על הטבע. שכל ואמונה פשוטה.

מתוך מכתב על המחלוקת של הרמב"ם והמדברים (במורה נבוכים בפרקים שבסוף חלק א'), ושהמדברים הם כשיטת החסידות. 

האם הטבע מסתיר את הבורא או מגלה אותו.

מקור הסמכות של התורה ועד כמה יש לסמוך על הוודאות השכלית ומה המקום של אמונה תמימה פשוטה.

 

מה שכתבת שייך למחלוקת של הרמב"ם עם המדברים (הכלאם, המותכלאמין).
הרמב"ם לא לחינם האריך כל כך במחלוקת איתם. השיטה של המדברים היא שיטת רס"ג (אמנם הרמב"ם אומר שרס"ג לא ראה דברים אחרים וקיבל מה שהיה בזמנו כמו שהוא), והכוזרי, ולא מעט מחכמי ישראל בימי הביניים הלכו אחרי דברי החכם הגדול אלגזאלי שהיה מראשי המדברים וקיבלו דבריו כמו שהרמב"ם קיבל דברי אריסטו (וביותר שאלגזאלי האמין בבריאת העולם ובניסים ובנבואה) ,  וזו גם שיטת הבעש"ט כפי שנמסרה ע"י לא מעט מתלמידיו (אין לנו כתבי הבעש"ט בעצמו ותורתו ידועה מפי תלמידיו, ורובם הם בשיטת המדברים).
הנה יש בעולם טבע. ההגדרה של טבע שהוא נוהג על פי חוקים קבועים והם אותם חוקים בין לצדיק ובין לרשע, ונראה שאין להם שייכות עם רצונו ית'. לפי הטבע היבול של רשע יהיה שווה ליבול של צדיק ואולי יהיה טוב יותר אם הרשע עשיר ויזבל שדהו יותר.
חוקי הטבע מתחילים מחוקי ההגיון והמתימטיקה. (למשל אם א' שווה ב', וב' שווה ג', אז בהכרח א' שווה ג'). או אם מישהו יאמר שהוא יכול להוכיח ש 1+3=5, כי 2+3=5 ו 1=2, ולכן גם 1+3=5.  וכלפי זה אומרים לו שיש חוק הגיון שאומר ש 1=1 ואחד לא שווה מספר אחר, ולכן זו טעות לומר ש 1=2.
וגם חוקים שבאים מהסתכלות כמו שדבר כבד נופל למטה וכיו"ב.
חלק ממבנה הטבע למי שמסתכל בו היטב הוא שכל מה שנמצא הוא חיבור של חומר וצורה, והצורות הן זו למעלה מזו במדרגתן וכל צור המקבלת את מציאות מהצורה שעליונה ממנה. ושיש מה שבכח והוא יוצא אל הפועל וזה העניין של תנועה וזמן, ויש לכל דבר סיבה והכל הוא שלשלת של עילה ועלול. ועוד כיו"ב כמו שהאריך אריסטו מאוד בחקירותיו שהן הסתכלות עמוקה ועיונית על הטבע.
הטבע מסתיר את הקב"ה, את השגחתו ואחדותו ורצונו. המדברים סברו שהנה לכולי עלמא אנו נמצאים בעולם השקר והחושך כדי לנסות אותנו. וכמו שכתב המסילת ישרים בשער הזהירות שהעולם הזה דומה ללילה ויש בו חושך שאדם נראה כמו עמוד ועמוד נראה כמו אדם. והם הבינו שאם הטבע מסתיר את הבורא, העמידה בנסיון היא להבין שאין טבע כלל וכל הטבע הוא רק אשליה ושקר שמקורו ביצר הרע. ובאמת הבורא עושה כל דבר ודבר בעולם, כל עלה נופל וכל תולעת, באותו רגע, ברצונו הפשוט החופשי ובעצמו ממש בלי שום שליח ואמצעי, בלי שום חוקים שמאלצים אותו ובלי מחוייבות לסדר של סיבות ומסובבים וכל כיו"ב. הטבע הוא רק כיסוי על הניסים הנסתרים.
אריסטו אומר ומוכיח שאפשר לחלק כל דבר לחלקים קטנים יותר ויותר בלי סוף. ועל זה יש לשאול אם כן מה היא ה"מציאות", מה נשאר אחרי שמחלקים דבר בלי סוף. הוא משיב שמה שנשאר היא הצורה. זה עמוק וארוך ואכמ"ל להאריך בכל דבר. לפי המדברים אין דבר כזה "צורה", כך כותב המו"נ בפירוש. כי צורה היא קביעות, היא הגדרה ומהות עצמית של הדבר. ואצל המדברים שום דבר לא קבוע, מי שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ שידלק, אז לשמן אין צורת שמן ולחומץ אין צורת חומץ, הכל הוא רק רצונו הפשוט. ואם כן הרי הם מודים שיש נבראים ויש מציאות לפחות מבחינה מסויימת. והתשובה להם מוכרחה להיות שיש גבול לחלוקה של דבר ויש אטום קטן מאוד שאותו כבר אי אפשר לחלק ומשם מתחילה ה"מציאות". אריסטו כבר התווכח הרבה עם בעלי שיטה זו שהמייצג החשוב שלה הוא דמוקריטוס (שהיה לפני אריסטו).  כמו המו"נ שהאריך במחלוקת נגד המדברים יותר מכל שאר מחלוקותיו, כך גם אריסטו האריך במחלוקת זו יותר מכל שאר מחלוקותיו עם קודמיו. הם הבינו את המשקל הגדול שיש להסתכלות הזו.
יש עוד הרבה נפ"מ שמסתעפים משיטת המדברים ורק בחלקם הרמב"ם דן.
שיטת הרמב"ם עצמו היא שהטבע יכול להיות דבר שמסתיר את הבורא ית' אבל הוא גם יכול להיות דבר שמגלה את הבורא ית', ואדרבא, הוא הדבר היחיד שיכול לגלות את הבורא ית'.
בתחילת המורה הרמב"ם אומר שהצורה הטבעית של האדם היא השכל שלו. זה לא רק שכל שמנתח ויודע לעשות חשבון אלא בעיקר שכל של התבוננות וידיעת הלב. השכל הוא בעיקר בלב, יותר מאשר במוח.
כמו שכותב בהלכות יסוה"ת פרק ד'
" לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין. "
" אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף אלא מאת ה' מן השמים היא לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה לא תכרת הצורה הזאת לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים הוא שאמר שלמה בחכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. "
השכל מה שהוא יודע להשיג הוא רק את הטבע. כי השכל רואה רק משהו מסודר, מאורגן, קבוע, שיש לו מהות עצמית מסויימת והגדרה.
חוקי השכל, חוקי ההגיון והמתימטיקה, הם בהתאמה גמורה לחוקי הטבע. במדע המודרני זו חידה עצומה שמתפלאים עליה מאוד. אדם כמו ניוטון למשל מסתכל על תופעות בטבע ומצליח לעשות משוואות מתימטיות שמתארות את מה שקורה בטבע. אדם כמו איינשטיין למשל עושה בחדרו חשבונות הגיוניים מתימטיים ולוגיים שלא קשורים כלל למה שקורה בטבע, אדרבא הם להיפך, ואחר כך מחפשים בטבע ומוצאים שזה כך. מהיכי תיתי שטבע מסודר באותו סדר כמו השכל האנושי, לפי אותם כללי הגיון וחשבון? איזה שייכות יש ביניהם?
אם למשל יש עולם שבו אין שום הבדל בין חומץ ליין, הבורא יכול לומר שזה ידלק או זה ידלק או כל דבר אחר, מה שעולה על הדעת וגם מה שלא יכול לעלות על הדעת, הכל רק לפי רצונו החופשי הפשוט בלי שום אמצעי. השכל האנושי לא יכול להשיג שום דבר במציאות כזו. לכן המדברים אומרים שהאמונה היא מעל השכל. (גם הנצרות מדגישה שהאדם צריך לוותר על שכלו ודעתו ולבטל אותם לפני האמונה הפשוטה, ולהתהלך לפני האל כשה תמים שלא שואל שאלות. וגם הרבה בחסידות יש מעין זה. גם בעולם הליטאי המודרני של אחרי המלחמה המציאו את הסיסמה של אפילו יורו לך על ימין שהוא שמאל, שצריך לבטל את שכלו. ובאמת זה אינו להלכה וגם השיטה שסוברת כך זה רק בסנהדרין סמוכין ולגבי ציבור ואכמ"ל)
אצל הרמב"ם אין זכר מזה כלל, אין אצלו בכלל מושג של "אמונה". אם הוא כבר מזכיר את הלשון אמונה הכוונה היא רק לידיעת השכל באופן ברור מאוד ולעולם לא לאמונה שהיא "מעל השכל".
הרמב"ם בלי ספק מודה בשלמות לכך שהכל בעולם נעשה רק על ידי הבורא לבדו ברצונו הפשוט בכל רגע ורגע באופן ישר בלי שום אמצעים, ושהבורא לא משועבד לשום חוק ולשום טבע ולשום הגיון שבעולם, והוא יכול בהחלט לברוא אלכסון ששווה לצלע או גדול או קטן או כל דבר שאפשר להעלות על הדעת או אי אפשר כלל להעלות על הדעת. כל זה אינו ולא כלו ביחס לבורא והוא נעלה מכל זה באופן שגם לומר נעלה אינו נכון כי "נעלה" משמע יחס והוא בלי יחס לבריאה כלל ומחשבה לא תופסת בו כלל. הארכתי הרבה להכיח בלי ספק שהרמב"ם לא רק סובר כך אלא גם כותב כך ואלה דברים פשוטים מאוד ומוכרחים וגם אריסטו סבר כך ואכמ"ל.
העניין הוא שבגלל שהבורא כל כך נעלה מאיתנו, איך יהיה לנו קשר ושייכות איתו? אנחנו מצווים לאהוב אותו ולירא מפניו, להתפלל אליו, לחיות בעמידה מולו ולהתהלך לפניו ולדבוק במידותיו ולעשות רצונו ולקבל אותו כמלך עלינו וכו'.  איך כל זה ייתכן כלפי מי שאין לנו שום תפישה בו?
התשובה היא שהטבע היא שפה שהבורא ברא אותה ובה הוא מדבר איתנו. זו שפה של הגיון שכלי שכל העולם מלא ממנו, וגם של דמיון. נאמר בברכות י' א' אין צייר כאלוהינו, זו גם שפה של ציור. זו גם שפה של שירה, התורה נקראת שירה. זו שפה של סיפור, התורה היא סיפור וכל העולם והמציאות וההיסטוריה הם סיפור שהבורא מספר לנו. זו שפה שמדברת עם כל הרבדים שיש באדם.
בזוהר כתוב ש"אנכי" שכתוב בהתחלת י' הדברות הוא ראשי תיבות: אנא נפשאי כתיבת יהיבת. זה צמצום. הבורא כביכול צמצם את עצמו לשפה שאנחנו יכולים להבין בקטנותנו האנושית, ובשפה הזו הוא מספר לנו את עצמו. כביכול נותן לנו את עצמו.
הרמב"ם מתעקש שהכל יהי לפי שכל, לא בגלל שהוא באמת חושב שהבורא יכול להיתפס בשכלנו או שהוא משועבד לכללים של שכלנו. אלא משום שזו השפה של השייכות בינינו לבין הבורא. ואם נצא מחוץ לשפה הזו נאבד את הקשר עם הבורא.
מורה נבוכים א' ל"א:
"דע, כי לשכל האנושי השגות בכוחו וטבעו שישיגם. ובמציאות נמצאות ועניינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסיבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו. ובמציאות דברים ישיג מהן עניין, ויסכל עניינים. ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר, כמו שלחושים השגות, ולא ישיגום על אי זה מרחק שיזדמן. וכן שאר הכוחות הגופניות. שהאיש על דרך משל, אע"פ שהוא יכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה. ויתרון אישי המין זה על זה באלו ההשגות החושיות ושאר הכוחות הגופניות נגלה מבואר לכל אדם. אלא שיש לו גבול, ואין העניין הולך אל אי זה מרחק שיזדמן ואי זה שיעור שיקרה.וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות, יש יתרון לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב. וזה גם כן מבואר נגלה מאד לבעלי החכמה, עד שעניין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחר לא יוכל להבין העניין ההוא לעולם, ואפילו לימדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו אליו בשום פנים, אך תקצר יד שכלו להבינו. וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו, עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם, ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהימנע זה, ושאין פתח שיכנס ממנו להגיע אל זה, כסכלנו מספר כוכבי השמים ואם הם זוג או נפרד, וכסכלנו מספר מיני בעלי החיים והמקורים והצמחים ומה שידומה לזה."

.
החזו"א כתב שהשכל הוא המלאך המקשר בין הנברא לבוראו. ולכן אם שכלו אונס אותו לראות שהרמב"ם והשו"ע טעו הוא חייב לחלוק עליהם, ולהכריע הלכה לפי זה ולהתיר אשת איש לפי זה, למרות שהוא מבין את ההבדל במדרגה בינו לבינם.
הסבא מקעלם אמר שעדיף לחשוב בעצמו ולטעות מאשר לסמוך על מחשבה של אחרים ולהיות צודק. והמדובר גם על טעויות באמונה. כי אחרת אינו אדם כלל. כלומר אין לו שייכות עם הבורא והוא לא עומד מולו ולא ביחס איתו, ומה תועלת יש בכך שהוא צודק.
לכן מהותו העצמית היסודית ביותר של האדם היא השכל וזה צורתו הטבעית וזה צלם אלהים שבו. כי זה הכלי לשמוע את השפה בה הבורא מדבר איתנו. ואם אני מבין משהו בשכלי, בשכל העמוק שאנחנו קוראים לו לב (וגם בשכל פשוט שטחי של 2+2-4, שזה שטחי אבל גם חלק מהאדם), אז אני בעצמי, במקום הכי מהותי שלי, בגרעין האנושיות שלי, במי שאני ממש, בנקודת העצם, המרכז שלי, בזהות האישית שלי, משם אני מתחבר לדבר שהשגתי בשכלי בבירור. ואם אני כך משיג את הבורא הרי באמת התחברתי אליו ודבקתי בו.
אבל אם אני מבטל את השכל ואוחז רק ב"אמונה". אני בעצמי לא מבין כלום, אני רק שה תמים בלי שכל. בא פלוני ומספר לי סיפור כלשהו שאני לא מבין אותו כלל. הוא מספר על דברים תמוהים לא הגיוניים כלל, לא נתפשים בשכל כלל, כל מיני ניסים ועובדות ואמירות על משהו שהוא מכנה בשם "אלוהים" (או כל שם שלא יהיה) ולי אין שום מושג מה עומד מאחרי המילה הזו. בלי שום מהלך שכלי עמוק, הכל עובדות מפוזרות בעלמא. אין לי שום נפ"מ אם הוא קורא לו הקב"ה או מוישה זוכמיר, הרי בין כך ובין כך אינני מבין בעצמי כלום.
נניח שבמקרה בתור שה תמים שרק מאמין ולא חושב, האמנתי בסיפור הנכון. אולי כי מי שסיפר היה משכנע בדיבורו יותר כי הוא יודע לנאום ולמכור, או כי כך נולדתי וכך חונכתי, או כי אמרו לי שמה שהתגלה לפני עם שלם לא ייתכן שיהיה שקר. או כי אני סומך על מסורת אבותי שהם לא שקרנים. איך הסיפרו שהאמנתי בו מתחבר אלי כאדם? איך הסיפור מחייה אותי, מתקן אותי, מדבק אותי עם משהו שהוא נשגב ועליון ומאיר וזך ומרים אותי למעלה? הרי אינני חושב ואינני מבין ואין לי דעה משל עצמי. אומרים לי משהו, ואני בלי שום הבנה אומר אמן. אז איזה תיקון יכול לצמוח בי מזה? איזה הבדל יהיה בי כאדם אם אאמין ליהדות או לנצרות או לכל סיפור אחר שבעולם. כולם סיפורים שאינני מבין, אז כולם ישפיעו עלי בדיוק באותה מידה. אז מה אכפת ומה נפ"מ אם האמנתי לזה או לזה.
מול זה הרמב"ם אומר שהבורא לא מבקש ממני להיות זה תמים שמאמין "מעל השכל" ו"מבטל את השכל". להיפך, הוא נטע בתוכי שכל שהוא צלם אלהים ודרכו הוא מגלה את עצמו לי. והשכל הוא מי שאני בעצמי כאדם, הוא צורתי הטבעית, לכן ע"י השכל אני רואה ומבין ומקבל ודבר ואוהב ומשתנה לטובה ונעשה אדם נעלה וטהור וזך וחכם וצדיק רחום ואוהב וחסיד וכו'.
הבורא בעצמו לא נתפס בשכל כלל כי הוא נעלה מכל בריותיו בלי שום יחס ושיעור. ואני יודע שכל מה שאני תופש בשכלי הוא לא הבורא עצמו ואל חכמתו עצמה ולא שום דבר ששיך לעצמותו כמו שהוא, אלא רק מה שהוא ברצונו הפשוט הנעלה מהבנתי, רצה לצמצם את עצמו ולגלות לי את עצמו דרך הטבע שהוא ברא. הטבע הוא הדיבור האלוהי באופן שמותאם ומצומצם לשכל האנושי. זו לא יהירות לחשוב שהכל הוא לפי השכל, כי אין יומרה להבין את השכל את הבורא מצד עצמו אלא רק את מה שהוא בחר לדבר בשפה שהשכל שהוא בעצמו ברא, יכול להבין. ואסור ללכת למקום שהוא מחוץ לשכל, אסור לשאול מה לפנים ומה לאחור מה למעלה ומה למטה.  כאן כן צריך להיות שה תמים. הבורא אומר אני מדבר איתך באופן שאתה תוכל להבין, בשפה שלך. יש לי עניינים משלי שלא שייכים אליך ושם לא צמצמתי אותם באופן שיתאים להבנה שלך. יש לך מספיק מה להבין ותישאר בתוך הגדר שבו אתה יכול להבין, יש שם הרבה מאוד. והאדם לזה צריך לציית כמו שה תמים ולא להתיימר שיש לו כלים וכוחות להבין משהו מחוץ לגבול שהבורא בחר לאפשר לו להבין. זו הסתכלות של ענווה, לא יוהרה. אבל בתוך התחום שבו הבורא עשה שאפשר להבין, וביקש שנתאמץ להבין, עלינו לעמול להבין ולא ללכת כמו שה שמאמין בלי מחשבה.
בבראשית רבה א א' נאמר:
" התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". "
התורה היא הסדר של הטבע, וכמו שכובת במהר"ל בהרבה מקומות. כלומר עולם האידיאות שהוא הצורות שהן הטבע, הוא עצמו התורה. רק שהתורה מגלה את זה באופן מסויים שמהסתכלות בטבע לחוד קשה לעמוד עליו (אמנם אברהם אבינו ידע הכל מהטבע בלי תורה, והחובות הלבבות משבח את ההערה השכלית על פני ההערה התוריית בשער העבודה).
וכמו שבתורה המצווה ללמוד ומזה באים לאהבה, זה עצמו האהבה, כלומר דרך השגת השכל, כך בטבע גם כן.
כל זה בא לדון בקושיא העצומה שלך אולי באמת מה שאני בטוח שאני יודע, ומה שאני בטוח ש 2+2=4, הכל הוא מכח טעות שמכשף גדול ועצום מטעה אותי. והוא מטעה אותי להיות בטוח שיש לי שכל מושלם ודמיון מושלם ושאין שום מקום לטעות.
אותו דיקארט אמר שהוא רוצה לברר האם יש אמת ברורה בטוחה לחלוטין שממנה אפשר להתחיל לבנות ידיעה וודאית. הוא אמר שנצייר במחשבה שיש שד גדול בעל כח בלתי מוגבל וחכמה בלתי מוגבלת שיכול לעשות כל דבר בכשפיו, והוא מטעה אותנו בכל דבר. הרי מבחינה לוגית יש אפשרות כזו. וכלפי זה הוא אמר שאם אני חושב שהוא מטעה אותי, לפחות מוכרח שאני קיים, גם אם רק כשכל ולא גוף. וזה וודאי ומזה אפשר להתחיל לבנות. אבל הרי פשוט שגם על זה אפשר להמשיך לשאול אולי את זה גופא גם כן השד מטעה אותי. ואם אומר הרי זה לא ייתכן מצד ההגיון שהוא יטעה אותי בזה, הרי פשוט שזה לא טעות. אפשר לשאול אולי השד הזה יותר חכם מההגיון האנושי והוא יכול לבלבל ולהטעות גם על זה בדרך נעלמה כלשהי. הרי גם מה ש 2+2=4 הוא פשוט שאינו טעות ועל זה אמרת שהשד יכול לבלבל. ואם תשאל תסביר לי איך ייתכן שבאמת 2+2=5 ורק מצד הטעיית השד נדמה לי שזה 4. התשובה תהיה אני לא יכול להסביר אבל השד אולי יכול, אולי הוא יותר חכם מבני אדם. אולי השד לא יותר חכם ואין בכלל דבר כזה "חכם". אולי בכלל כל העניין של חכמה והגיון והכרח ומציאות ומילים וכו' הוא רק שקר שהשד מטעה אותנו בו.
כאן נכנסת התמימות. יש מעגל, בתוך המעגל יש הגיון ומחשבה ושכל וחכמה, שם הכל מובן באופן טבעי ונעים וברור. יש למעגל הזה כללים פנימיים שלו שאומרים מה נחשב ברור וודאי ואמיתי. זה כמו מעגל אור מתחת לפנס רחוב. אני יושב בתוך המעגל ונעים לי וחמים לי. יש לי שם אלוהים ותורה וטבע שאני לומד ורואה הבנות יפות ונפלאות שנותנות לי חוויה נעימה של הבנה וחיבור וכו'. יבוא מישהו ויאמר אולי כל המעגל הזה בשקר יסודו. למה שארצה לעסוק בדבריו. למה אכפת לי האמת המוחלטת. הרי אני רק בן אדם, ממילא אין לי שייכות עם אמת מוחלטת. אני לא אל. ברגע שאתחיל לשאול שאלות כאלה על שד שמטעה באופן כזה, ולא אעצור את השאלות בשום גבול, אאבד את עולמי הנעים והנוח והבטוח. זה מוכיח לי שאין לי יכולת לצעוד בדרכים כאלה של אמת מוחלטת. אין לי שום כלים לזה. זה כמו עובר קטן שעוד לא הגיעה שעתו להיוולד ועוד לא נפקחו עיניו שמונח במעי אמו ואומרים לו צא החוצה, תברר מה קורה בחוץ, תבדוק מה האמת המוחלטת.  אולי אמא שלך משוגעת או רוצחת והיא תמכור אותך לעבד מייד כשתיוולד. והוא יאמר למה לי? אין לי עיניים ואין לי רגליים ולא אבין כלום אם אצא החוצה אלא רק אמות בלי שום הבנה כלל. כאן אני חי וכעת טוב לי ואני מרגיש שאמא אוהבת אותי.  המניע היחיד לרצות לצאת הוא אופן מסויים של יוהרה. לראות במבט כמו של האל, לראות את הכל, עד הסוף, פירושו  לא להכיר בהיותי מוגבל. מי שמבין שהוא מוגבל אין לו שום סיבה לרצות לצאת, בתמימות, כמו כל בעל חיים שלא רוצה לעוף אם אין לו כנפיים או להכנס למים אם אין לו זימים.
נניח שיש בני אדם שמשוחחים שיחת נפש עמוקה שגורמת להם להתחבר ולהנות מהשיחה ולהרגיש התעלות ממנה. ויבוא מישהו ויאמר הרי ייתכן שכל מה שאתם מדברים איננו אמיתי באמת. הוא לא אמת מוחלטת. הכל הוא רק במסגרת השיחה, אתם מניחים שיש כל מיני רגשות, שיש נפש, שאתם מפרשים את המילים באותו פירוש, שאתם בכלל קיימים, וכו' וכו'. כל זה אינו וודאי. והם יענו לו לא אכפת לנו מכל זה, טוב לנו לשוחח ואין לנו שום עניין ורצון לעסוק בשאלות כאלה. עכשיו הוא יכול לומר אם לא אכפת לכם מהאמת, בבקשה, תשקרו ביודעין שקרים נעימים זה לזה. אם אחד מכם יספר לחברו על כל מיני רגשות שלו, וחברו יחשוב שהרגשות האלה לא אמיתיים והם רק כיסוי לרגשות יותר עמוקים שהם האמיתיים, שלא יאמר זאת אלא ישמע שקרים נעימים כי אכפת לכם רק מהנעימות ולא מהאמת. והם ישיבו שהם כן בוחנים דבריהם לפי האמת, אבל לא לפי האמת המוחלטת כי זה הבל, כי לא שייך כלל שילוד אשה קרוץ חומר תהיה לו שייכות כלשהי לאמת מוחלטת, אלא רק ל"אמת" מוגבלת אנושית שמוגדרת בהתאם לאופי השיחה וצרכיה.
כתוב אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי והרבה כיו"ב.  גם לשיטת הרמב"ם השיכות שלנו עם הבורא וגם עם הטבע והמציאות בכל דבר ועניין, הם בדרך של גמול עלי אמו, כלומר הוא מרגיש מתוך עצמו את השייכות בפשיטות גמורה ודי לו בזה. רק שלפי המדברים אין בכלל אמו של הגמול. הגמול הזה יושב לבד בשדה בלי נגיעה בשום דבר. כי הנגיעה אצל מבוגר היא רק על ידי השכל, שהרי הוא צורתו וצלם אלהים שבו, ואם הוא לא חושב הוא לא נוגע במאומה ואין לו אמא כלל. לכן גם אם יאמר שהוא עובד את ה' צבאות אלהי ישראל הוא כופר, כי זה סתם דקלום שלא אומר לו כלום ואין הבדל בינו לכל דקלום סתמי אחר.
למי שמשתמש בשכלו יש אמא. החזון איש לא אמר שהשכל הוא הכלי שלנו לעמוד על האמת. חלילה לחשוב שאם מסקנת הלימוד שלי סוגיא בגמרא היתה שונה משל הרמב"ם והתוספות והשו"ע, אז אני עמדתי על האמת והם טעו. החזו"א אמר שהשכל הוא המלאך המחבר בין אדם לבוראו. מדובר על חיבור ולא על "אמת".
לכן החזו"א התנצל כשפסק פעם לפי המשנה ברורה, ושאלו אותו מה יש להתנצל, מה רע בפסקי המשנ"ב. והוא השיב שזה כמו לאכול מקופסאות שימורים. כשאוכלים בבית של אמא אוכל חם של שבת זה חיבור וחום וחיות. גישמאק. לכן צריך ללמוד בעצמו עם שכלו שלו ולפסוק לפי לימודו שלו. (ויוצא מזה דרך בלימוד לא לחזור מה הקשה רבי עקיבא איגר בסוגיא, אלא לחפש מה לי בעצמי באמת כואב בסוגיא, מה אני בעצמי שואל).
מזה יובן למה הרמב"ם כל כך ניסה להתרחק מניסים ככל האפשר, ולפרש כל נס בדרך שממעטת בנס וכתב שכן דרך החכמים ובסוף שמונה פרקים אמר שהניסים כבר הותנו בטבע וכן במו"נ לגבי הלוחות ועוד כיו"ב (ובכל מקום צריך ללמוד היטב מה בדיוק כוונתו וזו סוגיא גדולה ואכמ"ל). כי הנס ממעט את האמונה, שהיא ההשגה השכלית של האדם בטבע, ולא מחזק אותה. (יתכן שגם מצד זה רצה למעט ככל האפשר את הנס של נבואת כל העם במעמד הר סיני)
אמנם בכל זאת יש ניסים. זה כמו סדקים במעגל של הטבע שמלמדים שהטבע הוא רק מעגל מוגדר מוגבל והוא לא הכל מתחילה ועד סוף.
.
אגב חכמי הקבלה הספרדים רבותיהם ותלמידיהם של הרמב"ן והראב"ד, וגם חכמי צפת ובראשם הרמ"ק והאר"י, סברו בסוגיא זו כמו הרמב"ם. שהרי הספירות הן טבע. הן דברים נבראים בדרך כלשהי (או אורות או אצילות, או מה שלא יהיה) שיש להן סדר קבוע וחוקים קבועים. זה כמו ששמן תמיד דולק כי כך טבעו וחומץ תמיד לא דולק כי כך טבעו. כך צד ימין הוא תמיד מטבעו חסד וצד שמאל תמיד מטבעו דין. הטבע החומרי הוא לבוש על הטבע של הספירות ונוהג על פיהן. לימוד הספירות הוא לימוד הטבע ברובד יותר מופשט ורוחני של הטבע. גם לימוד מתימטיקה שהוא הרבה יותר שטחי ונמוך מהספירות הוא לימוד של הטבע ברובד יותר מופשט שלו. אין אצל המקובלים שהבורא עושה דברים בלי שום מהלך וסדר רק ברצון פשוט בלתי אמצעי שלא מושג כלל ע"י בני אדם והם מתייחסים אליו בתמימות ולא לומדים את המהלך. אדרבא מי שלא מבין את העומק נראה לו שזה כמו עניין טכני כאילו הספירות וצינורות השפע וכו' הם כמו מכונה משוכללת שפועלת לפי כללים קבועים, ואם תזכיר שם כזה תהיה תוצאה כזו, ולא דבר חי עם רצון חופשי.
החסידות לכאורה מיוסדת על הקבלה אבל היא מלמדת את העם דברים שהם לא לימוד שיטתי מסודר והגיוני של הספירות (המקובלים למדו זאת בעצמם ולא לימדו את העם שום דבר כמעט. בחסידות אולי האדמורים הגדולים למדו כך בעצמם בצנעה, אבל לא לימדו את העם את זה, ובצדק. אבל כן לימדו דברים אחרים שהם לא לימוד שיטתי עיוני שכלי מסודר שפונה אל השכל, אלא דיבורים על אמונה פשוטה שמעל השכל של יהודי פשוט וכשר וביטול השכל וכיו"ב. ולא כהמסורת שמי שלא הגיע למדרגה של קבלה, לומד באופן מסודר ושיטתי גמרא ומוסר שהם דברים עיוניים שפונים אל השכל. וכלפי זה יצא עליהם הקצף).
באגרת תימן הרמב"ם אומר שהדתות האחרות דומות ליהדות, אבל זה כמו שציור של אדם דומה לאדם חי. כי רק ביהדות יש פנימיות שכלית שאפשר ללמוד ולהעמיק עוד ועוד. ובדתות האחרות יש סיפורים שנראים מבחוץ כמו סיפורים עמוקים שאפשר ללמוד ולפרש בשכל, אבל באמת הם סתם סיפורים שטחיים בלי עומק שכלי. לפי זה מי שמחנך לקרוא את התורה או שאר סיפורי צדיקים בפשיטות ותמימות בלי חקירות ושכל ועיון עמוק, מביא את היהדות לאותו מקום של שאר הדתות.
.
.
.
מזה עולה התייחסות לשאלתך.
מי ששכלו שלם ודמיונו שלם, וזכה שהבורא נתן לו נבואה, החוויה של וודאות מוחלטת אצלו הרבה הרבה יותר חזקה וברורה ומאירה ממה שאנו יכולים לדמיין. זו החוויה הברורה ביותר שתיתכן לפי הטבע האנושי. אין כלל למעלה ממנה במסגרת הטבע האנושי ויכולת השכל האנושי. לכן בהגדרות שיש לנו בתוך העולם האנושי שלנו זה מוגדר אצלנו כאמת במדרגה הכי גבוהה שאין שום דבר שיכול לערער אותה, כיוון שזה משביע בשלמות את הצורך האנושי שלנו לאמת.
אם נשאל אולי הם בעצמם ידעו שאין להם בהירות גמורה של נבואה, כי בזה לפי הגדרות שכל אנושי לא תיתכן טעות, אבל הדור שאחריהם שיקר ואמר שכן היתה להם בהירות כזו. כאן מגיעים לשכל אנושי פשוט, לא נבואי. לא מסתבר שהנביאים בעצמם שיקרו, ואם הם הודו שלא היתה נבואה לא מסתבר שהדור שאחריהם כולו כאחד שיקר, ואם אחד שיקר האחרים היו אומרים לו אנו יודעים שאתה משקר. וכמו שרבא קים ליה בגווה של בת רב חסדא (כתובות פ"ה) ומכיר אותה כמו שהוא מכיר את עצמו ויודע בוודאות שאינה משקרת עד שלא נצרך לדיני עדות, כך קים לנו בגוויה של אבותיו ורבנינו וכו' וכו'. הרי בהכרח לא יתכן שנקבל את התורה בלי לסמוך על שכל אנושי פשוט ולא רק על נבואה. כי מי אומר איך מתפרשות המילים ואיך לקרוא אותן. אולי כל שם קדוש הוא אל אחר כמו שאוחזים חוקרי ביקורת המקרא. אולי כתוב בתורה: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים? לא! – יהיה לך אלוהים אחרים על פני!" וכל כיו"ב.  אלא בכל אנו סומכים על השכל האנושי הפשוט ה"נורמלי" וטבעי בלי נבואה ובלי שלמות, ובלי זה אין תורה ואין שום דבר כלל.
בסופו של דבר מה שהרמב"ם בונה תיאוריה שאומרת שמשה היה במדרגת נבואה הכי גבוהה והעם במדרגה כזו וכזו, ולא ייתכן שנביא אחר יסתור דברי משה, גם אם יש לו הוכחות חזקות מהתורה, כל התוקף של כל התיאוריה מתחילתה ועד סופה על כל הנחותיה ומסקנותיה הוא רק משכל אנושי רגיל ופשוט ולא תוקף של נבואה. הרמב"ם לא נביא וגם אנחנו לא ולא שייך שיהיה לכל זה תוקף של בהירות של נבואה. והתורה עצמה נתונה לפירושים וכל פירוש יכול להכנס לתוכה, וכל דבר אפשר להוכיח או לסתור מהתורה, והתורה בעצמה בלי שכל אנושי שמפרש באופן עצמאי לגמרי כראות עיניו, לא אומרת כלום.  ולכן כל סמכות התורה נובעת אך ורק משכל אנושי רגיל של כל אחד מאיתנו לבדו ולא מנבואה וגם לא ממסורת. כי השכל האנושי הרגיל ומוגבל ומשוקע בחומריות שלי אומר לי שהיתה מסורת ושכך וכך היא המסורת ושמסתבר בעיני שאני יכול לסמוך על המסורת הזו וכו'. לכן הרמב"ם אומר שהדברות הראשונות מובנות לפי שכל רגיל וזה לא פחות מנבואה. גם ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה, שהם היסוד, הם רק על סמך השכל האנושי הפשוט של כל אדם ולא מכח מסורת או אמונה או תורה.
הנכון ביותר לפי החובות הלבבות בשער העבודה הוא לחיות כמו אברהם אבינו בלי תורה ורק לפי השכל. רק שהתורה מסייעת לנו לחשוב, כמו גם כתבי אריסטו והרמב"ם וכל מה שמלמד אותנו חכמה, והתורה גם מגינה עלינו מפני נביאי שקר. אם מישהו יעשה ניסים מופלאים כל כך שלא אוכל יותר שלא להאמין לו, ויטען שהוא נביא והבורא מסר בידו לומר לנו שכל יום צריך למחוא כף שלוש פעמים או לשחוט את כל הכופרים, אומר לעצמי שהשכל שלי יודע שאין להאמין לו כיוון שהשכל שלי הבין שבמעמד הר בסיני היתה נבואה במעלה הכי גבוהה שלא תוכל לחזור שוב. ואם הוא יוכיח לשכל שלי שדבריו צודקים, היומרה של התורה שהיא מתאימה לשכל האנושי בשלמות ויכולה לשכנע אותו לגמרי אם ילמד בלי עצלות. היא אומרת על עצמה שהיא תיאור מדוייק של התוכנית האדריכלית של העולם לפי בראשית רבה, וגם האדם הוא עולם קטן ובצלם אלוהים וגם הוא בנוי כך, ואמור להיות שיש התאמה גמורה בין השכל לטבע ולתורה והם ממש אותו ציור. אם אמצא שאותו נביא חדש משכנע את השכל יותר מהתורה ומהתיאוריה של הרמב"ם על העליונות והחד-פעמיות של נבואת משה, ואחשוב שלא התעצלתי בלימוד, אז באמת אשמע לו. אין דרך לבצר את עצמנו מראש נגד זה. הרמב"ם כותב שאם חכמי יוון יביאו לו הוכחה שכלית משכנעת שהעולם קדמון הוא יפסיק להאמין בתורה ויפסיק לשמור מצוות ויתחיל להאמין בדעות אחרות. והרי לא יכול להיות לו בטחון מראש שזה לעולם לא יקרה (כן הוא במו"נ חלק ב' סוף פרק כ"ה: " וכן אילו התאמת להם מופת על הקדמות על דעת אריסטו תפול התורה בכללה ויעתק הענין לדעות אחרות"). הפרומקייט של היום לא יכול לסבול גישה כזו אבל הרמב"ם כתב כך (והפרומקייט גם לא יכול לומר שהרמב"ם לא היה פרומער…).
רואים מזה שהתיאוריה של הרמב"ם אם התאמתה לנו היטב בשכלנו, מגינה עלינו מפני נביא חדש שיעשה מופתים ומעמדות כבירים של התגלויות נוראות, אבל לא יכולה להגן עלינו מפני פילוסוף חדש שישכנע אותנו בשכל.
יוצא שאחרי הכל השכל הפשוט האנושי של כל אחד לעצמו בכל מדרגה שלא יהיה הוא כל מה שיש לנו ואין בלתו, לא חשוב אם זה הרבה או מעט, זה הכל וממילא לא שייך יותר מזה. וממילא לפי אותו שכל אנושי גם אין שום טעם לחפש יותר מזה כי לא נמצא.
(לאחרונה חסיד בעלז אמר לי שלא שייך כלל לחשוב באיזה גובה מדרגת הרעבע, כי זה כמו להסתכל על הכוכבים שהם נראים קרובים, כי בקטנותנו אין לנו שייכות כלל להשגת גודלם ומעלתם. וכך הרעבע הוא במדרגה שאין לה שיעור והשגה כלל מבחינתנו וצריך להאמין בו באמונת חכמים. ושאלתי אם הוא אוחז מהרב ברלנד, והשיב שהרב ברלנד הוא פושע ורשע. ושאלתי האם הרעבע אמר את זה הוא השיב שלא, אלא זה פשוט שכך. ואמרתי לו שבדיוק כך חסידי הרב ברלנד אומרים עליו שאין לנו השגה במעלתו. ואני כליטווק מסכן וקטן שלא זכה לאור איך אוכל לדעת מי צודק. לכן מה שאני מחליט לפי דעתי שלי מי רב יותר גדול ומי בכלל לא, זה לא יוהרה כאילו יש לי יכולת להבין במעלות של גדולים, וזה לא שאני לא מקבל את התמימות הפשוטה, אלא אין לי שום ברירה אחרת. ואם טעיתי ה' יודע שאני טיפש ושלא התכוונתי לרעה ויכפר בעדי)
.
אריסטו אומר שהתכלית בעיון השכלי היא שיהיה לנו "טוב" מושלם, שנחיה חיים טובים ונזכה לעונג הרב ביותר שאפשר. גם לפי התורה זה כך. לא כתוב שנהיה אמיתיים במוחלט, אדרבה כתוב שהאדם כולו שקרים ולכן לא יברא והקב"ה השליך אמת ארצה, והאמת שלנו היא מארץ תצמח, לא בשמיים היא.  אלא כתוב שנטעם ויהיה לנו טוב וחיים וברכה ועונג ושמחה וחסד ואהבה ונעימות בימינך נצח ואשרי האיש וכעץ שתול וכו', זו התכלית שלנו במלאכת העיון והמחשבה. זה עניין של בחירה. מי שבוחר להיות עבד לאמת המוחלטת, וסבור שיש לו איזשהי שייכות עם זה, יטיל ספק ככל שירצה ולעולם לא יהיה לו מזור מוחלט לכל הספקות. לא רק על התורה והנבואה אלא בכלל על היותו קיים ועל כל אפשרות של מחשבה כל עיקר וכו'.
.
.
.
.
עוד הערה לגבי המדברים:
המדברים יסודם בקנאות דתית, הם ביקשו אמונה שלמה ומוחלטת, לכן לא הסכימו לסבול שיש טבע משום שרצו שהכל יהיה רק מה'. לכן אצלם הטבע אין לו שייכות לגילוי אלוהות אלא הוא רק מסך מסתיר וחוצץ של חומריות שקר וחושך שצריך להתגבר עליו. האמונה והטבע נפרדים גמרי. אם האמונה אינה שייכת לטבע לא רואים שום דבר ממנה ולא מבינים, זה רק סיפור שמחוץ לטבע בלי שום יסוד בטבע או בשכל. בקלות סיפור כזה יכול ליפול.
המדע המודרני הקלאסי (עד סוף המאה התשע עשרה), נטש את הסיפור של האמונה ונשאר רק עם טבע מטריאליסטי חומרי בלי שום צד של רוחניות, שזה אותה ראיית הטבע של המדברים. לכן השיטה של המדברים לגבי הפיזיקה דומה ביסודה לשיטה של המדע המודרני הרבה יותר מאשר שיטת אריסטו הרמב"ם.
אצל אריסטו והרמב"ם שהטבע הוא האספקלריא שדרכה מתגלה הבורא, המבט הוא שיש בטבע גילוי אלוהות. הטבע בעמקו הוא חכמה אלהית ורוחניות, אידיאות, צורות, דיני תורה, ספירות ופרצופים וכו' ובעומק של כל זה מתגלה מה שניתן לבני אדם להשיג מהאור של האלוהות, כשהוא מושג מתוך הטבע עצמו.
לפי המדברים האדם חי בעולם מטריאליסטי שלא מראה שום אלוהות ורוחניות אלא רק חומר מגושם. זה מה שקיים סביב האדם וזה כל מה שחושיו ושכלו רואים. כדי להיות מאמין עליו להתעלם מכל זה, לצאת מהעולם הטבעי, לצאת מעצמיותו הטבעית. לחיות בספירות גבוהות מאוד של של מדרגות שמחוץ לטבע האנושי, פרישות, התבודדות, וכיו"ב. אם הוא יחיה בעולם הטבעי כאחד האדם הוא יהיה חומרני וכופר שהרי זה הטבע לשיטתו.
אנשים מכת המדברים או מזרמים דומים, כשלא יכלו להתבודד בפרישות והתעלות גמורה של רוחניות קיצונית מתמדת, הפכו לחומריים וחשוכים. ואין להם שום טוב מהטוב של הטבע, רוך של אשה וילדים וידידים ושמחה של אכילה ושתיה וטיול והנאה מדרך ארץ טבעית, מיופי ותרבות והשכלה ואמנות וכל כיו"ב. לכן מהקנאות הדתית יוצא כל כך הרבה אכזריות ורשע, בערות וניצול וכו'.
אצל אריסטו והרמב"ם האדם לומד לראות בטבע עצמו את גילוי האלוהות. כשהוא מסתכל בשמש הוא רואה המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, הוא חי בעולם טבעי שמטבעו יש בו רחמים. וכך הוא לומד בכל פרט לראות את העומק שמתגלה בו בהתבוננות, והעולם הטבעי שהוא חי בו נעשה מאיר, והוא נעשה אדם טוב יותר בטבעו האנושי הפשוט היומיומי וזה לא עניין שנעלם מייד כשהוא נופל מהיכולת שלו להיות בפרישות קיצונית ובהתנגדות לטבע והמתת הטבע וכיו"ב.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה על הטבע. שכל ואמונה פשוטה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על הטבע. שכל ואמונה פשוטה.

  1. nirstern הגיב:

    לשונות של החזון איש:
    "יסוד קדושת התלמוד בלב ישראל הוסד רק בכוח התבונה – אשר יקנה כל לבב משתכל – האצור בתורה בפליאות דעת" (קוב"א ב, קעג, יט); "הסתכלות הנפש במושכלות היא נשמת התורה בישראל וצור תעודתה".
    "ההיקש השכלי הוא המלאך בין היוצר והיצור" (חזו"א כלאים א, א).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s