מעלת ישראל לפי הכוזרי. מה הגדר היסודי של 'לימוד תורה' ושייכותה לענווה.

בעולם העתיק וביהדות המציאות מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר.
בספר הכוזרי מאמר א' מוסיף שיש מדרגה חמישית של אלה אשר התחבר בהם העניין האלוהי.

ספר הכוזרי מאמר א
כז. אמר החבר כן הוא, וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו. ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו, מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם.

לא. אמר החבר: בדין הענין הטבעי נתחיב לקיחת המזון, והגידול, וההולדה, וכחותם וכל תנאיהם. והתיחד בזה הצמח ובעלי חיים מבלעדי האדמה והאבנים והמוצאים והיסודות:
לג. אמר החבר: ובענין הנפשי התיחדו בעלי חיים כלם, ונתחייבו ממנו תנועות וחפצים ומדות וחושים נראים ונסתרים וזולת אלה.
לה. אמר החבר: ובדין הענין השכלי התיחד המדבר מכל החיים. והתחייב ממנו תקון המדות והמעון והמדינה והיו הנהגות ונמוסים מנהגיים.
לו. אמר הכוזרי: גם זה אמת.
מא. אמר החבר: ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם.
מב. אמר הכוזרי: אבל המעלה הזאת אלהית מלאכותית [שייכת למלאכים] אם היא נמצאת, וזה מדין הענין האלהי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי.
מג. אמר החבר: אלה קצת תארי הנביא אשר אין עליו חולק [משה רבינו], אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר האלהי בהם ושיש להם אלוה מנהיגם כרצונו וכפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם, והודיע איך היה חדוש העולם ויחס בני אדם קודם המבול, היאך נתיחסו אל אדם והיאך היה המבול ויחס השבעים אומות אל שם חם ויפת בני נח, והיאך נפרדו הלשונות, ואיפה שכנו, והיאך צמחו המלאכות ובנין המדינות ושני העולם מאדם ועד עתה.
.
.
הנה אבן לרוב תהיה חזקה יותר מצמח בגודל דומה. גם צמח ובעל חיים בגודל דומה, לרוב הצמח יהיה חזק יותר. בעלי חיים שהם בגודל בני אדם לרוב יהיו חזקים יותר מבני אדם. גם בין בני האדם אנשים פשוטים שלא חושבים הרבה יהיו לרוב חזקים יותר מחכמים בעלי מחשבה.
.
התורה מתשת כוחו של אדם ותלמידי חכמים נקראים חולים (סנהדרין כו ב, נדרים מ"ט א'-ב', ר"ה ט"ז א', ב"מ פ"ד א' רש"י ד"ה ולא מצי, ועוד).
.
מהר"ל חידושי אגדות ח"ג עמ' נ'-נ"א:
עד אברהם לא הוי זקנה וכו'. דבר זה ביארנו, פירוש כי הזקן יש בו השכל והחכמה שהרי כן אמרו אין זקן אלא שקנה חכמה כי לעת זקנתו נחלשו כוחות הגופניים ומתגברים כוחות השכליים, וכן אמרו: תורה נקראת תושיה שהיא מתשת כוחו של אדם, כי בהתגבר השכלי מתיש כוחו של אדם הגופני וכמו שהוא מבואר למעלה גבי עובדא דריש לקיש, ולפיכך עד אברהם, שהיה הדור חסר חכמה, שלא היו מכירים בוראם באותה שעה והיה חסר השכל בעולם ולכך לא היה זקנה, הוא הסתלקות כוחות הגוף, אבל אברהם היה עושה שהיה מקבל העולם מעלת השכל ועם זה הוא הזקנה. אף כי לא היה כל העולם חכמים ונבונים אין זה כלום, סוף סוף היה אל העולם מעלת השכל אשר השכל מתנגד אל כוחות הגוף. לכך מן אברהם ואילך שהיה שכל בעולם היה נוהג זקנה בעולם, והבן הדברים האלו מאוד. ולכך אמר בעי רחמי והוי זקנה כי מדה עליונה היא מאוד.
.

קהלת רבה פרשה א', פסוק ח', "כל הדברים יגעים", ה':
"כל הדברים יגעים – אפילו דברי תורה מיגעין את האדם.
בתחלה אדם נכנס ללמוד תורה, והן מטהרין לו את הטמא ומטמאין את הטהור, [דברים שחשב שהם טמאים לומד שהן טהורין ולהיפך], והוא אינו יודע שכל מה שהן מתישין בהן כחו, מתוך שלומד ואינו מבין, והוא מתייגע לעמוד על אמיתתם של דברי התורה – סוף שהוא מוציא קלות וחמורות וגזרות שוות וטומאה וטהרה ואיסור והיתר.

.
.
הנה כשאדם מסתכל על עניין כלשהו במחשבתו הוא רואה אותו באופן מסויים. זהו המבט הראשון. אם הוא נבון הוא יכול לדייק ולהקיף ולמיין ולסדר ולפרש. אם נופלת קושיא ותעשה סדק בציור שהוא רואה, הוא יתאמץ לתרץ אותה ולתפור את הסדק ולמלאותו בטיט ולהעמיד את הציור.
הציור שהאדם רואה הוא הוא מי שהוא, הוא מהותו. דוגמה גסה ופשוטה, ראובן יראה יער ונפשו תשתפך עליו בשירה, ושמעון יראה אותו יער ויחשוב כמה ירוויח מכריתת העצים וכן הלאה ויש בזה הרבה מאוד רוחב ועומק ודקויות.
זה מהלך של מדע וחקירה ופילוסופיה.

במהלך של תורה, יש מאמץ לחפש את הקושיות. על ידי דיוק אחרי דיוק חד עד חוט השערה, מישמוש ופישפוש והשוואת כל צד לצד אחר, עד שתתגלה הקושיא. כשמתגלה הקושיא מנסים לתרץ אותה כדי להעמיד את מהלך ההסתכלות של המבט הראשון, ואם היא מתורצת בנקל ורווח אין זו קושיא של ממש וממשיכים לתור ביגיעה גדולה וכיסופי נפש אחר קושיא של ממש.
קושיא של ממש לא מתיישבת ברווח. לכן לא מתאמצים ליישב בדוחק מתוך רצון להעמיד את המבט הראשון שהתחלנו בו, אלא משתמשים בקושיא כרמז לחפש הבנה אחרת לגמרי. לתת למבט הראשון להיסדק ולהיפרך ולהתמוטט כמו קליפה כשהאפרוח בוקע, ולהבין מחדש במבט שני במהלך חדש שלא ראינו מקודם. זה נקרא ביאור, כמו מים חדשים העולים מהבאר. ולכן אומרים חידושי הרשב"א ולא פירושי הרשב"א, שהם מפילים את המבט הראשון ומגלים מבט אחר חדש.
וזה שאמרו בגיטין מ"ג א': " אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", ובמגילה י"ב א': "אני דניאל בינותי בספרים – מדקאמר 'בינותי' מכלל דטעה". אי אפשר לומר 'בינותי' על משהו שלא טעית בו מקודם.
.
וזה המדרש קהלת רבה שהבאתי מקודם בסמוך שכשאדם בא ללמוד תורה, מה שבמבט ראשון חשב שטהור מתגלה כטמא ולהיפך. וזו יגיעה. ומזה זוכים לתורה.
כשהאדם פורך את המבט הראשון בזה הוא פורך את עצמיותו. וכמו שכתבתי שאיך שהוא רואה דברים זו מהותו.
החיות הצמחית מתנגדת הורסת ומתישה את חיות הדומם, וכן חיות החי מתישה את חיות הצומח, וחיות המדבר והחושב מתישה את חיות החי. ויש עוד מדרגת חיות והיא החיות שדבק בה העניין האלוהי, שהוא מחובר אליה. וגם היא מתשת את החיות שתחתיה.
במתן תורה פרחה נשמתם והם מתו, עד שהקב"ה נתן עליהם טל של תחיה וקמו לתחיה. לחיים חדשים אחרים, כאלה שדבק בהם העניין האלוהי. כדי לזכות לחיים גבוהים יותר יש להמית את הנמוכים יותר במיתה חלקית. להתיש אותם שיהיו עייפים ונוטים לחלות.
מי שזכה שידבק בו העניין האלוהי על ידי התורה, שלזכות בה מקיימים בהכרח אדם כי ימות באוהל – ממית עצמו באהלה של תורה, הוא במדרגת חיות גבוהה יותר ממדבר.

וזה עניין אחד עם ענווה שהיא עצם הזכיה לתורה שהתורה היא מים שזורמים למקום נמוך. אם אדם חושב על עניין ומגבש דעה ברורה עליו. ובא אחר וטוען שזו טעות ומציע הסתכלות אחרת, בדרך כלל הראשון יתווכח מרה ולא יסכים לוותר על דעתו ויתנצח ויביא חבילות של טענות. כי פרכת נקודת ראותו היא ביטול עצם מהותו. והוא רוצה להישאר בחיים כמו שהוא. אדם כזה לא תהיה בו תורה כי התורה הוא המבט השני אחרי שנפרך המבט הראשון, ואדם כזה יתעקש ליישב א המבט הראשון גם אם אין זו האמת.
העניו מסכים להקשיב ולשפוט מישרין ולהודות על טעותו אם טעה. הוא תמיד מרגיש עלול לטעות. ומוכן שתתבטל דעתו במבט הראשון ותתבטל עצמיותו וימות באהלה של תורה וכשיתגלה לו המבט השני ויבין את האמת יזכה לחיים חדשים ואור חדש ויהיה במדרגה אלוהית.
.
זהו שאמר החבר לכוזרי, שחיוב התורה אינו משום שהקב"ה הוא זה שברא אותנו. ואם היה כן היו כל בני האדם שווים מצד השייכות שלהם לבורא ומעלתם הרוחנית. אמנם הקב"ה חידש לאברהם ולכל תלמידיו וההולכים בדרכו (מכל לאום ומוצא כמו שביארתי מקודם), מהלך של זכיה בחיות שאינה חיות כמו כל בני אדם אלא היא חיות שדומה למלאכים והיא מחוברת לעניין האלוהי. וזוכים בה דווקא על ידי עמל התורה להמית עצמו להיות עניו כמו שנתבאר ולהיות בהכנה תמידית לבטל את המבט הראשון שלו ולהודות על טעותו ולפקוח עיניים למבט השני שזוכים לו הענווים על ידי הפקרת דעתם למאכל הקושיות והכנעה מקבלת מול הדעת החדשה שזרה למהותם העצמית ויש בטבעם התנגדות לה והיא זו שזוכים לה במבט השני.
ובאמת כל מי שהוגה בחכמה באופן זה של ענווה וחתירה למבט השני נחשב שעוסק בתורה ואחת היא אם עוסק בספרי תורה או בספרי חכמה אחרים או בכל מחשבה והגות שחותרת לאמת בדרך הענווה. שהרי אברהם לא היה לו ספר תורה ודעתו שוטטה בחתירה לאמת מכח עצמו. ונאמר בחז"ל שהיה יושב בישיבה ולומד תורה. ויש לזה הרבה ראיות והוא דבר פשוט.
וכמו שכל הגות החותרת לאמת אם היא בענווה היא תורה, כך מי שעוסק בתורה בלי ענווה ונאבק לא לוותר על המבט הראשון של עצמיותו, ולא מית את ה"אגו" שלו בהתבטלות דעתו, אז גם אם הוא בן ישיבה ורב הוא נחשב רק מדען חוקר תורה ולא תלמיד חכם שלומד תורה והוא רק במדרגת מדבר ולא במדרגה האלוהית.
.
.
התורה אמורה לחיות אותנו. אם אדם מנסה לבדוק האם תורתו מחייה אותו, הוא צריך לדעת על איזו חיות מדובר ולהבחין, כי יש צד שכדי לתחיות בחיות שמחוברת לעניין האלוהי יש מיתה ותשות כח וחולי של החיות הטבעית האנושית.
.
.
כדי לחיות חיי תורה יש צורך בקהילה של תורה. בתוך קהילה תמיד יש סתירה ומאבק בין המהלך של היחיד כיחיד, שהוא הכרחי כדי לגדול בתורה ולחפש את דרכו ולהיות אמיתי כמו מי שהוא, לבין החיבור עם הקהילה. בחיי זוג הכרחי שיהיה מתח ושתהיינה מריבות. זוג שעברו כחמש שנים ועדיין לא התקוטטו בהכרח לא התחבר באמת. וזה מחייה את הקשר והחיבור שמתקוטטים ומתפייסים וחוזר חלילה.
אבל יש אופן של קטטות וריב שמחריבים את הקשר והזוגיות ומביאים למצב שהכרחי להיפרד. כשאדם בודק את יחסיו עם הקהילה, גם אם יש מתח ומאבק וקטטה ונבדלות, עליו להבחין האם הם חלק הכרחי מהקשר או שהם עניין לא בריא שמצריך ניתוק.
.
.
יש בזמננו התעוררות של לומדי תורה שלומדים ומצליחים ומחדשים ובונים בשום שכל ונעשים רבנים ובונים קהילות ויש שרואים בזה התעוררות מחודשת של עולם התורה.
כשאנשים בעלי כשרון רב ויצירתיות מתפתחים ובונים יש בזה התלהבות וחיות וצמיחה וזה יפה. זה קורה גם בתחומים שאינם תורה. גם כשזה סביב לימוד תורה ועבודת ה' אין זה מכריח שאכן מדובר בתורה באמת. והבדיקה על זה היא האם הכל נובע מענווה ודברי התורה אכן משנים את האדם ויש בהם בערה והם מכלים את העצמיות וה"אני" כמו אש ומחיים אותו בחיים חדשים אחרים ממה שהיו לו ומקרבים אותו לחיבור עם העניין האלוהי. ומי ששש ללבוש אצטלא דרבנן ולהיפך מדרך משה רבינו שכשנתגלה עליו ה' בסנה הבוער שניסה לברוח מהגדולה והרבנות במסירות נפש, חזקתו שאינו עניו עד שיוכיח להיפך.
.
.
בהערת אגב, יש בין הרבנים החדשים שעושים עניין מכוחות כגון ברכות שמתקיימות, לידע דברים נסתרים וכיו"ב עניינים כביכול מעל הטבע.
הנה בתו של רבי חנינא בן דוסא הניחה בטעות חומץ בנרות. ורבי חנינא אמר לה אל תתעצבי מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק וכך היה.
רבי חנינא היה דבק באחדות הבורא ית' והיה קרוב לבורא כל כך שלא היתה לו שייכות להסתר של הטבע והקרבה בינו לבורא היתה כל כך קרובה שהיחס ביניהם כבר היה מעל דרכי הטבע והבורא הוא אחד ואצלו הכל אחד ואין הפרש בין שמן לחומץ. והנס היה בתמימות ופשטות מכח האמונה שהיתה בו ולכן הוא שבח לו.
זה מה שמשה רבינו ניסה להראות לפרעה וחרטומי מצרים. הרי פשוט שלא בא להראות להם שכוחו רב בכשפים, אלא המופת שלו היה דווקא בגלל שאינו מכשף והמקל הופך לנחש מכח האמונה בלבד.  וכל מופת על אחדות הבורא שהראה להם, החרטומים עשו כן בכשפים. כשפים הם כח מכוחות הטבע עצמו. הם כח מיוחד ביחס לשאר כוחות בטבע, הוא מהלך טבעי שאינו עולה בקנה אחד עם הכוחות האחרים בטבע, אינו בהרמוניה איתם, והוא גם סותר לעמדת הענווה וההכנעה של האדם מול הטבע. לכן אמרו שהם מכחישים פמליא של מעלה ויש איסור להשתמש בהם. ועדיין הם כח טבע שאינו מבחין מי מפעיל אותו וכל הלומד להפעיל אותו יכול.
הטבע עיקרו הוא מציאות רוחנית, והמציאות הגשמית היא רק בגד לה. כמו שיש חוקי טבע למציאות הגשמית, ובכוחם אפשר לפעול הרבה דברים, גם במציאות הרוחנית יש חוקי טבע משלה.
כל אדם רואה מציאות רוחנית בכח ראיה רוחני. לדעת ששתים ועוד שתיים הם ארבע היא ראייה רוחנית. אפשר לחזק את הראיה הזו כמו שמחזקים כל יכולת אנושית גופנית או שכלית או דמיונית ולראות הרבה דברים בלי ראייה של עין גשמית. כל אדם מפעיל כוחות רוחניים. למשל מי שחושב להזיז את ידו וידו זזה, הרי הפעיל דבר גשמי בכח רוחני. ואפשר לפתח את זה הרבה כמו שאפשר לפתח כל יכול אנושית עד להפליא.
כל העוסק בלימוד עיוני, בין בגאווה ובין בענווה, בין בתורה ובין בדברים אחרים, מתפתחים על ידי זה כוחות מעין אלה. ויש גם דרכים אחרות לפיתוחם. זה כמו שתלמידי חכמים גדולים התפתחה אצלם יכולת לשחק שחמט ברמה גבוהה. אפשר לפתח אותה גם בדרכים אחרות. אין לזה שום שייכות לתורה ולצדקות ולאמונה ולשום דבר מעין זה, ואין זו סיבה הראויה להניע אדם ללמוד בגללה אלא היא עניין טפל שבא ממילא ולא מעיד על שום דבר.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה מעלת ישראל לפי הכוזרי. מה הגדר היסודי של 'לימוד תורה' ושייכותה לענווה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s