עצם הקיום הוא רק ביחס (בביאור התאחדות המשכיל והמושכל, כיצד זו התאחדות עם הבורא, ומה הפירוש שאידיאות קיימות ממש.)

(מכתב מענה על שאלה שהתייחסה לדברי ספר התניא פרק ד' ה' בעניין התאחדות עם הבורא דרך השגת חכמתו. לשון התניא העתקתי בתגובה למטה)
.
יש הרבה דיבורים לומר בזה, אבל יש לי הרגשה שהמחשבה החדה שלך לא תנוח בהם, כי נדמה לי שהרגשת  שיש כאן סוד גדול, שדורש שינוי ביסודות של כלי המחשבה הבסיסיים שלנו
.אם יש איש ואשה והם אוהבים מאוד, ממש חולי אהבה. אם האיש חושב על אהובתו, גם כשאינה לידו הוא רואה אותה בכל דבר, מריח אותה בכל מקום, כל מחשבותיו בה, היא עוטפת אותו סביבו ולכל צד ומקום שיביט היא שם. וגם היא מרגישה שהוא אוהב אותה ובכל מקום הוא נמצא וגם הוא סובב אותה. נתפס ומוקף ומלובש כלשון בעל התניא.
אהבה יכולה להיות בכל מדרגה בבקומת האדם. בגוף זה חיבוק נישוק וביאה. ויש ברגש ובלב ויש במחשבה ודיבור. אם מישהו יכול לחבק את בנו אבל לא לדבר איתו וללמדו מחכמתו וודאי חסר בקשר. ואם יכול לדבר איתו ולא לחבק ולנשק אותו גם חסר חום יסודי בקשר. צריך גם זה וגם זה.
במצוות המעשיות האדם ממש מחבק בגופו את הבורא, בפרט בין אדם לחברו כשהוא מחבק את בניו ואשתו וכמ"ש איש ואשה זכו שכינה ביניהם ושלושה שותפים ביצירת האדם ובכיבוד הורים נאמר שהקב"ה נמצא שם והשכינה אצל החולה והרבה כיו"ב.
ובלימוד תורה הוא מתחבר בדרך של דיבור והבנה וזה אותו חיבור ממש של אהבה רק במדרגה מסויימת.
.
העניין של חיבור אהבה מונח בו סוד שהשקר שמונח במהות החומריות והעולם הזה מכסה אותו.
למשל בתיאוריות המתקדמות בפסיכולוגיה, שואלים מה פירוש "אני". אני מגיב בכל מצב ומול כל אדם או אירוע כלשהו בתגובות שונות, ולא אחידות. על אותו מצב אני מגיב פעם כך ופעם אחרת. אני מרגיש ביני לבין עצמי פעם כך ופעם כך. האם יש מהות גרעינית יסודית שהיא עצם ה"אני" שלי שיוצרת מכנה משותף בסיסי שקושר את כל המצבים המשתנים למשהו אחד?
אם אומרים ראובן אוהב את שמעון, שונא אותו, קר לראובן, חם לו, הוא כועס, וכל כיו"ב, נדמה שהאמירה מובנת היטב. אבל אם אומרים מה הוא ראובן בעצמו, בגרעין שלו, בלי להתייחס ליחסים עם החוץ ולתגובות מול דברים חיצוניים, מה זה ראובן? שם כבר אין שום תפיסה והשגה ואין לנו מה לומר על זה.
.
לפי התורה הקב"ה מגלה את עצמו בבריאה במידותיו. עשר הספירות הן תיאור של מידותיו. המידות הן יחסים למישהו. אם שואלים מהו הוא בעצמו, לא מה יחסו לנבראיו אלא מה הוא בפני עצמו מה מהותו העצמית. שם נאמר בפירוש לית מחשבה תפיסא ביה כלל (לשון ספר הזוהר שאין מחשבה תופסת בקדוש ברוך הוא כלל).
מבחינה לוגית זה לא מובן בכלל. אני מבין היטב את המשפט 'הקב"ה אוהב את בריותיו'. אבל את המילה 'הקב"ה' בפני עצמה, מה זה, אני לא מבין בכלל.
.
המחשבה שלנו בנוייה על ההסתכלות היסודית שיש 'עצם'. יש חפץ. יש דבר שהוא קיים. שיש לו מציאות. שאפשר לומר שהוא 'יש'. רק אחרי שיש את הדבר הזה הוא יכול להיות ביחס כלשהו לדבר אחר. יחס הוא בין שני דברים שיש להם מציאות בפני עצמם עוד לפני היחס.
זה שקר. השקר של החומר הוא שלחומר יש מציאות בפני עצמו. אם נגר בונה כסא, לכסא יש מציאות באותה מידה כמו שלנגר יש מציאות. ואם הנגר יפסיק להתקיים הכיסא ימשיך.
נדמה לנו שאחרי שהבורא ברא את העולם זה כמו נגר וכסא ויש לעולם מציאות משל עצמו. ובתחילת הלכות יסודי התורה הרמב"ם מבאר שאין זה כך. שאם תתבטל מציאות הבורא מייד תתבטל מציאות כל הנבראים כי מציאותם שואבת מאמיתת מציאותו ואין לה אמיתת מציאות שלמה בפני עצמה.
.
בתיאוריות הפסיכולוגיות החדשות כבר אומרים, האני שלי הוא סך כל היחסים שלי עם סביבתי. זה נשמע כמו דבר שאין בו הגיון, קודם כל צריך להגדיר מה הוא 'אני' ורק אחר כך ניתן לומר שהאני הזה נמצא ביחס כלשהו עם משהו אחר. אי אפשר להקדים את מציאותו של היחס למציאותו של ה'אני' ולגזור את האני מתוך היחסים. אבל מהתבוננות מעמיקה ומדוייקת במה שקורה הם הגיעו למסקנה כזו למרות שזה לא מובן.
.
גם בפיזיקה מגיעים לדיבורים כאלה. קרן אור מאירה ומחממת את האובייקט עליו היא נופלת, ומזה נגזרת הגדרת מציאותה שאם היא ביחס למשהו זה עצם ההגדרה של היותה קיימת, והיחס יכול להיות שהיא גל או חלקיקים, שנמצאים כאן או כאן או בשניהם. אם נחפש מה היא מציאותה הגרעינית בפני עצמה בלי יחס למשהו אחר נמצא שאין שם מחשבה תפיסא כלל וכאילו אין מאומה.
.הבדידות היא הדבר הכי מפחיד וקשה ונורא מבחינה רגשית. לחשוב שאפול מחללית לתוך החלל הריק האינסופי לנפילה אינסופית, נניח שיש סיבה שלא אמות. זה הכי נורא.
הנפש נקראת כבוד. (עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר.). יש קבלה מרבותינו שבלי כבוד לחלוטין האדם ימות. קראתי בזכרונות ניצול שואה שכתב שהכי קשה מהכל היה התחושה שבשבילם אנחנו שום דבר.
המילה כבוד משורש כבד, פירושו מציאות. כובד פירושו להיות יש, להיות קיים. בוז הוא כמו לבזוז או לבזבז, כילוי ואין.
המציאות מונחת ביחס. כבוד הוא היחס החיובי שנותן מציאות, ובוז הוא היחס השלילי שמבטל את המציאות. המכובד לא בודד, הבזוי בודד..
יחס יכול להיות רק כלפי מה שמחוץ לי. אצל הקב"ה יש יחס אל הנבראים, אבל הם לא מחוץ לו. זו הכוונה שאצלו הוא וידיעתו הם אחד, ונאמר שאת זה אי אפשר לתפוס.

(הלכות יסוה"ת ב' י':
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין. שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך ואין אומר חֵי ה' אלא חַי ה'. שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו)

ידיעה היא יחס, והאדם ידע את חווה אשתו. החיים הם יחס. וכך כל השגה היא גם כן יחס ולכן נקראת ידיעה. יש שמחה בהשגה כי זה גורם שתתגבר חווית המציאות. כי המציאות מונחת ביחס.
אצל האדם, וזה דבר שאינו אצל בעלי חיים כלל, יש גם צד של יחס אל עצמו. זה שייך למה שנברא בצלם עד שמלאכי השרת טעו וקראו לפניו קדוש קדוש. אדם יכול לומר אני אוהב את עצמי או שונא את עצמי. אני יודע את עצמי. אדם יכול לנהל מערכת יחסים שלמה בתוך עצמו, בין שכלו לנפשו וכיו"ב (זה הנושא שהארכתי בו בספר "אדם חי") וזה לכאורה דבר שאין לו פשר כלל שהרי האדם עצמו וודאי הוא אחד ואין בו חלקים נפרדים שיתייחסו זה לזה. ואין טעם לנסות לעמוד על פשר הדבר אחרי שהרמב"ם כתב שאין כח בלב האדם להכירו על בוריו, אלא יש דברים שצריך לקבל שזה כך בלי להבין. זה שייך לענווה לחיות בשלום עם כך שיש דברים שאי אפשר להבין.
.

לגבי הנושא של  אידיאות.
האידיאות כולן הן יחסים. 2+2=4 זה יחס בין מספרים. זה גדול מזה פעמיים. מספר כדבר בפני עצמו, לא כיחסים, לית מחשבה תפיסא ביה.
אידיאות כמו חסד, צדק, אהבה, שלום,או להיפך שנאה וכל כיו"ב, וודאי הן יחסים.
יחס הוא מציאות.
למשל כשאומרים לזוג תבנו בית נאמן בישראל. הכוונה שיהיה ביניכם אהבה אחווה שלום ורעות. אלה יחסים, והיחסים הם מציאות של חפץ, הם בית נאמן. הם בנין ונאמן כמו תקעתי יתד במקום נאמן. זה עצם גדר המציאות ואין בלתו.
ממלכה זה דבר שקיים וזה יחסים בלבד. כל יחסים זה דבר שיש לו קיום.
זה עומק מה שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם. מאמרות הם יחס. מציאות העולם היא כמו מציאות בית נאמן בישראל, מציאות של יחס בלבד ותו לא.
"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם". קרן הוא עניין של להיות קיים. כל אלו יחסים ויחסים הם עצם הקיום, הם הקרן שקיימת לנצח.
.
מה שקשה לנו לתפוס כשאומרים שאידיאות זה דבר שקיים ממש, הוא משום שנדמה לנו שלייחס את התכונה של "קיים ממש" אפשר רק לחפץ, לדבר בפני עצמו. אנחנו לא יכולים לקלוט שיחס הוא הוא מה שקיים בלי שיש קיום לדברים בפני עצמם שהם אלה שמתייחסים זה לזה. כאן מונח הסוד שהקדמתי לרמוז אליו, חוסר היכולת שלנו לתפוס את זה היא ההופכת את זה לסוד ואת העולם הזה לחושך ושקר.
הספירות הן מידות, אופני יחס. חסד או גבורה וכו'. אצל האדם עיקר העבודה היא תיקון המידות. לדבוק במידותיו יתברך. כי איך שהאדם מתייחס לזולתו זה הוא עצם מציאותו וגדר מהותו. כי המציאות היא היחס ותו לא. אין משהו אחר.
.
הניסים הקבועים כמו מה שהארון אינו מן המידה, או ניסי מצריים, הם גילוי על טבע המציאות האמיתי ולא חריגה מהטבע. כיוון שאין מציאות של חפץ בפני עצמו, אין מציאות אובייקטיבית, הכל רק יחס, אז אין מניעה שאותו הדבר יהיה הוא והפכו בבת אחת. כמו שבמכת חושך לאלה היה חושך ולאלה היה אור. שהארון יהיה תופס מקום ולא תופס מקום בבת אחת. ביחס אפשר לאהוב ולכעוס בבת אחת וכל כיו"ב.
גם בפיזיקה החדשה מתגלה שכך טבע העולם. הדברים קיימים רק כשמסתכלים עליהם, הם יכולים להיות דבר והיפוכו בו בזמן, להיות בשני מקומות בו בזמן וכיו"ב
המדענים אומרים שזה לחלוטין לא מובן. כי אם חושבים שהתכונה של מציאות ולהיות קיים שייכת רק לחפץ, למשהו עצמי, אז כל זה קשה מאוד. אבל אם מצליחים לעמול כל כך ולבקש אמת כל כך עד שנכנס לשכל שתכונת ההיות, המציאות, היא רק ביחס ולא בשום דבר אחר, אז כבר אין סתירה וקושי בזה.
בפילוסופיה החדשה יש בעיה עצומה בהבנה והגדרה של המושג להיות קיים. המושגים של 'יש', 'מציאות', וכיו"ב כבר מוצהרים כמושגים בעייתיים שאין להם הבנה. הרי הכל עשוי מחלקיקים שאין להם שום מסה וכשלא רואים אותם הם לא קיימים. ומה בכלל פירוש להיות קיים. האם מחשבה זה דבר שקיים, רגש קיים?. מה ההבדל בין קיום של חומר לקיום של מחשבה.
הרי בעצם יש רק תופעות, אין לנו שום יכולת להקיש מהתופעות על מציאות בפני עצמה שקיימת כשלעצמה כמציאות אובייקטיבית מאחרי התופעות והיא זו שגורמת לאותן תופעות.
בעצם אין בכלל הבנה לחקירה המרכזית בכל הפילוסופיה החדשה, האם העולם מורכב רק מתופעות או שיש מציאות אובייקטיבית של 'הדבר כשלעצמו' שעומדת מאחרי התופעות וגורמת להן. מה ההבדל בין שני הצדדים של החקירה?  במבט ראשון שטחי נדמה שמובן היטב מה החילוק בין שני צדדי החקירה. אבל אם מתעכבים רגע להתבוננן בזה יותר לעומק ויותר במדוייק, רואים שבעצם אי אפשר בכלל להעמיד שני צדדי חקירה כאלה. אין כא שני צדדים כלל. זו רק אשליה. אם אשאל מה החילוק בין דבר שיש לו מציאות בפני עצמו לדבר שהוא רק תופעה. אין לי דרך להסביר באמת מה יכול להיות החילוק.
למשל אם יש תופעה של דבר שנקלט בעיניים כתופעה של עגול וירוק, ונקלט במישוש כתפוח, ויש לו תופעה של טעם וריח של תפוח. ויש תופעה ששבעים כמו אחרי אכילת תפוח כל פעם שאוכלים אותו, ואני קורא לו תפוח והוא מתנהג כמו תפוח. ואז אשאל האם זה רק תופעה או שיש מציאות של תפוח כדבר בפני עצמו שקיים כשלעצמו. באיזשהי מציאות שקיימת אובייקטיבית כשלעצמה. מה פירוש 'קיים כשלעצמו'? אם כל כלי הידיעה שלי, חושים ושכל, תופסים רק תופעות, התודעה שלי מכילה רק תופעות, אז אין לי בכלל שום פירוש למושג 'קיום כשלעצמו'. זו מילה שהיא רק צלילים ריקים ואין לה שום מובן אפשרי כי זה משהו שהוא מחוץ לגבולות התודעה וממילא היא לא יכולה לחשוב עליו.
ובאמת רעיון העיוועים על דבר שקיים כשלעצמו זה רק שקר החומריות, החושך שבמסילת ישרים בפרק הראשון מדבר עליו שהעולם הזה הוא חושך, ואדם נדמה כמו עמוד ועמוד נדמה כמו אדם. קאנט נחשב אבי הפילוסופיה החדשה והכי גדול בה, כי הוא הראשון ששם לביקורת נוקבת ורצינית את העניין של 'קיים כשלעצמו', והעמיד עליו שאלות קשות.
.
נחזור לשאלה שלך, אי אפשר לתפוס את האידיאות כקיימות באותו מובן של שקר החומר של עצם שקיים בפני עצמו כמו שנדמה לנו שתפוח או אבן קיימים. בעולם החומר אנחנו פועלים מתוך תפישה כזו של מציאות. וזה כמובן התפישה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וישמן ישורון ויבעט. שמן זה שהוא תפש את עצמו כקיים לגמרי כקיום גרעיני אובייקטיבי של חפצא נפרד. "לתאווה יבקש נפרד". מי שחומריותו גורמת לו לחוות את עצמו כנפרד אהבתו הופכת לתאווה.
כל הפיזיקה והמדע והחשיבה של חיי היום יום שלנו בנויים על זה. קיום כזה אי אפשר לייחס לאידיאות כי הן מעל השקר של החומריות ומובן כזה של קיום לא נתפס בהן ולכן קשה היה לך להבין מה פירוש שאנו אומרים כיסוד לכל החכמה שהאידיאות קיימות ממש.
אבל הן קיימות כיחס. כאהבה וזיווג. כשאני משיג אידיאה אני בזיווג אהבה איתה. וקיומי מתעצם ומתחדש ומקבל משנה מציאות בגלל שאני ביחס עם האידיאה. ובמובן זה גם היא קיימת לא פחות ממני. ואף יותר, כי היא באה כיחס ממי שמתייחס יותר ממני, מהבורא.
כשלי כואב לבורא כואב הרבה יותר ממני. שכינה אומרת קלני מראשי. בת קול מנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים כו' ואוי לאב כו'. הוא יותר רגיש, יש לו יותר לב, הוא יותר אוהב. גם יותר כועס ונוקם. הוא יותר מתייחס ולכן יותר קיים. האידאות הן מציאותו של היחס שלו כלפי. כמו שבית נאמן בישראל זו מציאות של היחס בין בני הזוג. אני מתייחס לאידיאות שמתייחסות אלי, אני משיב אהבה למי שאוהב אותי, ובזה אני נעשה יותר קיים ולכן יותר מאושר, שמח. אושר ושמחה הן לחוות את היותי קיים ונמצא.
ההפרש בין כמה הוא מתייחס לכמה אני מתייחס הוא אינסופי, ואני לא יכול לקלוט כל כך הרבה התייחסות ואכפתיות ואהבה. לכן הוא צימצם את זה כמ"ש התניא. ועדיין המצומצם הוא לבוש של הגבוה יותר ויש בתוכו את גודל ההתייחסות והוא הרבה יותר מכל מה שיש בי. וזה פירוש מ"ש התניא "והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן".
עדיין זה לא סותר אמירות כמו למשל של רבי ירוחם (ויש הרבה כאלה של הרבה חכמים) שהתורה היא רק גפרורים לחמם את נשמת הישראל. כי היחס יש לו קיום רק כיחס למישהו, והמישהו הזה הוא דווקא האדם, ולכן הוא הכי חשוב והכל כלי אליו לשרתו ומתייחס רק אליו, למרות שהאידאות עצמן גבוהות הרבה יותר מהאדם כי יש בהן אהבה הרבה יותר מתייחסת רגישה אכפתית ורבה ממה שיש באדם.
וזה העניין שהתורה היא אש, שהיא מכלה ושורפת את התפישה שיש לי מציאות עצמית פרטית של האני שלי בפני עצמי. אני קיים רק כשלהבת, כאש, כחום, כתנועה, כאור, כיחס. וחוויית הקיום שלי כפרט סגור קבוע ואחיד נשרפת. התורה מלמדת אותי שכשאני עומד כאילו קיים לבדי אני אין.
.
אם אני מבין סברת חכמה אמיתית, אני שומע באותו רגע דיבור שהוא יחס אלי. אומרים לי מה נכון ומה טוב ומה בריא ומה מחייה, וזה דיבור של אהבה. כמו כשאמא אומרת תלבש סוודר כשקר. והחכמה והאמת שיש בזה הם גילוי האהבה. האמא אומרת את האמת שצריך ללבוש סוודר כשקר, והיא יודעת בחכמתה שזה כך, גם אם הילד לא יודע, וזה הופך את זה לגילוי אהבה. אם היא לא תמיד יודעת בדיוק מה טוב ונכון אז העצות שלה יכולות להטעות ואין בהן בטחון וממילא הן לא מגלות אהבה בחוויה של הילד. כך הוא גם אל תאכל חזיר או ואהבת לרעך כמוך או כשאין בו כדי חלוקה עושים גוד או אגוד או מוכרים וחולקים דמיו, וכל כיו"ב.
ואני קיים ביחס הזה והוא חם וחי ונותן מציאות, זו הכוונה שתורה היא מזון לנשמה. וזה עומק דברי התניא שכתב על ההשגה השכלית "ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה כמ"ש צורי אחסה בו וכתיב כצנה רצון תעטרנו".
"ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו'. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו ד"מ כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה."

.

העניין של "תפיסא", של תופס ומקיף ומלובש, אם מקשיבים למילים של בעל התניא זה פשוט עניין של חיבוק. כששני אוהבים נפגשים אחרי הרבה געגועים ועמל להיפגש, הם נופלים זה לזרועותיו של זה, ואז הם מלובשים ותפוסים ומקיפים זה את זה. הם מתאחדים ביחס שהוא לבד המציאות ומקבלים מציאות ומקבלים מציאות כמשהו מאוחד זה עם זה ולא כנפרדים. וזה בדיוק מה שקורה כששכל ומושכל נפגשים.
.
לגבי מה ששאלת האם צריך לידע שזה פסק של הבורא או מספיק לידע שחכם פלוני נניח מחכמי אוה"ע סבר כך וזה לא כתוב בתורה.
בראשונים כתבו על זה שהאמת אהובה מכל ולא חשוב מי אמר אותה. הכוונה שאם אדם אוהב את רחל, ומביאים לו רחל והוא מחבק אותה ומרגיש שזו לא אותה אשה שהיא אהובתו, מה אכפת לו שקראו לה רחל, הוא מרגיש שהיא אחרת והכינוי לא מעלה ולא מוריד. ואם יביאו לו לאה והוא יטעם בה טעם רחל מה אכפת לו שמה.
לאברהם אבינו לא היתה תורה ואף אחד לא לימד אותו והוא קיים את כל המצוות ובוודאי גם מצוות תלמוד תורה עם כל מעלתה. כי הוא השיג משכלו העצמי את האמת והרגיש בה טעם של אמת וריח של אמת וזה העיקר ולא איזו כותרת ושם מניחים על זה.
אבל אנחנו קטנים ואטומים ואין לנו יכולת להרגיש בעצמנו מה אמת ומה לא. ותמיד יהיו לנו ספקות אם זו רחל או לאה ולא נוכל לשמוח בה בלי סייגים. לכן אנחנו צריכים ספר תורה ואחרי שהדבר כתוב בתורה אנחנו בטוחים שזו רחל שלנו ואנחנו יכולים לחבק אותה לחוש את חומה וטובה ומתיקותה בלי לחשוש שטעינו ואנחנו מתפתים למתיקות מזוייפת שבעומקה יש חושך.
למשל הרב וולבה, שעסק בזה בעצמו, סיפר שאחרי השואה היו ילדים במנזרים ולא ידעו של מי הם. והאמא באה וישבה שם עם שורה של נשים רבות אחרות, והתינוק ניגש אליה מבין כל הנשים. והנזירים קיבלו את זה כהוכחה לכך שהיא אמו והסכימו לתת אותו.
ילד יותר גדול אולי יהיה לו איזה רגש עמום מי מהנשים היא אמו. אבל פתאום אשה אחרת תחייך לו חיוך נעים והוא יתבלבל ויימשך אליה וכבר לא יידע מה הוא מרגיש. אם יהיה לו מסמך רשמי שאומר בבירור שזו אמו, למרות הבלבול הרגשי הוא יתייחס אליה ויתקרב אליה ויבנה איתה יחסים.  נדמה לי שזה מה שעולה מדברי החובת הלבבות שער העבודה בעניין הערה שכלית והערה תוריית לגבי השאלה הזו.
.
.
אחר כך ביארתי שהעניין כאן הוא רק אחת משתי הסתכלויות שיש להסתכל בהן במקביל. וזהו עניין עיגולים ויושר והעניין של יש ואין.
עיין הביאור כאן.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, בביאור התאחדות המשכיל והמושכל, כיצד זו התאחדות עם הבורא, ומה הפירוש שאידיאות קיימות ממש., עצם הקיום הוא רק ביחס. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עצם הקיום הוא רק ביחס (בביאור התאחדות המשכיל והמושכל, כיצד זו התאחדות עם הבורא, ומה הפירוש שאידיאות קיימות ממש.)

  1. nirstern הגיב:

    לשון ספר התניא שאליו מתייחסים הדברים:
    ספר התניא פרק ד ה
    והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן כמ"ש בזהר דאורייתא וקב"ה כולא חד פי' דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד כי הוא היודע והוא המדע וכו' כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכן ברצונו וחכמתו כדכתיב אין חקר לתבונתו וכתי' החקר אלוה תמצא וכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם הנה על זה אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו וצמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה וע"י זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ואפי' בחי' דבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן ומאחר שהתורה ומצותיה מלבישים כל עשר בחי' הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה כמ"ש צורי אחסה בו וכתיב כצנה רצון תעטרנו שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצותיה. ולכן אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא אפי' מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן*) ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמ"ש וימינו תחבקני שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחי' חסד ומים:
    ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו'. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו ד"מ כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות וכו' ע"כ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s