זוכר כעת אם יש עוד מישהו שאומר כמוהו.
      לדעתי לרמב"ם יש מלחמת חורמה מול הכוזרי, בין היתר על העניין הזה, אם כי יש לזה שורשים בסוגיות יותר יסודיות. הרמב"ם מלמד שאין בכלל מושג של אמונה במובן שמשתמשים בו היום של להאמין במשהו שאני לא מבין בעצמי בשכל. מהלך של אמונה שהיא "מעל השכל" ומעל ה"ידיעה". המשנה תורה מתחיל שיסוד היסודות ועמוד החכמות "לידע" כו'. לא להאמין (יש שימוש במילה אמונה אבל במובן אחר). היום מקובל לקרוא למצווה הראשונה של הרמב"ם מצוות אמונה, ומקובל לומר שאמונה זה במשהו שהכל לא מבין והיא מעל השכל. הרמב"ם בהרבה דברים יסודיים הוא שיטה אחרת ממה שמקובל היום כיהדות.
      וטעם הרמב"ם להתנגד למושג של "אמונה" זה כי השכל הוא עצם האדם, הוא צורתו הטבעית והוא צלם אלהים שבקרבו. אם אין שכל אין אדם. מי שיוצא מחוץ לשכלו חדל מלהיות אדם, הרמב"ם קורא לו שד ומחשיב אותו כגרוע מבהמה. לכן לפי הרמב"ם לא יתכן שמצוות מקדשות את האדם בדרך סגולית שהיא מעל השכל (מעל השכל זה מחוץ לשכל), אלא הן רק מיישרות את דרכיו באופן שמובן לשכל וגם מכשירות אותו לקנות חכמה, או שממש מלמדות אותו חכמה. וממלא לא יתכן שבעם ישראל יש משהו סגולי.
      יש שחושבים שזה מהלך רציונליסטי קיצוני שיש בו יוהרה כאילו השכל האנושי המוגבל יכול להשיג הכל, וכאילו אין מקום לרגש עמוק וללב ונשמה והכרה בנשגב ובטמיר ונעלם וכו'.
      לענ"ד המהלך של הרמב"ם רק אומר שהשכל הוא השפה שלנו עם הבורא, השפה שהבורא יצר אותה וקבע אותה וברא אותנו כדוברי שפה זו וככאלה שיש להם שפה משותפת עם הבורא אנחנו מוגדרים כאדם. וזה לא סותר כלל שאין לנו שום התחלה של יכולת הבנה בעניינים אלוהיים שהם נשגבים מהמעגל שנקבע לפעילות השכל האנושי, ויש אצל הרמב"ם דומיה מול הנשגב הזה. וגם השכל שהרמב"ם מדבר עליו הוא לא השכל האינטלקטואלי האנליטי המערבי שהוא חלול וקר ויבש, אלא הוא קורא לזה בפרק ד' מהל' יסוה"ת "לב", וקורא לזה "עין הלב", שרואה את הצורות הנבדלות ורואה את הבורא של העולם.

      כל אלה נושאים שבגללם בין היתר התחלתי לכתוב את הביאור על המורה נבוכים ועסקתי בהם בהקדמות שם באריכות, וניסיתי לבסס אותם בלימוד הלשון של הרמב"ם וחז"ל ולבאר אותם בפירוט.

      מותר לי לנקוט כשיטת הרמב"ם בזה, וכיוון ששיטתו בזה היא לא רק לחלוק בכבוד על מי שסובר אחרת אלא לחשוב שהוא טועה לחלוטין ועוקר מהשורש את כל התורה ואת כל צורת האדם, ופחות קיצוני מזה זה טשטוש ועיוות של תוכן שיטתו של הרמב"ם, אני גם לפעמים כותב בקיצוניות על הדברים האלה, למרות שאתה צודק שמדובר גם בכוזרי ובעוד הרבה אבות העולם ועמודי התורה שהם רוב מניין ובניין ודעתם התקבלה. במקומות אחרים עסקתי גם בדיון בכוזרי בסוגיות האלה.
      .
      .
      .
      .
      עוד קצת בזה,
      במשנה חגיגה תחילת פרק ב':
      "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.

      וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם."

      הבורא ברא אותנו כיצור שצורתו שמגדירה אותו היא כח העיון וההתבוננות וההבנה. ברור שהשכל הזה הוא מעגל קטן מוגבל ומצומצם. יש למעלה ולמטה ממנו, לפנים ואחור.
      כאן זה עניין של ענווה ותמימות מול הבורא, הוא שם אותנו במעגל הקטן הזה, ואנחנו מקבלים את זה ונשארים שם. כמו צאן שהולכים אחר הרועה ולא מנסים להציץ מאחרי כתפו לראות לאן הוא הולך. הוא לא חבר שלנו, לא בגובה העיניים, לית מחשבה תפישא ביה כלל. לכן לא שייך כלל לנסות להציץ מחוץ למעגל הקטן הזה, ומי שמנסה הוא לא חס על כבוד קונו.

      ההגדרה של המעגל שבו הוא שם אותנו היא חוק הסתירה, כך אומר אריסטו. שם מה שאמת הוא לא שקר ומה ששקר הוא לא אמת.
      היום מאוד מקובל לומר שיש מקום לכל הניגודים, לדעות שונות ואף סותרות, שיש לכולם שורש עליון. שממקום גבוה מספיק הכל מתחבר. שכך הוא מצד המבט השמיימי הרוחני. רק מהמבט הארצי הפשוט הניגודים סותרים סתירה מוחלטת. אם אותו מקום גבוה מובן לנו בשכל, ואנחנו יכולים להסביר באופן ברור ומתקבל למה באמת הניגודים הם אחד ולא סותרים, אדרבא, זו מדרגה גבוהה של שכל.
      אבל אם איננו רואים זאת ולא יכולים להסביר, רק "מקבלים" שאם לי בשכל ברור שא', ומישהו אחר אומר היפך מא', אז לשתי הדעות יש שורש עליון ויש מקום לשתיהן. גם את זה מייחסים לדברים של הרב קוק בסגנון יש אנשים עם נשמה כללית. זה כבר יציאה ממעגל השכל ונסיון להכנס למקום שאסור, ל"מה למעלה" של המשנה. "למעלה" בוודאי כל הניגודים הם לא ניגודים והכל שרשו בבורא האחד. הרי הוא ברא הכל.
      ונעשה שבמקום לומר כך הפשט בסוגיא הוא כך, או להוסיף בענווה לפי עניות דעתי, אומרים "אני מציע לומר כך". ראיתי חוקר אקדמיה חשוב שכתב לגבי מחלוקת של הרלב"ג על הרמב"ם שהרמב"ם סובר כך והרלב"ג מציע גישה אחרת. ומאוד התקוממתי על הזלזול בכבודו של הרלב"ג. הרלב"ג לא מציע שום דבר, הוא אומר. בתלמוד אמוראים מתו בגלל שעמדו על דעתם עד הסוף, מקפידא, וכיו"ב כמה מעשים. ההתנהגות הזו של האמוראים היא לא גאווה אלא ענווה, זו הישארות בתוך מעגל השכל המצומצם. אני כאדם טיפש וקטן ומוגבל בשכלי שקטן יותר משל נמלה רואה שהעניין הוא כך ובשום אופן לא אחרת. אולי אין לזה שום קשר לשום אמת, אבל זה הצלם אלהים שבי ולכן אקשיב בענווה וכבוד לכל מה שמישהו אומר, ואם אשתכנע בשכלי אקבל, ואם אחרי ההקשבה אחשוב שאני צודק אעמוד על זה עד מוות ואתיר אשת איש מכח זה ואחלוק אפילו על משה רבינו, ואם תבלע אותי האדמה אבלע בה כאדם ולא כמי שביטל את שכלו והפך לפחות מבהמה.
      לצאת ממעגל השכל זו גאווה של "אדמה לעליון". אחשוב כמו אלוהים ולא כמו אדם, אחיה בספירות נעלות יורת מאלה של בני אדם.
      .
      זה קשור אצלי גם לעניין של לנסות לפרש את מהלכי ההיסטוריה תוך כדי שהם מתרחשים. הבורא נתן לנו אחריות רק על חיינו הפרטיים. את ההיסטוריה הוא מנהל וזה על אחריותו. לב מלכים ורוזנים ביד ה'. אני יכול להשפיע על ההיסטוריה רק בלתקן את עצמי. ולכן הבורא נתן לי יכולת הבנה רק על זה. מי שמנסה להבין את ההיסטוריה זה כמו צאן שמסתכל מעבר לכתפו של הרועה ומנסה להבין לאן הוא הולך. שוב, אמרתי אדמה לעליון. גם היחס הזה להיסטוריה, לקרוא את המהלכים, את רוח הזמן, בזמן שזה קורה, שייך להיגל. לפני היגל היו אנשים שראו שיש בורא אחד לעולם, והתבטלו לפניו ועסקו בשכלם רק בתוך המעגל שהבורא ייעד לבני אדם. והיו כופרים שאמרו שאין בורא כלל ועסקו בכל מה שרצו. היגל היה נוצרי מאמין, ועם זאת שם את עצמו באותו מבט גבוה כמו של האל. מתוך כך שהוא ראה מרחבים עצומים, מהלכים היסטוריים, האדם הפרטי הקטן האחד הפשוט הבשרי איבד את חשיבותו. ומזה נעשה שלנין אמר שאם אנשים מתים על מזבח טובת הכלל ה"גדולה", מלחמת המעמדות, זה בסדר. וכן מהצד השני של אירופה סברו שאם אנשים מתים על מזבח הדברים ה"גדולים", הלאום, זה בסדר. הכל הפך לגדול, מעמד, לאום. במקום שכל אחד ידאג לתיקון מידותיו ודעותיו, אנשים משחקים בלהיות אלוהים, מנהלים במקומו את העולם. גם לציונות בראשיתה חדרה הסתכלות כזו. נכנסתי כאן כבר הרבה יותר ממה שרציתי למחלוקות פוליטיות, אז לא אפרט לגבי הציונות. אבל זה היה מהדברים העיקריים שגרמו להרבה מגדולי ישראל אז להתנגד לה בכל תוקף. זו הגלותיות, יש מי שמנהל את העולם וידו לא תקצר ואין ביכולתנו להתערב בהנהגתו ואנו הולכים אחריו כצאן אחר הרועה ואם לשחיטה אז לשחיטה. יש לנו יכולת להשפיע באופן אקטיבי, וזה רק על ידי שכל אחד יסתכל על עצמו וישפר את דעותיו ומידותיו וכו'. כי רק בזה הבורא נתן לנו שלטון כביכול להשתתף איתו במעשה בראשית והנהגת העולם. בכל מה שיותר "גדול" מזה הוא לא נתן. ונעשה מזה האופי הגלותי, השפוף, השקט, החיוור, הפחדן, התולעת, המצומצם, העוסק בקטנות ונבהל מלהלוך בגדולות, המסתכל לתוך עצמו ולא מסביב. והאופי הזה היה חביב על גדולי ישראל והיה שנוא על הציונות ועל האומות המשכילות, שרצו לאחוז בהגה ההיסטוריה ביחד עם הבורא, להרים ראש. ומה שמקובל לדבר עליו כעל תורת הרב קוק לא היתה באופן חד משמעי לטובת הקטנות הגלותית בעניין הזה. ושוב היגל. בימי הביניים בוודאי האנשים היו בקטנות. וגם ברנסאנס ועד קאנט וכולל קאנט, התפתחו ונעשו עצמאיים, אבל המבט היה מופנה אל האדם, שהוא בסופו של דבר בשר ודם קטן ולא אלוה. התנופה הגדולה של להלך בגדולות, להסתכל במעוף גדול על הדברים הגדולים, לעלות למרפסת של אלוהים ולראות איך זה נראה משם, הראשון שייסד את זה כפילוסופיה שנראית כשכלית ועומדת, ולא רק הלך נפש ספרותי לירי, היה היגל. הרי ההיסטוריונים אומרים שהוא מקור לתנועת הלאומיות, כי אדם אחד נעשה כבר קטן מדי. מתעסקים בגדול. במלחמת המעמדות ובמלחמת הלאומים.

      אני לא מומחה לתורת הרב קוק. לא למדתי את כל כתביו. ממה שראיתי הרגשתי ששי אצלו נטיה לעסוק בדברים גדולים וכלליים, במעוף רחב, במבט שמשקיף על מרחבי היסטוריה ורוח גדולים. בשפה של מליצות גבוהות וגדולות. שפה נבואית פיוטית, שונה כל כך מהשפה החז"לית הפשוטה והארצית. הנטייה לכיוון של להיות נביא, העסק האינטנסיבי בכמיהה לנבואה, כאילו זה כמעט כאן. כמה הבל יש בזה, איפה אנחנו ואיפה נבואה, ובמחילה מכבודו לא רק אנחנו אלא אפילו הוא. הגר"ח והחפץ חיים והחזו"א לא חשבו שיש להם איזשהי תחילת שייכות להתגעגע לנבואה כלל או שייכות כלשהי לרוחה וסגנונה. הגר"ח שאל אם דוד המלך היה מופיע לנו איך הוא היה נראה בעינינו? אמרו לו כל מיני דברים והוא אמר, חלילה מכל הדברים האלה, באמת כשהוא היה נקודה קטנה באופק מייד היינו נשרפים.
      ובמליצות הנביאים בכל אות יש טעם שכלי ניכר משלה שאומר למדני, ובלשונו של הרב קוק לא הצלחתי לראות כזאת בלשונו אלא רק רושם כללי של גובה ואווירת אורות רוחניות וקדושה, והתוכן הוא במשפט השלם אבל לא תוכן של ממש בכל מילה. לכן מילות הסגנון המליצי המיותרות נראו לי כמו תפאורה ריקה של יצירת אווירה גבוהה ותו לא. וזה הזכיר לי את המעוף הרחב העיוני של היגל (כאן אני לא מדבר על מליצות סגנון אלא דרך העיון השכלי) שבנעורי עסקתי לא מעט בכתביו, ואת סגנון המליצה הלשוני האופייני לרומנטיקה הגרמנית, שכל כך זר לסגנון הלשון הענייני של חז"ל והרמב"ם ואריסטו וכל כיו"ב מבקשי אמת, שאצלם הוא חף מכל אווירה וממעט מאוד במילים כמו אורות ושגב והוד וקדושה וכיו"ב. וזה צרם לי וגרם לי שהיה לי קשה להמשיך ללמוד בכתבי הרב קוק, למרות שראיתי בהם תוכן פילוסופי עיוני ברמה גבוהה מאוד שענין אותי. זה מה שגרם לי לכתוב "השפעות זרות". לא המוצא האתני או הגנטי של היגל.
      .
      .
      .
      לגבי הנושא של "עם ישראל". אני משתדל לגשת לסוגיות לא מהתחלה של עיון בנושא מופשט אובייקטיבי, אלא כנקודת מוצא לשים לב איך זה אצלי כאדם. זה מתורת רבי ירוחם שהתחנכתי עליה שאמר שהתורה היא מסביב לאדם כמו שפירוש רש"י ותוספות הם מסביב לגמרא, ושהמפתח לכל סוגיא הוא מבשרי אחזה אלוה.
      אם אני מסתכל על אנשים לא יהודיים, לא מתוך התקשורת ולא במבט כללי, אלא על אנשים מסוימים שאני מכיר אישית ומסתכל להם בעיניים, האמת היא שאני לא יכול לראות בעצמי שום הבדל בינם ליהודים (הבדל מהותי להם מצד שהם נכרים ולא מצד מה שהם כאנשים פרטיים, או כשייכים לתרבות מסויימת שגם יהודים שחיים בה יידבקו במחלות שלה). אם אני חושב שמבחינה גנטית יש לי עליונות סגולית בלתי מובנת לשכל ביחס אליהם, מה זה עושה למידות שלי כאדם? לכוחות הנפש שלי?
      כמובן אומרים שעם בחירה זו אחריות לשרת אותם להפיץ להם את האמת, ולא עליונות, וכו' וכו', מבחינת כוחות הנפש זה מורגש בהכרח כעליונות. אני אפיץ להם את האמת שאני קרוב אליה יותר מהם. אני איטיב איתם יותר ממה שהם יכולים להיטיב איתי. אני אחכים אותם מחכמתי, אאיר עליהם מאורי. קיבלתי תפקיד ואחריות שהם לא קיבלו. מבחינה פסיכולוגית זה רגש עליונות איך שלא נסובב את זה.

      הייתי עם אנשים שישבו בחבורה ושוחחו כחברים טובים, כשאיתם יושב נכרי, ערבי. כשישב איתם הכל היה כאילו הוא אחד מהם ואין הבדל. באמת לא היה ניכר שום הבדל. שוחחו וצחקו וכו'. כשהערבי הלך מישהו הפטיר: "עם הדומה לחמור, שילך כפרה על כולנו", והאחרים גיחכו. הכרתי אותו, לגמרי לא אוייב לעם היהודי ולא תומך טרור, להיפך, אדם בעל נפש ושכל ולב טוב. אני לא מדבר כאן עליהם, ולא על זכויות העם הפלסתיני וכיו"ב נושאים שאני לא מבין בהם שום דבר. אני מדבר על טובת עצמי בלבד, ישבתי שם איתם ומה זה עשה לי כאדם? מי שאמר כך מאחרי גבו הוא לא דומה לחמור? כי הוא החליט שאלוהים אמר שיש לו גנים קדושים ומיוחסים, או סגולות עליונות שאף אחד לא מבין ולא רואה ולא תלויות בשום דבר שהוא יעשה, לא ייפגם מקדושתו ועליונותו כל כמה שיהיה רע וטיפש?

      כתוב בתורה כפות תמרים, וזה יכול להתפרש כחריות של דקלים שדוקרות את הידיים. אין שום הוכחה מהלשון או כל הוכחה הלכתית שזה לא חריות. וחז"ל פסקו שזה לא חריות למרות שלכאורה אולי אנחנו מבטלים מצווה מהתורה אם הפשט הוא אכן חריות. רק חז"ל יודעים שהתורה לא תאמר משהו שהוא לא דרכי נועם ולכן בהכרח זה לולב ולא חריות. כשיש מעמד דוקר כזה, זה לבד כבר מוכיח שהתורה לא אמרה מה שהם חושבים שהיא אמרה.

      אף אחד לא מתרץ התנהגויות כאלה בתורת החזון איש או החפץ חיים או הגר"ח מבריסק וגם לא בדברי הכוזרי או המבי"ט. אבל מתורת הרב קוק או הרב צבי יהודה כן לוקחים תירוצים לדברים מעין אלה, אולי דברים יותר "מכובסים". אני לגמרי בטוח שהרב קוק בוודאי לא היה כזה ולא התכוון לזה והיה אציל נפש מאוד ומכבד ואוהב כל אדם וכל בריה בתכלית הכבוד והאהבה, ובכל זאת זה גרם לי לתקוף דווקא אותו בנושא הזה. גם אם תולים דברים באדם שהוא לא רצה ולא אמר ולא התכוון, יש לזה שייכות כלשהי איתו. למה תלו דווקא בו ולא באחרים. .

      .
      .
      אפשר אולי לומר כך:
      יש בעולם את מהלך ההיסטוריה, הטבע מצד עצמו, התפתחותו, רוח הזמן והתפתחותה, הנהגת האל את העולם, התפתחות הגאולה מתוך הטבע, כל המהלכים הגדולים. כל אלה בוודאי לא כפופים לחוק הסתירה. שם נכונים דברי היגל שהסתירה היא המציאות והיא יסוד החיים והתנועה והכל מתפתח במהלך של סתירות, תזה אנטיתזה וסינתזה. אי אפשר באמת להסתכל על דברים כאלה במהלך מצומצם שמבקש הגיון פשוט. זה סוד כוחו של היגל שבזה הוא לגמרי צדק. הוא העניק עיניים חדשות להסתכל על עניינים כאלה במבט חדש שרואה מה שלא ראו לפני כן. מרחיק ומעמיק לראות הרבה יותר.
      חוק הסתירה הוא מעגל קטן שבתוך כל התנועות הגדולות האלה מבצר מקום קטן לאדם הקטן בשכלו הפרטי הקטן האנושי. בבעיות הקטנות של אדם. אני קונה במכולת והוא החזיר לי עודף יותר ממה שצריך. או שזה גזלה או שלא, האם אני חייב להחזיר לו מייד או אפשר גם מחר. הילד שלי צריך נזיפה, האם נזיפה כזו וכזו תועיל לו או שתהיה קטנה מדי או גדולה מדי או לא באופי הנכון. וכו' וכו' וכו' שאלות שבהן חוק הסתירה הוא היסוד ההכרחי. בלעדיו יתמוטט כל המעגל של טוב ורע, של אמת ושקר, בחיים הפרטיים, מהבחינה האישית הפרטית שאני חי בה כיחיד קטן. יותר מעניין להשתחרר מחוק הסתירה ולהציץ על העולם מזווית המבט של הבורא. זה הקשר בין המהלך של תזה ואנטיתזה לבין העניין של ללכת בגדולות.

      וכמובן גם בתחום המעגל המצומצם אפשר לנקוב לעומק. וכמו שעשו אריסטו והרמב"ם.
      .
      .
      .
      .

      כיוון שכבר נכנסנו לנושא הזה,
      במקרא וחז"ל מבחינת הכמות יש מעט פסוקים כמו בנים אתם לה' אלהיכם, או הבן יקיר לי אפרים כו', וההפטרות של נחמה, וכיו"ב. הרבה יותר מזה הוא תוכחה, ורובה קשה ונוקבת מאוד, שלא מלווה בשום נחמה וריכוך וחיבוק והתרוממות וכיו"ב.
      הרבה יותר מזה הוא עיון ענייני בסוגיות, הלכתיות או אגדיות או של פנימיות, בעיון שכלי "יבש". בספרים כמו בית יוסף או עץ חיים מרבי חיים ויטאל אין כמעט דברים של אהבה וחיבוק ורוממות ו"העצמה" וכו'.
      בכתבי הרב קוק הרגשתי שכל הזמן הוא מנסה לרומם אותי, לתת לי הרגשה של חיבוק אוהב ו"מעצים" ומגביה ומעריך וכו'. גם בספרי חסידות זה לא כך. ממה שמוכר לי אין שום ספר תורני שבו יש כמויות קרובות לזה אפילו לא מעט של "העצמה" והגבהה. אנשים באופן טבעי מאוד אוהבים את זה. יש אומרים שזה מה שמתאים לדור שלנו. אני אכן מסכים שלדור שלנו לא מתאימה תוכחה נוקבת על דרך שערי תשובה של רבינו יונה, ומתאים אמירה רכה ולא דברים קשים כגידין.
      היסוד של התורה הוא להיות אדם רגיל, נורמלי, אנושי, מיושב בדעתו. עם הרגלים על הקרקע. חי בטבע. בלי זה האדם לא יכול להיות בעל שכל. תלמידי הסבא מקעלם עיקר עבודתם היתה שהאדם לא ייצא מעצמו. כלומר שיישאר מיושב בדעתו. הם פירשו שמצוות מזוזה היא דווקא כשיוצא ונכנס, כי כל מעבר כזה גורם לאדם התרגשות כלשהי. והתרגשות משליטה עליו את כוחות הדמיון ומחלישה בו את כוחות יישוב הדעת. ומזה התחלת המכשול, ולכן המזוזה מחזירה אותו לעצמו, ליישוב דעתו. גם מול קני המקלעים של הנאצים הם נשארו רגועים לגמרי, בלי שום ריגוש, בלי שום דרמה. מבחינה רגשית כאילו הכל כשורה לגמרי.
      גם הרמב"ם כותב שכל היפעלות של דמיון רעה.
      אין הכוונה שראוי להיות אדם יבשושי בלי רגש חם וסוער. אם אדם בוחר מדעתו שנכון לו להרגיש רגש מסויים, והוא מחליט ופותח את ליבו ומרגיש את הרגש בכל עוצמתו, זה וודאי חלק הכרחי לגמרי מלהיות חי, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אם יש לו מודעות על זה, ביקורת שכלית, בחירה. וכמו שכובת המסילת ישרים בשער הזהירות שהוא מעיין במעשיו ודרכיו ובודק אותם.
      אבל אם קורה משהו שמקורו מהחוץ, והאדם בכלל לא בחר, והוא מתרגש בתגובה לזה בלי יכולת שליטה ובלי יכולת של הסתכלות ומודעות שכלית, זה היפך החכמה והיפך מלהיות אדם אנושי במובן הנעלה והטוב. זה דרכן של הבהמות שנבהלות מכל דבר או מתנפלות על האוכל בשמחה בלי שכל וכו'.

      החיים הטבעיים המיושבים האנושיים יכולים לשאת התרגשות חזקה בעניינים רוחניים גבוהים (כלומר לא הרגשות לבני ביתו וכיו"ב) רק לעיתים רחוקות ולזמנים קצרים. באבות דרבי נתן נאמר:
      "ר' יוסי אומר: טוב עשרה טפחים ועומד, ממאה אמה ונופל"
      להיות כל הזמן בחיזוק, בריגוש, בהעצמה, ברוממות, בשרעפי קודש, באורות, וכו' וכו', זו לעניות דעתי לא דרכה של תורה. כי זה הופך את האדם למנותק מהשכל שלו ונשלט בידי אמוציות דמיוניות וגאווה. הרצון להיות גבוה ומרומם ורוחני ומואר הוא גאווה פשוטה.
      אין תפילתו של אדם נשמעת עד שישים עצמו כבשר, שנאמר עדיך כל בשר יבואו. מה שהזדמן לי ללמוד בכתבי הרב קוק הרחיק אותי מלהיות בשר.
      .
      .
      .
      בספר של ש.ה. ברגמן על לוגיקה כתב על היגל:
      "בתולדות המחשבה האנושית נעשו מדי פעם בפעם נסיונות לסתור את חוק הסתירה. אין כוונתנו כאן לעקוב אחרי כל הנסיונות האלה; רצוננו להביא את טיפוסיהם החשובים ביותר, בלי לפתוח בכל הפרשה המסובכת של המחשבה ה'דיאלקטית' בכללה. המחשבה הזאת נודעת לה חשיבות מרובה במקומה. אך אנו אין אנו מעוניינים כאן אלא בשאלה, האם מגיני הדיאלקטיקה עלתה בידם לסתור את חוק הסתירה. היגל אומר ('לוגיקה' ב') כל הדברים הם סותרים בפני עצמם והמשפט הזה מבטא את האמת ואת מהות הדברים. הסתירה היא השורש של כל תנועה וכל החיים. רק במידה שמשהו מכיל בתוכו את הסתירה, הוא מתנועע והוא בעל יצר ופעילות … יש להודות להם לדיאלקטיקנים העתיקים, שהצליחו לגלות את הסתירות שבתוך התנועה, אולם מכאן אינו מתחייב ( כמו שהיה סבור זינון, שאליו מתכוון כאן היגל) שהתנועה אינה קיימת, אלא התנועה היא הסתירה הקיימת עצמה' ( היגל , 'לוגיקה' כל כתביו , הוצאת , 1834 כרך , ד' עמ' 68."
      עיין בבלוג עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, שהפניתי אליו לעיל, רשימה 50, במאמר שם על הנשמה, הפנאומה, בעניין מהו טבע, שם נתבאר באיזה אופן נכונים ומאירים דברים אלה של היגל.

  2. מם80 הגיב:

    הרב ניר,

    הן הרמב"ם והן הראי"ה קוק עסקו רוב זמנם בשקידה עצומה על ספרות חז"ל. לפיכך, לא נכון לשים את הפילוסופיה במרכז מחשבתם. אדרבא, לענ"ד מורה נבוכים והפנקסים של הראי"ה קוק אינם אלא צללי צללים ורסיסי מחשבות. על-כן בנקל עלולים להבינם ולפרשם שלא ככוונתם. מכל מקום, מדויק יותר לומר שלפילוסופיה היוונית היתה השפעה כללית על רוח חכמי ספרד ולפילוסופיה הגרמנית על רוח משכילי אשכנז,.וזה ממאפייני הגלות.

    אהבת ישראל זו מצוה המנוסחת ע"י הרמב"ם בספר המדע, הלכות דעות פ"ג ה"ו. יסודה בערבות ההדדית של כל ישראל זה לזה לקיים ואהבת לרעך כמוך. אהבת ישראל עקרון מרכזי בתורת הבעש"ט. הראי"ה קוק היה מתלמידי התלמידים של הבעש"ט כשם שהיה מתלמידי התלמידים של הגר"א.

    ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה.
    מה גדול ומה קטן? האין זו מחלוקת בין חכמי ישראל לדורותיהם?

    • nirstern הגיב:

      שלום,
      ראשית, אולי לא הסברתי, חלילה לא היתה לי שום כוונה לומר משהו נגד מצוות אהבת ישראל.
      התכוונתי אך ורק לדון בשאלה איך מפרשים ומבינים ומקיימים אותה.
      פשוט לגמרי שאהבת ישראל זה הכל. ושישראל זה דבר כללי. כל מה שבאתי לומר שמי שרוצה לקיים את המצווה והיסוד הזה, הדרך היא על ידי הקשר עם אנשים פרטיים ונכנסים איתם לקשר אישי, ובזה נוגעים בעניין של אהבת ישראל, ולא על ידי התייחסות לישות כללית מופשטת.

      .
      .
      לגבי העיסוק בתורה או פילוסופיה. הרמב"ם בחלק ב סוף פרק יא כותב כותב שטעות בידי מי שסובר שאריסטו זה פילוסופיה, אלא אריסטו זו פנימיות חכמת התורה. עיין שם היטב בלשונו.
      וכן בפתיחה, ובפירוש המשנה חגיגה תחילת פרק ב׳, כתב שהפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו זה מעשה בראשית ומעשה מרכבה. שהם הם חכמת פנימיות התורה. וכמ"ש הרמ"א בתורת העולה שהפילוסופיה של אריסטו היא חכמת הקבלה. וכן לענ"ד גלוי למי שמעיין בה. וכמו שאני מנסה להראות בביאורים על אריסטו.

      הרמב"ם בפתיחת המורה כותב שזה ביאור שיטתי על שמות ועל משלים. ובהקדמה לחלק ג׳ שספרו הוא ביאור "כל" מה שאפשר לבאר על מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כך שלדבריו זה ביאור שיטתי, רק שהוא מוצנע בגלל אופי הנושא.
      אגב אחרי שהרמב"ם כותב שספרי אריסטו הם הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, לפי זה אם הרמב"ם אומר שספרו הוא ביאור מעשה בראשית ומעשה מרכבה, אם כן ספרו הוא ביאור על אריסטו.
      וכן גלוי למי שמעיין היטב במורה נבוכים ובסוגיות המקבילות באריסטו. וזה מה שאני מנסה לבאר.

      מניין לנו כמה זמן הקדיש הרמב"ם לאריסטו?
      בהקדמה למשנה כתב הרמב"ם:
      "ואמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשטם ייראו בעיניך רחוקים מאד מן האמת, כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות, ובזמן שם ועבר ושאחריהם שלא היתה הלכה בלי ספק שלא היה להקב"ה בעולמו כלום."

  3. מם80 הגיב:

    שלום,

    הרמב"ם לא הזכיר את אריסטו במקורות שציינת, אלא כתב שאין הדעות הפילוסופיות זרות לתורה, ואפשר להסיק שהתכוון בעיקר לחלקים מהפילוסופיה האריסטוטלית. הכוונה אינה לזהות בין התורה והפילוסופיה, אלא לכך שיש בדעות הפילוסופיות מושכלות ומידות המכוונות לאמת. לפיכך, כתב על אריסטו בפרק ג: ולזה אביא דעותיו וראיותיו עד שאלקט מהם מה שהוא ניאות לתורה מסכים לדרכי החכמים ז"ל.

  4. מם80 הגיב:

    לענ"ד יש לפחות חמשה הבדלים משמעותיים בין התורה לבין הפילוסופיה של אריסטו:

    א. התורה היא שיחה בין האדם לא-להים המבוססת על קבלה מן השמים – משה קיבל תורה מסיני. הפילוסופיה עיקרה בהתבוננות שכלית מדעית.
    ב. התורה כולה אמת. הפילוסופיה עירבוב בין אמת ושקר.
    ג. התורה הכל בה. הכוליות של הפילוסופיה כמגבלות הבינה האנושית.
    ד. נביאי וחכמי ישראל הקדומים דרכם ללמד בלשון ברורה וקצרה. הפילוסופיה מאריכה מאד בדברים ומשתמשת בנושגים קשים להבנה.
    ה. כבוד א-להים הסתר דבר.

    • nirstern הגיב:

      בעקבות התגובה שלך הקדשתי לנושא רשימה בפני עצמה, שנקראת: על אריסטו לפי המורה נבוכים. על מה שמיוחס לאריסטו כפירה בבריאה, ברצון האלהי ובהשגחה. (בסוף הדברים אעתיק את הקישור).
      שם ביארתי את דעתי על העניין. מתוך מה שהתבאר שם אכתוב כאן לפי ההערות שלך, אבל רק כמה מילים בקיצור כמראה מקום למה שכתבתי שם בעניין הזה.

      א. חכמת הקבלה היא התבוננות שכלית על הטבע. שהרי הספירות וכל האילן וכו' הם סדר קבוע עם מהלך של שכל עיוני, מבנה וחוקיות, שזה ההגדרה של "טבע" (בניגוד למה שהוא "מעל הטבע" במהלך של מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק שהכל נס ורצון חופשי אלהי בלי שום חוקיות ומהלך, ואין לשכל האנושי שום השגה בזה). רק שהקבלה עוסקת ברובד גבוה מאוד של הטבע. וכך הוא לדבריהם של המקובלים שכל הטבע עד סופו הוא עשר ספירות, והקבלה היא הסתכלות בטבע מצד עומקו.
      אם קוראים ספרי קבלה (לא ספרי מוסר וחסידות שמיוסדים על קבלה אלא ספרים כמו עץ חיים מרבי חיים ויטאל וכיו"ב, יש שם תיאור של מבנים. איפה השיחה בין אליהם לאדם שם?
      אברהם אבינו כבר קיים כל התור הכולה לפי שנגלה אליו הבורא בנבואה. ואמרו חז"ל שזה מכח שכליותיו נעשו לו כשני רבנים. והחובות הלבבות שער העבודה ביאר שהוא עבד מכח ההערה השכלית, לא מההערה התוריית. הוא עשה רק לפי מה ששכלו הורה לו מכח התבוננות שכלית על המציאות. בלי מעמד הר סיני ובלי נבואה ולדבריך בלי שיחה עם הבורא.
      אלא זה גופא השיחה, שהבורא ברא את העולם. והוא ברא אותו בעשרה מאמרות. כלומר העולם עצמו הוא מאמר. וכמ"ש לעולם ה' דברך ניצב בשמים. ומי שמסתכל בעולם במבט כזה הוא שומע את מאמרו של הבורא. וכמ"ש בהלכות יסודי התורה פרק ב' על מצוות אהבה ויראה. ובפרקים האחרונים של חלק ג' מבאר הרמב"ם שגם מצד האדם יש אמירה אל הבורא. שגם היא מיוסדת על ההתבוננות במציאות. הלימוד הוא האהבה כמו שאמרו חז"ל. ובבראשית רבה א א אמרו שהתורה היא כמו תכנית אדריכלית של העולם. כלומר מי שלומד את העולם לעמקו יכול לראות את התכנית כמו מי שרואה בניין ומבין את התכנית.
      יש מהלך אחר של שיחה שהוא המצוות, הציווי וה"נעשה ונשמע". אבל זה לא מבטל את המהלך של לימוד.
      .
      .
      .
      ב. התורה היא אמת רק אם מבינים אותה נכון. הרי כתוב ופושעים יכשלו בם, וכתבו לא זכה נעשית לו סם המוות. ומעשים שבכל יום. וכך גם הפילוסופיה, אם מבינים נכון היא אמת ואם משתבשים בהבנתה היא שקר. הרי מי שנתן את התורה הוא זה שברא את העולם. אם מבינים נכון את מה שהוא כתב או מה שהוא ברא הרי הכל אמת כי כל פעולתו אמת. ואם נכשלים הכל שקר.
      .
      .
      .
      ג. הפילוסופיה מתבוננת בטבע. החכמה שבטבע לא מוגבלת כי הבורא ית' ברא אותו כפי חכמתו ורצונו. רק יכולת התפישה האנושית מוגבלת. וגם בלימוד התורה יכולת התפישה האנושית מוגבלת. וכמו שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה וכן כתבו חכמים רבים בהרבה מקומות.
      .
      .
      .
      ד. קראת פעם את ספר עץ חיים מרבי חיים ויטאל? זה יותר ארוך מכל כתבי אריסטו ביחד.
      הנביאים ובכלל המקרא וחז"ל, כשזה נוגע לפנימיות באו רק לרמוז נקודות בודדות. אריסטו בא לבאר את החכמה הפנימית כגוף תורה שלם. הוא כתב באופן עמוק מאוד ומוצנע מאוד, אבל כיוון שרצה להעמיד את החכמה במדרגת הגילוי שהוא בא להעמיד, באופן שמי שהגיע לזה יוכל ללמוד דבר שלם דבור על אופניו, הוצרך להאריך מאוד. וכך גם האר"י ז"ל.

      גם ספר כמו צפנת פענח של הגאון הרוגוצ'ובי ארוך בהרבה מכל כתבי אריסטו. כי גם הוא בא להעמיד את חכמת התלמוד וההלכה באופן שלם דבר דבור על אפניו, אע"פ שגם הוא כותב באופן עמוק עד מאוד שרק יחידים שזכו יכולים להבין. ויש עוד דוגמאות לאין מספר.
      .
      .
      .
      הכתבים של אריסטו מוצנעים עד מאוד. אם תסתכל בביאור שלי תראה עד כמה עומק ועיון ודקדוק צריך כדי לחדור את הקליפות החיצוניות ולהגיע אל הפנים. לא פחות מהמורה נבוכים, שדן הרבה בשאלה איך מותר לגלות מה שנצטווינו להצניע. ועל דבריו בזה אני סומך.
      .
      .
      כאן הקישור לרשימה שהקדשתי לנושא זה:
      https://nirstern.wordpress.com/2018/05/03/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%A1/

  5. מם80 הגיב:

    אמתותם של ספרים תלויה במקורם ולא בפרשנותם. אנשי אמת מסוגלים להבין את נקודת האמת כמעט בכל ספר, זה לא עושה את הספרים האלה לספרי אמת תמימה. יש הבדל בין מה שאריסטו התכוון לבין מה שכתב לבין איך שלשון היוונית העתיקה הובנה בדורות מאוחרים לבין תרגומי אריסטו ללשון ערבית בימי הביניים לבין איך שהרמב"ם הבין את התרגומים.

  6. דוד הגיב:

    שלום ניר
    היה לי שאלה. הרי מבואר בתנ"ך וכן בחז"ל בכמה מקומות על קדושתו של ארץ ישראל ועל כמיהתם של הרבה גדולים להגיע אליה, האם אין כאן אולי איזה התחלה לגישה של לאום? אם כן אין זה דבר זר לגמרי. והאם הרגש של קרבה כלפי האומה פסול? תודה.

    • nirstern הגיב:

      אתה צודק, וודאי זה רגש טבעי והוא בהחלט יכול להיות קדוש וטוב.
      כתבתי בקיצוניות כי כמו כל רגש טבעי הוא יכול להגיע למצב שלילי ולדעתי יש קולות חזקים שמדברים בשם התורה ולענ"ד מעקמים את התורה ועושים מהרגש הלאומי הבריא הקדוש מרכבה למידות רעות של ניצוח וגאווה וכיו"ב.
      תודה שאתה מחזיר את הדברים לאיזון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s