תוספת בהירות בעניין של זמן ותנועה לפי חז"ל והרמב"ם

(ברשימות קודמות עסקתי בזה יותר באריכות)
המשל הכי ברור שמצאתי עד עתה לתפיסת הזמן לפי הרמב"ם וחז"ל, הוא כמו סרט המוקרן על מסך.
הכל נברא כל רגע ורגע מחדש ברצון חופשי. המפץ הגדול קורה בלי הרף. לכן העתיד עדיין לא קיים ויש חץ בלתי הפיך מהעבר לעתיד.
העבר גם לא קיים באותו מובן שההווה קיים.

למשל אם יש סרט שמוקרן על מסך, כל רגע התמונה נוצרת מחדש על ידי המנורות הזעירות שכבות ונדלקות. מה שנמצא הוא רק רגע ההווה שבו המנורות מסודרות שאורן הוא כך וכך והתמונה שמתקבלת היא כך וכך.
השאלה לפי המדע בעניין של יצירה כל רגע מחדש, היא שאם למשל יש תפוח בענף. מייד אחר כך נברא כלהעולם מחדש ובעולם החדש התפוח מעט מתחת לענף. ברגע הבא כל העולם נברא מחדש ובו התפוח עוד קצת יותר למטה וכן הלאה וכך נוצרת התנועה של התפוח מהענף עד שנופל לארץ. העניין הוא שאין שום הסבר מדעי לפי זה לחוקיות הנפילה. הוא היה באותה מידה יכול ליפול לכל צד או לא לנוע כלל או להפוך לאפרסק או עכבר.
ההסבר היחיד הוא דתי. הבורא מספר לנו סיפור. כל הבריאה וכל החיים אינם אלא סיפור שמספר לנו הבורא. חלק מהסיפור הוא שתפוחים נופלים למטה לפי משוואה כלשהי.
כך גם העניין של זכרון. אם נקפיא סרט ברגע מסויים, הסצנה היא למשל שאדם מחבק את חברו. הסצנה מכילה גם את הסיפור שקרה עד עכשיו. היא מכילה את העובדה שהם מכירים מקודם ואוהבים וכיו"ב. מי שיראה את התמונה הזו כבר יחשוב על מה שקרה.
יש גם הבדל, חז"ל אמרו שהציורים של הקב"ה שונים מציורים של בשר ודם, כי הוא מצייר דמות ויש בה גם רוח ונשמה קרביים ובני מעיים, מה שאין כן צייר בשר ודם. לכן הדמות שהקב"ה מצייר מכילה בתוכה גם זכרון. הזכרון גם הוא נברא כל רגע ורגע מחדש כחלק מההווה שנברא כל רגע ורגע מחדש. הזכרון הוא מימד של ההווה ולא זכירה של העבר במובן הפשוט.

4 מחשבות על “תוספת בהירות בעניין של זמן ותנועה לפי חז"ל והרמב"ם

  1. דווקא הרמב"ם בעל גישה שונה לגמרי . הוא מאמץ את שיטת אריסטו. אריסטו טוען שעולם כמנהגו נוהג, ואין שום התערבות אלוהית בבריאה, ק"ו שאיננו בורא את העולם כל רגע ורגע. הרמב"ם נוקט בגישה זו זו אך היא מותירה אותו עם בעיה עצומה: כיצד יסביר את הניסים המתוארים בתנ"ך? על כן כותב הרמב"ם במו"נ שאלוהים ברא את הניסים כולם יחד עם העולם, ומאז הוא באמת לא מתערב בו.
    ההוגה שכן נוקט בגישה זו שוב ושוב לאורך הגותו הוא הרמב"ן.

    • תודה על הדברים.
      אכן יש מי שמבין כך במו"נ ויש מקומות שלשונו נוטה לפירוש זה. לעניות דעתי אם מאחדים את כל המקומות השייכים לזה ומעמיקים רואים שזו לא כוונתו, ושהוא לא חולק על הרמב"ן בעניין הזה. ויש בזה אריכות ואכ"מ

  2. אני מביא כעת רק מקום אחד מהמורה נבוכים חלק א' פרק ס"ט, שבו מבואר שהעולם קיים בשפע מתמיד מהבורא. ובבאורי למורה נבוכים הארכתי בזה.
    "כי אין אמרנו עליו ית' שהוא צורת העולם האחרונה על דמיון היות הצורה בעלת החומר צורה לחומר ההוא עד שיהיה הוא ית' צורה לגשם. לא על אלו הפנים נאמר! אבל כמו שכל נמצא בעל צורה אמנם הוא מה שהוא בצורתו וכשתפסד צורתו – תפסד הויתו ותבטל כן כמו זה היחס בעצמו יחס האלוה לכל התחלות המציאות הרחוקות; כי במציאות הבורא – הכל נמצא והוא מתמיד עמידתו בענין אשר יכונה ב'שפע' כמו שנבאר בקצת פרקי זה המאמר; ואילו היה אפשר העדר הבורא היה נעדר המציאות כולו ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו והמסובבות האחרונות ומה שביניהן. אם כן הוא לו כדמות הצורה לדבר אשר יש לו צורה אשר בה הוא מה שהוא ובצורה תתקים אמיתתו ומהותו – כן יחס האלוה לעולם. ובזה הצד נאמר בו שהוא הצורה האחרונה' ושהוא 'צורת הצורות' – כלומר שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה נסמך באחרונה אליו ובו קיומה כמו שהדברים בעלי הצורות מתקיימים בצורתם. ומפני זה הענין נקרא בלשוננו 'חי העולם' – ענינו שהוא חיי העולם כמו שיתבאר:"
    ושם פרק נ"ח כתב:
    "ואחר כן השגנו שזה הנמצא – אין מציאותו אשר הוא עצמו מספיק לו אמנם שיהיה נמצא בלבד אבל שופעות מאתו מציאויות רבות – ואין זה כשפע החום מן האש ולא כחיוב האור מן השמש אבל שפע שימשיך להם תמיד עמידה וקיום וסידור בהנהגה מתוקנת כמו שנבאר".
    ושם ע"ב:
    "ומפני זה נמצא בו [באדם] זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו. ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.
    כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו. ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: "וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז)."
    .
    .
    טוב, קצת יותר מאחד הבאתי, ויש הרבה לדון בזה ואכ"מ.

כתיבת תגובה