ביסוד המוסר

בעומק הבנת יסוד המוסר.

פוליטיאה מאת אפלטון ספר א'

עמ' 339 [בעימוד הסטנדרטי]

תראסימאכוס טוען שהצדק הוא תועלתו של החזק יותר.

לדבריו גם עשיית תועלתו של החזק על ידי המשועבדים על ידו היא צדק.

אחר כך הוא אומר שכדאי לו לאדם להיות רשע יותר מאשר להיות צדיק.

בעמ' 348 שואל סוקרטס את תראסימאכוס האם אינו קורא לאחד מהם (הצדקה והעוול) סגולה טובה ולשני קלקלה (אחר כך מוסיך "או עניין מגונה"). ותראסימאכוס משיב שהוא קורא לעוול סגולה טובה ולצדקה קלקלה. ומסכים לדברי סוקרטס שהוא יטען ליופיו וחוסנו של העוול וייחס לו שאר הסגולות שאנו מייחסים לצדק.

בעמ' 336 אומר תראסימאכוס שסוקרטס יאמר לגבי הצדק שהוא 'מה שדרוש' או 'מה שמועיל' או 'כדאי' או 'מביא שכר' או 'מסייע את בעליו'. וסוקרטס במהלך הדברים מסכים שכל דעתו לגבי הצדק.

יש להבין, לדעת תראסימאכוס שהרשע הוא הצדק והוא הסגולה הטובה והוא היפה, והצדקה היא קלקלה וגנות, למה הרשע לא נקרא צדקה והצדקה לא נקראת רשע?

אפשר להסביר שלפי תראסימאכוס ההמון הנבער מכנה את הרצון לא לקחת משל אחרים ולא לפגוע בהם ולא לרצות שיהיה לו יותר מלהם והרצון להיטיב להם בשם 'צדקה' בטעות, ובאמת זה נקרא רשע ועוול. וההמון מכנה את הרצון לקחת לעצמו משל אחרים ולשעבד אותם עצמם בלי לחשוש מלפגוע בהם בשם 'רשע' ו'עוול' בטעות, ובאמת זה נקרא צדקה וחסידות.

אמנם המעיין בלשון ובתוכן היטב יראה שזה לא נטען.

נראה מכל זה שהכינוי צדיק וחסיד וכיו"ב למי שרוצה להיטיב לאחרים ולהימנע מלהזיק להם, והכינוי רשע למי שרוצה להזיק ולקחת לעצמו, מתייחסים לתחושה רגשית הנוטה לייחס שמות אלה לתכונות אלה. מדובר על תכונות אופי ועל רגשות שעולים בנו כלפי אותן תכונות.

כיוון שהשמות האלה נובעים מרגש בלבד ולא מעיון שכלי אין להם שום חשיבות לגבי חקר האמת ואין מקום לעסוק בהם, ושני הצדדים בדיון מניחים להם ומשתמשים בהם כפי הרגל הלשון.

הבחינה האמיתית השכלית לגבי מהו צדק תלויה רק במה כדאי. ועל הכדאיות יש דיון חריף האם כדאי יותר להיות אדם שרוצה הכל לעצמו ולא אכפת לו מאחרים או להיפך.

עולה מזה שאין בכלל, גם לא לדעת סוקראטס, איזשהו "מוסר" או "צו מוסרי" כלשהו שלפיו יש להיטיב לאחרים ולהימנע מלהזיק להם. לדברי הכל הכל נבחן רק לפי הכדאיות לעצמו, ומה שכדאי הוא הצדק והסגולה הטובה והיפה, ומה שהוא היפך הכדאיות הוא הקלקלה והמגונה. המחלוקת היא רק מה כדאי.

ניטשה היטיב להבחין שמה שאנו מכנים מוסר וצדק, והכוונה לאלטרואיזם, דאגה לטובת הזולת והקדמתה לטובת עצמו, זה אינו רגש אותנטי והוא מנוגד לטבע האדם. שום אדם לא עושה כך באופן אותנטי אלא רק מכח מוסכמות חברתיות, רגשי אשמה, וכיו"ב. הוא מצא ששורשי המוסר האלטרואיסטי הוא ברשת שטוו החלשים להתגבר על החזקים, ומצא אותו מכוער ומגונה כרשת עכביש עבשה ורעילה, כפי שמתאר יפה בכתביו.

אמנם מסקנתו שגויה. הוא מסיק מזה שהמוסר היפה הטבעי והנכון והאותנטי הוא כדברי תראסימאכוס כאן שהחזקים ישעבדו את החלשים ויקחו את אשר להם.

.

.

נאמר במסכת אבות פ"ה משנה י"ט:

"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו.

ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע.

עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.

עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע.

תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח), להנחיל אהבי יש, ואצרתיהם אמלא.

אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה), ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך."

.
נמסר בשם הבעל שם טוב שהקשה על הלשון "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?".
ניסוח של "מה בין וכו'" מתאים כשיש שני דברים שנראים לכאורה אותו הדבר, ואנחנו מחפשים את ההבדל שיפריד ביניהם.
לדוגמה במשנה מסכת מגילה פרק א' משנה ה':

"אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד. אין בין שבת ליום הכיפורים, אלא שזה זדונו בידי אדם, וזה זדונו בהיכרת."

.

אפשר לשאול מה בין חמור לפרד כי הם דומים ויש הבדלים מעטים שאפשר למנות אותם. אבל אי אפשר לשאול מה בין חמור לדג או מה בין אש למים או מה בין קו ישר לטעם חריף. לכאורה היינו חושבים שאין שום דמיון בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. מהמשנה למדנו שיש דמיון גדול שהוא רב על ההבדלים עד שקשה למצוא את ההבדלים והמשנה חוקרת למצוא אותם. על זה שואל הבעל שם טוב מהו הדמיון.

ההסבר שלו שבין תלמידי אברהם אבינו ובין תלמידי בלעם הרשע רוצים לתועלת עצמם. אלה ואלה רוצים להתגדל ולהיות קיימים יותר ולזכות בחלק הטוב והגדול והנמצא באופן חזק ואמיתי יותר. שניהם רוצים להיות יותר 'יש' מהאחרים. להיות גזע ושורש ולא רק ענף.

ואם כך קשה מה בכל זאת ההבדל? והתשובה היא שהאמת היא שמי שנזהר מלפגוע באחרים ומיטיב להם, נעשה גבוה מהם וקיים יותר מהם. הוא נעשה משפיע ביחס אליהם והם מקבלים מציאות ממנו כי הוא דומה יותר למקור האחד של המציאות. כתבתי בזה יותר כאן

.

.

מי שיש לו שכל ומשיג את תורת האידיאות ומכיר בכך שהדברים בעולם נובעים כולם ממקור אחד, ויש בהם היררכיה עד הפרט הקטן ביותר, שכל עצם מיתוש קטן עד הגלגלים העליונים מקבל מציאות מדבר מה שגבוה ממנו בסדר הסיבה והמסובב, עד הסיבה הראשונה. והסדר הזה הוא שכל מדרגה נחשבת כצורה ביחס למדרגה שתחתיה שהיא נחשבת חומר ביחס למה שמעליה, וזו הרי תורת האידיאות של אפלטון, שהכל הוא צור הוחומר, והצורה היא יסוד האחדות שבעולם והחומר יסוד הריבוי והתנועה.

וכל מי שמשפיע על חבירו קיים יותר ממנו, הוא 'יש' יותר ממנו, הוא נעלה עליו. ולכן כדאי לי להיות משפיע ולא מקבל.

וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב':

"ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול."

.

מי שאין לו שכל אלא רק דמיון ומילים, ואינו רואה את המבנה של אחדות וריבוי, אידיאות וחומר, אצלו המיאות היא רק אוסף פרטים מפוזרים. ולפי השגתו מי שאוסף לעצמו יותר פרטים כאלה הוא זה שזוכה ליותר 'יש', יותר קיום וממילא יותר אושר.

.

.

לפי תראסימאכוס אין זה שאין מוסר וצדק כלל ואנשים ובעלי חיים שווים. שהרי הוא קור אלזה צדק וחשוב לו לדון מהו הצדק, וראיה גמורה היא בכך שהוא אומר שלחלשים צדק הוא לעבוד עבור החזקים. ואם הכוונה שאין צדק ומוסר כלל הרי החלשים יעשו כל שבכוחם למרוד או לברוח מעבדותם כמו כל בעלי חיים שמשעבדים אותם ומה שייך לומר שהצדק הוא שהם יעבדו.

יש כאן יסוד עמוק מאוד, שהוא גם יסוד של אפלטון.

נראה לנו מובן מאליו שכל בעל חיים, וגם האנשים שאנו מכנים רעים, רוצים לקחת הכל לעצמם, לאכול ככל יכולתם, ולחטוף משל האחרים ככל יכולתם וכל כיו"ב.

אבל למה זה כך? למה כל דבר חי רוצה להמשיך לחיות, ולגדול ולהתפתח ולהשתלט ככל האפשר? התשובה המקובלת היא כי הוא חושב או מרגיש שזה נעים לו. אמנם עדיין צריך הסבר, הרי זה נעים לו כי רצונו מתמלא, והשאלה למה יש לו רצון לזה?

חושבים שיש לו רצון לזה כי זה נעים, אבל הרי לא מדובר על הנאת החושים במובן הפשוט של אכילה שתיה בעילה התחממות בחורף וכל כיו"ב. וגם בהנאות האלה אומר אפלטון שמה שמהנה בהן הוא משום שזה מילוי חסרון. רק שם החסרון מובן, חסר מזון או שתיה או חום וכיו"ב, ואז כשהו אמתמלא יש הנאה במילוי. והראיה היא שכשהחסרון כבר מלא שוב אין בזה שום הנאה, והרי זו אינה הנאה מחמת עצמה אלא רק משום מילוי החסרון.

אמנם לצבור גדולה וכבוד ושלטון וכח וממון אין לזה שייכות לחסרונות כגון מילוי רעב וצמא. לא מובן מה החסרון שמתמלא בזה. וגם הרי אין בזה שובע ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכך עד בלי די. לאנשים אין הסבר למה הם חפצים בזה.

אלא ההסבר לזה הוא משום שהמציאות היא השפעה ממקור אחד שהוא לבדו בעל המציאות, כלומר מוכרח המציאות, והוא משפיע את המציאות לנבראים הרבים. וכמו שכתב הרמב"ם בתחילת יסודי התורה:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."

ונתבאר לעיל ברשימה 3 שזה לא דוגמה דתית או דבר שנודע מכח נבואה אלא שזה הכרח פילוסופי גמור, מכח הגיונו של אבן סינא וכמבואר שם והוא מיוסד על אריסטו כמו שכתב המורה בחלק ב' פרק א'.

.

ושם בפרק ב' מיסודי התורה כתב:

"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

כו'…

נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

.

לנבראים אין מציאות כלל, גם כשהבורא משפיע עליהם שתהיה להם מציאות זה רק התחלת מציאות שנזקקת להשפעה מתמדת שאם תיפסק מייד מציאותם תיבטל. המציאות היא היסוד האלוהי של מה שיש. אני זה מי שאני, העובדה שאני קיים במציאות זה החלק שהוא הבורא. כך אנחנו קרובים ומחוברים. לכן הוא יודע רק את עצמו והוא בכל זאת יודע אותי, ידיעתו אותי היא אחת עם ידיעתו את עצמו כי אני נסמך לו במציאותי. כי מציאותי היא הוא.

אבן סינא חילק בין מהות למציאות. ושאלו איך תיתכן מהות בלי שתהיה לה מציאות. ומדובר בוודאי על כל מציאות, גם על מציאות במחשבה ובכח ולא רק על מציאות בפועל. וברשימה 3 הארכתי לבאר בזה והכרחתי שכך הוא (וכך נכתב בפירוש גם בערך המטאפיזיקה של אבן סינא באנציקלופדיה הפילוסופית האינטרנטית של אוני' סטאנפורד). ושאלו על אבן סינא כיצד יתכן שתהיה מהות אם אין לה מציאות כלל גם לא מציאות של מחשבה. והתשובה שבאמת אין מהות בלי שיש לה מציאות. אלא אחרי שכבר יש למהות גם מציאות, אז אפשר לנתח בשכל את העצם שהוא מהות וגם מציאות ולהסתכל על המציאות שלו כבחינה נפרדת מהמהות שלו. וזה משום שלא יתכן שמציאותו היא שלו אלא היא של הבורא, והבורא במציאות של עצמו הניח בה מהות של נברא. הבורא כשברא את הנברא הוא ברא רק את מהותו ולא את מציאותו, והמציאות שבה הושם הנברא ומצוי בה היא מציאותו של הבורא ולא של הנברא. זה הניתוח העולה מהבוננות על דבר שכבר יש לו גם מציאות וגם מהות, ולא שייתכן מהות בלי מציאות.

המציאות האלוהית היא אחת פשוטה ובלתי מוגבלת. כשהיא מתחברת למהות של פרט מוגבל היא גורמת לו להתפשט עם מהותו לכיוון של מציאות פשוטה ולא מוגבלת. לכן הוא חפץ בנצח, לא למות, או לפחות לקיים את המין על ידי העמדת צאצאים. ולהתפשט במרחב עד אינסוף. מבחינת אותו פרט יחיד כל דבר מלבדו הוא כמו משהו שקיים מלבד האל, והוא עבודה זרה שבהכרח להאביד אותה או לאכול אותה על דרך שנאמר אכילה במלחמה נגד אוייב.

.

.

באחד מספריו כותב טולסטוי את ההתבוננות, כהארה של התגלות, שהמציאות היא כמו כדור שמתוכו בוקעים הנמצאים וכל אחד מהם מנסה למלא את כל שטח הכדור והם מתגוששים עד שנלחמים וחוזרים פנימה לכדור וכן הלאה תמיד. אינני זוכר כעת את מקומו ואת דיוק הדברים.

כשהמגמה היא החוצה, להתפשט על כל שטח הכדור, זהו כתלמידי בלעם הרשע ונאבדים מכח ההתפשטות עצמה שהיא הגורמת לאבדן, כי היא מנסה להשיג מציאות שלמה וזה לא ייתכן לנברא. וכשהמגמה היא פנימה להתייחס לנביעה שנובעת מתוכיותו של הכדור, לבטל את מציאותו הפרטית למציאות הבורא, עשה רצונך כרצונו, ואז הוא עושה רצונו כרצונך, ומתקיים והלכת בדרכיו מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום,  וכך הפרט נעשה עניו, שאינו מבקש מציאות שלמה לעצמו, להיות כמו האל, להתחרות באל, אלא מוותר לאל על כך שהמציאות היא רק של האל. והוא נעשה בעל חסד, שהוא משפיע את המציאות הלאה, בהכרה שאינה שלו.  ואז הוא קיים לנצח כנסמך על מציאותו של האל, כמהות בלי מציאות, שזה עומק שורש הענווה. וכמו שאמרו ואנחנו מה, ואמר ואנכי עפר ואפר.

מכל מקום כך או כך נביעת המציאות מהאל היא דבר קדוש, היא התכלית העליונה, היא החיים.

תראסימאכוס אומר שמה שהחזק נוטל לעצמו זהו צדק, יש לו אינטואיציה שזה האופן שבו המציאות נובעת. ומה שהחלש מתנגד לזה זהו פגיעה בנביעת המציאות. זה אהבת מוות ולא אהבת חיים. מי שחלש הוא פחות חי, הוא אנמי, כבוי, שוקע, מעופש, חולה ומכוער. החזק הוא הבריא והחי, השופע והיפה. פה נמצאת נביעת החיים של העולם. ולכן זה הצדק והיפה והמוסרי במובן הנעלה. לכן גם החלשים צריכים להכיר שזה הצדק – שיעבדו למען החזק.  וסוקראטס חולק כייון שהתפשטות החוצה מביאה לידי אבדון וביטול המציאות, והתכנסות פנימה להיות עניו ובעל חסד היא הגורמת למציאות להתקיים באמת ולנצח כמצב אמצעי בין קיום לאי-קיום, כשיתוף של מהות של נברא עם מציאות של בורא, כמו שכתב הרמב"ם שהם נסמכים לו בהווייתו. כגמול עלי אמו.

.

.

.

.

נמצא שאכן המוסר והצדק אינו אלא רק תועלת לעצמו וכל מוסר אלטרואיסטי הוא בדוי וכעור וככל הביקורת שביקר ניטשה אותו. רק שהמסקנה מזה אינה בהכרח לקחת משל אחרים לפגוע ולשעבד, אלא מי שיש בו שכל אמיתי מבין שהמסקנה היא דווקא להיטיב ולהיזהר מלפגוע כיוון שזה מה שיועיל לו.

יש מזה לקח גדול. אם יש אדם שלא עיין בשכלו היטב עד שיצטייר בנפשו ממש ולא יהיה אצלו רק מילים (מו"נ א' נ': "דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר.), הרי מה שהוא מבין מצד עצמו הוא שטובת עצמו היא שיקח לעצמו משל אחרים. הסיבה שאינו עושה כך היא רק משום שחינכו אותו ולימדו אותו שיזכה לשבח מהסביבה אם יתנהג וידבר בדרך של הטבה לזולת ומניעה מלהזיק לאחרים. אדם כזה יהיה מבחינה נפשית מדולדל חולה כבוי ומושחת בתוך תוכו גם אם הדבר לא יתבטא כלפי חוץ, כיוון שכולו שקר, ותמיד הוא עושה ההיפך ממה שהוא באמת רוצה.

על זה נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. ראשית רפואתו של אדם כזה היא להכיר בכך שרצונו הוא לטובת עצמו ולכפור במוסר השקר החברתי. לשם כך יש חוקי מדינה שוטרים ועונשים, שימנעוהו מלהזיק לאחרים, אבל הוא מצידו צריך להכיר בטבעו האמיתי וברצונו האמיתי ולפרוק מעליו שקר המוסר החברתי.

אחר כך אם ירצה ויזכה ללמוד ולהיות מלתמידי אברהם אבינו יזכה, ואם לאו לאו. ואם מטבעו אינו מוכשר ללימוד שכלי, הוא יכול לדבוק בחכם בדבקות יתירה עד שיאצל עליו מנועם הליכות החכם וירגיש בזה בעומקו טעם אמיתי של הנאה וירגיש שיש לו תועלת עצמית מזה גם אם לא יבין למה. ואם לא יאבד. ויש לכל אחד בחירה חופשית ותהום פעורה מתת לכל אחד. וחינוך בדרך שדומה לאילוף חיה רעה בקרקס, שמלמדים אותו להתנהג בהטבה לאחרים ומניעת היזק להם בלי שמבין באמת למה הוא עושה כך, לא מועיל לאדם במאומה אלא רק מעקר ומסרס ומעוות ומרקיב את הנפש. חינוך נכון הוא רק ללמד את התלמיד לחשוב.

זה לא אומר שהורים צריכים להרשות לילד להזיק להם ככל העולה על רוחו, אלא לתועלת עצמם כל זמן שהם נפגעים מהתנהגות הילד נכון שיענישו אותו כראוי כדי להגן על עצמם ממנו, וכך ידע שגם כשיגדל חוקי החברה והמדינה מגינים על האנשים מנזק ומענישים את מי שמזיק. זה חינוך שמלמד שכל אחד מגן על התועלת של עצמו וגם ההורים מגנים על עצמם, ולא חינוך שמלמד שהילד צריך לוותר על תועלת עצמו בעבור תועלת אחרים בלי שהוא מבין למה כדאי לו לעשות כך.

.

.

.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה ביסוד המוסר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ביסוד המוסר

  1. shaioz הגיב:

    פוסט מדהים. אתה מבאר פה דברים ברור מאד. תודה רבה לך. אפשר ליצור קשר איתך בבקשה? אני שי shai.oz@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s