גישה דתית מול גישה מדעית. על מושגי זמן ותנועה.

העולם שסביבנו הוא חידתי. קשה לחיות עם זה, כי זה גורם לתחושת ניכור. בחברות פרימיטיביות מאמינים בכל מיני ישויות, ומקריבים להן קרבנות ועושים טקסים, ויכולה להיות בזה אכזריות, לפעמים אפילו קרבנות אדם. כי המציאות נתפסת כזרה, חסרת פשר, וממילא גם אכזרית ושרירותית.
היכולת להסביר באופן רציונלי את המציאות שסביבנו מקרבת אותה אלינו, וגורמת לתחושה קיומית נוחה יותר. מלבד זאת עצם מציאת ההסברים, פתרון החידות, גורם לעונג אסטטי עמוק. התאחדות עם יופי נשגב.

היה זמן שהמדע חשב שהוא קרוב לפתרון מלא, שהכל יוסבר רציונלית ולא יהיה עוד מסתורין. הולך ומתבסס כתפיסה רווחת בעולם המדע שהמציאות רחוקה מאוד מיכולת הבנה כוללת ומלאה של האדם, באופן שלא יותר מקום למסתורין ואניגמטיות, וככל שהמדע מתפתח הוא רק רואה את זה יותר.
לא רק תגליות חדשות על קוונטים וחומר אפל וכיו"ב. גם העובדות הישנות הכי טריוויאליות. תפוח נופל כי כח המשיכה מושך אותו היא מלאת מסתורין גם אחרי שהתרגלנו אליה ויש לנו נוסחאות מדוייקות לתאר אותה. למה שגוף ימשוך גוף, איך הגוף יודע שיש לידו גוף אחר שמושך אותו, וכו' וכו'. זה נשאר פלא.
מספר כמו פאי, שיש לו אינסוף ספרות אחרי הנקודה, וודאי הוא מסתורין ופלא. גם 1+1=2 הוא מסתורין. קאנט כבר עמד על זה, כשאני רואה שני תפוחים על שולחן, בעצם החושים משדרים אלי דייסה רציפה של גוונים. מניין לי לחלק אותם לשני תפוחים. אני יכול באותה מידה לחלק שחצי תפוח ומקצת שולחן הם עצם אחד, וכן הלאה, ובעצם החלוקה לעצמי נפרדים אין לה שום בסיס ומשמעות. קאנט הגיע למסקנה שמספר הוא קטגוריה שקיימת רק בתודעה האנושית ואל במציאות כלשעצמה. ומניין שיגיע לתודעה דבר כזה? ואיך יש כזה גם בתודעות של אנשים אחרים. הכל חידה ופלא.
מי שהצד המוסבר גורם לו להפסיק לראות את הצד המסתורי, הוא מצומצם וטיפש. וכמובן גם להיפך.העובדה שהיה מפץ גדול והעולם נוצר יש מאין מכאיבה לשכל הרציונלי. היא לא נותנת חוויה של משהו מובן והגיוני. המדע עוד מזמן אריסטו ניסה להלחם נגד חשיבה כזו.
אם אדם דתי יאמר: 'מבחינתי זה מובן ופשוט והגיוני שהעולם נברא יש מאין כי אני מאמין באלוהים', הוא גם מצומצם וטיפש. אדם דתי שמרגיש שאלוהים זה מושג שמובן לו, שבריאה זה מושג שמובן לו, מחלל את המושגים האלה, והוא סתם יהיר וטיפש. כל עניין הדתיות הוא הענווה מול הנשגב. לחשוב שהנשגב מובן ופשוט ו"הגיוני" במובן הפרוזאי של המילה, שולל מיסודה את העמדה הדתית. זה מה שהופך את הדת לדבר הפוך בתכלית, לאידיאולוגיה עם אופי סטאליניסטי, וכמו שרואים מעשים בכל יום.
רמב"ם יסודי התורה ב' ב': "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי.
וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".
הרמב"ם מנסח יפה את המניע הנפשי העמוק של הפעילות המדעית. והוא גם ניסוח של נקודת השורש של הרליגיוזיות. האיזון בין הבנה להכרה במסתורין, בין תשוקה מתפרצת לדעת לבין ענווה והכרה בקוצר השגתנו. גם בין המדענים יש כאלה שהענווה כואבת להם מדי, והם הופכים את המדע למדע שקר, וגם בין הדתיים יש לא פחות כאלה, והופכים את הדת לדת שקר.
כולנו עומדים על שפת אוקיאנוס המסתורין שהיא המציאות שאנחנו בתוכה, וצריכים לנסות ללמוד לחיות איתו, להיות ביחסים כלשהם איתו. יש מי שדג דגים, יש מי ששוחה, יש מי שמפליג, יש מי שיושב ובוהה, וכן הלאה. יש מי שנוקט כלפיו בגישה לירית, או גישה אקזיסטנציאליסטית, או דתית או מדעית או הרבה אחרות. ההבדלים בין הגישות הם שאלה אנושית, לא שאלה על אמת אובייקטיבית כלשהי כאילו מישהו צודק יותר או פחות. לכן לדעתי יש בסיס משותף מספיק להידברות בין אנשים גם אם אחד דתי והשני מדען.
.
.
* * *
.
.
אחרי ההקדמה הזו, ארשה לעצמי להשתמש במושג של "בריאה" ששגור בפי כאדם דתי, כי המדע הרי קיבל שהיה מפץ גדול, ויש קצת דיבורים גם על התהוות מתמשכת של חומר ואנרגיה חדשים. וכמו שהמדענים קיבלו שייתכן דבר כזה גם אם הוא לא מובן, אני לא מתיימר שאני מבין אותו יותר, וככזה אשתמש בו. נוח לי יותר להשתמש בשפה דתית כי אני מורגל בה, ואפשר בקלות לתרגם את אותם רעיונות לשפה מדעית אתאיסטית.
(הערת אגב לגבי זמן הבריאה. המספר של 5777 שנה שאנשים חושבים שלפי הדת היהודית הוא גיל העולם, מקורו בטעות גמורה. כל מקום שנזכר בחז"ל או בגאונים מניין שנים לבריאת העולם (גם אם מקבלים את האמירות האלה שאינן ברורות ושנויות במחלוקת, ויש בחז"ל לא מעט מקומות שמשמע מהם שלא היו יודעים את מניין השנים מבריאת העולם, ורק בימי הביניים פשט המנהג למנות לבריאת העולם), מספר שנות העולם שמחושב לפי פרשנות על סדר הדורות שמוזכרים בתורה, וכן אמירות אגדיות של חז"ל על הנושא, קריאה מעמיקה רואה ברור שאין הכוונה בזה למניין שנותיה של המציאות הפיזית, וגם לא למניין שנות קיומו של מין האדם. אלא הפירוש הנכון הוא מניין השנים מאז שהאדם קיבל יכולת מילולית המספיקה לו לקבל תורה ולהבינה ולהסבירה כפי הבנתו. מפורש בחז"ל שהמניין לבריאת העולם ותפילת היום הרת עולם הכוונה לבריאת האדם. ואדם לפי התורה הוא רק מי שיש לו יכולת מילולית לקבל תורה. האדם נקרא בחז"ל 'מדבר'. וההגדרה של דיבור היא רמת הדיבור של התורה. יש לזה ראיות מאוד ברורות לענ"ד ואין כאן המקום להאריך בזה. זה פירוש שלא בא ליישב את השאלה איך לפי המדע גיל העולם שונה אלא הוא מתפרש מצד עצמו כקריאה הכי ישרה וברורה בסוגיא)
.
.
.
תמצית פשטנית של השאלות העיקריות לגבי זמן ותנועה.
אני כורך זמן ותנועה ביחד שהרי בלי תנועה, וכל שינוי אני קורא לו תנועה, לא יהיה זמן. הזמן הוא רק מדידה של תנועות זו ביחס לזו.
אם מתארים זמן לפי מיקום על ציר קואורדינטות שהוא ציר הזמן, אם כן התיאור הזה יאמר שכמו שחיפה ותל אביב נמצאות על קואורדינטות שונות ושתיהן קיימות, כך לומר שאירוע היה בנקודה A על ציר הזמן ואחר כך על נקודה B על ציר הזמן, לא אומר שנקודה A חדלה מלהתקיים כשהאירוע קרה בנקודה B ושאי אפשר לחזור לשם. עולה מזה כמו למשל שיש חדר אפל, ומישהו מאיר בפנס שעושה עיגול אור, ומניע את הפנס בתנועה רצופה. הוא יכול לעשות סיבוב מלא ולהאיר מחדש אותו מקום, או להפוך את כיוון הסיבוב. כך אם הנקודה A על ציר הזמן לא חדלה מלהתקיים אפשר שאם אדם זרק אבן ושבר כד, לחזור לאותו אירוע ושוב יהיה כד שלם ואבן נזרקת וכד נשבר. או לחזור במהופך שששברי הכד יתחברו לכד שלם והאבן תנוע מהכד אל הזורק.
דבר זה מוכרח מהשכל, שהרי אם הגרף עם קואורדנטת ציר הזמן אומר שהאירוע נמצא על קואורדינטת A, הרי האירוע כבר עבר לנקודה A1 שסמוכה לה והאמירה מייד נמצאת שקרית. ולא היה כלל זמן שבו האירוע היה נח בנקודה A על ציר הזמן והאמירה יכולה להיות נכונה. ויוצא שבכלל אין נקודה A. ולהימלט מזה מוכרחים לומר שנקודה A לא חדלה מהלתקיים גם כשהאירוע בנקודה B. וכך הוא גם בתנועה כמובן. ויוצא שאין מניעה עקרונית שהזמן ילך אחורה או במהופך. זו אכן העמדה המקובלת היום על המדע לפי המעט שידוע לי. וזה סותר לאינטואיציה שהזמן הוא חד כיווני.
(כמדומני שיש כאן עוד בעיה, פחות טריוויאלית ופחות עקרונית אבל יותר מעניינת. שעון הוא עצם  שנע במהירות קבועה (המחוג) ביחס לעצם אחר (לוח המספרים). כשהוא עובר מרחק ידוע (מסימון של שעה א' לסימון של שעה ב')  משך תנועתו היא מידת הזמן שהוא מודד. כדי לבנות שעון מוכרחים שיהיה עצם שנע במהירות קבועה ביחס לעצם שני. איך אדע שהעצם נע במהירות קבועה? כדי למדוד מהירות אני צריך שעון והרי אני כעת רק בונה שעון ועוד אין לי שעון.)
.
.
קצת התקדמות מול השאלות האלה לפי מה שהבנתי ממקורות של יהדות, יש בהבנה שבאמת אין בכלל זמן ותנועה.
הבורא (או  מי שעשה את המפץ הגדול או שזה קורה מאליו, אין לזה חשיבות לענייננו) ברא את העולם פעם אחת בראשיתית יש מאין, ואחר כך ממשיך לברוא אותו בלי הפסק בבריאת יש מיש.
בריאת יש מיש היא גם בריאת יש מאין, רק שהיא בריאה שדומה מאוד לבריאה שהיתה מקודם. וצורתה היא כמו התפתחות ושינוי של הבריאה שהיתה מקודם. והיא לא מבטלת את מציאותה של הבריאה שהיתה מקודם, וזה נראה כמו בריאת יש מיש ולכן נקרא כך, למרות שבאמת זו בריאה חדשה כמו בריאת יש מאין.
כשכורתים עץ רואים בגזע טבעות. הטבעת האמצעית היא העץ בגיל שנה, השנייה שסביבה היא העץ בגיל שנתיים, וכן הלאה. העץ בגיל שנה קיים גם בהווה בלי שינוי, הוא רק נעטף בטבעות של מציאות עץ בן שנתיים וכן הלאה. זה ציור הממשיל את העניין של בריאת יש מיש. כל מה שנברא קיים לנצח באופן סטאטי. בלי שום שינוי. כי אמרנו שאין בכלל זמן ותנועה וממילא אין שום שינוי. המציאות החדשה עוטפת את המציאות שהיתה מקודם ומסתירה אותה, בלי לבטל את מציאותה. כמו שהעץ בן שנתיים הוא רק טבעת המקיפה ומסתירה את העץ  בן השנה.
(הערת אגב, בגישות מסויימות של טיפול נפשי מקובל לדבר על הילד שבתוכי. ומנסים להביא את האדם למצב תודעה שכעת מדבר ממנו הילד שבו. ומי שחווה את זה חווה את זה לא כזכרון אלא כמציאות שקיימת ממש בהווה. אני בהווה גם ילד כמציאות ולא רק כזכרונות. וכמו טבעות העץ. יש גם מצבי היפנוזה או טראנס בהם האדם עובר לגיל אחר ופתאום זוכר כל פרט זניח מאז כאילו הוא רואה הכל לפניו וחווה את זה כמו ממש חזרה לזמן ההוא ולא רק כהיזכרות)
.
הבורא כשהוא בורא הוא מספר סיפור בהמשכים (הבריאה היא סיפור, שיח, דיאלוג. בעשרה מאמרות נברא העולם. לעולם ה' דברך ניצב בשמיים ועוד), כל בריאה חדשה נבראת כמשהו שדומה לבריאה שהיתה מקודם, כשלב התפתחותי שלה, כפרק המשך באותו סיפור. זה המובן העמוק של החילוק בין בריאת יש מיש לבריאת יש מאין. ביש מיש הבריאה היא בהתייחסות לבריאה שנבראה לפניה. לכן אנחנו רואים בעולם קשרים של סיבה ותוצאה, של 'בכח' ו'בפועל' כלומר פוטנציאל והתממשות, צמיחה וכמישה וכל כיו"ב.
תנועה היא שיש מציאות שהעצם נמצא בנקודה א'. מייד אחר כך נבראת מציאות חדשה לא רק של עצם דומה אלא של חלל ויקום שלמים חדשים דומים לקודמים, והיא עוטפת ומסתירה את המציאות שהיתה מקודם ובה העצם נמצא בנקודה ב'. וכיוון שאנחנו זוכרים את המציאות הקודמת נראה לנו שהעצם נע מנקודה א' לנקודה ב' ומזה נראה לנו כאילו יש זמן שעבר מאז שהעצם היה בנקודה א' לזמן שהיה בנקודה ב'.
.
.
כאדם דתי אני מאמין שאדם יכול להגיע למצב שהוא משיג את נוכחות הבורא ואת עובדת היותו בורא ברצף תמידי את המציאות. במצב כזה אין שום צורך במושגים של זמן ותנועה. רק שרוב הזמן איננו יכולים לעמוד במדרגה הזו, וכשלא רואים את נוכחות הבורא, אנו רואים את המציאות כאילו יש בה תנועה וזמן.
(מי שנמצא במדרגה של השגה גבוהה ורוחנית, יכול גם לראות את טבעות העץ הפנימיות מבעד לטבעות החיצוניות, יכול לראות את הילד מבעד לאדם המבוגר, ויכול גם לראות את העבר. את העתיד הוא לא יכול לראות כי הוא עדיין לא נברא והבורא בורא אותו ברצונו החופשי ולא לפי שום הכרחיות מוקדמת. מה שיש במקורות שאנשים ראו את העתיד זה מפני שהקב"ה רצה להראות להם מה הוא מתכנן לברוא, ולפעמים קרה שלבסוף הוא החליט אחרת, למשל שתכנן לעשות עונש והם חזרו בתשובה והוא מחל להם וביטל את העונש.)
זה כמו סרטי אנימציה שמצלמים תמונה של עצם עומד במקום אחד, ואז מזיזים אותו ומצלמים אותו עומד במקום סמוך, וכן הלאה. וכשמקרינים את התמונות ברצף נראה כאילו העצם נע. כך יש בריאה סטאטית ונצחית של העצם, וכל פעם הוא נברא במקום אחר ובכלל זה נברא מסך המסתיר אותו במקום הקודם (כי כל בריאה חדשה של יש מיש היא לא רק בריאה של עצם מסויים אלא בריאה של כל היקום כולו בשלמותו "בחתיכה אחת" מחדש), ואנו רואים את הבריאות האלה ברצף ונדמה לנו שהעצם נע.
.
העניין של בריאת יש מיש היא כמו שצייר מתחיל ציור, ואז כל פעם מוסיף בו עוד קצת. הדיבור של הקב"ה עם נבראיו הוא בדרך של ציור, כמו שנאמר בגמרא ברכות אל תקרי אין צור כאלוהינו אלא אין צייר כאלוהנו. צייר כל פעם יכול להוסיף לציור שלו לפי מה שיש לו לבטא עכשיו. וכך הקב"ה כל פעם לפי מה שיש לו לומר לנו עכשיו מוסיף על הציור שלו. לכן בריאת יש מיש היא בדרך של תוספת על הבריאה הקיימת ונראית כמו המשכיות שלה.
.
.
בזה גם יובן העניין הפלאי של הזכריון. המציאות שהיתה מקודם קיימת גם כעת בהווה, רק שהיא מוסתרת על ידי הבריאה שנבראת עכשיו שעוטפת את הבריאה שנבראה מקודם. זה כמו ששכבות קודמות בציור קיימות גם בציור הסופי רק אינן נראות כמו שהיו לפני שהמשיכו לצייר. לכן הזכרון יש בו תחושה של מציאות, אפש רחטת בזכרון, לחוות אותו. ומצד שני יש בו תחושה של משהו שאינו קיים עכשיו.
.
.
יוצא שהזמן והתנועה הם תפיסות שמחוייבות מאופי ההשגה האנושית במצבה הרגיל, אבל הן שקר. ולכן כשהן עומדות לבחינה מעמיקה ודייקנית הן מתמוטטות. ונשאר רק מצב של אדם שעומד מול בוראו ברגע ההתהוות עצמו ותו לא.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה גישה דתית מול גישה מדעית. על מושגי זמן ותנועה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על גישה דתית מול גישה מדעית. על מושגי זמן ותנועה.

  1. nirstern הגיב:

    המשל הכי ברור שמצאתי עד עתה לתפיסת הזמן לפי הרמב"ם וחז"ל, הוא כמו סרט המוקרן על מסך.
    הכל נברא כל רגע ורגע מחדש ברצון חופשי. המפץ הגדול קורה בלי הרף. לכן העתיד עדיין לא קיים ויש חץ בלתי הפיך מהעבר לעתיד.
    העבר גם לא קיים באותו מובן שההווה קיים.
    למשל אם יש סרט שמוקרן על מסך, כל רגע התמונה נוצרת מחדש על ידי המנורות הזעירות שכבות ונדלקות. מה שנמצא הוא רק רגע ההווה שבו המנורות מסודרות שאורן הוא כך וכך והתמונה שמתקבלת היא כך וכך.
    השאלה לפי המדע בעניין של יצירה כל רגע מחדש, היא שאם למשל יש תפוח בענף. מייד אחר כך נברא כלהעולם מחדש ובעולם החדש התפוח מעט מתחת לענף. ברגע הבא כל העולם נברא מחדש ובו התפוח עוד קצת יותר למטה וכן הלאה וכך נוצרת התנועה של התפוח מהענף עד שנופל לארץ. העניין הוא שאין שום הסבר מדעי לפי זה לחוקיות הנפילה. הוא היה באותה מידה יכול ליפול לכל צד או לא לנוע כלל או להפוך לאפרסק או עכבר.
    ההסבר היחיד הוא דתי. הבורא מספר לנו סיפור. כל הבריאה וכל החיים אינם אלא סיפור שמספר לנו הבורא. חלק מהסיפור הוא שתפוחים נופלים למטה לפי משוואה כלשהי.
    כך גם העניין של זכרון. אם נקפיא סרט ברגע מסויים, הסצנה היא למשל שאדם מחבק את חברו. הסצנה מכילה גם את הסיפור שקרה עד עכשיו. היא מכילה את העובדה שהם מכירים מקודם ואוהבים וכיו"ב. מי שיראה את התמונה הזו כבר יחשוב על מה שקרה.
    יש גם הבדל, חז"ל אמרו שהציורים של הקב"ה שונים מציורים של בשר ודם, כי הוא מצייר דמות ויש בה גם רוח ונשמה קרביים ובני מעיים, מה שאין כן צייר בשר ודם. לכן הדמות שהקב"ה מצייר מכילה בתוכה גם זכרון. הזכרון גם הוא נברא כל רגע ורגע מחדש כחלק מההווה שנברא כל רגע ורגע מחדש. הזכרון הוא מימד של ההווה ולא זכירה של העבר במובן הפשוט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s