על חרדים וחילונים, מי מקיים יותר מצוות

מתוך מכתב:
הכותב ציין למאמרו של הרב יואל בן נון כאן:
https://www.bmj.org.il/assets/files/1261294402566.pdf
.
.

מאמר מאוד יפה וחשוב, תודה!

יש עוד נקודה שאולי אפשר להוסיף,
המצוות הנקראות חוקים, כמו בשר בחלב וכיו"ב, רק בהן השולחן ערוך עוסק. גם בבין אדם לחברו השו"ע מביא רק את הדינים הפרטיים. למשל השו"ע מביא שמצד דיני ממונות מזיק בגרמא פטור, או למשל מי שמחביא ארנק של חברו בתוך חצר חברו כך שחברו לא יוכל למצוא, פטור כיוון שלא הוציא מחצר חברו לא עשה קניין ואין כאן חיובי גזלן. או מה שדנים על קניין רוחני האם יש בזה דין גזל, וכל כיו"ב.

ואין נדון כמעט בכלל שהדברים האלה למעשה אסורים אם לא מדין גזל אז מדין מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ואהבת לרעך כמוך, ולא לצער שום איש מישראל וחסד וכו' וכו'.
יש המון מצוות שהן פסוקים ולא סעיף בשו"ע. ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם, ועוד ועוד.

(עכשיו כתבתי תגובה בה פירטתי את זה יותר והעתקתי את המשנה ברורה על זה)

ובוודאי כשהתורה מדברת על היחס לגר ליתום ולאלמנה זה לא בדווקא לאלה. אלא לכל מי שחלש, וזה מקצוע עצום בהלכה להקשיב לחולשה של אנשים ולהבין בה ולגלות אותה כשהיא נסתרת ולדעת איך להתייחס והכל יש ללומדו מאתם ידעתם את נפש הגר או הפסוקים על גר יתום ואלמנה, שהם בוודאי לא כמו סעיף הלכתי שרק מה שכתוב בו מחייב אלא הפסוקים באים ללמד כלל וצריך לדעת לגזור מהכלל הזה בכל מצב מה דומה לו לגמרי ומה דומה לו במקצת וכל כיו"ב. כמו שמפסוקי שבת למדו כל הלכות שבת.
או יש מצוות כמו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וזו מצוות עשה לחלק מהפוסקים ואפשר לכתוב ספר שלם על כל פרטי המצווה הזו ואמרו גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. כמה כתבו על יראת שמיים ודייקו והעמיקו וגזרו פרטים והנהגות מעשיות והבנות עומק. וכמה למדו ודיברו על הנהנה מיגיע כפיו? זה הרי מקצוע שלם בתורה ובהלכה.
ואמרו האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, וזו הלכה ברמב"ם. כמה דנים ולומדים את כל פרטי ההלכה הזו לכל עמקה.
או בכתובה הבעל מתחייב לפרנס את אשתו. וזו מצווה יסודית ביהדות וחיוב גמור וגם קניין מחייב מדיני ממונות. מלמדים את החתן הלכות נדה בחרדת קודש, אבל הלכות לפרנס את אשתו מי מלמד אותו ובכמה יראת קודש העמקה ופירוט?

ואמרו והלכת בדרכיו מה הוא רחום וחנון, מי למד מה החילוק בין רחום לבין חנון ואיך זה מתבטא בכל רגע בחיים שלי כדין מעשי? על קדושים תהיו לומדים הרבה אבל על רחומים וחנונים תהיו מי לומד?

יש למשל חיוב הלכתי לישון עם אשתו בקרוב בשר ואם לא זה נחשב דרך פרסיים ויוציא ויתן כתובה. כמה דנים ולמדים בזה?
התורה כתבה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. מה בדיוק הוא חיוב עונה לפירוש שהוא ביאה. הרי הוא גם כשהיא לא יכולה ללדת והחיוב הוא לשמח אותה. יש בזה כמו בכל מצווה, ובפרט חמורה מדאורייתא, חקירות עצומות מה היא השמחה הזו בדיוק, מה גדריה, איך מקיימים אותה בהידור ומתי בכלל לא יוצאים ידי חובה. אם הבעל עושה את שלו ועובר למיטתו והיא שכבה בלי לנוע, זה נחשב שקיים עונתה ושימח אותה? ואם הוא מדקדק במצוות ומקיים כל מצווה בהידור לפי כל השיטות והחומרות וההידורים, מה כאן?
וגם יש חיוב להאכיל ולהלביש, איזו שמלה עליו לקנות, איזה תכשיטים, כמה? אילו מאכלים? האם עליו לברר מה לטעמה ומה ישמח אותה? גם בזה כמה פרטי הלכה ולמדנות יש.
ועוד בלי סוף.

אני רואה מכל זה שהחרדים מומרים לרוב המצוות יותר מהחילונים. כשיטה הם מתעלמים לחלוטין מרוב המצוות ומוחקים אותן מהתורה כאילו לא היו כלל. הם בחרו באופן סלקטיבי חלק קטן מאוד מהמצוות, שלא דורש להשתנות כאדם, שמאששר קיום טכני שלא פוגע באגואיזם ובנהנתנות ובחוסר ההתפתחות הרגשי, והחליטו שרק אלה המצוות של התורה וכל השאר נמחק לגמרי.
החילונים מקיימים יותר מהמצוות האלה. בחובת הלבבות שער העבודה מבאר שהעבודה המעולה היא כמו אברהם אבינו שעשה משכלו העצמי ולא בגלל שכך כתוב בספר כלשהו. הוא קורא לזה עבודה מכח הערה השכלית.

יוצא שאם מעמידים את מחנה החרדים מול מחנה החילונים, החילונים מקיימים יותר מצוות, ומה שאינם מקיימים הוא דווקא את המצוות שאי אפשר להבין כמו מעט המצוות שבין אדם למקום שנתבארו בשולחן ערוך, כי לא חונכו להאמין בזה וקשה להבין את זה. לעומתם החרדים מסרבים לקיים ששום מצווה מהערה שכלית וכופרים כשיטה ברוב המצוות. כך שבעצם לפי ההלכה החילונים היו צריכים להוריד לבור את החרדים ולא לחלל עליהם שבת כי הם כופרים ואפיקורסים, רק החילונים מרחמים עליהם ודנים לכף זכות כי החרדים הם תינוקות שנשבו.

.

.

* * *

.

.

תגובה באותו נושא שכתבתי באתר של ניר מנוסי:

כמי שחי גם כחרדי וגם כחילוני, הדברים בעיני מקוממים.
שייכות כלשהי לרוחניות במובן הדתי נדירה בכל החברות. רוב רובם של החרדים והדתיים אין להם שום שייכות לרוחניות במובן הדתי והם כרוב בני האדם הנורמליים חומרניים לגמרי, וטוב שכך. ממלמלים את התפילה כאוטומט, כל המצוות נעשות על טייס אוטומטי, גם הלימוד הוא טכני, ובמקרה הטוב מעניין כמו משחק שחמט או שיעור בפיזיקה.

החזון איש בתחילת אמונה ובטחון כתב:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

אדם עדין בעל נפש זה נדיר מאוד. וזה עניין אישי לגמרי. מי שהוא כזה יכסוף ויחפש בכל מקום שהוא נמצא בו, וגם אם זו לו יהדות עדיין זו יכולה להיות רוחניות עמוקה ובעלת משמעות. מי שאינו כזה, עטיפה חיצונית של סממני רוחניות ברמה של סיסמאות ומעשים חסרי תוכן לענ"ד ומנסיוני רק מרחיקה מרוחניות. היא שקר תפל מייגע ומאוס, משהו חיצוני שמבסס את הכל על הלוואי שלא יראני אדם. וזה סותם עניין כיסופים וחיפוש אמיתיים.
כשמתחילים בחינוך למצוות תפילה אמונה ברכות וכיו"ב בגיל שעוד לא מבינים ועוד אין לזה משמעות, וככה גדלים, זה נשאר חסר משמעות.

רוב בני האדם בעולם הם מטבעם "בעלי בתים", ואין בזה שום גנאי ופחיתות. בחרדיות המודרנית מאלצים את האנשים האלה להתחפש לבני תורה, מזלזלים ב"בעל בתיות" ועוקרים אותם מהנורמליות והאנושיות הטבעית שלהם.
יש מיתוס שבעלי בתים אם הם דתיים הם "יהודי כשר" או "יהודי פשוט" והם רוחניים בזכות שהם מקושרים לרבה כלשהו ותורמים לו כסף. מנסיוני והיכרותי זה שקר גמור. אין בהם שום דבר יותר כשר ופשוט מכל סתם חילוני או גוי כשר שגם הוא בכמעט כל המקרים אוהב בני אדם ומשתדל להיות טוב לקרוביו ושכניו ותורם גם לאגודה למלחמה בסרטן וכיו"ב.
כשמתחילים בחינוך למצוות תפילה אמונה ברכות וכיו"ב בגיל שעוד לא מבינים ועוד אין לזה משמעות, וככה גדלים, זה נשאר חסר משמעות, וזה סותם את החיפוש והכיסופים. הרי ידוע שחוזרים בתשובה יש להם הרבה יורת חיים וחיפוש ומשמעות בתורה ומצוות, כי זה חדש וגילוי. הרבה מאוד מהחילונים לא חוזרים בתשובה כדי לחפש רוחניות אלא מאלה שבסביבתי ומוכרים לי אני רואה שלומדים קרישנמורטי, מתרגלים תרגילים רוחניים של מאסטר וונג. יש שעוסקים במדיטציה לא כשיטת הרפייה ולצורך בריאות אלא כנסיון לגעת במימד רוחני של המציאות דרך חיבור עמוק ורוחני לגוף ולטבע. קבוצה גדולה ממכרי לומדים שאמאניזם כשיטת טיפול פסיכותרפית ועוסקים בפסיכותרפיה טרנס-פרסונלית, דברים שהם לגמרי בשדה הדתי. אני מכיר משפחה שגילו את היהדות המשיחית ועסוקים בעשיית טוב והתעלות לרמות מוסריות גבוהות, עזרה לילדים עם צרכים מיוחדים וכיו"ב. הבת שלנו, בת 15, עוסקת עם חברותיה בהחטא ועונשו של דוסטוייבסקי ומבינות אותו כטקסט דתי לגמרי ועוסקות בהיבטים הדתיים שלו. יש לי ידיד ערבי צעיר שמקדיש את כל זמנו ומסכן את עצמו לקרב לבבות בין ערבים ליהודים בחיפוש דתי, לדעתו האל ששייך לירושלים ולהר הבית חפץ בזה כי כולם ילדיו, והעסק שלו עם ההתמודדות הקשה שבו הוא משא ומתן עם האל. הרוב הגדול ממכרי הוא כך. יש מגוון עצום. זה בהרבה מקרים נעשה באותה התלהבות וסקרנות כמו שרואים אצל חוזרים בתשובה ולא רואים אצל חרדים מבית, בגלל שאצלם זה כבר נסתם בגלל החינוך. אם לומדים לדקלם פני יהושע בגיל שמונה בלי להבין כבר מאבדים את היכולת לשאול שאלות אמיתיות ורק אומרים: "הרבי עקיבא איגר שואל כו'" ולא שואלים בעצמם כלום. חרדים שרוצים התעוררות דתית לפעמים מחליפים קו, הופכים מליטאי לחסידי או להיפך, כדי לנער את ה"מלומדה".
הנושא של "מה יאמרו" חזק אצל חרדים הרבה יותר, והוא מהמעכבים הגדולים לרוחניות, וכידוע דברי הסבא מנובהרדוק שעיקר העבודה להשתחרר מזה, וכבר רבן יוחנן בן זכאי דיבר בזה.

כך שבכנות ולא לקנטר אני רואה שהחברה החילונית הרבה יותר רוחנית מזו החרדית. בשתי החברות ניסיתי להיות בקרבת אנשים שאמורים להיות השכבה היותר חושבת, ואצל החרדים גם בין למדנים ורבנים כמעט שלא מצאתי רוחניות, ואצל החילונים זה קיים באחוזים גבוהים בהרבה ובחיות ומחשבה אמיתית עצמאית אישית ופתוחה הרבה יותר. כמובן גם בחברה החילונית הרוב הגדול חומרניים ובעלי בתים, כמו שהוא הטבע האנושי הנורמלי, וטוב שכך. אם מאלצים ציבור (שכדרך הטבע רובו הוא אנשים שמטבעם הם "בעלי בתים") באילוץ חיצוני אלים להיות "רוחני" התוצאה היא שגעון ועקמימות. למשל הפגנות הפלג, המשיחיות המטורפת של חלק מאנשי חב"ד, נוער הגבעות, המחבלים והשונאים של הפלג, מה שקורה בגור, ועוד הרבה כיו"ב.
אצלי רק אחרי שהפסקתי להיות דתי התחלתי להרגיש שייכות לרוחניות. כי כעת הכל הוא מבחירה אישית שלי, לפי שכלי וליבי שלי, אני עומד מול האל לבדי, מסתכל לתוך ליבי ורצוני, אחראי על עצמי, מפלס את דרכי, בוחר, ונותן את הדין על בחירותי וטעויותי. לפני כן הייתי במסלול כל כך סלול ובנוי וקבוצתי שלא יכולתי באמת לבחור. האחריות של אדם על עצמו, הבחירה, המחשבה האישית העצמאית, השייכות של המעשים לאדם כמו שהוא באמת, בקיצור האמת, אלה נקודות חולשה גדולות בציבור הדתי בהשוואה לחילוני.

המבט הזה כאילו "אצלנו" יש רוחניות ו"אצלם" אין, ו"הם" ש"בחוץ" לא רואים את האור האמיתי, זה עצמו לענ"ד שייך במידת מה לסממנים של כת. בכל אופן זה היפך רוחניות לענ"ד, כיוון שזה עיוורון עיני השכל והרוח בגלל מידות של גאווה וקבוצתיות ונצחנות ועוד כל מיני כוחות נפש שהם לא מהצד הטוב.

סליחה על האריכות, זה לא היה מתוכנן…

.

.

רק עוד הערה קצרה
התורה גם אם היא משמיים היא סיפור בעל מאפיינים ספרותיים
היא נקראת שירה. בברכות י אמרו אין צייר כאלהינו. הלוויים ניגנו. התפילה היא טקסט שירי.
השפה האמנותית יכולה לשמש כהנאה כמו מאוכל טוב, ויכולה גם להיות שפה דתית רוחנית עמוקה.
מבחינתי ציירים כמו ג׳וטו, ון גוך, מונדריאן וסזאן, יוצרים כמו באך, טולסטוי, רילקה, ורבים רבים רבים אחרים הם תכנים שמחיים ומזינים אותי, ורבים ממכרי, מבחינה דתית רוחנית. כך שאיני רואה שום מקום לשלול באופן גורף מהעיסוק באמנות את המדרגה של רוחניות, ושוב זה כל כך פשוט שזה נראה שהשלילה הזו היא מאותו מקום של צמצום כיתתי כאילו רק למנהיג אחד ודרך אחת מונופול על הרוחניות.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה חילונים וחרדים - מי מקיים יותר מצוות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על על חרדים וחילונים, מי מקיים יותר מצוות

  1. יניב הגיב:

    תודה לך שאתה משתף את המכתבים האלה. זה מאוד עוזר לי כאדם שמצד אחד מתקרב לדת ומצד שני מאוד חשדן לגבי העדה החרדית והזרם הציוני דתי.

  2. שלמה הגיב:

    לגבי המשפט "יש המון מצוות שהן פסוקים ולא סעיפים בשו"ע". יש לזה סיבה. יש מצוות התלויות בארץ. יש מצוות שתלויות בבית המקדש. יש מצוות שתלויות בשלטון יהודי. השו"ע זה ההלכות שהיה אפשר לקיים בדורם של הטור ושל מרן השו"ע.
    אני מסכים עקרונית עם הקביעה שחרדים מוותרים על המון מצוות, אבל השאלה "מי מקיים יותר מצוות" היא מיותרת. הקב"ה רוצה עם ישראל שגם מקיים מצוות כי ה' ציווה אותו והוא לא מבין כלום. וגם עם ישראל שמקייים מצוות כי יש לו לב טוב ואהבת הבריות ויושר דרך. זה שיש ציבורים שמדגישים אלמנטים כאלה או אחרים לא הופכים אותם לצודקים יותר. לכן אני משתדל להיות גם "חרדי" במובן החיובי וגם "חילוני" במובן החיובי. מקווה שגם אתה

  3. nirstern הגיב:

    אני מסכים לגמרי שהשאלה מיותרת לחלוטין ואין בה שום טעם וריח.
    כתבתי את זה רק כהתרסה מול מי שמסתכל בהתנשאות על החילונים המסכנים. שלא זכו לתורה מצוות והם תינוקות נשבו וראוי לרחם עליהם ולקרבם אל כנפי השכינה. שזה אנחנו. החכמים והצדיקים שמדקדקים בקלה כבחמורה לומדים ומקיימים עד קוצו של יו"ד.
    כלפי אלה שחושבים שהם יודעים לספור מי מקיים יותר מצוות ולשפוט מי יותר שייך לתורה ומצוות, רציתי להתריס ולהתקומם שראוי שתהיה ענווה ולדעת שקיום מצוות הוא לא רכוש ונחלה של שום מגזר וחברה וזה תלוי בכל אדם בפני עצמו לפי מה שהוא בלי שייכות למגזר וכו'.
    .
    לגבי המצוות שלא נמצאות בשו"ע, לא התכוונתי לאלה שלא נוהגות, אלא למצוות מדאורייתא גדולות, חמורות שבחמורות, ויסודיות ביותר ליהדות, שכן נוהגות בזמנינו.
    לפי המבואר במשנה ברורה בסימן קנ"ו יעו"ש.
    .
    לדוגמה מצווה כמו לא לשים לב מה אחרים חושבים עלי ולהתעלם מלחץ חברתי ומוסכמות חברתיות. שזה משנה וטור שו"ע הוי עז כנמר וכו', והסבא מנובהרדוק התייחס לזה כאל יסוד כל היהדות ועבודת ה'.
    .
    או לא לקבל שאם מלמד נתפס במעשים פדופיליים והגדולים פתרו את זה בלהעביר אותו לעיר אחרת, לא לשתוק על זה.וזה בגדר לא תעמוד על דם רעך. שהרי התורה אמרה על אונס: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה
    .
    או להתייחס לחוזרים בתשובה כמו כל הפסוקים שמדברים על היחס לגר. וברבינו יונה ועוד ראשונים כתבו שכל המצוות שנאמרו בגר קל וחומר שנאמרו בישראל שעבר לגור בקהילה אחרת.
    .
    ואהבת לרעך כמוך
    ומזה נובע רגישות ויחס מתעניין וקרוב שבא ללמוד ולא ללמד, לאהוב ולא לחנך. להיות ביחד באמת ולא לבוא מלמעלה. לבני המשפחה לשכנים וחברים וכל עם ישראל והגר הגר בתוכנו.
    .

    מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך
    .
    בצלם אלוהים ברא את האדם
    .
    ענווה
    .
    גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים
    .
    להמנע מחילול ה'
    .
    לא להתחנף
    .
    והלכת בדרכיו. מה הוא רחום וכו'
    .

    ועוד כחול הים מצוות דאורייתא גמורות שנוהגות בימינו רק לא נכתבו בשו"ע ולכן החרדים נזהרים בהם אפילו פחות מחילונים (כמובן כהכללה גסה ובוודאי כל אדם פרטי לא שייך להכללות כאלה)
    .
    ולגודל החשיבות אעתיק לכאן את לשון המשנה ברורה קנ"ו:

    "והנה יש כמה מצות תדיריות [עשין ולאוין] שמוטלות על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת ואינן מובאות בהשו"ע וכמה מהן העתיקן המ"א מדברי הרמב"ם ושארי הראשוני' וכן כמה הנהגות טובות המוזכרים בדחז"ל לכן לא אחדול ג"כ מלהעתיק מקצת מהדברים פה.
    כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות הלכה ב) מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ"ל ואמרו חז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד).
    עוד כתב בפ"י הלכה ג' מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו שם בפ"ז מה"ד] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. ודוקא רעך בתורה ומצות אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו [ע"פ קי"ג].
    אהבת הגר שנתגייר [בזה"ב] שני מ"ע הן שנא' בו גם מצוה בפ"ע ואהבתם את הגר. השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ר"ה דבכלל מצות הוכחה הוא שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש ומ"מ לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובלשון רכה [ועיקר דיני הוכחה נבאר אי"ה לקמן בסי' תר"ו ותר"ח].
    חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת וכש"כ המכה אותן או המקללן שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א שעינה אותן לצרכו אבל כשעינה אותן הרב ללמוד תורה או אומניות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"י כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם. ועד אימתי נקראין יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים.
    המרגל בחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל בעמיך איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אעפ"י שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו.
    המספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע [ובלאו הזה נמצאו הרבה הלכות ומבוארים באורך בכמה מקומות בדברי הראשונים והרוצה לעמוד על כל פרטי הדינים יעיין בספר חפץ חיים כי שם יבוארו כל הפרטים באורך]. שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז].
    הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור כיצד אמר לו השאילני קרדומך ולא רצה למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו איני משאילך כדרך שלא שאלתני זו היא נקימה [וכתב רבינו אליעזר ממיץ בס"י שלו וז"ל לאו דוקא שאלת כלים דהא לאו כלים כתיב בקרא אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרים ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו שזו היא נקימה וכו' עיין שם] ואם אמר לו הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל עכ"ל הרמב"ם עוד במצוה ע"ג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנאמר והתודו את חטאתם וגו'.
    בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא בימי הנערות שנאמר לא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכל אכילה שהיא מביאה לשפוך דם והוא אכילת סורר ומורה שחייב עליה מיתה [ואף שלאחר שעבר ימי הנערות לא נתחייב בתורה מיתה על אכילה כזאת מ"מ נוכל לראות כמה מגונה ומכוער הדבר ביותר מדכתיב ואמרו אל זקני עירו בננו זה וגו' זולל וסובא ונאמר בקבלה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ולהרמב"ן נכלל כל זה במ"ע קדושים תהיו עיין שם].
    אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו [פסחים ג']. מצוה רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק [עי' שבועות ל"א] אך מפני השלום מותר לשנות [וע' במ"א מש"כ בשם הס"ח וצ"ע בזה]. בג' דברים מותר לשנות במסכתא ובפוריא ובאושפיזא [חו"מ רס"ב ע"ש].
    איתא בסוטה בסוף פרק ז' בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לו אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאעפ"י שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה. ומיהו אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לו לומר יפה עשית אפילו עבר עבירה. אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חברך לכף זכות עיין בשבת דף קכ"ז והחושד בכשרים לוקה בגופו [יומא י"ט].
    השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה [יומא י"ט]. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ח' צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל.
    ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן:"

  4. סליחה אני רק שאלה הגיב:

    מצוות צריכות כוונה?
    וד'ל.

    • nirstern הגיב:

      באבן העזר א' סעיף ו' כתב השולחן ערוך:
      "היה הבן ממזר או חרש, שוטה וקטן, קיים המצוה." [מצוות פריה ורביה]
      .

      ושם סע' ז':
      "היו לו בנים כשהיה עובד כוכבים, ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו."
      .
      ומשמעות הלשון היא שלא רק שאין מקום לקיים את המצווה יותר אלא שקיים את המצווה ואע"פ שמן הסתם לא התכוון כי היה גוי או עבר על עריות כשהוליד ממזר.
      .

      קובץ שעורים חלק ב סימן כג אות ו':
      "ו) והנה מצינו שני סוגי מצוות א) שעשית המעשה ע"י האדם היא גוף המצוה כגון שופר לולב וכו' ב) שעיקר המצוה היא תוצאות המעשה כגון פדיון שבוים פריעת בע"ח פריה ורביה וכו', והחילוק הזה נפ"מ לכמה דברים כגון למ"ד מצוות צריכות כונה והתוקע לשיר צריך לחזור ולתקוע ובפריעת בע"ח מצוה אם פרע שלא בכונת מצוה לא נאמר שצריך לחזור ולפרוע, וכן במצות פ"ו שהמצוה היא שיהיו לו בנים והרי יש לו בנים אף אם לא כיון לשם מצוה אינו חייב לחזור ולהוליד בנים, וכן במצות ובערת הרע דהמצוה היא שיהא הרע מבוער אפשר לקיימא גם ע"י נכרי אף דאינו בר שליחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז ובפ"ק דמועד קטן דף ט' כאן במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים וכו' עיין שם, וכה"ג גם באיסורין נמצא החילוק הזה היכא שהאיסור הוא שלא יעשה האדם המעשה אבל אם תיעשה המעשה מאליה אין בזה קפידא כלל כגון במלאכת שבת וכדומה, ובזה דבר שאין מתכוין מותר דמעשה שנעשית בלא כונה אינה נחשבת על האדם אלא כאילו נעשית מאליה היא חשובה, ודוגמא לזה ברא"ש פ' השוחט דכשהפיל סכין בלא כונה שחיטתו פסולה אף דשחיטה לא בעיא כונה משום דלא הוי כח גברא וכאילו נשחטה מאליה, וה"נ באיסורין היכא דהמעשה נעשית מאליה אין בה איסור כלל, ומשו"ה שרי ר"ש בדבר שאינו מתכוין, וכן י"ל לענין מתעסק דגלי קרא דגם בזה נחשב כאילו נעשית המעשה מאליה ולא ע"י האדם וממילא אין כאן איסור כלל, אבל בחלבים ועריות דהמעשה מצד עצמה גם בלא האדם הוא דבר אסור מה שהגיעה להאדם הנאה מאכילה אסורה, וגם אם לא נחשבנה על האדם אלא כאילו נעשית מאליה מ"מ גם ע"ז הקפידה התורה שלא תגיע הנאת מאכל אסור אל האדם, וע"כ לא מהני בזה הא דבמתעסק אין המעשה נחשבת על האדם, ומשום הכי חייב מתעסק בחלבים דבזה לא מהני מה דגלי לן קרא דנחשבת המעשה כאילו נעשית מאליה."
      .
      והרי שכל שהמצווה היא משום התוצאה ולא משום המעשה, וכן כל מצווה שהיא הנאה, יוצא גם בלא שכיוון לשם מצווה.
      .
      .

      הנה במורה נבוכים חלק א' סימן נ' כתב:
      "דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם עניין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה, מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמיתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חילוק בשום פנים, דע שאין לו יתעלה תואר עצמי בשום פנים ולא בשום עניין; וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תאר עצמי. אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד במלתו, והאמינו רבים במחשבתו; וזה כמאמר הנוצרים, הוא אחד אבל הוא שלשה, והשלשה אחד – כן מאמר האומר: הוא אחד אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאילו כוונתנו וחיפושנו, "איך נאמר", לא "איך נאמין". ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר, שהוא חוץ לשכל, כפי מה שיצוייר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה – שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חילופה, תהיה אמיתית.

      וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם; לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו עניין, ויהיה מכת הנאמר עליהם: "קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם" (ירמיהו יב, ב). אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו".

      ובחלק ג' פרק נ"א כתב המורה נבוכים:
      "אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים."

      יש שיחה נדפסת של רבי יחזקאל לוינשטיין, ושמעתי מהרב וולבה שרבי יחזקאל היה מדבר על זה הרבה, שכתוב במורה נבוכים הזה, שייתכן שאדם כל ימיו יאמר בפירוש הריני מכוון שעבודתי ומצוותי מיוחדים לשם שם הוי"ה ברוך הוא צבאות אלהי ישראל וכו', וכשיגיע לעוה"ב יאמרו לו שעבד עבודה זרה.
      כי מה שחשוב זה לא המילים הנאמרות אלא התוכן האמיתי, מה שמצוייר בנפש.
      .
      הנה אם אדם שמגדיר את עצמו כחילוני ואתאיסט עושה חסד, למה הוא עושה זאת? למה הוא מוותר משלו ונותן למישהו אחר שהוא לא מכיר? מה לו ולזר?
      בהכרח משום שהוא מרגיש שיש איזו אחווה. יש משהו שמחבר אותו ואת הזר. אם יש השגה שיש אחווה זה בעצמו בהכרח השגה גם בכך שיש לנו אבא אחד, שיש יסוד של אחדות של החיים בעולם שגורם שיש שייכות בין בני האדם ואכפת גם ממישהו זר ויש רצון וערך לדאוג לאחרים. זה וודאי ציור בנפש של הבורא יתברך והוא השגה בו ית' יותר מהרבה מילים שקל לומר. זו אמונה אמיתית, כי לא חשובות המילים שאומרים ובאיזה שם מכנים את זה אלא חשוב רק התוכן והציור בנפש.
      אם הוא עושה משום כך הרי הוא בוודאי נחשב כמכוון לשם מצווה. ובפרט למש"כ המשנ"ב ס' י':
      "ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא כיון בפירוש יצא "

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s