אחדות העולם

(העתק מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 35 הערות על ספר החוקים מאת אפלטון)

אפלטון, ספר החוקים מעמ' 902:

2017-11-10 17_47_58-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf - Foxit Reader.jpg

2017-11-10 17_34_18-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf _ - Foxit Reader2017-11-10 17_34_35-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf _ - Foxit Reader2017-11-10 17_39_30-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf - Foxit Reader2017-11-10 17_40_08-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf - Foxit Reader

קישור הדברים צריך ביאור.

הוא פונה למי שסבור שהאל אינו משגיח על מעשי האדם כיוון שהם פרטים קטנים.

הוא מתחיל מכך שבני האדם הם מקניהם של האלים ומהטובים שבהם, וכמו שבמלאכת הרפואה או הספנות או הבנאות יש לפרטים הקטנים חשיבות מכרעת, ובעל מלאכה טוב לא מתעלם מהם, כך לא יתעלמו האלים בטיפול במקניהם מהפרטים הקטנים.

אחר כך הוא מוסיף דברי לחש, דהיינו דברים יותר עמוקים, מצד הפנימיות. בהמשך נראה שעד כאן ההסבר מתאים לתפישת האלים שהיהת נהוגה בזמנו, ושהוא נמנע מלסתור אותה בגלוי. מכאן הוא מסביר במהלך שמתאים רק לתפישה מונותאיסטית.

.

הוא אומר מה שנאמר בביאור היטב ויפה גם במורה נבוכים חלק א' פרק ע"ב. הבריאה כולה היא גוף חי אחד. ממש כמו שיש איברים לגוף האדם כך כל הנמצאים הם איברים בגוף האחד שהוא הבריאה כולה. זה משל מוכר ומפורסם. אמנם רוב היודעים את המשל הזה לומדים ממנו משהו לגבי עצמם, להבין שה"אני" שלי מוגבל ומצומצם ותלוי וחלק ממנו הוא ההזדהות עם הזולת ותחושת השייכות והאחריות כלפי הזולת והעולם, ושצריך לקבל ולא לקחת, ושקבלה ונתינה באים ביחד, ועוד כיו"ב עניינים הנוגעים לפרט. אמנם לתפוש ממש את אותו גוף חי אחד, לראות בו גוף חי כמו שאני רואה את חברי כגוף חי, מזה רחוקים גם רוב אלה שמכירים את המשל הזה. וביותר שאת חברי אני מזהה כגוף חי שלם מנקודת מבט חיצונית לו. את הגוף שהוא העולם האחד עלי לראות מבפנים, כאיבר שלו. אין לנו בכלל היכרות עם דרך הסתכלות כזו. אנחנו רגילים מאוד לראות את עצמנו כיחידה סגורה. מי שהוא בעל מדרגה בחכמה יכול להבין שהאמת מחייבת שלא לחיות כחיית טרף אלא כחלק מתוך השלם באופנים שכתבתי לעיל. ועדיין התפישה העצמית שלנו היא של יחידה סגורה שצריכה להתנהג באופן מוסרי וטוב כיוון שיש לה ידיעה שהיא לא יכולה להתקיים כפרודה נפרדת בעולם. אבל לתפוש את עצמנו רק כאיבר ואל כיחידה סגרורה שלמה, כגוף שלם בפני עצמו, ורק מזה יכול להיפתח הצוהר לראות באמת את ההעולם כגוף חי ממש, לזה כל כך אין לנו רגילות וחינוך ותרבות שזה כמעט בלתי אפשרי. לכן אין בינינו אנשים בעלי אמונה דתית באל.

.

.

במורה נבוכים א' ע"ב מתחיל: "דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם, ואין רקות בו כלל, כו'"

וממשיך שם:

"הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו"

במקום אחר ביארתי שאצל הרמב"ם (וכן אריסטו ואפלטון) מופת אין פירושו להכריח מישהו אחר לקבל נגד רצונו, אלא להתבונן בעצמי לראות את הדבר בראייה שכלית שהיא כמו ראיית העין הגשמית. כלומר אני יכול להאמין שיש אלוה כיוון שיש מסורת על מעמד הר סיני ואי אפשר שהיא שקר, אבל עדיין לא ראיתי בעיני שיש אלוה. הרי מי שמאמין מסיבות כאלה משתוקק שהאלוה יתגלה לפניו בדרך נס וידבר איתו כמו שדיבר עם משה מתטך הסננה או כמו שדיבר עם כל העם במעמד הר סיני וכיו"ב. והרי הוא כבר יודע שיש אלוה כיוון שהוא יודע שאבותינו לא הנחילונו שקר במסורת שלהם. אלא הידיעה מכח המסורת היא מה שאפלטון מכנה סברא נכונה שאינה ידיעה. ידיעה היא כמו והאדם ידע את חוה אשתו. היא חיבור ממשי. כמו שאומרים למי שנולד לו ילד ראשון, עכשיו אתה יודע מה זה להיות אבא. והרי מקודם ידע היטב מה זה להיות אבא, ואחרי שנולד לו ילד לא התחדשה לו שום ידיעה מסוג הידיעות השטחיות הנקראות מדעיות או מילוניות או לוגיות וכל כיו"ב. אבל וודאי נוספה לו ידיעה מה זה אב ומה זה ילד, כי קודם היתה לו רק סברה נכונה ואמונה נכונה וכעת יש לו ידיעה שהיא חיבור גמור עם הדבר. לכן יש צורך במופתים על מציאות האל, מופת הוא הפניית עין השכל להסתכל על התנועה או הכרחיות ואפשרות המציאות וכיו"ב, ועל ידי זה לדעת את מציאות האל כמו שראה אותו ממש פנים אל פנים. שהרי על ידי התנועה האל מתגלה.

והרמב"ם אומר שלדעת שהאל אחד, ואיך הוא ברא את הבריאה, שהאחד ברא אחד, לשם כך צריך ללמוד לראות את העולם כגוף אחד חי וממשי, וראיה שהיא מבפנים כאיבר.

בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב הרמב"ם:  "לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

הבורא יודע רק את עצמו. מידיעתו את עצמו נובעת ידיעת כל הנבראים, משום שהם נסמכים לו בהווייתם. כלומר מציאותם היא בתוך מציאותו ולא מחוץ לה. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 3 הארכתי בזה.

האיבר בתוך הגוף גם כן נסמך לגוף בהווייתו ומכיר את הגוף מבפנים למציאותו של הגוף ולא מבחוץ לו. אנשים מחפשים להשיג משהו לגבי האל ברעב גדול, לומדים הרבה, עוסקים בכל מיני מיסטיקה ותפילה וכיו"ב, לחפש קרבת האל. אבל החיפוש הוא לא בכיוון הנכון, הם מחפשים כלפי חוץ. כי התפישה הכי בסיסית שלהם היא שאני הוא מציאות גמורה בפני עצמה, ולכן האל בהכרח מחוץ לי באיזשהם שמיים רחוקים שיש להעפיל אליהם. אמנם התורה כבר צווחת לא בשמיי היא ולא מעבר לים כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. זה קרוב מאוד כיוון שעצם המציאות שלי היא האל. הוא נמצא במציאותי שלי. כי אין לי מציאות נפרדת. לעיל ברשימה 3 התבאר שלנברא יש רק מהות ולא מציאות כלל. אבל המבוא לז ההו אלפחות לתפוש שאין לי מציאות גמורה אלא רק של איבר בגוף, והאיבר תופש את הגוף מבפנים, והגוף קרוב אליו מאוד בפיך ובלבבך. כשאיבר רוצה לתפוש משהו מהגוף שהוא בתוכו הוא לא מחפש רחוק, לא מנסה להעפיל לשמיים. להיפך, הוא מסתכל על מציאותו שלו ורואה משם איך הוא בתוך גוף שקיים יותר ממנו ומהגוף הוא מקבל את קיומו.

.

.

.

אפלטון כותב כאן:

2017-11-10 18_37_16-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf - Foxit Reader

לכאורה לא ברור מה הקשר בין הדברים. אנו מדברים על תשומת הלב למעשים קטנים של בני אדם ועל השאלה האם יש עליהם שכר ועונש. והוא פתח בביאור שהעולם הוא גוף אחד שזה בוודאי שייך לנושא בו הוא עוסק, וממשיך שיש שכר לצדיקים ועונש לרשעים. אמנם העניין של להוציא מים מתוך האש לכאורה לא ברור מה הקשר שלו למהלך הדברים הכללי העוסק בשכר ועונש על מעשי האדם.

.

ברור שהמציאות נבראה כנקודה התחלתית שממנה הכל יוצא אל הפועל, כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א'. היציאה אל הפועל היא היא הזמן כמו שכתב אריסטו, היא היא התנועה. היא החיבור בין הבורא לנבראים כמו שביארתי במקום אחר על פי הרמב"ן והמהר"ל.

לכן אם הבורא רוצה לברוא מים, הדרך היא להוציא את המים מהאש, שכבר יש טבע ויש עולם ודברים לא מתחדשים יותר יש מאין אלא רק יש מיש, ולכן המים צריכים להתחדש ממשהו, והם יכולים להתחדש מכל דבר, ולמשל מאש.

במסכת תענית כ"ה א' נאמר שבתו של רבי חנינא שמה בטעות חומץ בנר של שבת במקום שמן, והוא אמר: מי שאמר לשמן וידלק הוא יאמר לחומץ וידלק. הוא לא אמר לה שכיוון שהבורא כל יכול הוא יכול להדליק גם שלא לפי הטבע. שאם כן יכול שתדלק אש בלי חומץ ובלי שום דבר אחר. אלא בוודאי אין הכוונה שיעשה הבורא ביטול של הטבע, אלא רק ישנה את החוק המסויים הזה של הטבע. ומה אכפת אם יש חוק כזה או כזה.

לכן אם היה הבורא רוצה לברוא מים היה יכול לעשות חוק טבע שמים מתהווים מאש כמו שאש יכולה להתהוות מחומץ.

אמנם נאמר ברש"י שם שמייד כשיצאה השבת והיה מותר לכבות את האש כיבה רבי חנינא את האש של מעשה ניסים. כי יש בז היציאה מהטבע, ויש הבדל האם החוק הוא שאש יוצאת משמן או מחומץ. וכן מה שכתב כאן אפלטון שהאלים יכלו לקבוע שהחוק הוא שמים מתהווים מאש, אין זו דרך מתקבלת.

והטעם ביאר כאן אפלטון שחוק הטבע הוא ליצור ריבוי מתוך אחדות או אחדות מתוך ריבוי, וליצור מים מאש אינו לא זה ולא זה. וצריך הבנה מה הכוונה, ולמה מזה מוכרח שיש שכר ועונש על מעשי בני האדם, שהרי זה נושא הדיון והמבוקש להוכיח.

.

הנה בגוף האדם מה שבכלי הדם זורם דווקא דם ולא מים, אין זה חוק מקרי שהיה יכול להיות באופן אחר. אלא מעצם המהות היסודית של מהו אדם נגזר בהכרח גמור שמה שיזרום בעורקיו יהיה דווקא דם ולא נוזל אחר. ושהוא ינשום אויר בריאותיו ויאכל מזון ויעכל אותו במעיו וכל כיו"ב.

העניין הוא שהפרטים המהותיים, שהם מהעצמות, הם גילוי של הכלל כולו שמקופל בתוך אותו פרט. העובדה שבעורקי האדם זורם דם למתבונן היטב ולעומק כראוי מתגלה ממנה כל מה שניתן לדעת על מהותו של האדם. לכן זרימת הדם היא פרט מהותי, שהוא בגדר עצם ולא מקרה. זה פירוש ההגדרה של פרט מהותי בהבדל מפרט מקרי (כמו למשל מחלה חולפת), שהפרט המהותי הוא הצורה הכללית כולה מקופלת ורמוזה. וכל איבר הוא רמז אחר ואופן קיפול אחר של הצורה הכללית המהותית של האדם השלם.

אפלטון כותב שאילו הבורא היה יוצר מים מאש בלי לשוות לנגד עיניו את השלמות היצירה היתה כבדה, אבל אם הוא יוצר ריבוי מהאחדות או אחדות מהריבוי היצירה קלה.

הרמב"ם במורה נבוכים א' ע"ב שהבאתי כתב: ""הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו"

וקשה, כי האחד הוא הבורא הוא אחד פשוט לגמרי שאין בו חלקים כלל. מה שגוף האדם הוא אחד זהו אחד שמורכב מחלקים שונים זה מזה, ואין שום דמיון בין האופנים של "אחד", ואין בזה שום ריכוך ושום יישוב לשאלה החמורה איך האחד ברא ריבוי. למשל אומרים שמכונית היא עצם אחד, שמורכב מהרבה חלקים, ברגים, גלגלי שיניים, חלקי גומי וכל כיו"ב. האחדות שלה נובעת מהיותה אידיאה אחת. ועדיין בוודאי שיש בה ריבוי של חלקים רבים ולא שייך כלל לדמות אחדות כזו לאחדותו של הבורא בעצמו.

אמנם הביאור הוא שהאיברים בגוף כיוון שהם מעצמותו של הגוף ולא מקריים לו, כל איבר הוא אופן גילוי של השלם כולו. וכל חלק של איבר גם הוא אופן של גילוי של השלם כולו וכך עד החלק הכי קטן. ונמצא שאין שום דבר מלבד השלם כולו כאחד פשוט. החלקים הם כמו שיש מראה מלוטשת להרבה משטחים שכל אחד מהם בזווית אחרת, או מראה שבורה לרסיסים, שאדם העומד מולה יראה את עצמו משתקף בהרבה בבואות שונות שכל אחת מהן בגודל אחר ואולי מעוותת בעיוות אחר, אבל אין כאן אלא רק דמותו של אותו אדם עצמו ולא שום דבר אחר. וכך האחד הבורא משתקף בכללות העולם וגם בכל איבר ממנו ובכל חלק של איבר, ולכן כשמתבוננים הכל הוא רק האחד עצמו ואין כאן חלקים שונים זה מזה ולכן יש כאן אחד שברא אחד. ההשתקפות היא הבריאה, ויש רק השתקפות אחת בכל רסיסי האספקלריא.

זו כוונת אפלטון שכתב שהבורא בורא את המים לא על ידי שמחליט באופן מקרי שבאש יהיו מים בכח והוא מיציא את המים לפועל מתוך האש, וכמו כן היה יכול גם להוציא אותם מתוך האורי או העפר, אלא הבורא מוציא את המים בדרך של אחדות מתוך ריבוי או ריבוי מתוך אחדות. מה שהעולם כולו הוא דבר אחד שנאצל מהבורא ומגלה עליו בדרך שהבורא נודע על ידי מעשיו, וכמו שהארכתי בזה בהקדמות על הביאור למורה נבוכים, מכתיב את סדרם ומקומם ועניינם ותנועתם של כל החלקים של אותו גוף אחד ואת הסדר מי נמצא בתוך מי בכח ומי יוצא אל הפועל מתוך מי ובאיזו דרך, כי הסדר הזה מאחד את כל האיברים להיות גוף אחד ולכן צורת הגוף האחד, הסדר שלו, הארגון שהוא מאורגן בו, הרמוניה שלו, שהוא מנגן, מכתיבים את סדר השתלשלות הדברים והתהוותם, וכך בכל פרט שהוא בעצמו גם גוף אחד לגבי כל החלקים שמהם הוא מורכב, עולה מזה שהכל הוא אחד לגמרי והכל מתרחש בהכרח גמור מתוך האחדות. וגם הבחירה החופשית יש לה מקום בתוך זה מהיכן עד היכן, שהרי אדם לא יכול לבחור לעוף כמו ציפור אלא יש תחום לבחירה שנובע מהסדר הכללי המוכרח, ויש צד שבו הכל צפוי שהכל הוא אחדות פשוטה ממש בלי חלקים. ולכן המים לא מתהווים מאש והחומץ לא דולק. והגמול הטוב לצדיקים והעונש לרשעים גם הוא נובע מאותה אחדות והוא מתוך הסדר העצמי שבה, ואין זה דב רמקרי כמו חוקי בשר ודם שהמלך מחליט שמי שגנב מקבל עשרים מלקות והיה יכול לענשו בשלושים או ארבעים מלקות ובמקרה החליט על עשרים מלקות. אלא זה כמו שהגוף פולט ליחה לא בריאה וכיו"ב שזה מעצמותו וקורה מאליו מכח אחדותו של הגוף. וזה שכתב אפלטון שלכן הדרך שבה עושה האל את העניין של שכר ועונש אינה כבדה. הכוונה אינה שיש משהו שקשה לאל לעשות, אלא שהוא לא עושה מאומה, הוא באחדות פשוטה. והרי להגיב על מעשי בני האדם, שאם אדם חטא האל מגיב כך וכך, ואם עשה טוב האל מגיב כך וכך, יש בזה שינוי והיפעלות באל וזה לא יתכן. וזו הכוונה שהאל לא מנהיג את העולם באופן כבד, היינו שצריך להגיב על מעשים שחיצוניים לו. אלא הוא מנהיג בדרך קלה, כי הוא לא עושה מאומה, הוא אחד פשוט שאין בו שינוי והיפעלות, אלא הוא רק אחד ותו לא. ואחדותו היא היא שבה נענש הרשע ובה מקבל שכר הצדיק. שהאחד הוא גוף שמצורתו נובע סדר האיברים שבו, וסדר האיברים הוא כך שהרע מתארגן להיות כאן והטוב כאן. וכמו שרעי יוצא מהמעיים לחוץ ומזון נספג מהמעיים נימה, והכל בעמקו הוא רק העובדה הנצחית הבלתי משתנה שהגוף אחד עם עצמו ועם מה שמחוץ לו. צורת הגוף, האידיאה שלו, היא האחדות שבו, שבה הוא בבואה של האל, וכל איבר הוא גם בבואה של אותו אל, וההזנה ההיא גילוי של האחדות שאין לו מציאות משלו והוא אחד עם העולם בכך שהוא מתכלה ללא הרף ומכלה את העולם ללא הר על ידי שמעכל מזון, ומחזיר לעולם את הרעי, והתנועה הזו של הזנה ועיכול והוצאת רעי היא תנועה של אחדות וגילוי האחד, ובזה עצמו הרע מוצא את מקומו בחוץ והטוב בפנים וכל זה לא נכון לומר שנעשה מאליו אלא בעומק לא נעשה כלל אלא זוהי האחדות הנצחית הפשוטה הבלתי משתנה שאין בה עשייה כלל.  שהתנועה אינה דבר שנמצא מחוץ לנצחיות הקבועה הבלתי משתנה, שהרי התנועה אינה דבר בכלל שאינה קיימת שהיא רק התגלות בלי קיום כמו שגלי הים מתגלים כגלים שהם דבר נפרד ממי הים, ואפשר לתאר את צורתם ומהותם, ועדיין אין שם מאומה מלבד תנועה של המים. ויש עוד הרבה להעמיק בזה ולגלות נפלאות לאין שיעור ובמקום כלשהו אוזלת היכולת לדבר בזה בלי שעיקר העניין נאמר.

 

.

 

ובחוקים עמ' 905 כותב שהאחדות מנהלת גם את המעשים שנראים כחטאים. וזה על דרך שביאר הרמח"ל בספר דעת תבונות שיש מהלך של אחדות עליונה ששום דבר לא יוצא ממנה גם מה שנראה כהיפך רצונו ית'.

2017-11-10 22_04_02-כתבי אפלטון (כרך ד).pdf - Foxit Reader.jpg

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אחדות העולם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אחדות העולם

  1. יניב הגיב:

    מעניין… מה שאתה כותב פה די מתיישב עם הקבלה. לפי מה שהבנתי ממך אפלטון טוען שהאל אינו מתערב בחיי האדם בצורה ישירה אלא דרך מערכת החוקים של העולם האחד שנברא. בקבלה, האל – האין סוף, גם אינו משתנה לעולם אלא אורו מתלבש ויורד דרך מערכת הספירות שהן בעצם מגיבות למעשי האדם. מעניין יהיה לקרוא ביאורים שלך על הזוהר או על כתבי האר"י.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s