היסוד הגדול של כלל ופרט בעבודת הבורא (תורה ופוסטמודרניזם)

לאחרונה קראתי ספר בשם "כלים שבורים" מדברי תורתו של הרב שג"ר.

הוא דן שם בנושא הפוסטמודרניזם.

בדרך כלל מניחים שיש מציאות אובייקטיבית שנמצאת מחוץ לאדם. האדם משיג אותה וקורא לעצמים שבמציאות בשמות. המילים מסמנות עצמים מסויימים שקיימים במציאות והם הפשר של המילים.

לפי זה יש "אמת" אחת, שהיא אותה מציאות. מי שרואה אותה כמו שהיא צודק ומי שרואה אותה אחרת טועה.

העמדה הפוסט מודרנית אומרת שהשפה קיימת לפני המציאות. היא עניין אנושי, והאדם משתמש בה בחופש ויצירתיות מוחלטים. המציאות באה רק אחרי השפה, היא "אפקט" של השפה. אפשר לומר שהשפה טבעה כזה שהיא מצריכה שתהיה תחושה של מציאות כעיבוי למילים, כפשר להן, ומהשפה נובעת חויית ה"מציאות".

לפי זה אין "אמת" אחת. אולי אין אמת כלל. יש רק סיפור. לכל אחד יש את הסיפור שלו שנובע ממי שהוא, ואין שום מקום להשתמש במושגים של מי צודק או אמיתי יותר מהשני. סיפור אותנטי, שנובע באמיתיות מהאנושיות של המספר אותו, נחשב אמת, בניגוד לסיפור שמושפע מדברים חציוניים לאנושיות של המספר.

הוא מביא שם שאלה, לפי תרבות מסויימת בהודו, כשאדם מת ושורפים את גופתו, שורפים גם את האלמנה איתו, למרות שהיא חיה. בעיניהם זו טובה גדולה למת וגם לאלמנה וכך מוסרי ונכון וטוב.

בעינינו זה רצח אכזרי.

אם היה כח בידינו למנוע בכח מהודים אבלים לשרוף את האלמנה, האם נכון שנעשה זאת? לפי הערכים שלנו בוודאי נכון להציל את חייה. העמדה הפוסטמודרנית טוענת שהערכים שלנו נכונים רק לנו, כי הם הסיפור שלנו, שסיפרנו לעצמנו לפי מי שאנחנו. בשפה הפוסטמודרנית מכנים את הסיפור 'נרטיב'. להודים יש סיפור משלהם, לפי מי שהם. אין שום מקום לקבוע סיפור של מי יותר נכון. הם חיים לפי הסיפור שלהם, ואין לנו שום זכות וגם לא אמור להיות לנו שום רצון לכפות עליהם בכח את הסיפור שלנו.

כמובן יש הרבה מאוד מקום להעמיק ולברר בעניין הזה, ואני מביא כאן רק את עיקרי הדברים בקיצור פשטני וגס.

.

.

בספרו שם מראה הרב שג"ר, בדרך יפה לעניות דעתי, כיצד גישה זו יכולה להתאים לאדם שמאמין ביהדות ואדרבה להפרות ולהעמיק את דתיותו. הוא מציע כמובן גישה שונה מהגישה הפוסטמודרנית החילונית.

.

.

יש רבים שהתנגדו לדבריו כי בעיניהם פוסטמודרניזם נתפס כגישה הפוכה לגישה הדתית. אין אמת מוחלטת, לומר שבאמת יש אלוהים או שהתורה היא אמת מוחלטת זו לא אמירה לגיטימית. לכל אחד יש את האמת שלו ואת המוסר שלו ואת הגדרות הטוב ורע שלו ואין עדיפות לשום נרטיב. הכל אנושי ויחסי. אין שום דבר מוחלט. לכאורה  אין בכלל מקום למושג של אל, ושל עבודת האל ושל מצוות מחייבות.

.

.

עמדת התורה בזה היא מורכבת מעט, אבל מאוד ברורה.

לפי הגישה הפוסטמודרנית הכל הוא רק שיח. גם לפי התורה כך. העולם נברא בעשרה מאמרות. כתוב לעולם ה' דברך ניצב בשמיים, הכל הוא רק דיבור של הקב"ה. דיבור אלינו, דיבור שמצפה לתשובה, שמזמין דיאלוג, שקיים רק כדיאלוג, דיבור של אוהבים כמו בשיר השירים. לא כמונולוג של ציווי שמצפה רק לתשובה כנועה של 'כן המפקד'.

בקבלה נאמר שהמציאות היא 'ספר סופר וסיפור'. המציאות היא קשר. הרמח"ל מבאר שהתכלית הבריאה מצד הבורא היא להיטיב עם בריותיו. כלומר לפני שנבראה הבריאה, לפני שנעשתה מציאות קיימת כלשהי, היתה כוונה להיטיב עם ברואיו, וההטבה הזו היא בקשר, בחיבור אהבה, כמו שמבאר הרמח"ל. השיח נברא לפני המציאות, והמציאות קיימת רק כאפקט של השיח, היא נובעת מהשיח כי השיח מבקש שיהיה פשר למילים ולכן מהשיח קורנת מציאות שיסודה מהמילים. המילים מספרות על מציאות ואז אנו חיים בתוך סיפור של מציאות וקוראים לזה מציאות.

.

.

לפי התורה יש שלושה שמות לבורא, שלוש גישות להשגתו.

האחד נקרא "אני". וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אני ישנה וליבי ער", זה הקדוש ברוך הוא שהוא ליבן של ישראל.

השני הוא "אתה". ועל דרך שאומרים ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם.

השלישי הוא "הוא". ברוך הוא אלוהינו וכו'.

"אני" הכוונה היא שההשגה של הקב"ה מתחיל המההשגה של הנקודה הכי אמצעית בלב. של שורש האני. הכל הוא הסובייקט ואין בלתו, ומההעמקה עד שורש ומהות הסובייקט מגיעים לתפישת אלוהות. השיח הפנימי בין האדם לשרשו, שזו השאלה של האותנטיות, שרואה שאדם יכול להיות נאמן למהותו העצמית הגרעינית ואז הוא אותנטי או להיות סוטה ממנה ואז הוא מזוייף, ויש שיח בין האופן בו האדם יוצא אל הפועל, מנהל את חייו המעשיים, לבין מי הוא באמת והאם הוא מנהל אותם לפי מי שהוא באמת. ושם נמצא האלוהים. החתירה לאותנטיות היא עבודת האלוהים. הטבע האמיתי הגרעיני של האדם הוא קדוש, הוא אלוהות. הוא האל שבליבו של האדם. מי שנאמן לו הוא זה ששומע את בוראו, שדבק בבוראו ומקיים מצוותיו ועובד אותו, ומי שבוגד הוא זה שלא מקשיב לבוראו, שכופר בו ועבריין מבחינה דתית.

המעשה הנכון מבחינה דתית הוא תמיד המעשה האותנטי מבחינה אנושית. הדרך להשיג מהו המעשה האותנטי היא הקשבה פנימה לתוך אנושיותו של האדם, לליבו. בנסיון להבחין בין קול הלב שבא מהגרעין האותנטי לבין קולות נפשיים שבאים מכוחות שמרחיקים את האדם מהגרעין הזה, מה שנקרא בשפה הדתית תאוות רעות או יצר הרע.

מי שהצליח לזהות את הגרעין האותנטי שבו ולהיות נאמן לו מרגיש חווייה עזה ועמוקה ופנימית של חיות, אור, שמחה וכיו"ב. ובזה הוא מזהה שמבחינה דתית הוא במקום נכון, וזה השכר על המצוות וזה תוכן עניין העולם הבא ששם האור הזה יהיה זך ומלא כראוי. מי שחוטא לאותנטיות של עצמו נעשה כבוי ומת מבפנים ועצוב וכיו"ב וזה עניין העונש והגהנום.

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. כי החירות היא להיות נאמן למי שהוא, לגרעין העצמי, להיות אותנטי. ההנחה היא שזה תמיד מה שהאדם באמת רוצה, ולכן לעשות את זה היא חירות. וכל עשייה אחרת מניחים מראש שזה לא  מה שהאדם "באמת" רוצה, גם אם נדמה לו שהוא רוצה את זה, ולכן היא שעבוד, אם זה לאנשים אחרים או לתאוות רעות או השפעות חברתיות וכו'.

.

.

העולם היום אוחז בגישה הפוסט מודרנית ולכן גם הגישה הדתית היא בכיוון הזה. וזה מבוסס היטב במקורות חז"ל.

.

.

אמנם יש גם את הגישה של "אתה". שם הפניה היא למציאות חיצונית מושגת שהאדם עומד נכחה.

אם יש מציאות חיצונית היא האמת והיא המחייבת והאדם צריך להתאים את עצמו אליה ולהכנע לה ולציית לה ולנסות להיות איבר ממנה ולחיות לפי החוקים שלה ולהתאים עצמו אליה ולחיות בשלום איתה. וזו החובה הדתית, והשכר הוא החיות הכללית כאיבר של המציאות החיצונית הגדולה והכללית ששם החיות גם היא גדולה וכללית יותר מחיותו של הפרט.

.

.

לפי היהדות שתי הגישות האלה קיימות. הן סותרות רק בניתוח שכלי חיצוני ויבש. בחיים הן לא סותרות, או שאפשר לומר שזו סתירה שאפשר לחיות איתה. יש זמנים שבהם צד אחד שולט יותר, אבל תמיד יש תנועה בין הקטבים האלה ותמיד שניהם קיימים.

כל צד בלי הצד השני הוא סתירה לתורה. רק השילוב שלהם הוא תורת חיים כפי שנצטווינו.

זה הנושא שדנו בו בספרי קבלה של כלל ופרט. "אני" זה הפרט ו"אתה" זה הכלל. כשאין "אני", נעשית הדת אידיאולוגיה שטוחה קשיחה טוטאלית ומוחקת את האדם, כעין הקומוניזם הסטאליניסטי או האיסלאם הגי'הדיסטי או הנצרות של האינקוויזיציה ומסעי הצלב או החברה החרדית וכל כיו"ב.

כשאין "אתה" זה נעשה סוג של 'ניו אייג", מדיטציה בעלמא.

.

.

מצד אחד התורה היא רק מפת דרכים, רק צילום של המציאות, כמו מפה היא אומרת כאן יש הר וכאן יש תהום. אם האדם הולך לשם הוא נופל לתהום אבל אין כאן ציווי וחובה. לאדם יש בחירה חופשית לגמרי, הוא אדון לגורלו וכותב את סיפור חייו בעצמו. הוא יכול ליפול לתהום אם הוא רוצה. הכל פתוח  לפניו. שום דב רלא משעבד אותו לא מגביל אותו. המצוות הן רק עצות, רק הצעות. רק שירטוים של תצלום שטח שאומר אם תעשה כך יהיה כך. אבל האם לעשות כך או לא, כאן האדם חופשי לגמרי ובודד לגמרי.

במקום אחר הארכתי להביא ראיות גמורות לזה מדברי חז"ל, וזה עולה גם מסוגיות הלכתיות. כמודמני שבתלמוד מוסבר ומאמרים על בבא מציעא ז' א' כתבתי על זה, ויש עוד מקומות.

.

מצד שני יש בתורה כמובן חובה לקיים את המצוות ולעבוד את הבורא והוא אב שמצוהו על בניו וגם מלך שמצווה על עבדיו, והם עובדים אותו בהכנעה.

זו לא סתירה. הבחינה של מלך שמצווה על עבדיו, הכוונה בה שלעבדים יש חיים עצמיים משלהם, ויש להם בחירה חופשית. והם חיים כפרטים כל אחד בעולם שבו הכל הוא רק שיח וסובייקטיביות. אבל מולם עומד הבורא, והוא אומר את עצמו כמציאות שהיא "נמצאת" יותר ממציאותם של הנבראים.
.

.

רמב"ם תחילת ספר משנה תורה:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

 

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."

.

זה דבר שקשה מאוד להבין, לכאורה מציאות היא או כן או לא. אין בה עניין של מדרגות מדרגות, מצוי קצת ומצוי יותר.

יש כאן חידוש עצום, חידוש שהופך לגמרי את כל חווית המציאות שלנו, את כל דרך החשיבה שלנו, שדורש למחוק לגמרי את כל התודעה שלנו ואת כל הרגלי החשיבה שלנו ואת כל התמונה שלנו על המציאות והחיים, וללמוד לחשוב ולראות את העולם והחיים ממש מהתחלה, כמו תינוק שבונה הכל מהתחלה. מה הוא עניין "אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם". אם הנברא מצוי ואמיתי, אז הוא כך לגמרי. ואם הוא לא מצוי ולא אמיתי אז הוא כך לגמרי. איך יתכן שהוא כן מצוי וכן אמיתי, אבל לא לגמרי. שיש מדרגה יותר גבוהה של מציאות ואמת.

זה העניין של פרט וכלל. יש מציאות של פרט ויש מציאות של כלל. היער נמצא יותר, מציאותו במדרגה גבוהה יותר, ממה שנמצא עץ אחד שבתוכו. מין העורבים נמצא במדרגה גבוהה יותר ממדרגת מציאות עורב פרטי אחד. תכונות העורב בעיקרן נקבעות מכח שהוא פרט ממין העורבים, ונפשו הפרטית כעורב פרטי שהיא קובעת את מהותו, שורה בעדינות על עורביותו הכללית מצד מינו.

אין בכלל אלא  מה שיש בפרט, בלי מציאותו הפרטית של כל פרט כמיוחד, חד פעמי, אינדיבידואל, לא יהיה קיום לכלל. כלל  שמעמיד את עצמו לא כבנוי רק מכל קמט הכי קטן של כל המיית נפש הכי קטנה של כל פרט הכי קטן בו, נעשה שקר של אידיאולוגיה רשעה שקרית חיצונית מתה וממיתה.

לכן הכרחי לחיות את חיי הפרט במלואם. ולהאמין ולקיים בלי שיור שהכל רק שיח ורק חופש ורק אנושיות ואדם וליבו ואין מציאות חיצונית "אובייקטיבית".  וזה ההיסוד שהכל תלוי בו.

אבל יש גם כלל, והוא לא  סותר למציאותו של הפרט כי הוא מציאות במדרגה אחרת. אין אמיתת מציאותו של הכלל כאמיתת מציאותו של הפרט. והכלל מחייב את הפרט להיות איבר מהכלל ולהתאים את עצמו לחוקי הכלל וזה עניין הציות של עבד שעובד את מלכו. וכא השכר הוא ששורה עליו חיות הכלל וחויית המציאות הכללית שהיא אמיתית יותר ומציאותה במדרגה יתרה והעונג בה רב יותר.

.

.

הרב שג"ר עומד על כך שככל שהאדם חווה יותר את העמדה הפוסטמודרנית שהכל הוא רק סיפור ושם דבר אינו אמת מוחלטת, כך הוא יכול להיות יותר חברותי. הוא יכול לקבל בכבוד אמיתי גם את מי שדעותי ושונות וסיפורו שונה ולהתחבר איתו, והבדלי הסיפור ביניהם לא חוצצים ביניהם כי הם רק סיפורים אנושיים ולא אמיתות אובייקטיביות או אלוהיות מוחלטות.

ככל שהאדם ינקוט בצד הזה הוא אכן יהיה חברותי יותר, ובכך גם ירגיש גם קיים יותר, וכמו שכתב אריסטו שהאדם הוא בעל חיים מדיני וכמו נמלים או דבורים. וכמו שנמלה לבד אין לה מציאות כך אדם לבד.  אבל מצד שני אם כל מה שנראה בעיניו כאמת מוחלטת הוא יגדיר רק כשיח וסיפור הוא ירגיש פחות קיים ומושרש.

האמונה באמת מוחלטת, בכללי, אם היא משאירה את המקום הנכון, המלא, לצד של הפרט, לא צריכה להיות דבר הגורם למלחמות או לבדידות חברתית מאנשי שדעותיהם שונות משלי. נניח שלהשגתי יש אמת מוחלטת ותורה מוחלטת ובורא מוחלט עם ציווי מוחלט. לכאורה אני אמור לנסות לכפות בכח את הטועים ללכת לפי זה, זה הרי לטובתם וזה רצון האל.

אבל גם אם יש לי השגה בכללי וחיבור אליו, עדיין אני רק פרט. זה עניין הענווה. וכפרט עבודתי היא לחבר את עצמי לכללי ולא לחבר אחרים. הכללי יתכבד ויבוא הוא עצמו אם ירצה ויחבר את הפרטים אליו. אני פרט, שיש לו כפרט רק יחס אל הכלל, אני לא הכלל עצמו, וככל פרט עבודתי היא לחבר את עצמי ככל יכולתי אל הכלל. לא לחבר אליו פרטים אחרים ולא לעסוק כלל בשפיטה שלהם. וביחס אליהם אני רק פרט מול פרט ושם לכל אחד יש את האמת שלו והסיפור שלו ואין אפשרות לשפוט.

.

.

מלבד זאת יש גם את "הוא". היינו שאין לי השגה שלמה בו. אני לא קורא לו "אתה" כי הוא לא מול העיניים שלי ונתון להן להתבונן בו כרצונן, אני לא יכול להשיג אותו במלואו. הוא מעלי. זו יראת הרוממות, זה הנשגב. מה שאין לדבר עליו אלא רק לשתוק עליו.

זה מה שמחבר בין ה"אני" וה"אתה". כשאנחנו רק תופעות על חופו של אוקיאנוס המסתורין, של החידה הנשגבה שאין לה ערך ולא קץ (וכלשון הרמב"ם בפרק ב' מיסודי התורה הלכה ב': "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך "),  גם הפרטי לא מובן כמו שהכללי לא מובן, ה"אני" האינדיבידואל האישי הסובייקטיבי חידתי וטמיר ונשגב כמו הכללי והאובייקטיבי, הכל הוא רק פרט ועוללות מכרם הנשגב שמולו ניתן רק לשתוק, גם במחשבה. הסתירה היא בדיבור. בשתיקה הכל נפתר. לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה. דום לה'  והתחולל לו. וידום אהרן. שתוק שכך עלתה במחשבה לפני. מילה בסלע שתיקה בתרי. כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסוד הגדול של כלל ופרט בעבודת הבורא, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על היסוד הגדול של כלל ופרט בעבודת הבורא (תורה ופוסטמודרניזם)

  1. מ. הגיב:

    ניר, להרחיב מעט את היריעה בהמשך לדבריך הנבונים:

    אם התורה כלל וישראל פרטים המקיימים את הכלל, אזי אין אומתנו אומה אלא בתורתה. אולם אם אין הכלל אלא הפשטה מחשבתית של פרטים, אזי כל אדם מישראל ספר תורה ייחודי. זה אולי יסוד ההבדלים בין שני התלמודים, בין הפסיקה הספרדית והפסיקה האשכנזית, ובין חברה החרדית והחברה הדתית.

    בדורות האחרונים האמת נעדרת, נעשית עדרים עדרים והולכת לה. דורות אחרונים אינם דווקא דורות אחרונים בסדר הדורות, אלא דורות שבמהותם הם אחרונים, כלומר שהתרחקו מדרכם של דורות ראשונים. בדורות כאלה שיח כללי אמתי כמעט בלתי אפשרי. רבי יצחק נפחא אמר: מה אומנותו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאילם, יכול אף לדברי תורה? ת"ל צדק תדברון. זה כלל גדול: היסוד לדיבור לא אמור להיות האמת כדרכם של בית שמאי, ולא השלום כדרכם של בית הלל, אלא צדק. אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. עיין פירוש המצודות למשלי ב, ט. חג שמח.

  2. אנונימי הגיב:

    לא ברור לי עדיין מה היחס בין דעותיך לבין דעתו של הרב שג"ר בדבר קיומה של אמונה מוחלטת כל שהיא. אשמח אם תוכל להרחיב בעניין שכן גם בספריו של הרב שג"ר נקודה זו מעורפלת.

    • nirstern הגיב:

      לדעתי התשובה לשאלה הזו (האם יש אמת מוחלטת אובייקטיבית) היא כן ולא (:
      זה כל עוקץ העניין, דעת העולם היא שיכולה להיות לשאלה כזו תשובה אחת, או כן או לא. לדעתי בנושא הזה דעת העולם היא בעלי בתים שהיא היפך דעת תורה.
      התורה מושתת על סתירה יסודית בלי פתרון שהיא היסוד הגדול וממנה הכל מתחיל, מצד אחד אין עוד מלבדו ואין שום מציאות מחוץ לבורא כי אחדותו מוחלטת ושלמה ולא מוגבלת וממילא אין מציאות של נבראים. מצד שני כתוב בראשית ברא וכו' ויש נבראים ומצוות וכיו"ב.
      מה שאין עוד מלבדו והכל הוא רק אחדותו ית' ואין שום דבר שיוצא ממנה, זו אמת מוחלטת.
      מה שיש מציאות של נבראים קיימים עם בחירה חופשית ויש גם יחס של הבורא אליהם כאל בעלי בחירה חופשית וכאלה שיש מקום לדיאלוג איתם ולאהבה איתם וציפייה לקבל מהם אהבה בחזרה (הרי כל הנביאים מלאים פסוקים כאלה), זו אמת סובייקטיבית שהיא רק מצד הנבראים, האמת שלהם האישית, כל אחד והאמת שלו לפי מי שהוא ומה שהוא, והיא אינה אמת מוחלטת באותה מידה כמו האמת שאין עוד מלבדו.

      ובתחילת היד החזקה הוא כותב שאין אמיתת הנבראים כאמיתתו של הבורא. יש להם אמת אבל אינה כמו האמת של הבורא. הרצון לאמת מוחלטת לא משאיר מקום למציאות של נבראים ולחיים של נבראים. יש כלל ופרט, אמת מוחלטת משאיר מקום רק לכלל ואין מקום לפרט.
      אז יש אמת מוחלטת, היא אצל הבורא. אנחנו כנבראים חיים בתוך אמיתת סובייקטיביות. איך אפשר גם וגם. התורה מקווה שנצמח ונגדל והשכל שלנו יתרחב וגם הנפש ויהיה בנו מקום רחב שיכול שיהיו בו הסתירות והמורכבות.

      התחושה שלי שגם הרב שג"ר התכוון למשהו מעין זה של גם וגם. רק שאולי הניסוח שלו קצת קצר וגם בעיני לא תמיד ברור.

      • אנונימי הגיב:

        ההצעה שלי בעניין זה היא, בתכלית הקיצור, שהבורא בהיותו אין סופי וכל יכול, מכיל בתוכו את הפרדוקסים הגדולים ביותר בעינינו, כבלתי סותרים לחלוטין בעיניו. את ה'מבחינתו' אין אנו יודעים ואין אנו יכולים לדעת שהרי לית מחשבה תפיסא ביה. ומה שמבחינתינו הרי הוא רב פנים ובעל אין סוף אפשרויות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s