בעניין דרכו של רבי ירוחם בעבודת ה'

היום כשמדברים בעבודת ה' על התלהבות, התעלות, רוחניות, וכיו"ב, חושבים שבוודאי מדובר בדברים חיוביים.
רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ', המשגיח של ישיבת מיר, לימד כנושא מרכזי בדבריו דבר שהוא יסוד עבודת ה', והיום נשכח לגמרי.

יסוד האש, כשהוא מתוקן תנועתו מלמעלה כלפי מטה כמו קרני השמש, ומחמם במתינות ובאופן מחייה ונעים. כשהוא לא מתוקן תנועתו כלפי מעלה והוא אוכל ומכלה.
העניין של "התעלות" זר לחלוטין לתורה והוא היפך שלה. לא רק בגלל שאצלנו זה לא אמיתי. גם משה רבינו לא ביקש להתעלות. להיפך, הוא אמר ואנחנו מה. הוא היה נמוך ולכן זכה לתורה שהיא כמו מים שהולכים למקום נמוך.
ואברהם אמר אנוכי עפר ואפר.
ונאמר בסוטה ד' אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר.
ובסנהדרין צ"ב א' אמרו הוי קבל וקיים. ופירש"י:
"הוי קבל – הוי עניו ותחיה. קבל לשון אפל עשה עצמך אפל ושפל".

ביציאת מצרים הם חצו את ים סוף וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, וקובלו את התורה. והקב"ההענישם כי התאוו תאווה לבצלים ולשומים ולקישואים שאכלו במצרים.
ובע"כ רוב נפשם היתה מלאה מהשגות גבוהות שזכו בחציית ים סוף ומתן תורה, ורק במקצת מהמקצת היה בהם זכר התאווה לבצלים. והקב"ה הסתכל רק על המקום של התאווה. כי שם הוא האדם.
ועל זה נאמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. מי שיודע מי הוא באמת ומה מדרגתו ומקומו באמת ומשם קורא, כאדם שהוא בשר, כאדם אפל, שמתאווה לבצלים. כך הוא עומד לפני בוראו.
כחרס הנשבר. ככלי מלא בושה וכלימה. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר.

רבי ירוחם אמר שרבי דניאל מובשוביץ היה מעולה משאר תלמידי הסבא מקעלם כי כשהיו רואים אותו פניו היו נראות כמו של אדם שמוכר שרוכי נעליים מדלת לדלת וכך חשבו עליו מי שלא הכירוהו.

ועוד אמר, שללבוש אצטלא דרבנן הוא הסכנה הרוחנית הכי גדולה והחטא הכי חמור. ובעיני הקב"ה הרשע הכי גדול לעומת מי שלובש אצטלא דרבנן, היחס ביניהם הוא כמו ארון הקודש וצואה. כשהרשע הוא במקום של ארון הקודש ביחס ללובש איצטלא דרבנן.
זו יוהרה. והיהיר דוחק רגלי שכינה ואין מקום לו ולקב"ה בעולם ביחד.
וכל מה שאנחנו מכינים "התעלות" הוא יוהרה ולבישת אצטלא דרבנן. וכן התלהבות הא שקר, ויצאה של האדם מעצמו, ממי שהוא באמת.  והרי התלהבות מהר חולפת והאדם נשאר גרוע משהיה. בראש השנה אנחנו מתלהבים ומקבלים להתחזק, ותוך כמה ימים נופלים יותר. ועל זה נאמר (אבות דר"נ) טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמות ונופל.

ריקודים בשמחת תורה היו מוגבלים. ולעיתים עצר בחור מלרקוד באמירה שלימודו במשך השנה לא מצדיק ריקודים כל כך. גם זמירות שבת, אם זה כמו סתם חברים ששרים ביחד כי זה נעים אז אפשר, אבל לשם דביקות והתעלות לא.
עיקר העבודה הוא לא לצאת מעצמו. להישאר מי שהוא באמת. להישאר מתון ורגוע ומחובר למציאות הפרוזאית שהיא האמיתית. לא ה"רוחניות".
.
זה לא מוביל לעצבות.
למשל אם מסתכלים על שמחה של ערבים, "חפלה". ומשווים את זה לשמחה של מועצת גדולי התורה או אדמו"רים. הערבים שמחים באמת בשמחה טבעית חיה, כי הם לא משקרים שהם רוחניים וגבוהים. הם מכירים בכך שהם בשר. שהם חומריים וגשמיים ובעלי תאווה וכיו"ב. זו ענווה. וענווה מביאה לשמחה.
לעומת זאת רבנים גדולים לא מודים שמעניין אותם כבוד וממון ותאוות וכיו"ב. הם מכחשים גם לעצמם כאילו כל עניינם ב"רוחניות" והם לא בשר. ולכן כשמביטים בהם רואים כמה כובד ועצבות ויובש וקפאון וקור יש בהם גם כשהם באירוע שמכונה "שמחה".
הוא לא חינך לשמחה כמו אצל ערבים כי גאווה אין שם אבל התלהבות יש שם. הם לא שומרים להישאר בתוך עצמם, ונסחפים בהתלהבות שמנתקת אותם ממי שהם באמת. אבל שמחה בלי היסחפות ויציאה מעצמו היא השמחה האמיתית והמוקה. גם אם היא שקטה ומתונה. לכן רק גדולי ישראל שמחו בשמחת בית השואבה ורקדו, כי רק אצלם השמחה המתונה והאמיתית בלי התלהבות והיסחפות ויצאה מעצמו הגיעה עד כדי ריקוד, וכמו שדוד רקד והביקורת עליו היתה שיוצא מעצמו ונסחף, ואצלו זו היתה עצמיותו ממש ששמחה עד כדי כך שמגיע לריקוד בלי היסחפות חיצונית ויציאה מעצמו.
ולפני מותם גדולי המסר הסבא מקעלם ותלמידיו הגדולים היו רגועים לגמרי ודיברו בשקט ורוגע על מה שצריך באותה שעה, גם דברים פרוזאיים ופשוטים מאוד, למשל שיזהרו בסעודת האבל מעעצמות הדגים שלא יתקעו בגרון וכיו"ב, כאילו לא קורה שום דבר דרמטי ומסעיר. כי לא יצאו מעצמם בהתרגשות והתלהבות ופנטזיות.
כשרבי ירוחם דיבר שיחת מוסר, הוא דיבר בקול שקט מאוד ומונוטוני לחלוטין. הוא לא השתמש במניפולציות של הרמת קול וכיו"ב כדי לרגש את השומעים. כי דברים כאלה מפעילים אותם ומוציאים אותם מעצמם. משכלם האמיתי, ממי שהם. וזה היפך עבודת ה'.
העבודה של התעלות והתלהבות היא עבודה זרה. כי היא מוציאה את האדם מעצמו בהתלהבות והוא נעשה זר לעצמו. ועבודה שיוצרת זרות היא היפך עבודת השם. והראיה שמייד אחרי זה נכבה והאדם לא נשאר יותר טוב ממה שהיה לפני התפילה בצעקות ורעש או זמירות נלהבות או כל התלהבות ד"קדושה" כיו"ב.
לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה.
ו"התעלות" וחתירה ל"רוחניות" היא עיקר הגדר של גאווה במובן הכי פשוט. וכל המתגאה ראוי לגדעו כאשרה, ואין רחוק ממנו מהקב"ה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, בעניין דרכו של רבי ירוחם בעבודת ה'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s