ביסוד החיוב הדתי לציית לבורא

קטע מהתכתבות:
אם למשל אני נח על מיטתי בנוחיות בליל סערה, ואשתי מטלפנת שאצא להביא אותה כי היא שכחה את הארנק, אני עושה את זה מתוך מחוייבות ולא מתוך חשק ורצון. אבל המחוייבות נובעת מכך שבאופן כללי אני אוהב ורוצה ובוחר. אם היחסים עם האשה יהיו כאלה שלא בריא וטוב ונכון לי באופן כללי להיות בהם, עלי היפרד ולא להיות ביחסים בלי אהבה ורצון ובחירה.
אם היו מוכיחים לי בוודאות מוחלטת והייתי מקבל שאמונת דעעש אמיתית ואלוהים רוצה שאעסוק בעריפת תינוקות, הייתי אומר שגם אם זה אמת אני לא רוצה, ולא אציל את עצמי מגיהנום וזעם האל האמיתי על ידי שאערוף תינוקות. ואם האל האמיתי והאינסופי והיודע כל אומר לי שכך האמת ואני טיפש וקטן, עדיין לא אקבל ממנו ואלך עם האמונה האנושית הטפשית והקטנה שלי ולא אסכים לערוף תינוקות. וגם אם יתגלה אלי מהשמיים בעצמו אעמוד מולו ואומר לו בפניו: "לא רוצה!".

כלומר אני כדתי ומאמין עדיין בעצם פועל לפי רצוני ובחירתי גם אם אני מקיים חובות שלא נוחות לי באותו רגע, ולא בציווי מחייב מלמעלה.
הקב"ה שאל את האומות אם הם רוצים לקבל תורה וסרבו. ובני ישראל אמרו נעשה ונשמע ואם היו מסרבים לא היו נכנסים למערכת היחסים והברית (או שהיו נעשים כשאר אומות או שהיו מתים כמ"ש כאן תהא קבורתכם, ובכל מקרה לא היתה נוצרת מערכת יחסים עם האל בלי רצון ובחירה). מתן תורה זו חתונה כמ"ש חז"ל. יחסי חתונה מוכרחים להיות ברצון והסכמה ובחירה חופשית. וגם אם אין דרך של גירושין לגיטימית אז אפשר לקפוץ מהחלון או לחיות בריב ומרד וכך נכון ועדיף מאשר לחיות במערכת יחסים לא טובה ולציית במרירות בקפיצת פה וסגירת לב.
לפני שנים שאלו אותי שני בחורים חשובים ממשפחות רבניות שלומדים במיר, אם הייתי נולד נוצרי או מוסלמי הייתי מאמין בנצרות או באסלאם כמו שכעת אני מאמין ביהדות. ומה שאני כותב כאן היתה תשובתי להם.
יש לפני דת כלשהי, תורה כלשהי, מערכת יחסים. זה מבחינתי כמו שידוך. יש כאן לפני הצעת שידוך כלשהי. אם אני טועם את חברתה וקרבתה וטוב לי וחי ובריא וצומח ושמח וטעים לי, אני נכנס ומתחייב ואעשה גם דברים לא נוחים מתוך המחוייבות לזה. ולא מעניין אותי אולי אם הייתי מכיר גברת אחרת הייתי חושב שהיא הכי טובה. לא בודקים את כל נשות העולם לפני שבוחרים בת זוג. טעמו וראו כי טוב ה'.
אבל אם לא טוב לי באופן העמוק, אם אני שוקע ונופל לעצבות ועצבים ומתנתק מעצמי ומהחיות ומהאנושיות והצמיחה והשמחה וטוב הלב והנחת, באופן קבוע ויסודי, לא רק ברגע של משבר וקושי חולף שניתן לפתור, אז מה אכפת לי אם זו האמת או לא. מה אכפת לי אם זה מה שנאמר בהר סיני או לא. אני קודם כל רוצה לחיות ולצמוח ולהיות בעצמי טוב לאחרים ושיהיה גם לי טוב. האל שאני בוחר להאמין בו הוא כזה שקודם כל הוא רוצה שיהיה לי חי וטוב והוא לא מעמיד שום דרישה שיכולה להיות בסתירה לזה. אם הוא לא כזה אני לא רוצה להיות מאמין שלו ואם במקרה הוא אמיתי אז אני מורד בו כי עדיף לי שיעניש אותי מאשר לפעול כל חיי בשעבוד לרצונו בלי שאני אוהב את זה.
אם אומרים לי שאני צריך לעשות דברים שכעת בבירור רעים לי ולאחרים כי בעולם הבא הם יגרמו שיהיה לי ולכולם טוב ואני בקטנותי לא יכול להבין ולראות, זה לא משכנע אותי. כי אפשר למכור לי ככה כל סיפור שהוא, ואם הייתי נולד לדת אחרת הייתי מאמין בה. אני חושב שנכון שאקח אחריות על חיי ואמונתי ודעותי ובחירותי ולא אלך כפתי מוחלט בלי שום מחשבה והתבוננות עצמית רק כי אומרים לי מלמעלה בשם אמת מוחלטת כלשהי שבלי קשר לכל מה שאני רואה וחווה תהיינה תוצאות טובות בעתיד.
רק אם אני מרגיש בעצמי שיש טעם של אור וטוב גם עכשיו ואני רואה שיש דברים שמגבילים את זה ורואה שיש אפשרות שהם לא יהיו והטבע העמוק של העולם נראה לי שמורה שבאמת אין להם מקום בו, ויש התפתחות לכיוון ההוא גם אם עמוקה ולא תמיד ברורה לי או לכל אדם, ומבטיחים לי שלעתיד הם לא יהיו והאור המתוק יהיה בלי גבולות, לזה אני מסוגל להתמסר והאמין כי ראיתי את היסודות של זה בעצמי.
לכן מבחינתי פחות חשוב מי המוסר המדוייק של מעמד הר סיני ומה המסירה המדוייקת. אם מה שקורה היום חי ועובד לי אני מקבל ומתמסר לזה כמו לאשה שטוב לי אתה ואם לא אז לא, ובזה מסתיימת הרלוונטיות של חקירת ה"אמת" מבחינתי. בשאלות של חיים ויחסים שזה בעיני העניין של דת, המושג אמת הוא לא כמו במדע שאפשר לדבר בפשטנות על אמת אובייקטיבית אחת וברורה וקבועה.
.
.
.
תוספת מהתכתבות אחרת באותו עניין:

לדעתי זה נכון שהיהדות היא לא דת של חווייה אינדיבידואלית של קשר ישיר עם האל. היא דת שחי אותה קודם כל הציבור כציבור ויסודה הוא קודם כל בקיום מצוות והשתייכות לציבור לפני כל מחשבה על אפשרות לקשר אינדיביואלי חווייתי.
לדעתי היהדות כמו שנוצרה ביצי"מ מעמד הר סיני וכל ההיסטוריה שלה, התפרקה. אם זה בזמן שאבדה האמונה כמו שכתבת במאמר שלך בזמן תנועת ההשכלה והחילון, ואחר כך עם הציונות שהשתמשה ביסודות הכי עמוקים של היהדות כמו האמונה בגאולה וביאת המשיח לבנות תוכן רוחני וסדר יום מעשי לעם שהוא היפך היהדות, ואר כך כשהתפרקו הקהילות בשואה ובעליית יהדות המזרח לארץ ישראל. בזוזי אחר בזוזי. חורבן על חורבן, חושך בתוך חושך.החרדיות של היום אכן אוחזת בדבר אמיתי, היסוד שעליו הושתתה היהדות מאז ומעולם, חיי חברה וקהילה הקודמים לחיים אינדיבידואליים, ציות כיסוד החיים הדתיים, להלכות ולרבנים. אבל האמת הזו היא היום כלי בידיו של השקר. התורה מעידה על עצמה שהיא גורמת לחיים. בכל המובנים. לאושר ורפואת הנפש וחרות ושמחה וחכמה ושלום. אם התוצאה שרואים בשטח הפוכה, דרכי מוות וחושך, חנק הנפש ורוע וקטטה וסכלות, זה מעיד שבהכרח משהו יסודי שגוי.
יש בראשונים (אני לא זוכר כעת איפה זה כתוב) שההבדל בין היהדות לנצרות והאסלם שהן בעצם חיקוי שלה, הוא כמו ההבדל בין דמות אדם חיה לבין דמות מצויירת. הכל אותו דבר בדיוק רק שזה חי וזה לא.
אמנם ליהדות יש יסודות של מסגרת, חיי קהילה, קיום מצוות מעשי כתשתית החיים הדתיים. אבל היא בפירוש ובהדגשה אומרת כל הזמן שזה חייב להיות חי. שזה כל העניין. חיים, טוב, אור, חסד, וכיו"ב הן מילים שמופיעות בפסוקים ומאמרי חז"ל לאינספור כתיאור של התורה וחיי הדת.
יש גוף ויש נשמה. חיים אינדיבידואליים של חווייה דתית ישירה ואישית בלי חיי קהילה וחיי קיום מצוות מעשי בדרך של מצוות אינן צריכות כוונה (בדיעבד…), זה נשמה בלי גוף, נשמה ערטילאית שהיא רוח רפאים, דבר מת. מצד שני חיי קהילה וקיום מצוות בצורה טכנית לגמרי בלי רוח חיים, זה גוף בלי נשמה. גוויה מתה רקובה ומסריחה.  צריך את שניהם.
מכיוון שגוף היהדות נהרס, לדעתי מה שנשאר לנו זו החווייה הדתית האישית אבל מתוך ידיעה שזה דבר שאין לו קיום, רק גץ, להבה בלי עצים. המעט שיש הוא לזכור את חיי הקהילה שהיו, את חיי קיום המצוות שהיו, להתגעגע אליהם, לראות בהם דבר הכרחי גם אם אינו בנמצא בימינו. לא לחשוב שזה מיותר ושבאמת די בחוויה האישית. החוויה האישית לבד במבט של חיים דתיים יהודיים זה כמו מי שנפל ממטוס ועוד לא הגיע לקרקע. כעת הוא בסדר. אבל אין קרקע מתחתיו וסופו להתרסק. במצב כזה מה יאמר יהודי? אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

סוטה מט א-ב:
ר' פנחס בן יאיר אומר משחרב בהמ"ק בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל  על מי לנו להשען על אבינו שבשמים
ר"א הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ודלדלה ואין שואל ואין מבקש על מי יש להשען על אבינו שבשמים
בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים בן מנוול אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו פני הדור כפני הכלב הבן אינו מתבייש מאביו ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים

רשי:
והיין ביוקר – שהכל עוסקין במשתאות
.
חשוב ללמוד את זה לפרטיו. מדובר על התפרקות כל מסגרת. חיי קהילה וחברה, כבוד, חכמה, זקנה, חוק, כלכלה, לימוד תורה, משפחה. מה נותר, להשען על אבינו שבשמיים. לדעתי הפירוש הוא חוויה אישית אינדיבידואלית של אמונה. לא כדרך של לכתחילה, אלא כקפיצה מהאנייה הטובעת, מהגוויה המרקיבה, למצב שאין בו יכולת חיים וקיום אבל קיומו הוא בהכרת המצב לאשורו ובטחון בקב"ה שיצילנו.
הדבר שקוראים לו בימינו חיים יהודיים, קהילה שמבוססת על יהדות, הווי יהודי, וכל כיו"ב, אין לו שום שייכות לחיי קהילה יהודיים.
ברוב העמים והתרבויות יש חלק מהאנשים שאוהבים חיי שמרנות, ערכי משפחה, ערכי לאום, שמרנות מינית, היררכיה חברתית, נאמנות למסורת ולדת, וכל כיו"ב.
כמו שזה קיים בכל תרבות ועם זה קיים גם בתרבות הישראלית. כאן קוראים לזה יהדות.
זה כמעט תמיד מלווה בגאווה לאומית שלרוב מתבטאת גם ביחס מפלה או מתנשא או עויין לבני לאומים אחרים. דיכוי האשה ושוביניזם, משקל מוגזם למה יגידו השכנים, המוניטין החברתי נעשה חשוב מאוד. דברים שהם כמובן היפך מוחלט לחיים תורניים.
.
הבעייה היא שהיום כמעט אף אחד אין לו שום מושג במה מדובר כשאומרים חיי קהילה יהודיים. הזקנים שחיו בקהילות יהודיות תורניות (ובהחלט רק מיעוטן היו באמת כאלה) באירופה שלפני השואה או בארצות המזרח לפני הציונות והעלייה לארץ, כמעט לא נשארו. ואף אחד לא באמת מתעניין לשמוע מהם באון חי איך באמת היו החיים בקהילות.
במשך כעשרים שנה ראיתי בזה את הדבר החשוב ביותר בחיי, להרגיש באמת איך אותם שרידים חיים את היהדות, לפחות בזכרונותיהם. את הטעם וההרגשה והגוון והקצב ובעיקר את החום, ואופי החום. הענווה, הרוך, הפנימיות, הלב. רוך הלב. הצניעות. השקט. תחושת המשמעות שבחיים עצמם, הפשוטים והשקטים. להקשיב להם בהקשבה אמיתית. גם אם קולם הוא לחש שכמעט אי אפשר לשמוע בסביבה הרועשת שלנו.
אלה דברים שכעיקרים בחיים של קהילה לא מוכרים לנו בכלל.  זה כמו גחלת, זה עבר מדור לדור כמו להבה מנר לנר. וכשזה נפסק הגחלת כבויה וקרה וחיי הקהילה מוכרחים להתבסס על דברים אחרים. כוחות נפש אחרים לגמרי. תחרות, הישגיות, רעש, רושם, "מנהיגות", ריצה וחיפוש אחרי משמעות ותוכן. והכל מלאכותי, סינטטי. קר. נוקשה. מוחצן. ריק וחלול.
.
.
.
עוד מהתכתבות:

אני מאוד מעריך את מה שכתבת. כי באמת העניין הוא לא פילוסופי. ומאוד יפה שראית את זה.
מבחינה נפשית יש לכולנו צורך גדול לעשות מה שמורגש כ"נכון", "אמיתי", "משמעותי", לפעמים הרבה יותר מאשר מה שמורגש כ"נעים" או אפילו "חי". וזה בכלל לא דבר רע. להיפך, זו מעלה.
התייחסתי לבחירה. בחינוך חרדי, לפעמים גם דתי,  וגם הרבה פעמים אנשים חילוניים, בגלל הצורך הפנימי להרגיש שאני עושה משהו אמיתי שיש לו משמעות ולא סתם מבלה בנעימים, אני משתעבד למשהו שאני לא באמת מאמין באופן שלם באמתיות שלו, אלא מקבל אותה עלי באיזשהי צורה של משהו שבא מבחוץ. ויש כאלה שיודעים גם לנצל את זה וליצור מניפולציות נפשיות שגורמות לאנשים להשתעבד לאמת כלשהי בלי שהאמונה בה באה באמת מבחירה אמיתית פנימית וחופשית.מאוד קשה למצוא בעצמי את אותה אמת שאני בעצמי, מבחירה שלי, מההכרה שלי והדעת העצמית שלי, משוכנע ומרגיש וחווה את העובדה שזו אמת. להישאר בתחושה שאין לי שום אמת ואני סתם חי כבהמה זה גם מאוד קשה.

לחיות לפי אמת שראיתי בעצמי שהיא אמת ואני חי את העובדה שהיא אמת ובחרתי בה בעצמי זה מסע, חיפוש, כאב, תעייה, תחושה של להיות אבוד ותלוש, כרוך בזה שבע יפול צדיק וקם, לשבור את הראש, לחשוב הרבה להתבלבל ולמצוא ושוב לאבד ושוב לתעות. זה להיות מחובר למקומות ומסגרות וידידים ולפעמים משפחה ואחר כך להיות מסוגל לעזוב אותם. כתוב ברבינו יונה שמצוות עשה של בחירה היא מהמעלות העליונות.

יותר קל לא לבחור. לקבל אמת שגדלתי בתוכה או הצטרפתי אליה ונוח בה כאבסולוטית ואז אני פטור מלשאול שאלות ולחפש ולהתמודד. רק נגד זה דיברתי. נגד הדעה שזו היהדות. השאלה הפילוסופית על אמת אובייקטיבית כן או לא היא באמת סתם התפלספות ואין לה הרבה משמעות.

לא מזמן מישהו הראה לי לי טקסט שמישהו כתב.

========
לא העתקתי כאן את הקטע. הוא נכתב על ידי חסיד של אחת החסידויות הגדולות, שעזב. הוא מתאר את הנעימות הנפשית של לחיות במסגרת שבה הכל מוכתב והפרט חי לגמרי כמו כולם, ואין שום צורך לבחור או בכלל לחשוב.

==========

זה מה שכתבתי  לגבי הקטע הזה:
זה כתוב מאוד יפה. מעביר את התחושה מאוד חי וברור ואמנותי. בעיני זה נוגע ללב, מאוד אנושי.
יש בזה תמימות, רצון להיות ילד קטן אצל אבא בטוח וגדול ומחבק עם עוד הרבה אחים טובים.
לדעתי הרצון הזה הוא הוכחה לקיום האל, כי בעיני הוא לא רצון שלילי משום בחינה, להיפך, הוא מאוד טבעי במובן הבריא. נראה לי אכזרי וממית להרוס אותו. והוא קיים אצל כל אדם, משהו בסיסי בטבע האנושי. וזה אומר שיש אפשרות שזה יתממש, שהשאיפה הזו היא לא משהו בטל וטפשי.
אומרים שכח הנפש שמופנה להורים אצל ילד, הוא הוא כח הנפש של אמונה. לכן כיבוד הורים כל כך חשוב, והוא עניין טבעי שהרי את השיא של כיבוד הורים לומדים מגוי, דמא בן נתינה. ובן סורר ומורה שאין לו את כח הנפש הזה בלי ספק יהיה ליסטים ואפיקורס. ומצד שני כל מצווה מדרבנן אפילו הקלה ביותר ואפילו מנהג טוב שאין לו מקור ואינו מחייב הלכתית ואפילו בחירה באיזה ישיבה ללמוד דוחה כיבוד הורים מדאורייתא, כי זה יושב על אותו מקום והוא ואביו מחוייבים בכבוד הבורא. זה אותו מסלול ואותו כח נפש של כבוד.
זה אומר שהסיפוק לכח הנפש של אמונה טהורה באל יכול לבוא על סיפוקו באמונה בהורים בשר ודם. בגיל מסויים זה אמור להתפשט מההורים ולגדול ולהגיע עד אמונה באל. אם אנחנו בזמן שחסרה אמונה באל אז הצורך הנפשי לאמונה, לאבא שנשאר איתנו תמיד גם כשאנחנו גדולים, נתפס על משהו אחר. וזה נוגע ללב לפעמים, כמו ילד קטן בודד ומפוחד שמתרפק על כלב גדול או מדבר עם עץ זקן או מחזיק יד של זר שעובר.
הגלות זה להבין שהזר או הכלב הולכים, הם לא אבא שלנו.  ואנחנו נשארים לבד ובוכים כמו ילד נטוש. ומחכים. הגלות זה עונש מאוד קשה.
להחליט שאני מבוגר ומפוכח וציני ורציונלי ולא מחכה לאבא ולא זקוק לאבא, ודת זה סתם נוירוזה של להישאר תינוק או אופיום להמונים, וזה רק לחלשים או טפשים, לדעתי זה ממית משהו בנפש ויכול להפוך אותנו ליבשים ורעים.
.
.
.
ליקוט מהתכתבות אחר באותו עניין:
כשאדם חי בתוך הציבור כחלק חי מהציבור, ויש חיים של הציבור שמורכבים כמו איברים של גוף מחיי כל יחיד, לפעמים הציבור גם כופה על היחיד. אבל מי שפרש מהציבור כל עיקר ועבר למקום אחר וודאי לא כפו עליו מאומה.
לגבי אמת אובייקטיבית, אני לא חושב שזה קיים במובן הרגיל. יש משהו מאוד עמוק ורחב שמאחד אותנו והוא בסיס משותף לשיח בינינו. השפה, הנחות יסוד משותפות בסיסיות שבלעדיהן זה יטען בחיטין וזה יענה בשעורין. אלה דברים בשרשי האנושיות וההווייה שקיימים לי ולך ולכל אדם אנושי שאנחנו יכולים להיות בשיח איתו, ובמובן הזה הם "אובייקטיביים" ו"אמיתיים", אבל להסתכל עליהם כעל אמת אובייקטיבית במובן הרציונלי שרגלים להתייחס אליו לדעתי זה מאוד מצמצם ומוריד.
למשל בעיני קאנט והחזון איש הם כמו למשל חלזון ופרפר, חלזון אומר שאי אפשר לעוף והנכון והנעים הוא לזחול,  ופרפר אומר שאפשר ולעוף ולזחול זה ממש גיהנום, ולכל אחד יש את האמת שלו לפי חיותו. עדיין שניהם יודו שאי אפשר לחיות בלי נשימה וזו תהיה אמת אובייקטיבית לשניהם, אבל לא לדג. שלושתם יאמרו שאי אפשר לחיות בלי מזון וזו אולי תהיה אמת אובייקטיבית לכל החיים. אבל לא לאבן. הזמן ממית את הכל זו אולי אמת אובייקטיבית כי כל מה שקיים חי אותה. מה הוא אמת אובייקטיבית ומה אמת פרטית לכל אחד נקבע לפי החיים. כלומר אם פרפר חי כמעופף וחלזון כזוחל, זה אומר שהשאלה האם לעוף או לזחול אין לה תשובה של אמת אובייקטיבית אלא כל אחד והאמת שלו.  לא לפי אמות מידה של חקירה רציונלית.
האמת של היטלר נניח אפשר לומר שזה לא משהו שאדם אנושי כלשהו יכול לחוות שהוא חי עם זה, וגם הגרמנים שנסחפו אחריו זה היה כמו פסיכוזה המונית שלא היתה מחזיקה לאורך זמן והם שיקרו את עצמם. ולכן זו אמת אובייקטיבית שזה פסול ושקרי. אבל קאנט חי והחזו"א חי ולכן אני לא רואה סיבה לומר שחייבת להיות הכרעה מי מהם אמיתי ומי שקרן.
הרי בחז"ל נאמר שבשביל מי שלא נכנס לברית הר סיני ולא רוצה להכנס אליה כעת ע"י גיור יש דרך להיות מחסידי אוה"ע וזה גם בסדר גמור לכתחילה. הרי שאין הכרעה האם האמת היא לחיות כמו קאנט מחסידי אוה"ע או כמו החזו"א מהנכנסים לברית הר סיני ואפשר לבחור לפי מה שמרגישים.
.
לגבי השאלה האם מי שלא מרגיש טוב עם תורה ומצוות שיעזוב, ומה עם שכר ועונש לגביו.
הברית של מעמד הר סיני נאמר בחז"ל שזה כמו חתונה והתורה היא כמו כתובה. הקב"ה שאל את האומות אם הן רוצות להכנס לברית והן סרבו ואין עונש על הסרוב ונשאר להם האפשרות להיות מחסידי אוה"ע. מי שזה לא חיותו ואהבתו ולא נוח לו בזה לא צריך להיות בתוך זה וזו לא סיבה לעונש. בני ישראל הסכימו בהתלהבות ואהבה ולכן התחייבו כמו שכלה מתחייבת בחתונה. לדעתי האמירה ואם לא כאן תהיה קבורתכם זה הבעה של להט אש האהבה ולא איום קר ואכזרי.
חתונה אי אפשר לעשות בכח ואונס. בלי רצון והסכמה אין בה טעם והיא כלל לא חתונה. אם אשה סובלת בבית בעלה לא בגלל משבר זמני ביחסים שאפשר לפתור אלא בגלל שהיא לגמרי כבר לא אוהבת אותו ולא טוב לה במחיצתו באופן מהותי, בוודאי היא צריכה להיפרד ולא להמשיך ביחסים במרירות ועצב וחוסר רצון. זה הכי גרוע.
נניח שאין אפשרות לגט. גם בהר סיני אם היו מסרבים נאמר להם כאן תהיה קבורתכם. מי שכבר נכנס בברית וכעת מתחרט ורוצה לצאת אין לו דרך יציאה מוסכמת.
אם אשה שרע לה במחיצת בעלה היתה שואלת אותי האם להמשיך לחיות איתו נגד רצונה ובלי אהבה או לקפוץ מהחלון, לדעתי הנכון לקפוץ מהחלון. לחיות בנישואין רעים זה יותר גרוע ממוות.
הקב"ה שאני בוחר להאמין בו וכמו שהוא מיוצג בחז"ל הוא אל טוב ורחום ומלא חסד. ויחסו איתנו הוא של אהבה גמורה וחנונה וכמו אב לבניו ובעל לאשתו. אם אבא רואה שבניו ממש סובלים מלחיות איתו ביחד, או בעל רואה שאשתו ממש נכבית ומר לה בגלל שהיא איתו, הוא יאמר בסדר ניפרד. אני לא רוצה שתחיו איתי ככה. לכן יש בי אמונה שהקב"ה לא יעניש את מי שנפרד מהברית איתו של קיום המצוות מהסיבה הזו. וזה גם מיוסד בהלכה מפורשת וברורה שאומרת אנוס רחמנא פטריה. לדעתי בדיוק על זה ההלכה הזו מדברת ויש לזה ראיות ברורות מאוד מהסוגיות שעל זה מדובר. והיא זו שעושה את היחסים עם הקב"ה למערכת יחסים חיה ולא לציות מפוחד וממית והיא מההלכות היסודיות בעבודת ה'.
הארכתי הרבה בבירור המקורות וגדרי הדינים של אנוס רחמנא פטריה במבט הזה. כבר אספתי למישהו קישורים למראי מקומות ואוכל לשלוח אם תרצה.

(

זה הקטע החשוב יותר לדעתי ויש בו ביאור עמוק יותר לעניין ופחות בירור הלכתי גרידא..
 זה מאות ב' והלאה. אפשר לדלג על מה שמתחיל מדיון למדני עד הקטע המתחיל במילים: ,והנלענ"ד בזה בדחילו דהנה מבואר במדרש"
https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/07/20/ביאור-על-שות-צפנת-פענח-חב-סי-לד-חלק-ב/

.

כאן באותיות א' ב' ג'  יש יותר משא ומתן בסוגיות לברר מהן את הגדרים באנוס רחמנא פטריה.

https://tshuvot.wordpress.com/category/%d7%91%d7%92%d7%93%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%aa%d7%aa-%d7%96%d7%a8%d7%a2-%d7%9c%d7%91%d7%98%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%91%d7%92%d7%93%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a1-%d7%9b%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a0/

)

העניין בהלכה זו שהיא מיסוד אתערותא דלתתא. בתשובות הרוגוצ'בר מבואר שדין קידושין יסודו מתחיל במעשי בני אדם ומהם נוצרת ההלכה, עיין בקישור הראשון לעיל בסמוך ובעוד מקומות שם בביאור דבריו הקדושים. גם ההלכה של אנוס רחמנא פטריה היא כזו. כלומר גם לו לא היתה כתובה בהלכה הייתי מחדש אותה מעצמי. הייתי עומד מול בוראי ואומר לו את זה אינני יכול. לא כי אני מורד או כופר או שחסר לי בהכנעה ואהבה ורצון. אלא משום שזה מזיק לי כי איננו ביכולתי. ויש בינינו יחסים של אהבה והתורה ניתנה מתוך היחסים האלה ולא כדי להזיק ולפגוע. ממילא אין נפקא מינא בדיון ההלכתי עד כמה אכן זה מבואר בגדרי ההלכה. ועוד שזה כן מבואר היטב בגדרי ההלכה למי שלומד את הסוגיות כראוי. כי התורה מקבלת מה שבא מיסוד האנושי מאתערותא דלתתא.

.
.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לד:
"מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התורייה, כי התורה היא ענין אלהי, ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בהם יש בכללם, ויתחייב מהם נזקים פרטים כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו, ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש, כי הכל מאל אחד יתעלה ופעולה אחת וכולם נתנו מרועה אחר, וחלוף זה נמנע, וכבר בארנו (בפרק ט"ו מזה החלק) שלנמנע טבע קיים לא ישתנה לעולם, ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו, אבל צריך שתהיה ההנהגה התורייה מוחלטת כוללת לכל, ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה, כי אלו היה לפי האנשים היה נופל ההפסד בכל ונתת דבריך לשיעורים, ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיו החקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים, כמו שאמר יתעלה הקהל חקה אחת לכם, ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב כמו שבארנו, ואחר הקדימי אלו ההקדמות אתחיל לבאר מה שכונתי לבארו:"

המורה כותב שיש מקרים פרטיים בהם התורה לא תועיל לאדם פלוני במצב מסויים ברגע מסויים. ואפשר גם שתזיק לו.
האם רצון התורה שאותו אדם באותו מצב יעשה לפי התורה ויינזק?
בוודאי לא. ובוודאי על האדם עצמו האחריות לבחון כל מצב בכל רגע ולקבוע האם כאן התורה מועילה לו או מזיקה לו, וכמו רופא הבוחן את הרפואה לאותו חולה באותו מצב האם היא מזיקה לו או מועילה לו. והיכן שהיא מזיקה אסור לו להשתמש באותה תרופה. וזה הדין של אנוס רחמנא פטריה.
ובלא הדין הזה שהוא יסוד העבודה ועניין של לכתחילה, התורה הופכת מדרכי נועם ודרכי שלום ורפואת הגוף והנפש ואור וטוב וחסד ואהבה בין הבורא לברואיו, לדרכי אכזריות ורוע ודיכוי וחנק הנפש והנברא כבר אין לו מקום בתוך היחסים האלה והם כבר לא יחסים וכבר אין כאן אהבה ואור.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, ביסוד החיוב הדתי לציית לבורא. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על ביסוד החיוב הדתי לציית לבורא

  1. nirstern הגיב:

    מתוך התכתבות אחרת באותו עניין:
    לדעתי כל הגישה של להוכיח ו"אמת" ולחשוב על מי שחושב אחרת שהוא מרמה את עצמו או טיפש, כל זה הוא גישה של הרציונליזם המערבי, ובתנ"ך וחז"ל אין זכר לגישה כזו ובכלל העולם התרבותי של אותה תקופה אין גישה כזו.
    זה יותר עניין של שייכות וחיים, נניח שאני מעריך את אבא שלי ואוהב אותו ומרגיש ומאמין שהוא האבא הכי נפלא וחכם בעולם, אני לא אתחיל לשאול את עצמי מה היה אם הייתי גדל במשפחה אחרת, ומי יערוב לי שאבא שלי הוא הכי צודק ואמיתי בעולם בדרך שלו, ואולי הוא שקר ואולי יש אבא יותר טוב. או אם אני חי עם אשתי באהבה ושלום וטוב לי, למה שאתחיל לחשוב שאולי זה שקר ואולי אני צריך לחפש אשה אחרת יותר "אמיתית" בשבילי.
    ראה חיים עם אשה אשר אהבת מדבר על תורה. כך גם אבינו שבשמיים.
    וכן טעמו וראו כי טוב ה'. נניח שמאכל מסויים טעים ובריא לי, למה שאחפש משהו אחר או אשאל את עצמי אם זה אמת או שקר. העיקר שזה טעים ובריא ומזין ואני חי בטוב עם זה.
    אם מישהו אחר יבוא ויאמר לי שאבא שלו הכי בעולם ואשתו הכי טובה והאוכל שלו הכי טעים, לא אחשוב שהוא מרמה את עצמו או טיפש. אבל אם טוב לי לא אתחיל לחפש אולי באמת אשתו יותר טובה או אבא שלו יותר מוצלח וכו'.

    אתה צודק שיש שתי שאלות נפרדות לגמרי, האחת האם יש בורא לעולם, בזה כמעט כל החילונים ואומות העולם מאמינים שכן. אבל עדיין זה לא אומר שהוא נתן את התורה הזו בהר סיני. וגם אם כן עדיין יש גם צדוקים וקראים ונוצרים ומוסלמים ולא בהכרח זה אומר שדברי חז"ל והתלמוד והשו"ע והמשנה ברורה והגר"ח הם ה"אמת" המוחלטת והמחייבת.
    אני מרגיש שבשבילי כשאני לומד סוגיא בעיון ולומד שטיקעל רבי חיים אני מרגיש התרוממות נפש ואור גדול וזה מתוק וטעים לי מאוד. יש הרבה יהודים צדיקים מדקדקים בקלה וחמורה שלא מרגישים געשמאק בלימוד. ובוודאי יש הרבה לא יהודים או חילונים שלא מבינים בכלל מה מוצאים בלימוד הזה ומה טעם יש בו. אני אל חושב שהם טפשים או מרמים את עצמם. מבחינתי אם בשבילי הקניידעלאך של סבתא זה הכי טעים בעולם ומישהו אחר בכלל לא מבין מה טוב בזה, כל אחד וחיותו ומקומו.
    דג לא יכול להבין איך אפשר לחיות ביבשה ושועל לא מבין איך אפשר לחיות במים, כל צורת חיים והאופן שבו היא חיה. אני לא מבין איך אפשר לחיות עם הורים אחרים או אשה אחרת, כל אחד ומשפחתו ועמו והאופן שהוא מחובר לעולם ולחיים ומה שמזין אותו ומחיה אותו ומשמח אותו.
    במובן העמוק זה מה שנקרא "אמת". החיים הם האמת. מה שמחייה נקרא אמת. אם לדג להיות שקוע במים מחייה אותו זה האמת מבחינתו שצריך לחיות בתוך מים. שועל מבחינתו זה שקר לחיות בתוך מים ולהיפך. אם אתה דג זו האמת שלך ואין לך ברירה אחרת ואם אתה כבשה זו האמת שלך לחיות דווקא מחוץ למים ואין לך ברירה אחרת. אם אתה כבשה האמת שצריך לאכול עשב ואם אתה אריה האמת שצריך לאכול בשר. טועמים ומרגישים ויודעים את זה מבפנים.

    יש צייר מפורסם שנולד וגדל ברוסיה, והחליט שהוא חייב להפוך לטיבטי, ולמד את השפה והתרבות והמנהגים וחי שנים רבות בין הטיבטים עד שנעשה כאחד מהם. זו האמת שלו להיות טיבטי ולא רוסי. הוא הרגיש משהו שכנראה בא משורש נשמתו וגרם לו להרגשה הזו. מן הסתם היה לו יותר טעים ושמח וחי וחביב ונאה להיות טיבטי, והיה מאוס בעיניו להיות רוסי, ולפי זה הוא ידע. לפעמי אדן מתגרש מאשתו ונושא אשה אחרת.

    זה המושג של אמת בתרבות העתיקה ובתורה.
    החינוך החרדי מאוד מתנגד לזה, הוא לא מוכן לתת חופש בחירה לכל אחד מה להיות. ויוצא שיש נסיון לשכנע בכפייה ובלי לסמוך על תחושת החיות הטבעית הפנימית של כל אחד. אומרים לצעירים הרמב"ם והאר"י היו חכמים ממך ואם הם החזיקו שכך האמת אתה צריך לבטל דעתך ולהתמיד יותר בלימוד ולהקפיד יותר בשמירת העיניים ואז לא יהיו לך ספיקות. כל השיכנועים החיצוניים האלה לא עובדים. אדם בסוף נמשך אחרי ליבו וחיותו.
    גם אין שום הוכחה שאין עליה תשובה. מול טיעון כזה תלמיד יכול לומר גם קונפוציוס ופלוטינוס ועמנואל קאנט היו מאוד חכמים והם לא אחזו מהתורה. הנסיון לגשת לתורה כמו אל אמת מדעית שניתנת להוכחה הוא נסיון שגוי ביסודו, כי זה לא הכלי המתאים. זה כמו לנסות לאכול מרק עם מזלג. או כמו לנסות למצוא שיטה מדעית עם הוכחות לוגיות איזה אשה כדאי לי להתחתן איתה. זה פשוט לא כלי מתאים ולא יכול לתת שום תשובות ופתרונות.
    צריך להגיע למצב של חופש בחירה ורק אז יהיה אפשר לדעת האם התורה ערבה וטובה לי ואם אני בוחר בה. והלחץ החברתי משפחתי חינוכי וגם הלחץ של הוכחות ו"אמת" וכו' כל כך גדול שהוא לא מאפשר את זה, וכל מה שרוצים זה רק קצת שקט ומרגוע מהלחץ ולא יכולים להקשיב לנפש בצלילות. לדעתי אלה שנוקטים חינוך כזה פשוט מחריבים את המעט שנשאר מהיהדות החיה.
    .
    .
    המשך:

    כשאדם חי בתוך הציבור כחלק חי מהציבור, ויש חיים של הציבור שמורכבים כמו איברים של גוף מחיי כל יחיד, לפעמים הציבור גם כופה על היחיד. אבל מי שפרש מהציבור כל עיקר ועבר למקום אחר וודאי לא כפו עליו מאומה.
    לגבי אמת אובייקטיבית, אני לא חושב שזה קיים במובן הרגיל. יש משהו מאוד עמוק ורחב שמאחד אותנו והוא בסיס משותף לשיח בינינו. השפה, הנחות יסוד משותפות בסיסיות שבלעדיהן זה יטען בחיטין וזה יענה בשעורין. אלה דברים בשרשי האנושיות וההווייה שקיימים לי ולך ולכל אדם אנושי שאנחנו יכולים להיות בשיח איתו, ובמובן הזה הם "אובייקטיביים" ו"אמיתיים", אבל להסתכל עליהם כעל אמת אובייקטיבית במובן הרציונלי שרגלים להתייחס אליו לדעתי זה מאוד מצמצם ומוריד.
    למשל בעיני קאנט והחזון איש הם כמו למשל חלזון ופרפר, חלזון אומר שאי אפשר לעוף והנכון והנעים הוא לזחול, ופרפר אומר שאפשר ולעוף ולזחול זה ממש גיהנום, ולכל אחד יש את האמת שלו לפי חיותו. עדיין שניהם יודו שאי אפשר לחיות בלי נשימה וזו תהיה אמת אובייקטיבית לשניהם, אבל לא לדג. שלושתם יאמרו שאי אפשר לחיות בלי מזון וזו אולי תהיה אמת אובייקטיבית לכל החיים. אבל לא לאבן. הזמן ממית את הכל זו אולי אמת אובייקטיבית כי כל מה שקיים חי אותה. מה הוא אמת אובייקטיבית ומה אמת פרטית לכל אחד נקבע לפי החיים. כלומר אם פרפר חי כמעופף וחלזון כזוחל, זה אומר שהשאלה האם לעוף או לזחול אין לה תשובה של אמת אובייקטיבית אלא כל אחד והאמת שלו. לא לפי אמות מידה של חקירה רציונלית.
    האמת של היטלר נניח אפשר לומר שזה לא משהו שאדם אנושי כלשהו יכול לחוות שהוא חי עם זה, וגם הגרמנים שנסחפו אחריו זה היה כמו פסיכוזה המונית שלא היתה מחזיקה לאורך זמן והם שיקרו את עצמם. ולכן זו אמת אובייקטיבית שזה פסול ושקרי. אבל קאנט חי והחזו"א חי ולכן אני לא רואה סיבה לומר שחייבת להיות הכרעה מי מהם אמיתי ומי שקרן.
    הרי בחז"ל נאמר שבשביל מי שלא נכנס לברית הר סיני ולא רוצה להכנס אליה כעת ע"י גיור יש דרך להיות מחסידי אוה"ע וזה גם בסדר גמור לכתחילה. הרי שאין הכרעה האם האמת היא לחיות כמו קאנט מחסידי אוה"ע או כמו החזו"א מהנכנסים לברית הר סיני ואפשר לבחור לפי מה שמרגישים.
    .
    לגבי השאלה האם מי שלא מרגיש טוב עם תורה ומצוות שיעזוב, ומה עם שכר ועונש לגביו.
    הברית של מעמד הר סיני נאמר בחז"ל שזה כמו חתונה והתורה היא כמו כתובה. הקב"ה שאל את האומות אם הן רוצות להכנס לברית והן סרבו ואין עונש על הסרוב ונשאר להם האפשרות להיות מחסידי אוה"ע. מי שזה לא חיותו ואהבתו ולא נוח לו בזה לא צריך להיות בתוך זה וזו לא סיבה לעונש. בני ישראל הסכימו בהתלהבות ואהבה ולכן התחייבו כמו שכלה מתחייבת בחתונה. לדעתי האמירה ואם לא כאן תהיה קבורתכם זה הבעה של להט אש האהבה ולא איום קר ואכזרי.
    חתונה אי אפשר לעשות בכח ואונס. בלי רצון והסכמה אין בה טעם והיא כלל לא חתונה. אם אשה סובלת בבית בעלה לא בגלל משבר זמני ביחסים שאפשר לפתור אלא בגלל שהיא לגמרי כבר לא אוהבת אותו ולא טוב לה במחיצתו באופן מהותי, בוודאי היא צריכה להיפרד ולא להמשיך ביחסים במרירות ועצב וחוסר רצון. זה הכי גרוע.
    נניח שאין אפשרות לגט. גם בהר סיני אם היו מסרבים נאמר להם כאן תהיה קבורתכם. מי שכבר נכנס בברית וכעת מתחרט ורוצה לצאת אין לו דרך יציאה מוסכמת.
    אם אשה שרע לה במחיצת בעלה היתה שואלת אותי האם להמשיך לחיות איתו נגד רצונה ובלי אהבה או לקפוץ מהחלון, לדעתי הנכון לקפוץ מהחלון. לחיות בנישואין רעים זה יותר גרוע ממוות.
    הקב"ה שאני בוחר להאמין בו וכמו שהוא מיוצג בחז"ל הוא אל טוב ורחום ומלא חסד. ויחסו איתנו הוא של אהבה גמורה וחנונה וכמו אב לבניו ובעל לאשתו. אם אבא רואה שבניו ממש סובלים מלחיות איתו ביחד, או בעל רואה שאשתו ממש נכבית ומר לה בגלל שהיא איתו, הוא יאמר בסדר ניפרד. אני לא רוצה שתחיו איתי ככה. לכן יש בי אמונה שהקב"ה לא יעניש את מי שנפרד מהברית איתו של קיום המצוות מהסיבה הזו. וזה גם מיוסד בהלכה מפורשת וברורה שאומרת אנוס רחמנא פטריה. לדעתי בדיוק על זה ההלכה הזו מדברת ויש לזה ראיות ברורות מאוד מהסוגיות שעל זה מדובר. והיא זו שעושה את היחסים עם הקב"ה למערכת יחסים חיה ולא לציות מפוחד וממית והיא מההלכות היסודיות בעבודת ה'.
    הארכתי הרבה בבירור המקורות וגדרי הדינים של אנוס רחמנא פטריה במבט הזה. כבר אספתי למישהו קישורים למראי מקומות ואוכל לשלוח אם תרצה.

  2. ‫עודד‬‎ הגיב:

    תודה רבה על הדברים הנפלאים.
    ועדיין – אם היית לפתע מתעורר יום אחד ומוצא את עצמך נשוי עם אישה מסוימת, שהיית מספרת לך שאתם נשואים ושנפגשתם אז במקום הזה והזה ועשיתם את זה ואת זה, ואז קיבלת את הסיפור כאמתי, ממש האמנת בו וחיית בו. אבל לאט לאט אתה מגלה שאולי כל הסיפור ההיסטורי לא נכון, כל המפגשים ביניכם, שהיא חוזרת ומזכירה לך ללא הרף וממש רוצה שתיסעו ביחד לים באותו תאריך שבו התארסתם בים ושתאכלו גלידה כי לפני 5 שנים אכלתם גלידה, וגם החוזה של הדירה שלכם וגם בכלל זה שהתחתנתם, הכל איזו בדיה מתוחכמת שהאמנת בה כי היית צעיר וחלש. אז נכון שאתה אוהב אותה היום, אתה לא חושב שזה היה מערער את הקשר ביניכם? שהוא היה משתנה מן הקצה אל הקצה? שלמרות האהבה שקיימת ביניכם יש איזה שרטון, דיסוננס פנימי שאי אפשר לגבור עליו.

    • nirstern הגיב:

      נכון,
      בחירה זה כל הזמן מחדש.
      כמו שבחירה דורשת להתאמץ כמה שפחות להיות מושפעת מנוחיות וחינוך היא מחייבת להשתדל כמה שאפשר גם לא להיות מושפעת מכך ששיקרו וניצלו ובגדו.
      כשגיליתי שרבנים שהאמנתי בהם זייפו וניצלו, ושעבדתי בלב שלם ותמים על סמך שווא ומדוחים, זה גרם לי לרצות להשליך הכל בעלבון ותחושת נבגדות. אבל אחר כך התאמצתי לברר עם עצמי להפריד מה אני מזהה כשקר ודוחה ובמה אני עדיין מרגיש שאני רוצה להאמין. זה אכן מסובך מאוד.

      • עודד הגיב:

        תודה רבה. אני לא מדבר על הרבנים. אני מדבר על היחס לביקורת המקרא. אתה כתבת כאן שלא משנה לך ככ מי כתב את התורה ואיך נתנה וכו׳. זה מה שניסיתי להעביר במשל. שבסוף גם אם נניח שאני אוהב מאד את השם ורוצה בקרבתו, ואוהב את התורה שכולה מבוססת על סיפור היסטורי לכאורה, המחשבה שאולי הכל בדיה, אוסף של טלאים ומיתוסים מערערת אותי לא מעט.

        • nirstern הגיב:

          טוב, זה כל כך אנושי, כל אחד מדבר על הכאבים שלו… (:
          לי הנושא של הרבנים והחברה החרדית מאוד כואב. הוספתי על זה עוד דברים בתוך הרשימה הזו.
          לגבי ביקורת המקרא אותי זה לא מטריד בכלל. כמו שלא מטריד אותי שאלות על גיל העולם מאובנים וכיו"ב.
          העולם הוא מלשון העלם, הבריאה יש בה גילוי של הבורא אבל גם הסתר. הטבע, המקרה, מראים כאילו אין בורא והכל לפי איזו חוקיות מדעית, ומצד שני הם הם הגילוי והאור שהאציל הבורא לגלות עצמו לברואיו.
          במסילת ישרים בהתחלה בשער הזהירות כתוב שהעולם הזה הוא עולם החושך וההסתר ועמוד נראה בו כאדם ואדם נראה בו כעמוד והכל הוא נסיון.
          נאמר בחז"ל בקשר לאיוב ארץ ניתנה ביד רשע. הקב"ה נתן רשות לשטן לבלבל ולהסתיר ולשקר כרצונו. השטן הראה לאיוב באותות ומופתים שאין צדק בעולם.
          אי אפשר לגלות את כל השקרים של השטן, הוא רמאי מתוחכם ומקצועי פי אלף ממני.
          הפתרון הוא רק תמימות וענווה. הנסיון של איוב לא היה האם יצליח לתרץ את כל הקושיות של ההסתר, אלא האם יאמר אני נשאר תמים באמונתי ולכן כל הקושיות שאני רואה לא מעניינות אותי. כי מראש אני יודע שזה מבחן שאני לא מספיק חכם כדי להצליח בו והכלי היחיד שלי מולו הוא רק תמימות ואמונה פשוטה.

          הקב"ה כשכתב את התורה השתמש בשפה שהיתה קיימת אז, שבה בני האדם דיברו. הוא ניגש איתם לדבר איתם, ועשה זאת בשפתם. שפה זה בהכרח כולל מטען תרבותי והיסטורי. בשפה העברית המודרנית "מחנה ריכוז" ו"בסיס קליטה ומיון" יש להם משמעות שונה לחלוטין. זה רק מסיבות היסטוריות, מחנה ריכוז נקשר לשואה ובקו"ם לצבא. זה בקלות היה יכול להיות להיפך, מילולית זה אותו דבר כמעט.
          השפה מלאה ציטוטים, כל סופר שינה את השפה. המערכונים של הגשש החיוור מוטמעים בשפה שלנו הרבה יותר ממה שאנחנו מרגישים. גם דברים כמו סיינפלד או שפת מתכנתי מחשבים (אנחנו משתמשים הרבה בביטויים כמו לפרמט מחדש, לחשב מסלול מחדש, לשנות את הדיסקט, מילים כמו חומרה ותוכנה כבר השפיעו על יצירת מילים כמו חוזקה ובחינוך כבר נהיה מושג של חוזקות של החניך), ועוד המון מקורות. הרבה פעמים כשאנו רוצים לומר דבר מה אנחנו מצטטים שורות שירה או משהו אחר או מציינים לציטוטים. אין שפה סטרילית בלי כל זה. אז גם השפה שהשתמשו בימי התנ"ך בלולה ממקורות רבים שהיו אז או קודם והקב"ה דיבר איתם בשפתם והשתמש במקורות תרבותיים שהיו בזמנם כדי לומר את דבריו באופן שהם יבינו.
          מלבד זאת ממה שקראתי בספרים של ביקורת המקרא, מפתיע כמה הרבה שם בנוי על קריאה שטחית והשערות באוויר. למשל כשלפעמים קוראים לאל ה' ולפעמים אדנות. הרי ילד קורא לאבא לפעמים אבא ולפעמים אבי מורי ולפעמים כבודו ולפעמים טאטי או טאטעניו או היום הבת שלי לפעמים קוראת לי אבוש.
          למה מאמין שחי באמונה חיה וחושית עם בוראו לא יקרא לו בשמות שונים לפי ההרגש?
          אבל פרופסור גרמני לא בנוי לחשוב ככה. בספרי הפילוסופיה של קאנט למושג פילוסופי קוראים תמיד בעקביות מדעית באותו מונח. אצל הפרופסור האל הוא מושג פילוסופי ולא מציאות חיה של אבא, לכן בשבילו שינוי שם האל מעיד בהכרח על מקורות נפרדים ממחברים אחרים. ויש עוד כהנה וכהנה ביקורת על ביקורת המקרא. ולמה לי להכנס לכל זה ולפלפל בזה אין קץ ולאין חקר, אם הדברים מאירים לי בפשטות ותמימות כמו שהם.

          גם מצד המאובנים, הרי כל המדע, פיזיקה מתימטיקה והכל, הוא רק סיפור שהקב"ה מספר לנו. הרי כל רגע הכל נברא מחדש ברצונו החופשי. תפוח שנפל מהעץ יכול להיברא ברגע הבא מתחת למקום שהיה מקודם או מעל או מהצד או להיברא כאגס או כציפור או בכלל לא. הקב"ה בחר לברוא מחדש את התפוח כל רגע קצת מתחת למה שהיה קודם ולעשות כאילו יש חוק הכבידה, כי זה סיפור שרצה לספר לנו (אגב בגילויים על הקוונטים תמונת המציאות על העולם הולכת ומתקרבת לתמונה התורנית שהכל נברא כל רגע מחדש ולא משועבד למה שהיה מקודם ונברא כשיחה איתנו ולכן תלוי בידיעתנו אותו ובעצם הוא סיפור לנו. אבל גם בלי זה אפשר לומר אותו דבר). כל הבריאה היא ספר סופר וסיפור. העולם נברא במאמר ה' כי הכל סיפור. אז כו שיש סיפור של פיזיקה וכל שאר המדעים יש סיפור של מדע גיל הבריאה. הרי הגיל הוא תמיד אפס כי הכל תמיד נברא מחדש. ואם זה לא מתאים עם הסיפור של ששת אלפי שנה מאז בריאת העולם הרי זו סתירה בין שני סיפורים וזה כמו הסתירה בין הסוגיא בנדה י"ב לסוגיא בכתובות לגבי השאלה האם קטנה שמתעברת וודאי תמות או רק שמא תמות ויש יישוב של תוספות ויש של הרמב"ם ויש של הנימוקי יוסף וגם אם אין יישוב מה אכפת הרי לא עלינו המלאכה לגמור ולא נספיק לתרץ את כל הקושיות. וגם כאן זו סתירה לכאורה בין שני סיפורים שסיפר בורא העולם. ואולי לא הבנו נכון את חז"ל וששת אלפי שנה זה לא כפשוטו ואולי לא הבנו נכון את המדע ואולי יש סיבה למה העולם נברא כבר עם מאובנים בו ואולי יש לזה תירוץ אחר שלא חשבנו עליו. לא את כל התירוצים אנחנו יכולים או אמורים לדעת. ומה בכך. אם מאמינים אני לא רואה בזה שום טרדה, ואם לא אז הנושא לדעתי שייך יותר לכוחות הנפש ולבחירה ועוד, ולא באמת לשאלות האלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s