בחקירת הרוגוצ'ובר האם היתר מיתת הבעל מצד דין או מצד מציאות. היחס בין התורה לבני אדם

עיין כאן
https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/07/20/ביאור-על-שות-צפנת-פענח-חב-סי-לד-חלק-ב/

שנתבארו דברי הגאון הרוגוצ'ובר זיע"א שהיתר מיתת הבעל להתיר את האשה שאין בה איסור אשת איש ומותרת להינשא לאחר אינו מצד הדין אלא הוא מצד שכך המציאות. ולכן העדות שמת בעלה להתירה אינה מגדרי דין עדות אלא היא רק בירור על המציאות. ולכן יכלו חז"ל לקבוע שדי בעד אחד כדי להחשב בירור על המציאות.
וגם בצפנת פענח על הרמב"ם מהד"ת יסוה"ת ו ב מדבר בזה. נתבארו דבריו כאן
https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/10/05/צפנת-פענח-על-הרמבם-תניינא-פו-מיסוהת-ה/
.
.

הצד שהיתר מיתת הבעל הוא מצד הדין (שלדברי רבינו בצ"פ על הרמבם יסוה"ת זה הוא שיטת הירושלמי), הכוונה שכמו שגט הוא מעשה הקנאה דיני שהבעל עושה להתיר את אשתו, כך המיתה הוא מעשה הקנאה דיני שהבעל עושה להתיר את אשתו. שלומדים בהיקש מיתה מגט כמ"ש בקידושין י"ג ב'.
לומר שממילא פקע איסור אשת איש כיוון שאין בעל, משום שהגדר ההלכתי של האיסור תלוי בכך שהיא של הבעל, וכמו שגר שמת ואין לו יורשים פקע איסור גזל מנכסיו ונעשים הפקר, זה נדחה בגמרא בקידושין י"ג ב', שהגמרא אומרת שאיסור אשת אביו נשאר אחרי מיתת אביו (לפי רש"י שם וכן בעוד עריות ע"ש) ומוכח שהאיסור ערווה לא תלוי בכך שהוא חי ואיסור ערווה לא דומה לאיסור גזל מבחינה זו.

הרוגוצ'ובר מבאר שיש עוד צד להבין את היתר האשה כשמת בעלה. לא משום שהמיתה היא הקנאה כמו גט, ולא משום שכיוון שאינה של הבעל ממילא לפי גדר איסור אשת איש הוא פוקע, אלא מצד אחר, שבמציאות היא מותרת כיוון שאין לה בעל.
הרוגוצ'ובר שם מדמה את זה לדין שאם העובר מסכן את האם, לפני שהוציא ראשו הורגים אותו כדי להתיר את האם שהוא נחשב רודף, אבל משהוציא ראשו לא הורגים אותו, כיוון שזו דרכו של עולם לפי לשון הרמב"ם. והרמב"ם קשה שאם כן גם לפני שהוציא ראשו נאמר שזו דרכו של עולם ומשמיים רודפים אותה ולא נהרוג אותו. וגם שם כותב הרוגוצ'ובר שזה היתר מכיוון שכך הטבע והמציאות.
.
.

בשום מפרש או פוסק בראשונים ובאחרונים לא ידוע לי שאמרו גדר דומה לזה שמתירים משום שכך הטבע והמציאות. וצריך להבין עניין זה.

.

.

ונראה הכוונה, שכתוב בספרים שתכלית בריאת הנבראים היא לאהוב אותם.

אהבה היא יחס בין שניים שעומדים זה מול זה, ולכל אחד יש רצון ודעה ובחירה משלו. אם האחד בטל לגמרי לשני ולא מביא את עצמו זו לא אהבה. אם איש ואשה שהתחתנו והאיש שואל את האשה מה את רוצה והיא משיבה רק מה שאתה רוצה. או מה דעתך והיא משיבה רק מה שאתה חושב. אין לו את מי לאהוב.

לפי הצד של התורה כנתינתה מצד הבורא אשת איש שמת בעלה צריכה להיות אסורה כמו אשת אביו שאסורה עליו אחרי שמת אביו.

גם תינוק אחרי שהוציא ראשו צריך להרגו כדי להציל את אמו כי הוא רודף.

בדעת בני אדם הטבעית מצד אנושיותם מצד שהם חומריים, אי אפשר לקבל זאת. ההסתכלות והשכל שלהם אומרים אם אין כאן בעל היא צריכה להיות מותרת ולא להישאר עגונה. ואם רואים כבר ראש של תינוק הוא לא רודף והוא רק נולד ואין להרגו כדי להציל את אמו. לפני שהוציא ראשו לא רואים אתו והוא לא נתפס בדעת בני אדם כאדם גמור שאין להרגו כדי להציל את אמו.

בחומר המגושם יש חושך והסתר ושקר. הוא מסתיר את האמת העליונה של עולם הצורות הטהורות ואת העובדה שהכל הוא רק רצון הבורא החופשי ודיבורו ואין מציאות זולת זה כלל.  לפי החומר יש "טבע". יש מציאות שעומדת בפני עצמה ובה האנשים חיים והיא מחייבת אותם.

בני אדם נבראו חומריים, כדי שיהיה מקום לדעה משלהם ורצון ובחירה עצמאיים, בלי חושך הכל היה מאיר מאמיתת הבורא ולא היה מקום לדעה אחרת.
מה שאשה צריכה להיות אסורה להינשא לכל אדם משום אשת איש גם אחרי שמת בעלה, ומה שיש להרוג תינוק כדי להציל את אמו גם אחרי שהוציא ראשו, זה מצד האמת המאירה של הבורא. אבל מצד החומר שהוא הסתר אותה אמת, והוא הדרך שבה בני אדם מצד הטבע רואים ומשיגים, יש להתיר את האשה ולא להרוג את התינוק.

מכיוון שהתורה היא רצון הבורא, והוא רצה לברוא את בני האדם חומריים, ורצה לאהוב אותם כמו שהם, ורצה שתורתו תהיה דיבור אתם כפי שהם וחתונה איתם כמו בעל ואשה באהבה, ונתינת מקום גם לאשה עד כדי שתהיה עומדת מולו כשווה, וחופשיה בבחירתה ובהכרח מזה חופשייה במחשבת ושיקול דעתה, מוכרח מזה שהתורה תקבל את דעתם של בני אדם מצד הטבע והמציאות כפי שהם תופסים, במקום שאינם יכולים מצד עיקר טבעם לקבל את דעת התורה. ולכן לפי דין התורה מותרת האשה שמת בעלה ואין להרוג את התינוק שהוציא ראשו.  אבל הגדר הדיני הזה של התורה נחשב היתר מצד הטבע, כלומר לא לפי גדרי התורה ההלכתיים שהם עולם הצורות הטהורות, אלא משום שכך הטבע לפי תפיסת בני אדם חומריים והתורה כוללת גם את זה.

.

.

נאמרה בספרים מדרגה שבה האדם מבטל עצמו לגמרי לבורא ונעשה כמו גרזן ביד החוצב בו. ונאמר באבות עשה רצונו כרצונך. אבל הרי ההמשך הוא עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. וקשה הרי אם ביטלת את רצונך העצמי לגמרי ונעשית בטל אליו וכגרזן ביד החוצב בו, איך נשאר מקום ל"כדי שיעשה רצונך כרצונו". הרי כבר אין לך רצון עצמי משלך.

אלא תמיד נשאר רצון עצמי של האדם. אחרת אין אהבה ואין את מי לאהוב. בלשון הקבלה אין העלאת מיין נוקבין שזה החזרת יחס האהבה מהנבראים בחזזרה אל הבורא. כי כבר אין להם רצון עצמי והם סתם רובוט.

וגם ההתבטלות יש לה ערך כי היא נובעת מרצון להתבטל כלפי הבורא, שהוא רצון אנושי שבא מהאדם מהמקום האנושי העצמאי החופשי שלו, ומשם הוא בוחר בזה בחופשיותו. והוא נשאר חופשי גם אחר כך ותמיד בוחר מחדש ותמיד בחופשיות האם להתבטל או לא. זה לא ביטול מכח שכך חיוב ומצווה שבאה מלמעלה או בכלל מבחוץ. ואז הביטול הוא אהבה ולא מיתה.

.

.

למעמיק יש כאן סתירה חריפה וגמורה למהלך של הגישה המכונה בימינו חרדית הבנוייה על כך שהטבע והאנושיות הטבעית הם שקר שיש למחות מהעולם.

ועיין עוד כאן

https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/07/20/ביאור-על-שות-צפנת-פענח-חב-סי-לד-חלק-ב/

הרחבה בביאור העניין הזה, וביאור לפי זה ביסוד של אנוס רחמנא פטריה. שגם הוא המקום של האנושיות הטבעית בתוך גדרי התורה ההלכתיים. והוא נותן מקום לאדם בעצמו לקבוע מתי ובמה הוא משאיר את אנושיותו וטבעיותו מול האמירה ההלכתית מצד הבורא.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בחקירת הרוגוצ'ובר האם היתר מיתת הבעל מצד דין או מצד מציאות. היחס בין התורה לבני אדם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s