שני מכתבים. על אנוס רחמנא פטריה (באנתרופוסופיה), ועל ראייה מוחשית של כלל ופרט

קראתי בעיון את המאמר. והוא נפלא מאוד. אני לגמרי מרגיש שזה תפישה עמוקה ונכונה של המציאות והחיים.

בכל אופן לגבי היישום יש לי שאלה, והיא חשובה לי והייתי מאוד שמח לשמוע את דעתך.

אני באופן אישי, כשנולדתי הגעתי לסיטואציה לא קלה.  עד כמה שהצלחתי לנסות להתחבר ולשחזר, תינוק לא יודע לכעוס, לא יודע להרגיש שמגיע לו משהו והוא לא מקבל. הוא אחד עם האמא, אין לו זהות נפרדת ושום דרך לחשוב על להסתדר באופן עצמאי, להסתכל על המצב במבט עצמאי, להמשיך בכוחות עצמו לאנשהו. כשהוא מרגיש שאין לו מקום אצלה הדבר היחיד שהוא יכול להרגיש זה רצון למות.

זה קיים בתוכי והיו תקופות שהרגשתי את זה חזק וכנער גם עשיתי נסיון התאבדות די רציני שהשאיר אותי חסר הכרה כמה ימים.
מנגנון ההגנה מפני זה היה להתכווץ, לא להיות נוכח, להעלם לתוך עצמי. וזה התבטא גופנית בכיווץ פנימי, בסרעפת, בעיקר בנושא של נשימה.
גם התחממות לא היתה, וגם הנושא של תזונה מאוד בעייתי, לא היתה הנקה וזה היה מאוד חסר וכאוב.
התרגלתי רוב החיים לפעול בלי חיבור למקומות של נשימה וחום ותזונה. בלי שום חיבור עם הגוף ושום קשב אליו. בלי חיבור עם החלק של תינוק שבתוכי ובלי שום יחס וקשב אליו. לרוץ קדימה עם השכל והפעלתנות. ללמוד, לכתוב וכו'.

וזה היה קשה והרגשתי שזה חלול והיו לי התקפות עייפות קשה ונטייה חזקה לדכאון ומצוקה וכאב פנימיים וכו'. אבל זה עבד לי. חייתי ויצרתי והתקדמתי ולא התאבדתי.

אני כבר בנוי ככה. לדעתי, בהתבסס על טיפולים ותהליכים שניסיתי לעבור, זה בלתי הפיך והנסיון לשנות את זה ולנסות להגיע למצב תקין הוא מסוכן ולא מעשי.
עצם ההסתכלות שלי על עצמי סוג של נכה נפשית והשאיפה העצומה לתקן ולהבריא ולהפסיק להרגיש כובד ועייפות ועצבות ולהיות פורח ושמח ומלא חיות, זה גם מסוכן ולא בריא, לוקח אותי למקומות לא טובים.
.

אני לא יכול להתחיל תהליך חי מנשימה התחממות ותזונה. פשוט אין לי את זה. אם אנסה להתחיל משם לא ייצא כלום, או ייצא משהו מאולץ וחיצוני שנובע מלימוד ולא באמת מתוך עצמי. או שאתקל במקומות כל כך כואבים וחסומים שזה יסכן אותי.
אני חייב להתחיל במקומות מאוחרים יותר. להתחיל לבנות מקומה ד' ולא מקומה א'.
כשעושים ככה מאוד מאוד קל לשכוח שבכלל קיים הבסיס של נשימה התחממות ותזונה. קל להפנות לזה את הגב ולרוץ קדימה ולהישאר בלי זה, במצב של שרירותיות דלות וסובייקטיביות כמו שכתבת מדוייק. זה מקום מסובך וכואב ולא פתור וכאילו נדמה שכבר הצלחת לעשות בלי להתחבר אליו, ויש פיתוי עצום להמשיך הלאה להתנכר למקום הזה כי הנה הכל עובד גם בלעדיו ויוצא יפה.
לכן כל כך חשובה לי ההדרכה שלך וההשפעה שלך. כי זה תמיד תזכורת שיש נשימה ואסור לשכוח ולהזניח את זה.
אני מרגיש שאני מתחיל בלי נשימה, כי רק ככה אני מסוגל. אבל אני מתאמץ (ונעזר בך) להישאר מודע לכך שיש בסיס של נשימה ושדילגתי עליו. המודעות הזו גורמת לגעגועים למקום של נשימה וחום ותזונה. אני מתייחס למקום הזה כמו אל כוכב שמאיר את הדרך בלילה. הכוכב לא נגיש, הוא רחוק. עדיין זה לילה קר ואין אור. אבל הכוכב בכל זאת מעורר השראה והשפעה ונותן כיוון ושאיפה ולא נותן לחשכה להתשתלט ולכסות הכל ולאבד הכל. הוא עוגן אחיזה גם אם לא מצליחים לגעת בו.
אני מרגיש שבגלל זה לפעמים אחרי שאני כבר מתצייר לפי עיצוב וקווים, אני ממשיך ללוש את הציור, לחפש בו, להמשיך להשקיע בו גם אחרי שהוא נראה גמור. לא להיסגר על הרעיון והביצוע שלו אלא להרגיש שיש עוד משהו עלום שחסר. ללכת ממנו אל שלב המטאמורפוזה, מתוך התחושה שהנשימה חסרה כי דילגתי עליה. ואז נכנס לציור משהו נוסף מעבר לסתם עיצוב שרירותי ודל. המהו הזה נכנס אחרי העיצוב הדל. בצורה עקומה. לא לפי הסדר הטבעי הבריא. והוא לא ממש נשימה מלאה וחיה עם חיים וחום ותזונה כמו שצריך. אבל זה בכל זאת משהו יותר מסתם עיצוב דל. והמשהו הזה זה המקסימום של יצירה וחיים שאני יכול לעשות בציור. אין לי יותר מזה. אני מוצא שזה מעניין כי זה אנושי, אולי דווקא בגלל שזה פגום וחסר ועקום.
הדלות נובעת לדעתי מחוסר מודעות לכך שיש פגם וחוסר כשאין נשימה וחיבור אורגני לטבע הכללי ולהרמונהי הכללית ולחיים האוניברסליים. אם מרגישים את החוסר הזה, התחושה שזה חסר לי ויש בי כמיהה לשם היא לבד כבר מחברת אותי במידת מה לזה. כמו געגועים למישהו שלא כאן, עצם הגעגועים מחברים אותי אליו והם כבר יחסים איתו למרות שאין ביחסים חיבור וקשר אלא רק תחושת חסר.
.

אני מרגיש שהיה לי חיוני לעשות כמה תרגילים לצייר לפי המהלך הנכון בסדר הנכון. כי בלי שעושים בידיים בכלל לא יכולים להבין על מה מדובר. ואני מרגיש שאני בכלל יכול להבין את המאמר שלך רק כי עשיתי קצת תרגילים על נייר טיפולי להתחיל בנשימה ולפי הסדר. אבל אני כיול לעשות את זה רק כתרגילים לתקופת לימוד. לא כמהלך עבודה המשכי.
.

אשתי כעת מתחילה ללמוד אנתרופוסופיה ברצינות, ואני מאוד מתעניין במה שהיא לומדת. יש לשנינו את השאלה הזו בצורה רצינית.
ביהדות למשל גם היה לי את השאלה הזו. למשל יום כיפור, אם אתה חולה את הפטור וכאילו אין לך שום יחסים עם היום הזה, ואם אתה בריא אז תצום.
לגבי רוב המצוות הרגשתי שאני כמו חולה ביום כיפור ולא יכול לקיים בצורה בריאה וזה מזיק לי נפשית. הרגשתי שהיהדות של היום לא נותנת תשובה לשאלה הזו. או שאתה חולה אז אל תעשה כלום ואין לך שום יחסים עם זה, או שאתה בריא אז תעשה כמו שכתוב.
לדעתי כל העבודה האמיתית היא דווקא באמצע בין שני הקצוות האלה. אני לא בריא ולא יכול לעשות כמו שכתוב. אבל גם לא נכון לי להתנתק מזה לגמרי. אלא יש תחום אמצע. למשל חולה ביום כיפור, יכול לא לצום אבל כן להיפגש עם היום הזה. להרגיש שזה מאיר את החולי שלו, להרגיש מה בכל זאת היום הזה אומר לו גם כמי שלא צם, איזה יחסים אני יכול ליצור איתו ממקום של מי שלא מסוגל לצום. חייב להיות שיש לו מסר ותוכן גם למי שלא באמת יכול לצום. התוכן הזה ביהדות מפוספס. אין להם הכלה וסובלנות למצב של "אני לא יכול". לדעתם זה יצר הרע ואתה חייב להתגבר עליו.
.
האנתרופוסופיה מלמדת אמיתות לגבי האדם והטבע, הפרט והכלל, והיחסים ביניהם, ההתפתחות וכו'.
מעניין אותנו לדעת מה היחס באנתרופוסופיה כלפי האמיתות האלה. האם יש דיבור והדרכה והכוונה ונתינת מרחב (מוכל ומוחזק ומדובר בפירוש וכדרך לכתחילה ולא רק כהשלמה בדיעבד מחוסר ברירה) לכך שלא כל אדם יכול ללכת בחייו לפי האמיתות האלה כמו שהן, אלא הן כמו מקור השראה, סימני כיוון, כמו כוכב הצפון בשמיים, שלא נלך הפוך, שלא נתרחק ונתנתק ונתרוקן ונחשוב שככה זה בסדר ואין שגיאה בדרכנו.
וכל אחד בעצמו או בעזרת מדריך או מטפל אישי יבדוק את עצמו איפה הוא יכול לעשות כמו שכתוב וכמו שנכון, ואיפה הוא לא יכול. ובמקומות שהוא לא יכול אז מה הקצת או העקום שהוא כן יכול בכל זאת. אלה דברים שמשתנים מאוד מאדם לאדם, לפי ההיסטוריה והאופי והצטברות החוויות של כל אחד שהם וודאי שונים לגמרי ובגיוון אינסופי. שתחת אור אותן האמיתות עדיין קיים מסע חיפוש אישי של כל אחד, מה הוא יכול לעשות ומה נכון לו ואיך, והתשובות האישיות הפרטניות יכולות להיות מעשית מאוד שונות מהאמיתות הכלליות בצורה האידיאלית שלהן. ואי אפשר ללמוד את ממישהו אחר אלא רק לחפש בעצמך.
.
.
.
* * *
.
.
.
קראתי היטב את כל המאמר, וחשבתי עליו. באמת מורגש שיש בזה מן האמת. וזו זווית הסתכלות מאוד מעניינת וחדשה.
בעצם זו הסוגיא של "כלל ופרט". שמדובר עליה הרבה בחז"ל ובכלל בנאו-אפלטוניות. אצל אפלטון ואריסטו יש "אידאה" שהיא המציאות העיקרית, והיא מתלבשת בחומר ונפרטת לפרטים יחידים. והיא דבר חי שיש לו חיות משלו. שהיא חיות עמוה וחזקה יותר מחיותו של הפרט, אם כי היא נזונית מהפרט וכמ"ש אין בכלל אלא מה שיש בפרט. אצלנו זה מכונה צורה, בהקשר של צורה וחומר. האידיאה היא בכלל והיחיד הוא הפרט.הרבה יודעים תיאורטית שגוף הוא לבוש של הנפש, כמ"ש בשערי קדושה. אבל מעטים מאוד מסוגלים באמת להסתכל ככה על המציאות, שאנחנו רואים נפשות ולא גופים, כמו כשאנו מסתכלים על אנשים ברחוב אנחנו רואים אנשים ולא בגדים.
הרב בלוך מטעלז כתב הרבה על כך שאנחנו חושבים שנפש זה דבר מופשט. למשל כשאומרים אדם חם או אדם גדול או קטן או שפל או רחב לב או בן עלייה וכיו"ב, אלה ביטויים שלכאורה שייכים רק לגוף שתופס מקום ויש בו למעלה ולמטה וחום וקור וכל אלה לא שייכים לנפש לכאורה. אבל כשאומרים את זה על אדם זה לא נתפס כלשון מושאל אלא ממש תיאור ישיר שלו. כי אם הגוף הוא רק בגד לנפש הרי כל מה ששייך בגוף שייך גם בנפש והנפש שלנו קולטת את זה ולכן מדברת בביטויים כאלה בלי לשאול איך ייתכן, אבל השכל עדיין מתמהמה מלקלוט את זה וחושב שנפש זה רעיון תיאורטי מופשט.
ממש כך גם הרבה יודעים תיאורטית שיש גם מציאות של כלל וחיים כלליים, אבל מעטים מסוגלים לראות במציאות את המציאות של "כלל" כמציאות בפני עצמה. וזה החידוש מבחינתי במאמר ששלחת שמלמד להסתכל כל המציאות של "כלל" כמציאות ממשית ולא כרעיון תיאורטי מופשט. המציאות של "כלל" היא לגמרי אותו סוג מציאות של נפש. שניהם זה מציאות של אידיאה במובן של אפלטון. והוא ואריסטו לימדו שאידיאה זה דבר ממשי לגמרי, והחומר שואב ממנו את המושג ממשיות ויש ומציאות. ולא כמו העיוות המטריאליסטי שמה שיש בו את תוקף העניין של להיות קיים ויש ומצוי וממשי זה דווקא החומר. וזה דבר גדול וחשוב.
אם כי לדעתי אחרי הנקודה הזו יש עוד המשך, ואל כל כך ראיתי אותו שם. היה חסר קצת במאמר יותר עומק ובירור על היחסים המורכבים ומלאי הסתירות בין היחיד לכלל. כלומר אני כיחיד בעל בחירה, והבחירה שלי בסופו של דבר היא במישור הקיום היחידאי שלי, מופעלים עלי כוחות של "כלל". איך אני מזהה אותם, איך להתייחס אליהם, איך לחיות נכון איתם. אי אפשר לשלול את ההשתייכות לכלל, את עצם גרעין קיומי אני שואב משם, בלי כלל היחיד ימות מייד. ומצד שני להיות חיית עדר שהולכת אחרי נורמות חברתיות או אפילו מצוות התורה, יחד עם כולם זה גם לא דרך. אז מה כן, איך לנהל את זה, איך לנווט נכון בין הקצוות האלה. אולי הוא עוסק בזה במקומות אחרים, אבל בחז"ל כבר יש הרבה על זה.
.

אני זוכר כשהייתי חרדי פעם חשבתי שאני יוצא מהבית, ואולי יש לי חשק להשאיר את המגבעת בבית היום או ללכת רק עם חולצה בלי ז'קט. או אולי אפילו ללבוש שרוול קצר או פסים כחולים על החולצה. אבל אני לא מעז. כי כשאני נפגש עם השכן בחדר המדרגות נדמה לי שהוא מסתכל עלי במבט בוחן ואם לא אתלבש כראוי הוא יחשוב שאני לא בסדר.
ואז חשבתי פתאום שמן הסתם אותו שכן מפחד ממני בדיוק כמו שאני מפחד ממנו. מהיכי תיתי שהוא דווקא משטרת הצניעות ובאמת מצד עצמו מעצמיותו ממש חשוב לו שאני אתלבש כראוי. מסתבר שהוא גם כמוני וכמו שאני חושש ממנו הוא ממני. אבל ברור שאי אפשר שאדבר איתו ונברר את זה בינינו ושנינו נפסיק לפחד זה מזה. לא ברור למה אי אפשר אבל ברור לגמרי שאי אפשר. ויוצא שאין אף אחד שבאמת מטיל מורא ללבוש "כראוי". אלא יש איזשהו "ענן" (במילה הזו כיניתי את זה אז, ומעניין שזו המילה שגם כותב המאמר בחר להשתמש בה) שכולם מפחדים ממנו. שאין אף אחד שבאמת רוצה את המוסכמות החברתיות, אבל כולם מפחדים מהחברה ולא מעזים להפר אותן. יוצא שהחברה היא יישות בפני עצמה. זה תוכן של חבורה מוסרית שדיברתי אז עם חברים מקשיבים (באופן די מחתרתי…).
.
כאן המאמר אליו התייחסתי:
http://cw.hagut.net/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%AA/%D7%A2%D7%A0%D7%A0%D7%99-%D7%9B%D7%97-%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%94/

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s