אשר בחר בנו מכל העמים, הגדר לפי התורה מהו "עם ישראל"

קטע שנתבקשתי לכתוב על ידי ארגון Protocols בארה"ב.
הנושא הוא תוכן ברכת התורה שנוסחה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
(אחר כך ניסחתי את זה בנוסח מקוצר וערוך מחדש לשלוח אליהם והעתקתי את הנוסח הערוך בתגובה כאן)
*
*
כשאומרים "אשר בחר בנו מכל העמים וכו'", לרוב השאלה שמתעוררת היא מה תוכנה של אותה בחירה.
כאן אנסה לשאול שאלה אחרת, מי אותם "אנחנו" שנבחרנו.
התשובה המקובלת היא שמי שנבחר הוא "העם היהודי". ההגדרה מהו העם היהודי מקובל לחשוב שהיא לפי המוצא המשותף. מי שאינו מאותו מוצא יכול להצטרף ל"עם" שהוא בני אותו המוצא, על ידי גיור.
עלינו לזכור שהמושג "עם" בשפה שלנו נולד מתנועת הלאומיות באירופה מלפני כשלוש מאות שנה. בעולם העתיק הלאומיות המודרנית עדיין לא היתה קיימת וכשהתורה מדברת על "עם" אנחנו צריכים לנסות ללמוד מה כוונתה.

ההגדרה ההלכתית של היהדות לשאלה מיהו יהודי מאתגרת את ההסתכלות האינטואיטיבית שזה תלוי במוצא. הרי כדי להיות יהודי די באם יהודייה. אם לאדם יש סבתא רבה מצד האם שנולדה לאם יהודיה ולאב לא יהודי, ובעלה אינו יהודי והבת שלה התחתנה עם לא יהודי וכל צד האב גברים ונשים אינם יהודיים, עדיין אותו אדם נחשב יהודי למרות שרק שמינית מדמו ממוצא יהודי. אם נלך אחורה כ 200 דורות עד מעמד הר סיני ייצא שיהיו לו 200 סבתות יהודיות ומליונים רבים מאוד של סבים לא יהודיים. כל עם אחר שמגדיר את עצמו לפי מוצא משותף לא יעלה על דעתו להחשיב אדם כזה כבן לאותו מוצא.

הרמב"ם בספר משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק א' (מומלץ מאוד לקרוא את הפרק בפנים) מתאר את לידת העם היהודי. אברהם עמד לבד מול כל העולם, לא האמין בשום דבר שלימדוהו, לא היה לו ספר תורה, לא משפחה ולא מסורת אבות. הוא שוטט בדעתו והבין מעצמו שהעולם הוא אחדות חיה שמקורה בנשגב שמלמעלה. לשון הרמב"ם שם: "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר… וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת.
עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם…"

חז"ל מספרים על אברהם שכליותיו נעשו לו כשני רבנים. ההשגה שלו לא באה רק מעיון רציונלי אלא ממש מתוכו. הרעיון שכל העולם אחד לא היה רק רעיון פילוסופי. זה אומר גם שבני האדם אחים.
כשחיפשו כלה ליצחק רצו שתהיה יהודיה מ"שלנו". היא היתה ממשפחה של גויים אבל האחדות חיה בתוכה. מכוחה היא רצה ומיהרה לתת מים לו ולכל הגמלים. ילדה שהיתה אז בת שלוש.
בראשית כ"ד:
יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.
יח וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ.
יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.
כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

כך נולד "העם היהודי", אנשים מעמים שונים ותרבויות שונות שהתקבצו סביב רעיון. אז היה הכל פשוט, כל מי שקיבל את הרעיון הצטרף, וכל מי שהתנגד נשאר בחוץ. לגבי רות המואביה הקב"ה אמר יש שני בני אדם שמאמינים באותו רעיון ועדיין לא הצטרפו לעם וצריך לעשות משהו בקשר לזה.

במעמד הר סיני הקב"ה כרת ברית עם אותו עם בטבילה ומילה וקרבן. מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג עולה שכריתת אותה ברית לא הסתיימה אז. כריתת הברית נשארה כדלת פתוחה לתמיד לכל אדם בעולם שרוצה להכנס בה, ומי שמחליט להכנס בה, כלומר להתגייר, טובל ומל ומקריב קרבן ונכנס לאותה ברית עם הבורא, בדיוק כמו שעשו במעמד הר סיני. רגילים לחשוב שטקס הגיור הוא 'הצטרפות' לעם היהודי. לפי דברי הרמב"ם שם מוכח אחרת, זו לא 'הצטרפות'. כמו שהברית הזו עשתה את אותם בני לאומים שונים בזמן מעמד הר סיני לבני ברית בגלל שכרתו את אותה ברית, באותו אופן מי שכעת כורת את אותה ברית נעשה בן ברית בדיוק כמוהם. הוא אחד מכורתי הברית ואינו שונה מכל כורת ברית אחר. זה לא 'גוי' שמצטרף ל'עם היהודי'. העם היהודי כולו הוא אוסף של גרים.

אפשר לדמות את זה ליחס בין הקומוניזם לעם הרוסי. העם הרוסי היה הראשון שנשא את הרעיון וקיבל על עצמו אחריות ללמד אותו לכל בני האדם. לכן מזהים את הקומוניזם עם הלאום הרוסי. אבל בוודאי אינך צריך להיות רוסי כדי להיות קומוניסט. ואם היינו אומרים שהקב"ה בחר בקומוניסטים לתת להם את תורתו, לא היינו אומרים שהכוונה לעם הרוסי אלא הכוונה לכל קומוניסט מכל מוצא לאומי.
אברהם אבינו ומשפחתו היו הראשונים ללמד את הרעיון הנשגב, החי, המאיר, לפעמים הבוער, של האחדות החיה והנשגבת שבבריאה, של האחווה היסודית הנובעת מהאחדות הזו, קראו לה בשם, וקיבלו על עצמם אחריות ללמד את אותו רעיון. אבל אותם בני עמים שונים שקיבלו את הרעיון, שנכנס לברית אז או אחר כך עם אותו בורא אחד, הוא עם ישראל שנבחר. ואינו צריך להיות מבניו של יעקב לשם כך.

העניין של להיות "בן לאם יהודיה" הוא הגדרה הלכתית טכנית יבשה של פרטי ההלכות שכרוכות בכניסה לברית, כלומר מילה וטבילה וקרבן. השאלה ההלכתית האם בנו של מי שטבל ומל בהר סיני צריך לטבול ולמול ולהקריב שוב או שהטבילה והמילה והקרבן של הוריו מספיקה גם בשבילו, תלויה האם אמו טבלה והקריבה כבר או לא. אם היא לא עשתה זאת הוא צריך בעצמו למול ולטבול ולהקריב אם הוא רוצה להיות בתוך הברית. אין לזה שום קשר למוצא או הגדרה אתנית לאומית כלשהי או להצטרפות לעם כלשהו.

מבחינת המהות לפי התורה כל מי שחי בתוכו הרעיון של אחדות חיה ואחווה הוא מבני ישראל, "יהודי" כמו שאנחנו קוראים לזה היום, והוא יכול לומר אשר בחר בנו וכו'. בלי שום קשר למוצא לאומי או תרבותי או שייכות לממסד דתי כלשהו או להיותו בן לאם יהודיה או גר.
בזמן אברהם אבינו העולם היה פשוט, מסביב לרעיון האחדות היו רק שני מחנות, או מקבלים או מתנגדים. וזה לבד היה מספיק להגדיר מי "יהודי" ומי לא. כל מי שקיבל את הרעיון הצטרף לשאר המקבלים ונעשה מבני ביתו של אברהם ואחר כך נכנס לברית הר סיני והוא "העם היהודי", בלי גיור ובלי היותו בן לאם יהודיה.
הלכות גיור נקבעו לפי המבואר ברמב"ם איסורי ביאה פרק י"ג רק כמעשה התקדשות של כניסה לברית עם הבורא, לא כהצטרפות לעם. היום העולם מסובך וזה כבר לא מובן מאליו שכל מי שחי אצלו רעיון האחדות מקומו במחנה אחד ברור. לכן ייתכן שהוא לא יראה לנכון להתגייר או להגדיר את עצמו כמאמין ביהדות כפי שהיא בימינו בדווקא. ועדיין במהותו הוא יהודי ויכול לומר אשר בחר בנו, מה שחסר לו הוא רק פרט טכני של הלכות כניסה לברית הר סיני במילה וטבילה וקרבן. הוא יהודי גם אם חסר לו פרט הלכתי כלשהו. כמו יהודי שחסר לו הפרט ההלכתי של הנחת תפילין כשרים כל יום.
כשאני אומר שחסר רק פרט הלכתי טכני שאינו משפיע על המהות, כוונתי היא כמו למשל יהודי שלא עשו לו ברית מילה. ברית המילה היא המעשה ההלכתי של הברית בין אברהם אבינו לקב"ה, שהיא היסוד של היהדות והעם היהודי ובה נעוץ כל ההבדל בין ההשגה של אברהם שהיא יסוד לבניין עם יודעי האמת שאחראים לשאת אותה בעולם וללמד אותה לעד, לבין השגות של צדיקים לפניו כמו חנוך ומתושלח שלא השאירו המשך.
אף אחד לא יאמר שאם משום מה לא מלו תינוק יהודי, אפילו בשוגג, משום כך הוא במהותו כאדם ובשורש נשמתו כבר לא יהודי כלל ולא שייך כלל לקב"ה ולבריתו של אברהם.
באותו אופן ממש, ברית הר סיני נכרתה עם כל מי שמאמין באל אחד. המילה הטבילה והקרבן הם מעשים הלכתיים של אותה ברית. מי שנולד לאם יהודייה פירושו לפי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה י"ג  שההלכות של הברית בטבילה וקרבן שהתקיימו על ידי אמו נחשבות שגם הוא עשה אותן מכח שהוא צאצא שלה. מי שאין לו אם יהודייה צריך לעשות את המעשים ההלכתיים בעצמו. אם הוא לא עשה אותם, אבל הוא מאמין, הוא בתוך הברית מכח אמונתו למרות שחסר לו עשיית המעשה ההלכתי של הברית. בדיוק כמו יהודי שלא עשה ברית מילה, שגם האוטודוקס האדוק ביותר לא יאמר שבגלל זה במהותו הוא כבר לא יהודי.

.

*
*
חז"ל אומרים שאברהם אבינו קיים את כל פרטי ההלכות של תרי"ג מצוות ואפילו עירובי תבשילין (שהם תקנה מדברי חכמים). הם אומרים שהוא השיג את זה משכלו העצמי כתולדה של רעיון האחדות שבבריאה.
בשבילנו זה עמוק מאוד וקשה מאוד להבין איך רעיון האחדות מוליד מתוכו את כל פרטי ההלכות.

גישה דומה מוצאים גם בדברי המדרש:
"ואהבת לרעך כמוך – ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה,
בן עזאי אומר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם [בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתו] זה כלל גדול מזה"
וכעין זה יש במסכת שבת ל"א שמספרת על הלל הזקן שאמר למי שבא להתגייר וביקש שילמדו אותו את כל התורה על רגל אחת, שכל התורה היא: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". כל השאר הוא פירוש של זה, לך ותלמד.
כלומר כשאני לומד לפרש את הפרטים של הכלל הזה שתוכנו שכולנו אחים כי העולם כולו הוא אחדות (לפי רבי עקיבא והלל הזקן האחדות נחווית בצורה הבסיסית שלה כאהבת אדם. בן עזאי מוסיף שהחוויה הבסיסית בעומקה היא שהאחווה האנושית מקורה בכך שבני האדם נבראו בדמות אלוהים וזה מה שמאחד ביניהם), הפרטים מובילים אותי לגלות בעצמי את כל כל תרי"ג המצוות וכל פרטי ההלכות.
בספר חובת הלבבות בשער העבוד אומר שקיום המצוות בצורה הכי עליונה ונכונה הוא לקיים לא בגלל שכך כתוב בתורה או מקובל במסורת, אלא כמו אברהם, בגלל שכך גיליתי בעצמי משכלי העצמי שהאחדות של הבריאה היא כלל שכשמבינים את הפרטים שלו מגיעים למסקנה שהם מגיעים לתרי"ג המצוות.

בעולם של היום הדברים התהפכו. כשחושבים על זהות יהודית, מתמקדים בפרטי ההלכות, לשמור שבת, לצום ביום כיפור וכו'. מאבדים את התפישה שאלה רק פרטים והעיקר הוא רק האחדות הרוחנית של העולם והאחווה של בני האדם. והעיקר שהבן לא יתחתן עם לא-יהודיה חס ושלום.
כנראה כי מדובר בתודעה לאומית ברוח הלאומיות המודרנית שהתחוללה כחלק מהתנועה הרומנטית באירופה. אין לזה שום קשר להגדרות של התורה. וממילא גם לא לברכה אשר בחר בנו וכו'. זה אפילו הפוך מהתורה, שבאה לאחד את בני האדם ולא לפלג ביניהם בגלל מאפיינים אתניים חסרי משמעות. הפירוש השטחי שמייחס את "אשר בחר בנו" לעם היהודי במובן האתני (מוצא, תרבות, היסטוריה, שפה, וכו') אינו עומד בביקורת כאשר לומדים את המקורות התורניים של הנושא.
כאן נתתי דוגמאות מעטות מאוד רק כאילוסטרציה. כשלומדים את הנושא מתוך כל המקורות העוסקים בו בהרחבה והעמקה ודייקנות, מקבלים תמונה מאוד ברורה שאין שום קשר אמיתי בין הלאומיות היהודית או מוצא כלשהו ואפילו לא גיור או אם יהודייה, לבין קבלת התורה ולהיות עם נבחר ולהיות בברית הר סיני ולהיות שייך באופן אורגני לבני ישראל ועם ישראל לפי הפירוש המדוייק והמקורי של התורה למושג הזה.
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו" (ילקוט שמעוני על ספר שופטים בתחילת פרשה ד')

בבא קמא דף ל"ח עמוד א':
"רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: (ויקרא יח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".

*
*
תוספת דברים בעקבות התגובה:
ההגדרה מי מאמין ונחשב יהודי היא לא לפי מי שהכותרת החברתית שלו נוצרי מוסלמי וכיו"ב אלא זה תלוי בעומק יחוד ליבו וכוונתו של כל אדם בפני עצמו בלי שייכות למסגרת שלו. ליבא דאינש אינש ורחמנא ליבא בעי.
.
לגבי מה שנאמר שהקב"ה כרת ברית עם זרעו של אברהם ושל שאר האבות.
כמדומני שאנחנו מדברים על שני נושאים שונים. יש ברית אישית עם אברהם לתת לו את הארץ, וזה כולל גם את זרעו אחריו כי לפי התורה זרעו של אדם הוא המשך עצמותו. וכמו שיורש זוכה לא מכח קניין או גזירת הכתוב מיוחדת אלא כי הוא נחשב אחד עם הבעלים. וברא כרעא דאבוה.
זה לא שייך לתורה ולברית של עם ישראל עם הבורא.
אברהם עזב את אור כשדים ומשפחתו ונותר ללא ארץ ומשפחה. וכל זה בגלל שנשא את שם ה' בעולם במסירות נפש. והקב"ה אחרי מלחמת המלכים הבטיח לו את ארץ כנען ואמר לו אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד. וזרעו הביולוגי של אברהם כלול בברית הזו כי הוא המשך שלו וכמו יורשים שלו.
(אמנם להיום זה לא נוגע כי גלינו מארצנו מפני חטאינו וכשנשוב מחטאינו יבוא משיח בן דוד ויגאלנו ועד אז אנחנו מייחלים לו בגלות.).
.
יש ברית אחרת של מעמד הר סיני שהקב"ה כרת עם העם המאמינים בו. וזה לא מיוחד לזרע אברהם.
וכלשון הרמב"ם בפרק י"ג מאיסורי ביאה:

"בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים, כשנאמר: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: "ובריתך ינצרו" (דברים לג ט). וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, כשנאמר: "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט י). וקרבן כשנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת" (שמות כד ה) – על ידי כל ישראל הקריבום.

וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקבה היא טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר" (במדבר טו טו) – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן. (ה) ומה הוא קרבן הגר? עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה; ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה. וכשיבנה המקדש יביא קרבנו."

מבואר שאותה ברית שהיתה אז כן היא לדורות וכל אחד יכול להכנס בה ואינה שייכת במיוחד דווקא לזרעו של אברהם.
.
הברית הזו מבוארת בדברי הכוזרי מאמר ראשון שהבאתי ברשימה הבאה. הנה יש עבודה לקב"ה משום שברא אותנו וכמו שכתב הכוזרי שם, ומשום שחייבים לו הכרת תודה על הכל וכמו שביאר בחובת הלבבות שהכרת התודה יוצרת חוב וזה פירוש "חובות" הלבבות. וזה שווה לכל בני האדם באי עולם.
אמנם יש עניין נוסף מיוחד. החובת הלבבות מבאר שזה ייחוד הלב. מתוך הכרת הטוב יש פנייה אל הקב"ה והתמסרות לו עד ייחוד כל הרצון המחשבה והמעשה אליו.
כשמייחדים לב לאל האחד, מבטלים את הרצון העצמי ומקיימים עשה רצונך כרצונו ומייחדים את הלב לזה, כמו איש ואשה בזמן התייחדות שכל אחד מהם מלא בייחוד לב לשני, נכנסים לסוד האחדות שהיא סוד העולם. הכל אחד. ואז חלים עלינו חיים אחרים, חיים של אחדות העולם. וזו מדרגה בפני עצמה כמו שיש דומם צומח חי ומדבר, ד' מדרגות טבעיות במהות החיות, כך יש עוד מדרגה נוספת שהיא "התחברות עם העניין האלוהי" כדברי הכוזרי במאמר הראשון. אנחנו נעשים כמו פתיל נר ומשמים יורדת עלינו שלהבת של חיות אלוהית. והעבודה הנובעת מזה נובעת מיציאת מצרים ומעמד הר סיני, והקביעה של אופן החיות הזה והכנסתו לטבע שיהיה לו קיום בתוך המציאות הטבעית כמו עוד עם בין שאר העמים, ולא יהיה נחלתם של צדיקים מתבודדים בלבד כמו מתושלח ושם ועבר ונח שהיו לפני  אברהם, זו הברית של מעמד הר סיני ושל יציאת מצרים שהיא הכנה למעמד. והברית הזו היא הקובעת את עם מייחדי ה' בעולם, הוא בני שנזכרים בתורה, והיא שייכת לכל מי שנשאו ליבו להאמין בייחוד האל והעולם ובני האדם בלי שייכות למוצאו ומשפחתו, והיא דלת פתוחה תמיד.

*
*
*
בסוף ההקדמה לפרק חלק בסוף הי"ג עיקרים כותב הרמב"ם במפורש שמה שקובע את היכללותו של אדם בעם ישראל הוא אמונתו. ומשמעות דבריו ברורה שזה תלוי באמונה בלבד ולא בדברים נוספים.

"וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.

וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא"."
.
.
לגבי העניין של דווקא י"ג עיקרים אלה, המצוי בדברי הרמב"ם יודע ברור כשמש עד כמה היה רחוק מתפיסה של דוגמות מחייבות באמונה. אצלו הכל היה תלוי בהשגה השכלית והיא השופטת מה אמת ומה לא, וחלילה מלשעבד את המחשבה לשורה של דוגמות שהשכל העצמאי מעצם מהותו מחוייב לקבל כאמת.
אין מקור בחז"ל לרשימה זו של י"ג עיקרים, ובחכמי ימיה"ב יש מעטים שעסקו בנסיון להגדיר יסודות אמונה וכולם חלקו על הרמב"ם.
.
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נ
"דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם ענין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חלוק בשום פנים, דע שאין לו יתעלה תאר עצמי בשום פנים ולא בשום ענין, וכמו שנמנע היותו גשם כן נמנע היותו בעל תאר עצמי. אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד במלתו, והאמינו רבים במחשבתו, וזה כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלשה אחד, כן מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאלו כוונתנו וחפושנו איך נאמר לא איך נאמין, ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר שהוא חוץ לשכל כפי מה שיצוייר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמתית, וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם, לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו ענין ויהיה מכת הנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם, אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו, כמו שצוו החשובים, ונאמר להם אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה:"

.
בהלכות יסודי התורה פרק א' כותב הרמב"ם:

הלכה א
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

הלכה ב
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

הלכה ג[עריכה]
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הלכה ד[עריכה]
הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

הלכה ה[עריכה]
המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.

הלכה ו[עריכה]
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו."
.
.
מבואר שאחדות האל היא העיקר להלכה שהתורה מצווה אותנו לדעת ולא כל י"ג עיקרים. (האחווה בין האנשים היא נגזרת רגשית הכרחית שהרי לפי זה כולנו אחים).
כל שאר תרי"ג מצוות נגזרות באופן שכלי מהעיקר הזה אע"פ שאנחנו בקטנותנו לא רואים את זה, וכמו שביארתי לעיל.
י"ג העיקרים שמונה הרמב"ם גם הם נגזרים באופן שכלי הכרחי מהעיקר הזה. וכן מבואר בדעת תבונות מהרמח"ל שהנשמה שואלת מהשכל לבאר לה חלק מי"ג העיקרים שלא התאמתו אצלה מהשכל. יש בידי לבאר היטב כיצד הם נגזרים, ואין כאן המקום. בוודאי מי שמאמין בעיקר הראשון של האחדות ולא יודע כיצד לגזור ממנו את שאר י"ג העיקרים ולכן אינו מקבל אותם כי אינו רוצה לקבל דבר שאין שכלו מורה לו אמיתתו, ואין לו מורה שילמדנו, אינו נקרא כופר. רק מי שמבין איך העיקרים נגזרים מעיקר האחדות ואע"פ שמבין אינו מקבל זאת, הרי בהכרח אינו מקבל באמת ובעומק ועל אמיתתו את עיקר האחדות עצמו ולכן נחשב כופר. וכתבתי כאן בתכלית הקיצור ואי"ה במקום אחר אאריך.
.
.
.

לשון תשובת הרמב"ם בה מבואר בפירוש כדברינו:
אגרת הרמב"ם אל הרב הגדול רבי חסדאי הלוי הספרדי

ומה ששאלת על האומות. הוי יודע דרחמנא לבא בעי ואחר כונת הלב הם הם הדברים. ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא ית' והתקינו נפשם במדות הטובות. ואין בדבר ספק שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות וכשרות החכמה באמונת הבורא יתברך בודאי הוא מבני העולם הבא. וע"כ אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה אפילו גוי ועוסק בתורת מרע"ה הרי הוא ככהן גדול. וכל עצמו של דבר שהמגמה בתורת מרע"ה תקון הנפש לבורא ית' כמו שאמר דוד ע"ה שויתי יי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. ולא נשתבח מרע"ה אלא בכך והאיש משה ענו מאד והוא סוף כשרות הנפש. וכן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה מאד מאד הוי שפל רוח. וכבר אירע מעשה בחכם אחד פילוסוף גדול שהיה הולך בספינה וישב במקום האשפות עד שבא אחד מהם ר"ל מאנשי הספינה והשתין עליו על מקום האשפות והרים ראשו ושחק ושאלו לו מפני מה אתה שוחק ענה והשיב להם לפי שעתה נתברר לי בודאי שנפשי היא במעלה העליונה שלא הרגישה כלל בעלבון זה הענין. וכן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה מה שעשתה חכמה כתר לראשה עשתה ענוה עקר לסנדלה לפי שהיא סוף המדות הטובות. והנה הפילוסופים אמרו שרחוק הוא שימצא אדם מלא ושלם במדות ובחכמה ואם ימצאו אותו קוראים אותו איש אלקי ובודאי כגון זה הוא במעלת העליונים. וזה הוא רצון התורה וחכמת המצות להתקין הנפש במדותיה ובאמונת הבורא ית'. ועל כן אמר הכתוב רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואין בזה ספק שהאבות ונח ואדם הראשון שלא שמרו כלל דברי התורה לא יהיו בני גיהנם אלא בודאי כיון שהגיעו והשיגו מה שראוי להתקין הרי הם במעלה העליונה. ואין הדבר תלוי בתענית ותפלה וצעקה בלי דעה ואמונה על האמת וכגון זה קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ועקר הכל שאין שום דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא הבורא ית': ומה שאמרת על הנסים כבר כתבתי
..
.
סנהדרין ל"ז א':
"לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".
והרי כל זה מדבר בדווקא על אדם וכל זרעו וקורא להם נפש אחת "מישראל", ועל זה אומר שלא יאמר אבא גדול מאביך.

ושם ל"ח א':
"תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א
תנו רבנן אדם יחידי נברא ומפני מה שלא יהו מינים אומרין הרבה רשויות בשמים דבר אחר מפני הצדיקים ומפני הרשעים שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ורשעים אומרים אנו בני רשע דבר אחר מפני המשפחות שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו ומה עכשיו שנברא יחיד מתגרות נבראו שנים על אחת כמה וכמה דבר אחר מפני הגזלנין ומפני החמסנין ומה עכשו שנברא יחידי גוזלין וחומסין נבראו שנים על אחת כמה וכמה "

.

.

ובאגרת הרמב"ם לרבי עובדיה הגר כתב

"וְעִקַּר הַדָּבָר, שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא שֶׁלִּמֵּד כֹּל הָעָם וְהִשְׂכִּילָם, וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְיִחוּדוֹ שֶׁל הַקב"ה, וּבָעַט בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְהֵפֵר עֲבוֹדָתָהּ, וְהִכְנִיס רַבִּים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְלִמְּדָם וְהוֹרָם, וְצִוָּה בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ לִשְׁמֹר דֶּרֶך ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" וְגוֹ' (בראשית יח, יט). לְפִיכָךְ כֹּל מִי שֶׁיִּתְגַּיֵּר עַד סוֹף כֹּל הַדּוֹרוֹת, וְכֹל הַמְיַחֵד שְׁמוֹ שֶׁל הַקב"ה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וּבְנֵי בֵּיתוֹ הֵן, וְכֻלָּן הֶחֱזִיר לְמוּטָב. כְּשֵׁם שֶׁהֶחֱזִיר אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ בְּפִיו וּבְלִמּוּדוֹ, כָּךְ הֶחֱזִיר כֹּל הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּר בְּצַוָּאָתוֹ שֶׁצִּוָּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ. נִמְצָא אַבְרָהָם אָבִינוּ אָב לְזַרְעוֹ הַכְּשֵׁרִים הַהוֹלְכִים בִּדְרָכָיו, וְאָב לְתַלְמִידָיו, וְהֵם כֹּל גֵּר שֶׁיִתְגַּיֵּר. לְפִיכָךְ יֵשׁ לְךָ לוֹמַר 'אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ', שֶׁאַבְרָהָם הוּא אָבִיךָ, וְיֵשׁ לְךָ לוֹמַר 'שֶׁהִנְחַלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ', שֶׁלְּאַבְרָהָם נִתְּנָה הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"
מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַסְתָּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְנִלְוֵיתָ עַל ה' אֵין כָּאן הֶפְרֵשׁ בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ, וְכֹל הַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּאִלּוּ לָנוּ וּלְךָ נַעֲשׂוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בִּישַׁעְיָה: "וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ" (ישעיה נו, ג) – אֵין שָׁם הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ לְכֹל דָּבָר. וּוַדַּאי יֵשׁ לְךָ לְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ' וַ'אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ' וַ'אֲשֶׁר הִבְדִּילָנוּ', שֶׁכְּבָר בָּחַר בְּךָ הַקב"ה, וְהִבְדִּילְךָ מִן הָאֻמּוֹת, וְנָתַן לְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁהַתּוֹרָה לָנוּ וְלַגֵּרִים נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר, חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אֶתְּכֶם" (במדבר טו, טו-טז).

וְדַע, כִּי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם רֻבָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיו בְּמִצְרַיִם, נִתְעָרְבוּ בַּגּוֹיִם וְלָמְדוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם, עַד שֶׁשָּׁלַח הַקב"ה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכֹל הַנְּבִיאִים, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעַמִּים, וְהִכְנִיסָנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, לָנוּ וּלְכֹל הַגֵּרִים, וְשָׂם לְכֻלָּנוּ חֻקָּה אַחַת. וְאַל יְהִי יִחוּסְךָ קַל בְּעֵינֶיךָ, אִם אָנוּ מִתְיַחֲסִים אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב – אַתָּה מִתְיַחֵס לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וְכֵן מְפֹרָשׁ בִּישַׁעְיָה: "זֶה יֹאמַר לה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב" (ישעיה מד, ה) – הַגֵּר יֹאמַר לַה' אָנִי, וְהַיִּשְׂרָאֵלִי יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב."

בזמן אברהם לא היו דיני גיור לטבול למול ולהביא קרבן. אלא הוא כמו שאמרו כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ואבדת אביו ואבדת רבו – אבדת רבו קודמת שאביו מביאו לחיי עולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא. כלומר להיות בן אינו עניין ביולוגי אלא אם הוא משתווה לו בדעותיו הרי הוא בנו. ומאז כל מי שהוא מתלמידיו של אברהם אבינו הוא נחשב עם ישראל לכל עניין. וכמו שכבר ביארתי המעשים ההלכתיים הם לא כדי להצטרף לעם ישראל אלא הם המעשים של כריתת הברית של הר סיני. וגם בלעדיהם אם אינו במרד ולהכעיס בוודאי מהות העניין לא השתנתה וגם אין שום צורך שיאמר אני תלמיד של אברהם, אלא כל שהוא סובר כמו אברהם, גם אם הגיע לזה מעצמו או ממורה אחר, ממילא הוא מתלמידיו של אברהם, כי זה תלוי בתוכן ולא באמירה חיצונית של השם "אברהם".
והרמב"ם כתב שרק זרעו הכשרים של אברהם הם מתלמידיו. וממילא אין שום הבדל, מי שהוא מזרע ישראל באופן ביולוגי הוא מתלמידי אברהם אבינו רק אם הוא באמת חושב כמו אברהם אבינו, וכך גם כל באי עולם מי שחושב כמו אברהם הוא מתלמידיו. ולהיות מלתמידיו בזה תלוי להיות שייך לעם ישראל כמו שמבאר הרמב"ם שיכול לומר לאוהינו ואלוהי אבותינו והברית אשר כרת עם אבותינו והנחלת לאבותינו את הארץ וכל כיו"ב.
ומזה רואים בחוש שהמושג של "עם ישראל" שנהוג היום אצל דתיים אין לו שייכות עם המושג התורני והוא לאומיות ריקה כמו של כל האומות שחושבות שה מעולות על אחרות ויש בהן משהו מיוחד שאין לאחרות וכל זה מידה רעה בלבד.

יש בספרים הקדושים שמי שאבותיו עמדו על הר סיני והוא בן אם אחר אם להם (מה שקוראים היום יהודי על פי ההלכה) וממילא המעשים של כניסה לברית הר סיני נחשבים שהוא גם עשה אותם ואינו צריך לחזור ולעשותם, מכח אותה ברית שרושמה חקוק בו, יש משהו חקוק בנשמתו שגם אם יחטא וירד למדרגה תחתונה, ניצוץ מסויים בנשמתו יישאר שייך לקדושה ומכוחו בזמן כלשהו הוא יעורר לקדושה. כל זה הם דברים שאינם ביציאה אל הפועל עכשיו, והם עניינים נסתרים פנימיים שאין להם שום ביטוי ולכן בהווה בחיינו כעת אין לזה שום משמעות. אם בעתיד אכן ישוב לקדושה מכח הניצוץ הזה אז ישוב ויהיה אז חביב ורצוי ומתלמידי אברהם אבינו. עד שזה לא קרה אין לנו עסק בנסתרות וכעת אינו מתלמידי אברהם אבינו ואינו נחשב כזרע ישראל לרוב הדינים הנוגעים להתנהגות בפועל ואין לזה חשיבות כלל.

.

.

.

לשון הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל (בסוף ספר זרעים):

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

 

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:".

.

.

בהקדמת המשנה שואל הרמב"ם מה התכלית לקיומם של אנשים שאין להם יכולת של שכל עיוני, להשיג את החכמה שזהו תכלית קיום האדם.

והוא מבאר שהתכלית היא שבאמצעותם החכם משיג את מילוי צרכיו הגופניים, וגם שהם משמשים לו לחברה שלא יהיה בודד ושומם.

אין התייחסות כלל לכך שיש באנשים האלה תכלית לעצמם וערך מצד שהם זרעו של יעקב אבינו והם נשמות ישראל קדושות ועליונות ויש בהם סגולת ישראל וקדושת ישראל ובהכרח ינחלו עולם הבא וכו', וכו'. אצל הרמב"ם בכלל אין מקום לסגולות שמעל השכל, ואם לפי השכל איש מישראל אינו נבדל במאומה מאיש מעם אחר, אז באמת אין שום הבדל.

.

.

עיין בתגובה ל י. ד. עוד ביאור חשוב בזה