שקרים וסודות הם תשתית החיים

אני מעתיק מהבלוג על דברי אריסטו:

הלשון של אריסטו שעתקתי לעיל בסמוך מפרק ד' לפי דברינו הוא מבואר ומאיר. המתרגם ה. יואכים שהוא פילוסוף חשוב ומבין ועמקן באריסטו, התקשה בזה בהערותיו ולא ירד לסוף כוונתו. הסיבה היא לא מחסור בחכמה וידע, אלא משום שהאמת היא שגם כשאריסטו מביא את אפלטון רק כעוד דעה ברשימה של דעות קדמונים, וגם כשהוא דוחה אותו, אפילו אם זה בחריפות ולפעמים בלעג, כל זה הוא רק למראית עין חיצונית. ובאמת תמיד דבריו נסובים על דברי אפלטון וכל מה שהוא כותב הוא רק פירוש על אפלטון. את זה ייסדו כבר הפילוסופים הקדמונים וכל פעם מחדש רואים שזה מתאמת. ואילו אנשי האקדמיה גם מהמאה התשע-עשרה באופן עקרוני מסרבים ללמוד את דברי אריסטו כפירוש על אפלטון כיוון שהוא כותב בביקורתיות על אפלטון ולא אומר שהוא רק מפרש שלו, אלא הם מתייחסים לדברי אריסטו כדברים העומדים בפני עצמם, וכל פעם שהוא לא כתב כמו אפלטון לא אומרים שהוא סובר כמו אפלטון. ולכן גם כאן הם לא רוצים להכניס דבר שלדעתם הוא זר לטקסט, היינו שהצורות לא מצטיירות בחומר הראשון כמו שהן מצטיירות בחומר מורכב, ושהחורמ הראשון הוא העדר, שזה כתוב באפלטון ואריסטו לא הזכיר את זה כאן ולא אמר שהוא משתמש בזה כיסוד לדבריו כאן, ולכן אין לייחס לו שהוא בונה על זה את דבריו כאן כי זו העמסה מלאכותית על הטקסט.

אני מסכים שאם אריסטו היה כותב מדעת עצמו במקום אחר מכתביו את ההנחות וההקדמות שהוא מתבסס עליהן כאן, וכאן לא מזכיר את זה כלל, היה אסור להשתמש בדבריו שמחוץ לטקסט שנמצא כאן כדי לפרש את מה שכתוב כאן. טקסט צריך להיקרא כמו שהוא כתוב, כעומד בפני עצמו, בהנחה שכל מה שהוא רוצה לומר הוא אומר גם אם לא קל לנו לשמוע, ואין לאלץ אותו ולאנוס אותו ולהעמיס עליו דברים שאין להם זכר ורמז בו. אבל אם מבינים שאריסטו הוא טקסט שהוא פירוש על טקסט אחר, העניין משתנה. אריסטו כאן לומד את אפלטון, הוא מחזיק במוחו את לשונו של אפלטון וכותב פרשנות סביבו, ולכן מובן מאליו שדברים שמפורשים באפלטון הם ממש כמו כתובים לפנינו בפירוש. כמו למשל שאם בחידושי הרמב"ן כותב פרשנות על סוגיא בתלמוד ברור שכל מה שכתוב מפורש בסוגיא הוא מונח לפנינו ויש להתייחס אליו. וגם בהלכות של הרמב"ם הסוגיא התלמודית באותו עניין עומדת לפנינו והיא בסיס לפרשנות של לשון הרמב"ם שהוא רק פרשנות על הסוגיא, למרות שהוא כתב שאפשר ללמוד רק תנ"ך ומשנה תורה של הרמב"ם ואין צורך ללמוד תלמוד.

לאיש אקדמיה יש קושיא עצומה על דברים אלה, אם באמת כל הטקסט של אריסטו הוא פירוש סביב לשונו של אפלטון, למה אריסטו לא אומר את זה, וביותר הרי הוא אומר להיפך, שהוא חולק על אפלטון במקומות רבים ודוחה אותו למסקנה ולפעמים בלעג, ולא מעמיד אותו בחשיבות יותר משאר קדמונים שהוא מביא ולפעמים מביא אותו בשורה אחת איתם ודוחה דעתו כמו שהוא דוחה דעתם ולא מראה שדעתו חשובה לו יותר מדעתם.

זה מפורש בלי שום ספק בלשונו של אריסטו בהרבה מאוד מקומות, ולכן לדעתם מכח זה אין לקבל דברי גדולי הקדמונים שאמרו שאריסטו לא חולק בשום מקום על אפלטון, וגם אין מקום לשום דעות או מסורות שבאות להזיז דברים כל כך ברורים ומפורשים.

הטיעון שלהם צודק באופן שאין לערער עליו, אלא אם כן רואים בדברי אריסטו טקסט דתי. כשכותבים טקסטים דתיים יש עניין של "סוד", של הטעיות מכוונות. רק מי שיש לו במסורת את המפתחות יכול להכנס פנימה. אחרת איך ידע מה הטעיה מכוונת ומה נכתב בפשטות.

למשל בתורה כתוב עין תחת עין. וחז"ל אמרו לשלם כסף תחת עין. חז"ל יאמרו שלשון הפסוק לא נכתב כדי שיקראו אותו כפשוטו. הפסוק עצמו רוצה שיקראו אותו לא כמו שהוא כתוב. אדם לא דתי לא יכול להבין דבר כזה. למה הפסוק לא כתב לשלם כסף תחת עין? הרי לשון הפסוקים צחה, עשירה ומאוד מדוייקת חדה ודקה, הפסוק היה יכול לדייק בלשונו ולכתוב בדיוק את מה שהוא רוצה שנקרא, ולמה הוא כותב משהו אחר ממה שהוא רוצה שנקרא?

אדם דתי מבין את זה בלי ספק ויודע למצוא את דרכו בזה, הוא יודע מתי להבין כפשוטו ומתי לא ומתי להבין להיפך ממה שכתוב ואין לו ספק בזה. אבל הוא לא יכול להסביר את זה בשום אופן למי שאינו דתי.

למשל אם יש זוג נשוי הרבה שנים עם קרבה גדולה ביניהם וחיי זוגיות עשירים עמוקים ומורכבים שיש בהם את כל כוחות הנפש. כשיש בנוכחותם אנשים זרים הם מדברים באופן מסויים, כשיש חברים הם מדברים אחרת, כשיש רק ילדים או הורים הם מדברים אחרת. כשהם יושבים לבדם לאכול או לטייל הם מדברים אחרת. במצב רוח של אהבה גואה ומציפה הם מדברים אחרת ובשעת ריב הם אומרים דברים אחרים וכשהם עסוקים בתכנון כלכלת הבית הם מדברים אחרת, וכשהם בחדר המיטות הם מדברים אחרת, ואם היה אפשר לשמוע את הרהוריהם כשהם שותקים ביחד (כמו "זרם התודעה") זה היה דברים אחרים וכשהם לבדם מהרהרים היו אלה דברים אחרים. אפשר להקליט את כל מה שהם אומרים במשך שנה, ולכתוב את הכל ברצף אחד. תהיינה כתובות מילים שנאמרו בשעת ריב כמו אתה טיפש ולא אכפת לי בכלל מה אתה חושב ואומר.  ואחר כך יהיו הרהורים שאפשר להבין אותם רק כהתייחסות לבן הזוג ולא כעומדים בפני עצמם, וזה הרי לכאורה סותר למה שנאמר שלא אכפת לי מה אתה חושב. ועוד הרבה מאוד סתירות ופרשנויות וכוונות במילים שהן לא כמו שהמילים אומרות באופן פשטני. יש ריבים בהם אחד מבני הזוג אומר לשני אבל אמרת לי כך וכך בפירוש. ואותו בן זוג שאכן אמר כך נפגע ואומר: באמת אתה חושב שלזה התכוונתי? ככה אתה מכיר אותי? אז למה אתה בכלל חי איתי אם לדעתך אני אומר דברים כאלה?

ספרים שכתובים היטב ומתארים מערכות יחסים מורכבות, מי שקורא כיוון שגם הוא מצוי במערכות יחסים מורכבות, מבין היטב מה אומרים ולמה מתכוונים. ואם מסופר על זוג אוהבים ובשעת ריב אוהבים כואב היא אומרת לו אני לא אוהבת אותך ולא אכפת לי ממך אני עוזבת וכו', הקורא יודע שזה לא בהכרח מוחלט ופשוט, ולא יתפלא כלל אם למחרת היא תישאר. והוא יודע היטב ובלי שום ספיקות להבחין בין אמירה כזו שאינה כפשוטה ולפעמים היפך מפשוטה, לבין אמירה כמו אני לא יכולה לסבול ריח של דגים שבזה באמת תהיה סתירה אם למחרת היא תאמר שריח הדגים חביב עליה. יבוא מישהו וישאל למה כשהיא אמרה בדמעות שהיא לא אוהבת את בן הזוג פירשת שהיא לא בהכרח מתכוונת לזה, וכשהיא אמרה שהיא לא אוהבת ריח של דגים פירשת שהיא כן מתכוונת לזה. למה לא להיפך? לפי מה אתה יודע מתי לנטות מהטקסט ומתי להיות נאמן לו? מי שמך לשפוט מתי מותר לקרוא את הטקסט הפוך ממה שהוא כתוב ומתי מוכרחים להיות נאמנים לו לגמרי? הרי אם שמרת לעצמך את הזכות לנטות ממה שכתוב אתה חופשי לעשות בטקסט כבתוך שלך ולהעמיס עליו כל תוכן שתרצה ואין כאן קריאה של הטקסט כלל, ואין כאן הקשבה ביושר אינטלקטואלי למה שכתוב.

אם יבוא מישהו מכוכב אחר שאינו יודע כלל מהי מערכת יחסים ומהו זוג ואהבה, ויקרא את הטקסט של סיפור אהבה כמו שקוראים חוברת הוראות להפעלת מכשיר מסויים או ספר על מתימטיקה או פיזיקה ניוטונית, הוא לא יידע כלל לפתור את הסתירות שהטקסט מלא מהן ורוב מה שכתוב יהיה בשבילו כספר החתום.

אותו מישהו מכוכב אחר לא יוכל לעולם להרגיש ולהאמין שאדם שיודע לקרוא סיפור אהבה יודע להבחין בלי שום ספיקות, באופן אובייקטיבי שהוא אמת צרופה ונקייה ובלתי ניתנת לויכוח, בין הדרך לקרוא ולפרש פסוק כמו "אינני אוהבת אותך בן זוגי" לבין "אינני אוהבת ריח של דגים." או בין "לך ואל תחזור בני", לבין "לך ואל תחזור גובה המיסים."

יש קושיות שבונים עולם שלם כדי לתרץ אותן ולא אומרים שהכותב לא התכוון בדיוק למה שכתב, ויש קושיות שאומרים שבוודאי הכותב לא רצה שנקרא את מה שהוא כתב כפשוטו והוא התכוון למשהו אחר לגמרי כשכתב את זה ואין כאן התחלת קושיא.

יחס דתי הוא הרבה יותר שייך לסוד ולהטעיות מכוונות ולשקרים מאשר יחס בין בני זוג. כי הוא מבוסס מגרעינו, מעצם הווייתו, על סודות ושקרים. זו עצם מהותו. בלי זה אין לו שום התחלת קיום.

הרי זה שקר שהנברא קיים, באמת הרי האל הוא אחדות פשוטה ולא יתכן שיהיה קיים משהו מחוץ לו כי אז כבר אינו אחד. יש שניים. לכן מה שהנברא הוא עומד מחוץ לאל ומתייחס אליו כמו ביחס של זוגיות, זה עצמו כבר שקר. הנברא הוא שקר, וגם האל הוא שקר, הרי לא ייתכן אל שפונה כלפי משהו מחוץ לו, אם הגדרת האל שהוא אחד פשוט ומוחלט. האל משקר כשהוא אומר שאכפת לו, שהוא אוהב, שכואב לו. כל הנביאים מלאים בפסוקים על רגשות רותחים, והרי זה הכל שקר, באמת לא חסר לו מאומה, הוא תמיד שמח ומסופק. הוא רק מספר לנו שהוא כואב כשכואב לנו אבל זו לא האמת. וכשאנו אומרים שאנחנו מאמינים בו, מתבטלים כלפיו, אוהבים אותו, הרי אנו משקרים. הוא מופשט, בכלל לא באמת קיים מבחינתנו. הוא סתם דמיון ורעיון.

חז"ל קוראים לעולם הזה עולם השקר (עלמא דשקרא). וכמו שביאר במסילת ישרים פרקי ב'-ג'. אם כן מי שברא אותו הוא שקרן. הרי העולם הוא דיבור של הבורא לנבראיו, בעשרה מאמרות נברא העולם. והאמת היא הסוד שהשקר מנסה להסתיר, וכמו שמבאר המסילת ישרים שם, ואי אפשר לגלות את הסוד לגמרי ותמיד ישאר השקר.

"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא. הדא הוא דכתיב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב: 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? – תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: 'אמת מארץ תצמח'" (בראשית רבה ה', ה').

איך מלאכי השרת יודעים שהאדם כולו שקרים, והרי עדיין לא נברא. וגם אם צפו בעתיד, הרי  יש בחירה חופשית ואפשר שיבחר להפסיק לשקר. אלא וודאי זה מוכרח מעצם מהותו. לא מדובר כאן על בחירה חופשית, כי מצד הבחירה החופשית האדם יכול לבחור לעשות או לא לעשות אמת חסד צדק ושלום במידה שווה. אלא מדובר על המהות והעצם של טבע האדם, איך הוא בנוי.

כשבני זוג מבססים את היחסים שלהם על שקרים, משקרים זה לזה במילות אהבה ריקות ומתוקות, זה משום שהיחסים שלהם ממלאים צורך עבורם, וכדי לקבל את סיפוק הצורך הזה הם משקרים. למה הם לא מעדיפים ללכת איש לדרכו ולהפסיק לשקר זה לזה? משהו קושר אותם.  כאן כבר מגיעים למשהו אמיתי. אבל זה לא דבר שמדברים עליו. אלה הסודות. אי אפשר לומר לשני אני צריך אותך לכך וכך, אומרים לו מילים חלולות: אני אוהב אותך. אבל במבט מעמיק אותו צורך דווקא הוא הפירוש האמיתי של אוהב. וכל אלה דברים שבלב שאי אפשר לאמרם, ואומרים להיפך אבל יודעים בעומק הלב למה מתכוונים. לכן כל דת מבוססת על סודות, וממילא גם על שקרים. בלי שקר אין סוד. והאמת לא נמצאת במקום שאין שקרים וסודות. במקום כזה לא צומח עשב. האמת היא בשדה היחסים שבין השקרים לסודות. השקר יונק מידה כלשהי של אמת מהסוד עליו הוא בא לכסות. והסוד יכול להניק את השקר רק אם נשארת מידה של שקר. אם הכל נחשף, הכל אמיתי, מפסיקים לשקר, כבר התגלה כל הסוד, והכל מת. אין יותר חיים ואהבה וחום.

יש סוגים של אוטיזם שמי שלוקה בהם לא מסוגל כלל לשקר ולא להבין שקר. זה לא החיים שאנשים שאינם אוטיסטים מנהלים.

כאמור בחיים דתיים זה כך הרבה הרבה יותר כך מאשר בחיים זוגיים, שגם בהם זה כך הרבה יותר ממה שנדמה לנו וממה שאנחנו רוצים ויכולים לקבל.

גדולי החכמים במאות השנים שאחרי אריסטו, וכן במסורת הנאופלטונית מפלוטינוס, פורפיריוס, יאמבליכוס, פרוקלוס ותלמידיהם, ראו באריסטו איש האלוהים וכינו אותו האלוהי וראו בדבריו דברים מכבשונו של עולם, מסוד פלטרין של מלך עליון.
בעולם העתיק, בזמן אריסטו והתנ"ך, לא היתה שום פעילות אנושית שלא היתה בהקשר של חיים דתיים. באופן הפשוט ביותר, מי שלא היה פילוסוף, השתחווה לעץ ואבן, כי ראה בהם כוחות אלוהיים. כל אמנות היתה במקדשים וקשורה לפולחן דתי ולא במוזיאונים, כל מוזיקה וריקוד היו במקדשים בשייכות לפולחן דתי. לידה נישואין מוות הכל היה שייך לפולחן דתי. חרישה זריעה וקציר היו מעשים שעושים מול אלוה ובהתייחסות אליו. שירה היתה לפני האלים. הסדר החברתי, השלטון והחוקים, העם והמשפחה, היו שייכים לאל או נציגיו. ממילא בלי שום ספק שעיסוק בחכמה היה מול האל וכיחס אל האל.  כשהעולם הפך לחילוני הפכו גם את אריסטו לחילוני. זו קריאה אנאכרוניסטית לקרוא את אריסטו כמו שקוראים מדען מודרני שאצלו האל הוא מחוץ לדיסציפלינה המדעית והאמונה בו לא שייכת למדע כמו שחיבתו של המדען לעוגות גבינה לא שייכת למדע שהוא עוסק בו. בימי אריסטו לא היה דבר כזה בכלל.

הקריאה האנאכרוניסטית הזו של אריסטו, כאילו הוא מדען מודרני שעומד על אותה קרקע ועוסק באותו עיסוק כמו קאנט דקארט ניוטון ודומיהם, הפכה את דברי אריסטו לטפשיים מאוד. וכמו שאמרו עליו, בצדק לפי שיטתם, ברטראנד ראסל ואחרים. לחשוב שדברים בטבע קורים בגלל תכלית, שהסיבה הפיזיקלית שבגללה הגשם יורד הוא למען להשקות את השדות שיהיה לנו מים, שמרכיבי העולם הם ארבעת היסודות, וכו' וכו', כל זה אם מתייחסים אליו כאל מדע במובן המודרני הוא הבל גמור. כך גם סיפור הבריאה בספר בראשית. אם אדם ישלח את הפרק הראשון של ספר בראשית לכתב עת יוקרתי לפיזיקה, או כדי לקבל תואר דוקטור מאוניברסיטה מכובדת, כפיתוח של תיאוריית המפץ הגדול, ילעגו לו מאוד על גודל טפשותו וילדותיותו.

אני מביא כמשל את ספר בראשית כי הוא נשאר מקובל בעולם כטקסט דתי. אותו לא הפכו לספר מדע חילוני כמו שהפכו את הפיזיקה של אריסטו. זה רק משום שנשארו אנשים דתיים שמנכסים לעצמם את ספר בראשית, ולא נשארו מהדתיים שהיו פעם שניכסו לעצמם את אריסטו. אם הדתיים היו ממשיכים את המסורת הקדומה ומתייחסים לאריסטו כאל טקסט דתי כמו ספר בראשית, היו בימינו קוראים אותו כמו שקוראים את ספר בראשית. גם החילוניים שקוראים את ספר בראשית רובם מתייחסים אליו כאל ספרות והגות ומטאפיזיקה ולא כאל ספר מדעי בפיזיקה טכנית. לא מלמדים ספר בראשית בקורס על ההיסטוריה של מדע הפיזיקה, ואת אריסטו כן מלמדים בקורס כזה. למרות שאינו קרוב לדיסציפלינה המדעית המודרנית יותר מספר בראשית שנכתב סמוך לזמנו ועוסק באותם נושאים ממש ולפעמים בהקבלה מתמיהה.

(דוגמה אחת מיני רבות:  בספר בראשית יש שני סיפורי בריאה, האחד הוא בפרק א' והשני בפרק ב'. ההבדל הוא שבפרק א' מסופר על הבורא ועל עולם האידיאות. ובפרק ב' מסופר עם התייחסות לחומר. וממש כך בטימיאוס בעמ' 48 (551 במהד' ליבס) מתחיל את סיפור הבריאה מחדש, וחוזר עליו מההתחלה בדרך אחרת עם התייחסות לחומר. וכשלומדים בעיון את הפרטים רואים למה צריך שני סיפורים ושלמים נפרדים ומה ההבדל בזווית ההסתכלות שמצריך את הכפילות וגורם להבדלים בין שני הסיפורים, ומזה רואים כמה מדוייקת ההתאמה בין טימיאוס לספר בראשית עד להתמיה. ומי שלומד את הטקסט של אריסטו בעיניים פקוחות רואה בכל מקום איך הוא עוסק בשני סיפורים אלה בדווקא, וביחסים ביניהם ובצורך שיהיו דווקא שני סיפורים).

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה שקרים וסודות הם תשתית החיים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שקרים וסודות הם תשתית החיים

  1. belowbridge הגיב:

    שלום ר' ניר. תודה רבה על הדברים, חידשת לי הרבה בקריאה שלך את יחסי אדם-אלוהים כ"שקר".
    א. אולי ניתן להציע מונח חריף פחות – יותר כמו משחק(כמו בתיאטרון)?
    ב. "אי אפשר לומר לשני אני צריך אותך לכך וכך, אומרים לו מילים חלולות: אני אוהב אותך. אבל במבט מעמיק אותו צורך דווקא הוא הפירוש האמיתי של אוהב. וכל אלה דברים שבלב שאי אפשר לאמרם, ואומרים להיפך אבל יודעים בעומק הלב למה מתכוונים. לכן כל דת מבוססת על סודות, וממילא גם על שקרים. בלי שקר אין סוד. והאמת לא נמצאת במקום שאין שקרים וסודות. במקום כזה לא צומח עשב. האמת היא בשדה היחסים שבין השקרים לסודות".
    אני לא מבין את זה. למה אי אפשר להגיד "אני צריך אותך, אני לא יכול בלעדייך"? למה זה הורס את הקשר. למה צריך ליצור סודות מלכתחילה? מה רע בעולם שאין בו סודות?

  2. nirstern הגיב:

    שלום,
    תודה על ההקשבה הרגישה (:

    לפעמים אני כותב בקיצוניות על צד אחד ונדמה כאילו אין בכלל צד שני.
    בוודאי יש גם את הרובד הישר והאמיתי, והוא לא פחות קיים ואמיתי. רציתי רק להגעת בכך שמלבד הרובד הבהיר יש גם רובד פחות בהיר, וזה לא סתירה או תחרות, אלא חלק מהמורכבות שאנחנו אמורים להחזיק.

    אחרי שנים ארוכות של לחיות עם אהבה, כשרואים איך היא מתחילה ואיך היא מתפתחת, לומדים לראות שיש בזה מורכבות.
    למשל השאלה עד כמה אני באמת מכיר את מי שאני אוהב, כאדם נפרד ממני עם כל השונות שלו ממני. כמה אני מפרש אותו לפי מי שאני וכמה אני יכול לראות אותו כמו שהוא בלי הפילטרים של הפרשנות שלי שנקבעת לפי מי שאני. דוגמה פשוטה וסכמטית: אני דואג לו במצבים בהם לי היה קשה, ואולי הוא מרגיש בהם שונה, ואולי במצבים שלו קשה אני לא תומך כי לי בעצמי בכלל לא קשה במצבים כאלה. אולי בגלל שמה שמעצבן אותו בכלל לא מפריע לי אז אני לא מבין למה הוא כועס על שטויות, וכו' וכו'. ויש בזה הרבה יותר עדינות ועומק וגוונים כמובן.
    כמה האהבה שלי היא באמת אליו, וכמה היא משהו שבניתי לי בעולם שלי ביני לבין עצמי כי יש לי צורך ורצון לאהוב, והוא משמש לי כמו קולב לתלות עליו את זה. כמה אני בכלל יכול לאהוב מישהו שכל כך שונה ממני, וכמה האהבה מסתירה ממני את השונות.
    אופייני לזוג בתחילת הדרך שהם מגלים דברים זה על זה, ומרגישים איזה פלא כמה אנחנו דומים. רק אחר כך מגלים את השונה ושם זה פחות פשוט. מתעוררת לפעמים השאלה האם אני באמת אוהב את מי שאני מגלה שנמצא איתי, שהוא כל כך שונה ממני ויש בו כל כך הרבה דברים שאני לא מבין ולא מזדהה איתם. או שאהבתי את מי שחשבתי שאני בקשר איתו והוא היה ממש נפלא בכל דבר ודבר. והיה גם מאוד דומה לי, הנפש התאומה. הרצון לראות במי שאני אוהב "נפש תאומה" כמה ממנו הוא אהבה שנשארת בתוך עצמי ולא פוגשת באמת את המישהו האחר שלצידי.

    אם קר ויש רק מעיל אחד ואני רוצה מכל הלב ובשלמות גמורה לתת את המעיל למי שאני אוהב, האהבה צריכה להיות בין שני בני אדם ששניהם נוכחים באופן מלא. חלק מהותי מהנוכחות היא הרצון שלי מהצד שלי, האינטרסים שלי. הם לא יכולים באמת להימחק לגמרי. זה המתח של אהבה, הסתירה הפנימית שמובנית בה, מצד אחד יש איחוד שרוצה להיות מוחלט ומלא, ומצד שני הרי האיחוד המלא הוא ביטול מציאות של כל אחד בפני עצמו, וזה מבטל את האהבה שהיא דווקא בין שניים.
    קיבלתי יותר מפעם אחת נזיפה למה אני לא לפעמים מראה שאני רוצה את המעיל לעצמי, למה אני לא לפעמים מתקוטט עליו. רק אז יש לוויתור ערך ומשמעות ואמירה. רק אז יש מוכחות מורגשת וניתנת לנגיעה של הבן אדם כמו שהוא, על כל חלקיו, באופן מלא טבעי וחי ואמיתי. אחרת האדם נעלם בנוכחות שלו מאחרי הוויתור והאהבה. ומי שכן מתקוטט על המעיל בוודאי גם שם האהבה מחפשת משהו שאינה מוצאת.
    לא לרצות בכלל ללבוש את המעיל כשאני קופא והולך, זה שקר, קר לי. אני רוצה להתחמם. להתקוטט על המעיל זה גם שקר, אני רוצה לתת אותו למי שאני אוהב. אם אני בוחר באחד מהצדדים (לתת או לא לתת את המעיל) הצד השני נכנס ממילא למקום של סוד.

    אנשים בוחרים בן זוג לרוב ממי שהיה איתם בכיתה או בצבא או במקום העבודה וכו'. או באתר היכרויות וכו'. הם נכנסים לאתר היכרויות או למאגר של כיתה צבא וכו', ובוחרים משם מישהו לאהוב. שלב הבחירה קודם לשלב האהבה. בעצם אפשר להחליט לאהוב כל אחד/אחת כל זמן שאין דברים טכניים שמפריעים לחיות ביחד. השלב שבו אני מעוניין למצוא לי מישהו לאהוב אותו, לפני שמצאתי, הוא שלב שבו יש לי צורך שהוא שלי, ביני לבין עצמי. אני בא עם הצורך הזה לאדם שנראה לי נאה ונחמד אבל הוא עדיין זר ועוד לא החלטנו שאנחנו ביחד ועדיין אינני אוהב אותו. בשלב זה אני בודק האם הוא יכול לספק לי את הצורך שלי באופן משביע רצון, כלומר שמשרת את האינטרס שהוא רק שלי, לא שלו.
    אני לא אחליט להתאהב במישהו אם אין לי חשק להתאהב בכלל או אין לי חשק להתאהב דווקא בו, רק כי הוא רוצה את זה. כלומר ההתאהבות היא החלטה שלי למלא אינטרס שהוא רק שלי לבדי, בעיוורון גמור לאינטרס שלו. אני לא בודק אולי יותר כדאי למישהי שמצאה חן בעיני להיות בזוגיות עם מישהו אחר, שיותר מסתבר שיהיה לה טוב איתו, כי הוא אדם יותר טוב ממני. ואז אשדך אותה לו למרות שאני רוצה אותה לעצמי. כלומר אני בא כאן לדאוג רק לעצמי, לא לה.
    אם יש חפיפת אינטרסים והיא מסכימה להיות אהובתי, אז פתאום אני מתחיל לחפש לפעול לפי האינטרס שלה ולהעדיף אותו על האינטרס שלי, וכשקר אתן לה את המעיל. אבל הרי כל המערכת הזו התחילה מאינטרס שהוא לגמרי שלי, כדי למלא צורך שהוא לגמרי שלי. הדאגה לצורך ה"אגואיסטי" שלי לא נעלמת באורח פלא. כעת הצורך האגואיסטי שלי הוא לאהוב אותה ולתת לה את המעיל כשאנחנו על המצדה לפני הזריחה. אבל אם היא פתאום תכתיב לי את צורת האהבה לפי איך שהיא מבינה אותה, היא לא תרצה את המעיל שלי ולא את המצדה, אבל תרצה שאוותר על הרצון שלי להתפרנס ממוזיקה ושאהיה בנקאי כי היא צריכה פרנסה יציבה ומסודרת וזה בעיניה הביטוי הרומנטי היפה לאהבה, שבעל מוותר על החלומות האגואיסטיים שלו ולוקח אחריות על פרנסת משפחתו ועושה את זה ברצון ושמחה מתוך אהבה ונתינה, ולדעתה מוזיקה זה בכלל לא דבר חשוב. האם גם נתינה של מעילים כאלה תראה לי רומנטית ויפה ומספקת באותה מידה?
    האם נכון הוא מבחינת האהבה להסכים לזה או להתקוטט על זה. ואם אתקוטט על זה כדי להישאר מי שאני, להישאר חי ונוכח ושמח, אם אנצח בריב הזה האם היא תישאר חיה ושמחה ונוכחת או שהיא תרגיש נמחקת כקרבן לגחמות אנוכיות של בעל שאכפת לו רק מהתחביבים שלו ולא מהנתינה הבסיסית למשפחתו.

    אלה דברים מאוד עדינים ועמוקים ודקים ומורכבים ושונים מאוד אצל כל אחד. אלה קפלים וסבך של חיים. כתבתי אילוסטרציות מאוד גסות ושטחיות רק לרמוז בכללות על מה אני מדבר.

    ויש גם אהבה שלמה ואמיתית פשוטה וכנה בלי כל הסיבוכים האלה. נתינה פשוטה מלאה של הלב בלי סייגים בשמחה ורצון והדדיות. בוודאי. וזה תמיד גם וגם, בלי האהבה הפשוטה אי אפשר היה להצליח למרות כל המורכבויות האלה. אבל מצד שני בלי מודעות לצד המורכב האהבה הפשוטה תהיה רומנטיקה מתקתקה מהסרטים שקיימת רק במישור שטחי מלאכותי וסופה בהכרח לדעוך תוך זמן מה.

    • nirstern הגיב:

      רציתי להבהיר, לא באתי כאן לדבר על ייעוץ נישואין או משהו כזה. גם לא אמרתי בנושא החשוב הזה כאן שום דבר חדש או חכם או מועיל. הנושא שהתכוונתי אליו הוא החיים הדתיים , חיי אמונה של אדם מול אלוהיו. שם יש פחות מודעות לאספקטים האלה, יש פחות חופש להסתכל בעיניים פקוחות על היחסים. הרבה פסוקים והרבה פחדים. גם מדובר בעניין יותר מופשט, יותר קשה לראות אותו כמציאות קונקרטית וברורה. בנושא של היחס הדתי ניסיתי לתרום את ההשוואה שיש בין יחסי נישואין ליחסים הדתיים בזווית שכתבתי. כמובן החיים הזוגיים והחיים הדתיים הם לא יחסים זהים ואפילו לא דומים, ועדיין יש לפעמים ללמוד מזה על זה דברים מסויימים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s