בעניין ביאת המשיח ובעניין היחס בין דברי התורה לדברי אריסטו. טעם מצוות קרבנות לפי המורה נבוכים

מתוך מכתב:
לגבי ביאת המשיח לא כתבתי כמעט, אבל חשבתי על זה.

דרך הלימוד של רבי ירוחם ממיר
התחנכתי על תורת רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, שהיה המשגיח של ישיבת מיר לפני המלחמה. ותלמיד של הסבא מקעלם. הייתי קרוב לרב שלמה וולבה שלמד אצלו והכיר אותו מקרוב ופתח לי קצת דלת בתורתו.  יש יסוד שהוא לימד, ומאוד עזר לי בכל סוגיא עמומה.  הוא היה אומר שכמו שפירוש רש"י ותוספות הם מסביב לגמרא, ואי אפשר להבין אותם אם לומדים אותם בפני עצמם, אלא מוכרחים לראות את הגמרא ולקרוא את דבריהם שהם מדברים על הגמרא, כך התורה שבכתב ושבע"פ הם פירוש מסביב לאדם.
זה גם בהלכה, יש מכתב של החזו"א, אני לא זוכר בדיוק אבל אכתוב בערך, גם אם לא מדוייק להלכה, רק לצייר את העניין. השאלה שם שפטיש הוא כלי שמלאכתו לאיסור אבל הוא משמש גם למלאכת היתר לפצח אגוזים. ולפי זה אם יש מנורת נפט מזכוכית, נקייה לגמרי, בלי נפט ולא דולקת, היא כלי שמלאכתו לאיסור אבל יכולה לשמש גם להיתר לכסות את צלוחיתו. ואם כן נשווה את דין המנורה לדין הפטיש.
והוא משיב (אני לא זוכר בדיוק את לשונו), שנפש האדם גוונים מרובים לה, ויש לה הלך נפש לפי טבעה בלי הסבר, ומאנינות הנפש שהיא מוכנה בלב שמח ונפש חפצה להשתמש בפטיש לפצח אגוזים, אבל ממאנת להניח מנורת נפט אפילו נקייה על פי הצלוחית. ולפי זה נקבעת ההלכה שמנורה לא נחשבת שמלאכתה גם להיתר.
רואים מזה שההלכה היא תיאור של טבע נפש האדם. יש למדנים שחושבים שעניין כזה צריך להיות לו הסבר אובייקטיבי, כאילו "מדעי", שימצא גדר הגיוני מה ההבדל בין פטיש למנורה. וזה כמו ללמדו רש"י בלי לדעת שהוא מסביב לגמרא. כך ההלכה היא מסביב לאדם וכיוון שאצל טבע האדם יש הרגשה אחרת אם זה פטיש או מנורה כך תהיה ההלכה.
או למשל בתחילת בבא מציעא התוס' אומר שיחלוקו בטלית כי מחזקינן שמה שתחת ידו של אדם הוא שלו. ובבא בתרא לג בסוגיא של נסכא דרבי אבא רואים שזה לפי ר"ת בגדר עדות. כלומר אם אני רואה משהו תחת ידו של אדם אני מעיד שזה שלו. לא רק שאני מעיד שזה נמצא למעשה תחת ידו, אלא אני מעיד שהוא הבעלים של זה מצד קניינים. והרי את הבעלות הקניינית לא ראיתי ואיך אני יכול להעיד עליה.
זה מאוד קשה, אם שניים משחקים וזורקים כדור זה לזה ובחזרה, ושני עדים רואים את זה, ברגע שראובן מחזיק הם מעידים: ראובן הוא הבעלים מצד קניין. מייד שמעון תופס והם מעידים שהכדור של שמעון מצד קניין. למשל במשחק כדורסל (באסקעטבאל), כל רגע ששחקן מחזיק את הכדור אני מעיד שזה שלו מצד בעלות קניינית.
זה לא בנוי על רוב, שעל פי רוב מה שאדם מחזיק בידו זה שייך לו מצד הקניין (יש לזה הרבה ראיות ואכמ"ל). ורבים התקשו בזה.
לענ"ד ההסבר הנכון הוא שאם נאמר לילד קטן תצייר ילד, ותצייר כדור. הוא יצייר ילד ועל ידו כדור. ואם נאמר לו תצייר ילד שהכדור שייך לו, הוא יצייר שהילד מחזיק את הכדור. או אם יש כתב שבו לכל מילה יש ציור, כמו שהיה במצריים העתיקה, מסתבר שהמילה "בעלות קניינית" תהיה ציור של אדם שמחזיק בידו משהו.
זה כמו שאם יש ספק בכתיבת סת"ם אם זה וא"ו או נו"ן סופי, מביאים ילד שיסתכל. ההרגשה הטבעית היסודית שיש בטבע של האדם מצד ברייתו, מצד "ברא את האדם ישר", לפני ש"המה ביקשו חשבונות רבים", שהחזקת חפץ ביד זה ציור של בעלות. ומזה צמחה ההלכה שאם כן אפשר להעיד שהוא בעלים. ושוב, התורה היא תיאור של הטבע האנושי. לכן אברהם אבינו הוציא את כל התורה מהטבע, כליותיו נעשו לו רבנים, הכליות זה משהו ששייך לטבע, לא רוח הקודש או נבואה. זה כמו מי שיכול ללמוד גמרא בלי רש"י ותוס'.   והטבע היינו הטבע האנושי ואיך שהוא נפגש עם כל דבר, כמו שמשמע מ"כליותיו". אין הכוונה מחקר הטבע כשלעצמו.
וכך גם בעניינים עמוקים, "מבשרי אחזה אלוה".
הציפייה לביאת המשיח
לגבי המשיח, זה עניין מאוד נשגב וגבוה ולא מבואר ברור, אם מנסים ללמוד את זה כמו שלומדים משהו תיאורטי מצד עצמו. אבל מצד "מבשרי אחזה אלוה", אם אני מסתכל על החיים שלי כאדם, אני מרגיש שאני לא יכול לחיות במחשבה שהעולם כמו שאני רואה אותו עכשיו לפני העיניים, זה העולם הכי מושלם ומתוקן שהבורא ברא וכך הוא יישאר כמו שהוא עכשיו לנצח נצחים. יש צמא פנימי לשלמות, לאמת, לחיות בעולם שכולם מבינים זה את זה ואוהבים זה את זה וכאיש אחד בלב אחד. ושהבורא קרוב ונגלה.  העולם של עכשיו הוא לא כזה. גם אם לעומק אפשר לראות שיש בו יסוד כזה, אבל סוף סוף למעשה זה לא מתגלה בשלמות וזה כואב וקשה ונותן הרגשה שמשהו חסר. מוכרח שתהיה תקווה שהעולם יהיה מושלם, ולא נצטרך להיות עמקנים כדי לראות שהבורא אוהב אותנו ומיטיב איתנו בשלמות, אלא זה יהיה גלוי גם בשטחיות.
מי שמתייאש וחושב שהעולם טבעו האמיתי העמוק, עד סוף עומק כל מה שיש בו, הוא כמו שרואים עכשיו, שיש שנאה קנאה ותחרות ורשע, משהו בתוך הנפש שלו מת והוא נעשה מחוספס וכבוי. לכן צריך תמיד לזכור שיבוא המשיח.
אבל למרות הקושי של העולם כמו שהוא, כל העניין והתיקון זה דווקא לחיות בו כמו שהוא. טובה שעה אחת של תורה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. להרגיש מצד אחד את החושך, ולהרגיש ביחד גם את האור אע"פ שהוא רק בעומק והוא מכוסה. ולחיות עם שני הצדדים ביחד, ולהיות במקום ששני הצדדים נושקים זה לזה ושם דווקא לחיות, לנהל חיים על הגבול הזה, בתוך הערבוביא בין אור לחושך.
אם מתייחסים לביאת המשיח בהיסטריה, בלי סבלנות, זה עוקר את האדם מהחיים של עכשיו. במקום באמת לחיות במצב של עכשיו, הוא רק יושב ומחכה ולא עושה שום דבר. לא לוקח אחריות ולא עמל ולא מתמודד עם הקושי של העובדה שיש חושך ורע בתוכנו ובעולם. יש עוד עיקרי אמונה חוץ מביאת המשיח ויש עוד מצוות חוץ מלחכות למשיח. והם מתייחסים דווקא למצב של העולם הזה כמו שהוא וצריך לחיות אותם בהווה בלי כל הזמן רק להסתכל על העתיד.
בנוסח בסידור של עיקרי האמונה כתוב: "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו". ולא כתוב כך על העיקרים האחרים, וכגון שהבורא אין לו גוף, ואע"פ שיש פסוקים שמראים כאילו יש לו גוף בכל זאת אין לו גוף. או שהוא נותן שכר ועונש ואע"פ שרואים שדרך רשעים צלחה ויש צדיק ורע לו, אעפ"כ אני מאמין בשכר ועונש וכך הלאה.
ומצד "מבשרי אחזה אלוה" אני קורא את זה כאילו הכוונה שתיקח סבלנות, יכול להיות שהוא יתמהמה. אל תפסיק לחכות, אבל תחכה באופן כזה שאתה יודע שהוא גם יכול להתמהמה, לכן תהיה באורך רוח, תחיה את החיים שלך כאן ועכשיו, אל תפסיק להשקיע בבניית החיים שלך כאן ועכשיו כראוי.
אני מכיר מישהו שהיה לו חור בשן, עדיין לא כואב. הוא לא הולך לרופא שיניים, ואמרתי לו אבל בסוף זה יכאב ויהיה נזק יותר גדול ויעלה יותר, עדיף לתקן עכשיו. והוא השיב עד שזה יכאב כבר יבוא המשיח. ולענ"ד זה מאוד לא נכון. חלק מהחיים זה להיות אחראי, לדאוג למה שצריך לדאוג, לעשות השתדלות. הציפייה למשיח לא אמורה לבטל את זה. אמרתי לו אבל כתוב ואע"פ שיתמהמה. ואם הוא יתמהמה? מה יהיה עם השיניים שלך? הנוסח מלמד אותנו לחיות עם ידיעה שהוא יכול גם להתמהמה. לכן צריך להתנהג על הצד שהוא אולי יתמהמה ולתקן את השיניים. ואם מישהו יחיה על חובות וגמ"חים וישקע בחובות גדולים ויאמר תיכף יבוא המשיח והכל יסתדר. ואולי גם הוא יקח עוד הלוואות גם בשביל מותרות וכו'. זה הרס של החיים באופן הכי בסיסי.
מזה יש לי קושיא גדולה על הרב קוק, אולי מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה ופעמי משיח. זה ייתכן, הרי בכל יום ייתכן שיבוא. אבל ייתכן גם שלא, ומוכרחים לקחת בחשבון שהוא אולי יתמהמה וזה בכלל לא פעמי משיח. החשבון של ששת אלפי שנה העולם קיים ואז יבוא משיח, זה אגדתא ולא פשט. אין שום וודאות שזה כפשוטו. כמו ששת ימי בראשית לפי הרבה מפרשים זה לא ימים כפשוטו מבחינת מדידת הזמן שלנו, אלא בחינות עמוקות. אולי המשיח יתמהמה גם עוד עשרים אלף שנה, ואז עדיין נהיה בגלות ונסתכל אחורה ונחשוב איזו טעות זו היתה לחשוב שהמדינה היא פעמי משיח. ואולי היא כן. אין לבן אנוש שום יכולת שבעולם לדעת דברים כאלה. הרי חזקיהו היה אמור להיות משיח ורבי עקיבא סבר שזה בר כוכבא והרמב"ן סבר שבימיו יבוא וברמב"ם גם כתב באגרת תימן כעי"ז. ואמרו תיפח רוחן של מחשבי קיצין. כי המצווה עלינו לחיות את החיים האלה שהבורא שם אותנו בהם עכשיו, כל משך הזמן שהוא יודע שזה מה שנכון. וכאן באמת צריך להיות תמימים כי אין לזה שייכות כלל לשכל אנושי.
המהלך של להסתכל על הדברים כפירוש מסביב לאדם, ו"מבשרי אחזה אלוה" הוא לא היחיד, ויש עוד נקודות מבט. אבל בכל מקום שהסוגיא עמומה ראיתי שזה מאפשר להגיע לאיזו התחלה נכונה. קרקע מוצקה שממנה אפשר להתחיל לבנות. בלי זה אפשר לחשוב על כל מיני רעיונות שהם בגדר "לא זה הדרך ולא זו העיר" ועובר על מש"כ "לא בשמיים היא".
.
גם הביאור של המורה נבוכים על טעמי המצוות יש לו מבוא מצד ההסתכלות הזו. למשל שואלים על הטעם שנתן לקרבנות זה כי לא היו יכולים להשתחרר מההרגל של עכו"ם לגמרי. הוא לא דן על המצוה של קרבנות מצד עצמה, כאילו זה תוכן המצווה מצד עצמה. אלא הוא דן על בני האדם, מה מצד החיים של בני האדם באנושיותם מצריך את המצווה של קרבנות. אולי היה אפשר שאת כל התוכן העמוק והקדוש והעליון שיש במצוות קרבנות, לקיים בלי לשחוט ממש כבשים אלא על ידי תפילה או עיון. הרי אמרו שמי שלומד סדר זבחים הנחשב לו כמקריב קרבנות, וכן מי שמתפלל ונשלמה פרים שפתינו. כלומר יש משהו בעולמות העליונים שהוא גילוי של הבורא שברא חכמה מופלאה נשגבה וכבירה שהיא העניין של קרבנות, איך מה שחומרי מבטל את עצמו מוסר את נפשו ומתעלה ומתחבר לעליונים, ועוד סודות נשגבים מאוד עומק לפנים מעומק לאין קץ. העניין הנשגב הזה הוא אורות עליונים. בעולם הזה הוא יכול להתלבש במשהו שמתחבר לאדם מצד אנושיותו הטבעית כאדם, ומרומם אותו לדבוק באלוהיו. השאלה היא מצד האדם הטבעי האנושי, איך יהיו הכפתורים שמחברים אותו עם העניין הכביר שנקרא קרבנות. בלימוד גם האדם יכול להתחבר לזה. רק שיש חלק באדם שהוא נפש בהמית גשמית שלא מבין את שפת הלימוד המופשט וצריך משהו מוחשי. אבל אולי תפילה גם תחבר את החלק הזה עם האורות של קרבנות ואל בדווקא לשחוט כבשים. ועל זה מסביר הרמב"ם שטבע האדם הוא כזה שהדרך שכל הרבדים והחלקים שלו, כולל החלק של נפש בהמית ילדותית וחומרית, יתחבר עם האור הנשגב של עניין קרבנות, זה דווקא על ידי שחיטת כבשים. כי האדם בעצם טבעו, כמו שנברא, לא כולו עיוני ושכלי באופן גבוה, ויש בו חלק מגושם שנוטה אחרי עבודה זרה ולא יכול להתעלות לגמרי מעל התפישה של עבודה זרה,  ולא מספיק תפילה ולימוד כי החלק המגושם יישאר מבחוץ. ולכן התורה יודעת את טבע האדם, וכך הוא נברא ולכן זה נצחי ולכתחילה, שהוא צריך גם משהו שמדבר בשפה של עבודה זרה שמתאימה לחלק המגושם, רק באופן שהוא בקדושה. וכל מה שהקשו על הרמב"ם איך הוא מסביר את מצוות קרבנות באופן כל כך נמוך ומה עם כל העניינים הגבוהים שיש בה, זה לא קשה.
.
.
.
.
בעניין חכמת הקבלה ודברי אריסטו
לגבי הקבלה, ברמ"א בתורת העולה כתב שדברי הפילוסופים ודברי המקובלים הם אחד. נראה לי שזה כמו שיש מישהו שמסתכל על הירח עם טלסקופ ורואה כל הר ואבן, ויש מי שמסתכל בעין רגילה ורואה רק עיגול לבן. הפילוסופיה עוסקת באופן סוגיות אבל באופן הרבה יותר כללי, וקרוב להבנה אנושית, ולא בכל הפרטים שיש בקבלה.
לדעתי הרמב"ם היתה לו שייכות עם קבלה בדרך כלשהי, אבל רצה לבאר את היסודות הכלליים ששכל יכול לתפוש, ולא לעסוק בפרטים.
למשל בחלק ג' נ"ב כותב:
"יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."
ומה שייך חלילה שיהיה מלך שהוא לא השם יתברך בעצמו (כי "הוא הדבוק אשר בינינו ובין השי"ת") אלא משהו אחר זולתו, ואת המלך הזה חובה עלינו לכבד. זה לכאור מה שכתב בתחילת הלכות ע"ז שטעו שצריך לכבד את השמשים שה' ברא, כמו שרים של מלך.
אלא בהכרח אותו מלך הוא בחינה באלוהות עצמה, ויש בחינה שנקראת מלך ויש בחינה שנקראת שם הוי"ה. ומה זה אם לא ספירת מלכות שדיברו עליה המקובלים. ולכן הוסיף "והבן זה מאוד". ויש עוד כיו"ב מקומות שרואים כך.
רק הרמב"ם מאוד הסתיר את זה, כי הקבלה כתובה בנוסח שאי אפשר להבין בשכל אנושי עד שורש העניין ברור. אלא אם מתעלים מאוד, למקום זך מאוד, ששם השכל הוא כבר מזוכך שיכול להשיג דברים באופן שהוא לא העיון השכלי הרגיל.  או שמבינים קצת על פני השטח אבל לא יורדים לסופו של העניין. והרמב"ם רצה לעסוק ביסודות שהם הבסיס שאחריו אפשר להמשיך לקבלה, והיסודות הם להבין בשכל כראוי לא כל פרט של קבלה אלא רק את העניינים באופן מאוד כללי. ואחרי שלמדתי באריסטו הרגשתי שעניינים שכתובים בקבלה והיו מאוד סתומים פתאום מקבלים הסתכלות חדשה. וזה כבר לא משהו תיאורטי מנותק מהמציאות אלא ממש הסתכלות על המציאות כמו שהיא. יש למשל מקומות שיש הלכה פשוטה ברמב"ם שברור שמבינים אותה כמו שכתובה. רק זה סותר מקום אחר או סוגיא. ורבי חיים או מישהו כזה מעמיק ואם זוכים להבין אותו כראוי רואים שמה שהוא אומר זה בבירור ממש מה שכתוב באופן הכי פשוט ומובן שאפשר ואין בלתו. כך אחרי שאירסטו מבאר מה זה תנועה או הוויה או זמן או סיבתיות או בכח ובפועל, וכיו"ב, רואים שזה מבט על המציאות שהוא הכי ברור ומובן שייתכן. וזה גם מתגלה כמושגי היסוד של הקבלה ומחבר אותה למציאות.
חושבים שאריסטו זה חכמת יוון ולא חכמת התורה, אבל הרמב"ם כותב שזה לא כך (אותם יוונים ארורים ומינים שנגדם נלחמנו בחנוכה וגזרו גזירות ואמרו לכתוב על קרן השור שאין לנו חלק באלוהי ישראל, הם גם הרגו את סוקראטס שהיה המורה של אפלטון שהיה המורה של אריסטו. ורואים בכתבי אפלטון ואריסטו שפחדו מאוד כל הזמן שיהרגו גם אותם בגלל שהם מלמדים אמונה באל אחד מופשט ונבדל מהעולם).
 שכתב בחלק ב' פרק י"א:
"ואלו הענינים כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
וזה מצטרף גם למש"כ בסוף הלכות שמיטה ויובל שכל אחד מבאי עולם אם נשאו ליבו וכו'.
ומבואר מהתבוננות מדוייקת במורה נבוכים הזה שמי שלא לומד תורת אריסטו הוא מאבד את הגדר של עם חכם ונבון, ונעשה כמו האומות הסכלות ומקבל מהם דעותיהם כיוון שאין לו דעה משלו, ומי שלומד אריסטו מתקיים בו עם חכם ונבון כיוון שזו חכמת התורה לאמיתה.
והביאור הוא כי בתורה יש צד פשוט שמובן לכל ילד. וזה העניין של מורה נבוכים, שמי שלמד פילוסופיה יוונית ונעשה חכם ועמוק, בא וקורא את התורה ורואה בה דברים ילדותיים ומוזרים וחסרי חכמה. שכתוב בה שלבורא יש ידיים ורגלים והוא מדבר וכועס כמו אדם גדול ועצבני וכו'. ובחז"ל יש מדרשים תמוהים. והכל נראה אוסף של הבלים דמיוניים. והיישוב לזה הוא שלתורה יש עומק, וכל מה שנקרא בחיצוניות כדבר טפשי יכול להיות נקרא לפי העומק ואז הוא חכם מאוד, ואז גם החיצוני מתגלה שהוא משל למשהו עמוק וחכם. אם לומדים קבלה לא מגיעים באמת להבנה אמיתית של העומק, כי היא לא יכולה להיות מובנת לאדם שעמל בלמדנות עד שירגיש שהוא ממש מבין הכל לאשורו בבירור. זה גבוה ומפורט מדי. ובלי קבלה יש רק פשט. אנחנו יכולים להאמין שהפשט הוא לא כפשוטו ויש לו עומק, אבל העומק הזה לא ברור לנו כשמלה באופן שכלי שיטתי ומסודר ומבורר דבר דבור על אופניו שגם מתאים למדע ולכל מה שרואים במציאות הטבעית.
יש כל מיני ווארטים חסידיים או של מהר"ל וכל כיו"ב, שמאירים נקודה אחת מהעומק. וכל רב יש לו ווארט אחר על אותו פסוק. ואין הבנה שיטתית מסודרת ברורה שתאיר הכל כמערכת ברורה. כמו למשל כשלומדים מתימטיקה או פיזיקה או פילוסופיה יוונית שזה לימוד שבונה תפישה מסודרת שיטתית מקיפה שמתאימה לכל מה שאנו רואים במציאות ויש לה הגיון פנימי שכולל כל פרט בה בדרך מבוארת.
כך שנמצא שאין לנו כלל הבנה של התורה כראוי לאנשים חכמים ועמוקים. וזה הקושי של מי שלמד פילוסופיה וכעת בא ללמדו תורה והוא נבוך. והרמב"ם מגלה לו איך ללמדו את התורה באופן שירווה את צמאונו. וזו הפילוסופיה של אריסטו שהיא פנימיות התורה אבל לא בדרך קבלה שהיא גבוהה מאוד ברוח הקודש וכמעט נבואה, אלא בדרך כללית יותר שנתונה להבנה שכלית ברורה כראוי. וזו חכמת התורה שאבדה מאיתנו כיון שהרגו את חכמינו וגלינו. ואריסטו זכה שהוא ידע את חכמת התורה והיא נשמרה בכתביו.  יש לי ראיות מוצקות שאפלטון ידע תורה ודבריו הם פירוש לה. למשל בסיפור הבריאה שלו הוא מספר הכל על סדר הפסוקים, וממש מבאר על הסדר מה זה שמים וארץ, מה זה תוהו ומה זה בוהו ומה זה רוח אלהים מרחפת על פני המים. ואחר כך הוא מספר מההתחלה פעם שנייה את סיפור הבריאה. כמו בבראשית פרק ב'. והסיפור השני שלו הוא אותו עניין עצמו של הסיפור השני של התורה, מאותו צורך, ומוסיף אותה בחינה. וכן כל דבריו. יש פילוסוף יווני נכרי שחי בתחילת זמן בית המקדש השני באלכסנדריה, שאמר שאפלטון זה משה רבינו שבא אחר כך ליוונים ומסר להם באופן שיובן ויתאים להם, בדיוק את מה שמסר ליהודים. כי גם להם יש שייכות וכמו יפת אלהים ליפת. לא בטוח בכלל שזה נכון, רק זה מראה שלמרות שהיה נכרי והגדיר עצמו כתלמיד אפלטון, הוא הבין שדברי אפלטון לא שונים מדברי התורה. לא אכפת מה המקור ההיסטורי של זה, די לנו בדברי הרמב"ם שידע היטב את תורת אריסטו ואמר כך. וככל שאני לומד יותר בכתבי אריסטו ואפלטון אני רואה את זה יותר, ודברי ספרי הקבלה מוארים באור חדש והופכים למשהו שהוא ממש הטבע והמציאות כמו שהם ולא משהו מנותק. באתר על עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית אני מנסה קצת להראות התחלות ומפתחות לעניין הזה.
.
.
עיין עוד בזה בביאור על מורה נבוכים בהערות קצרות על הפשט, רשימה מספר 44, על מורה נבוכים ב ו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין ביאת המשיח ובעניין היחס בין דברי התורה לדברי אריסטו. טעם מצוות קרבנות לפי המורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s