"יסודות הדת החרדית" מאת הרב דוד רוב

קיבלתי מהרב דוד רוב קונטרס בשם "יסודות הדת החרדית".

הרבה שנים הרגשתי מאוד מבולבל.

מצד אחד היהדות היא לי באר מים חיים וצלולים, הלימוד וקיום המצוות והתפילה משיבים נפש ומזינים את הנשמה והם מקור חיים ממש.

מצד שני לפי זה היה אמור להיות שחברה של לומדי תורה מקיימי מצוות ומתפללים תהיה חברה נפלאה של אהבה וחום וביחד, שמהתורה וקיומה יצמחו אנשים מאירים ונפלאים.

והרגשתי שכחברה (כמובן יחידים יש מכל הסוגים כמו בכל מקום ולא עליהם מדובר, אלא על הרוח הכללית של החברה כמהות קולקטיבית) החברה החרדית היא חושך ולא אור, ומה שהיא גורמת לאנשים שחיים בה ומזדהים איתה הוא היפך מצמיחה לכיוון של תיקון הנפש והנשמה והלב והשכל, שפע חיים ואור, וכו'.

.

.

הנפש של עדין הנפש עומדת תמהה ומשתוממת מול המחזה הנורא הזה. והוא חידה גדולה.

יהדות זה לא רק לימוד וקיום ותפילה, זה גם, ובעיקר, חיי קהילה. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, זה הגרעין היסודי שכל השאר מתפרט ממנו.  בנים אתם לה' אלוהיכם, כולנו אחים, והאחווה הזו היא העיקר. החום שמהבהב בקהילה כמו בגחלת הוא החיות של היהדות, המהות החיה שבה. לא האות הכתובה בספר.

ומנקודת מבט זו פתחתי את ליבי לקהילה כשהייתי חרדי ומה שנכנס ללב לא היה חום ואהבה ואור אלא להיפך.

זה גורם להרבה אנשים, במיוחד עדיני נפש, שגדלו בחברה החרדית לבעיות שלפעמים ממש מאיימות על החיים, וגורמות לסבל נפשי עצום וממושך.

הרבה שנים ניסיתי למצוא פתרון לחידה הזו ולא מצאתי. הייתי כפרפר שנמשך ללהבה. מתקרב ונכווה, מתרחק ומרגיש בדידות וחושך, וחוזר חלילה.

 

הרב דוד רוב מסר את נפשו להתבונן בחידה הזו, זה ניכר מתוך דבריו שאלה השגות והתבוננות שבאו ממסירת נפש ויסורי נפש והרבה הרבה עמל עצום של התבוננות. הרבה כתבו על זה, אבל זה לא עניין שניתן לפתרון מתוך ישיבה נוחה על הכורסה והעלאת רעיונות בעלמא בשעת אחרי צהרים נעימה. לכן לא מצאתי מנוח לנפשי בכל מה שקראתי.  וכעת בדברים אלה של הרב רוב מצאתי הסתכלות שהרוותה את צמאוני והאירה לי. הסתכלות עמוקה ונוקבת ומדוייקת.

 

מפאת חשיבות הדברים להרבה אנשים שמהלכים בין הסעיפים כמוני ולפעמים קשה להם מאוד, ביקשתי רשות לפרסם כאן את דבריו.

.

המאמר עדיין לא עבר הגהה ועריכה סופיים.

אולי יש עניין לציין שהוא נולד חרדי וגם כעת אחרי חיפושים ומעברים בין קהילות הוא חי בקהילה חרדית ושומר תו"מ.

.

קישור למאמר

גרסת PDF:

%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%aa

 

גרסת DOC:

%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%aa

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יסודות הדת החרדית - מאת הרב דוד רוב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על "יסודות הדת החרדית" מאת הרב דוד רוב

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    שבוע טוב, אפשר מעט פרטים על הכותב ?

    • nirstern הגיב:

      כתבתי לו במייל על הבקשה הזו, אם הוא ירצה הוא יגיב כאן

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      המחבר טוען שאין אכיפה, אלא רק תיקון אחרי החטא.
      לכאורה התעלם מכך שיש מושג של "אפרושי מאיסורא" שזה מושג כפייתי

      • nirstern הגיב:

        זו שאלה טובה.
        קושיות עליו הוא יכול להשיב. אני במקום אחר כתבתי שהיסוד של התורה הוא הבחירה החופשית. אדם פרטי עומד מול בוראו, אחראי בעצמו לבחירות שלו ונותן דין וחשבון עליהן בינו לבין בוראו. אין מקום לכפיה שהרי כל היסוד הוא בחירה חופשית שבלעדיה אין שכר ועונש, אין אחריות. ויותר עמוק שכל היסוד של התורה הוא היחס בין הנברא לבורא, יחס של רצון מול רצון, ואם הנברא כפוי אין כאן יחס כזה.

        הרמב"ם כתב שבכל מינוי יש דין של פסול גר וירושה, הכוונ הלז' טובי העיר, רב העיר, בית דין חשוב קבוע שבעיר, וכל התארגנות של הקהל למינוי שררה כלשהי. ומשמע שזה מדין מלך ומשמע מדאורייתא. היד המלך מדבר בזה, הוא מבאר שעיקר הדין של "מלך" הוא הכח שיש בקהל עצמו להתארגן באופן טבעי מתוך עצמו בכל דרך של העמדת מנהיג שיסדר את ענייני החברה ולא כל אחד יעשה כחפצו. הארכתי בזה באתר הזה ברשימה אחרת ובאתר של התשובות.

        מלך הוא אחת ממצות התורה, ועיקר עניינו שיעמוד מי שינהיג את הקהילה, וממילא מונח בזה שהוא יכפה את הסדר שהוא מנהיג. בית דין מצד חושן משפט הוא כל ג' אנשים, אבל מצד דין מלך זה רק ב"ד חשוב קבוע שיש לו סמכות על הקהל לתקן תקנות ולכפות.

        דין לאפרושי מאיסורא עיקר מקורו הוא מהגמ' ברכות כ' א' שרב אדא בר אהבה תלש בגד לא צנוע מאשה שהלכה בו ברחוב.
        ובשולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי בגדים סימן שג
        "הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו."
        .
        וכתב הים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן ט
        "מכל מקום גם דברי רב נחמן בר יצחק אמת. שמוקי האי ברייתא דנרצע כו' בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית. דעד האידנא היתה מותר לו. והשתא אסורה לו. והוא אינו רוצה לצאת ממנה, וחבל בו רבו, פטור. ורשאי להלקותו, ולהפרישו מאיסור. דעביד דינא להקב"ה. ובלשון זה הביאה הרמב"ם (ה' עבדים פ"ג ה"ח). ומכאן הביא הגאון מהריי"א בתרומת הדשן סימן רי"ח. שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה. מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים. ואין צריך להביאה לב"ד, כמו גבי נרצע. ולאו דוקא כה"ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית. מכה אותה עד שתצא נפשה. אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה. ומ"מ אל ימהר בהכאה. אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת. ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו. ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא. וכן [הבאתי] לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש (סימן י"ג) להדיא שמותר. וכן איתא בערכין (ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'. אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג. אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. דא"כ לא שבקת חי לכל בריה. וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים. ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא. והכל לפי ראות עיני הדיין. ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים. אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו. שמותר לכל אדם, אפי' איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן.
        והרמב"ם (ה' אישות פכ"ד) והסמ"ג (עשין מ"ח) פסקו כאבא שאול (כתובות ע"ב ע"א), דאמר אף היכא שמקללת אבי בעלה בפני בעלה, שדומה לעוברת על הדת, א"כ משמע שיכול להכותה, וכן נראה, שהרי אף היא חייבת בכבוד חמיה, שהרי חשוב כאב. כמו שמצינו בדוד, שאמר לשאול (ש"א כד, י"א) אבי ראה גם ראה וגו' וק"ו בפני בעלה. ובתשובת רמב"ן מצאתי כתוב, שאף מקללת אותו בפניו יכול להכותה. ובפרק המדיר אי"ה אכתוב המסקנא:"

        עד כאן לשונו.

        .
        בדרשות הר"ן דרשה י"א כתב:
        "ואני מבאר עוד זה ואומר, שכמו שנתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות העולם במצות וחקים, אין ענינם תקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלהי באומתנו והדבקו עמנו"
        .

        ובתשובות הרשב"א חלק ג' סימן שצ"ג:

        "שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה.

        וכל שכן בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם נמצא העולם שמם, וכבר קנסו ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בהרכיבה וכו', כדאיתא בריש פרק המניח את הכד. ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן, ואין דנין אותן בבבל, כדאיתא התם בריש פרק המניח את הכד, מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור.

        וגדולה מזו אמרו בפרק נגמר הדין: בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד, ואעפ"י שאין תולין אשה ושאין דנין שנים ביום אחד, ושם אמרו טעמא שלא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה.

        וכך אמרו ביבמות בפרק האשה רבה: באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ובאחד שהטיח את אשתו תחת תאנה והלקהו. וכל זה שהיתה השעה צריכה לכך.

        וכן עושין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואין שהשעה צריכה לכך, ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם.

        והנה אמרו: דרב הונא שהיה מבבל קץ ידא, כדאיתא בריש פרק כל היד.

        ובסנהדרין בריש גלותא דאמר אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעיניה. ואעפ"י שאין קציצת אבר בדיני התורה אלא הכל לגדר ולצורך שעה.

        ולפיכך ברורים אלו שעשו זה, אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה כדין עשו. וכל שכן בדאיכא הורמנא דמלכא [רשות מהמלך] וכענין ר' אלעזר בר' שמעון בריש פרק השוכר את הפועלים."
        .
        .
        יש שתי מערכות נפרדות. האחת היא התורה עצמה שאין עניינה לתקן למעשה את ענייני החברה אלא רק לדבק את האדם לבוראו ולהחיל קדושה עליונה בתחתונים, והשניה היא עניין המלך וכל הממונים על הציבור שמתקנים את ענייני החברה שלא כדין תורה אלא לפי צורך השעה. לענ"ד כל מה שכופים הוא תמיד רק במערכת השנייה. בתורה עצמה שעניינה הוא הדבקות בבורא והיחס איתו, לא שייך כפייה כי זה לא יחס. מצד תיקון סדרי החברה וודאי ששייך כפיה.

        לאפרושי מאיסורא הוא רק בדברים שאדם עושה בשוק, או שכופה אשתו או עבדו שהוא אחראי עליהם והוא כמו דיין עליהם. אין פיקוח מה אדם עושה בפרטיות בביתו, לא מכים אותו אם לא קרא קריאת שמע בזמנה או לא ברך אחרי המזון. כי זה שייך רק לסדר החברתי שמעמידים קהילה עם צורה של קהילה תורנית. זה לא חלק מעבודת השם של כל אדם מול בוראו בקיום מצוותיו.
        .
        יש דינים כמו דיני ממונות ומיתות ב"ד ומלקות וכיו"ב שהם מצד מצוות התורה ולא מצד המלך ותיקון החברה. הענין בזה שהוא שאם אנו רואים חטא או חוסר צדק אי אפשר לנו מצד שלמות נפשנו והדבקות בבורא לשבת כאילו לא אכפת לנו. אבל הרשב"א כתב שאין בזה תיקון החברה, כי זו לא מערכת שיש בה פיקוח עם שוטרים שמסתובבים ואמצעי אכיפה. זה לא באמת אכיפה יעילה שעובדת מבחינה חברתית ובאמת לא נותנת לאדם לעשות מה שהוא רוצה. הוא יכול בקלות רבה לחטוא כשאין שני עדים כשרים שמסתכלים עליו ומתרים בו ולא יקבל שום עונש בידי אדם. אלה רק הלכות שמדבקות את האדם בבוראו שהוא מדבק עצמו עם הצדק האלוהי, כמו תפילין.

  2. nirstern הגיב:

    מישהו שאל אותי מה ההוכחה והביסוס לדברים האלה.
    לענ"ד אין טעם להרבות בהוכחות וביסוסים לדברים כאלה. כי הם דברים שנובעים מהתבוננות ולא מחשבון חיצוני.
    בעיון של התבוננות הדברים נראים לי אמיתיים, ובבחינת ניכרים דברי אמת.
    אחד מהראשונים כתב שחכם הוא מי שמודה על טעותו. והטעם נראה כי זה מוכיח שהוא מתבונן ביושר ובלב נקי ומבקש את האמת תהיה מה שתהיה, ולא רק לפי מה שהוא רוצה לראות.
    בדברים עיוניים היכולת להבחין בין אמת ללא אמת תלויה רק ביושר הלב. אין שום טעם לחשוב על מישהו שאומר שהאמת היא לא כמו שאני רואה שליבו לא ישר. אולי ליבי שלי הוא זה שלא ישר. אלה דברים שתלויים בלב וביראת שמיים וכל אחד יסתכל לתוך עצמו ויחשוב ויפשפש עד כמה באמת הוא סבור שליבו נקי, והרי על ליבם של אחרים איננו יכולים לשפוט כי האדם יראה לעיניים ורק הקב"ה רואה ללבב.

  3. מ. הגיב:

    ההנחה שמצב צבירתו המהותית של עם ישראל אינו נעוץ בשום גורם חיצוני אלא בגורם פנימי בלבד, זה מה שראוי היה להיות, אלא שבפועל הגלות של רוב רובן של קהילות ישראל בארצות פרימיטיביות במשך דורות רבים, בין אם בארצות מזרח אירופה בין אם בארצות ערב, גרמה במהלך הדורות להתרחקות כלל ישראל מרוחו היהודית המקורית, עד כדי שכחת לשון הקודש ואי לימוד מקרא ומשנה כראוי, ופירוש הההוראות הכלליות הנאצלות והמוסריות של התורה והנביאים וחז"ל בקטנות-מוחין של רוח דתית של ימי-הביניים המאפיינת את התושבים בארצות פרימיטיביות. הכתתיות, השמרנות הקיצונית, האדיקות והכפירה המכוננות ממסדים בערבוביה, הפוליטיזציה של הדת והיחס האלילי למדינה, ההיסחפות אחרי רצונות בינוניים של ההמונים, העדפת הגבורה והעושר על החכמה והזלזול בה, דעות קדומות ואמונות טפלות, חברה של אדונים ומשרתים, נבערות מדעת, אפליות גזעניות, יחס לא הגון לנשים וילדים, שנאת חנם לכל מי שאיננו לפי הנורמה החברתית גם אם היא מעוותת, כל אלה מאפיינים של ימי הביניים, שהמודרנה במידה רבה שבה אליהם. לדאבוננו, היהדות המסורתית, במקום לתקן את הדרוש תיקון מתוך ענוה ומחשבה ועמל ולהעמיד חזון אמתי לדורות הבאים, קפאה על שמריה בריאקציה חשוכה. תורה מביאה לענוה, ענוה להקשבה, הקשבה לאהבה, אזי דרך הטוב והישר תמצא.

  4. ש. ירושלמי הגיב:

    קראתי זו הפעם השניה. אני רוצה להגיד שהמאמר נתן לי להבין הרבה דברים תמוהים הנוגעים לחרדים, שלא מצאתי להם מענה הגיוני. המאמר מבהיר תפיסות נפוצות (ושגויות) לגבי "מה זו חרדיות". כותב המאמר עשה עבודה נהדרת ומעמיקה בכנותה להבנת התפיסה החרדית. יישר כח לרב ולך שהבאת באתרך את הקובץ המדהים. איך אני יוצר קשר עם הרב רוב? יש אימייל? יהיה מעניין אותי לשמוע מהרב תשובות לכמה שאלות ותמיהות שיש לי.

  5. ש. ירושלמי הגיב:

    ככל שאני מהרהר בתובנות שבמאמר, אני נזכר יותר ויותר באופן פעילותם של כתות מיסטיות למיניהן. אם לא היו אומרים לי במאמר שמדובר בחרדים, הייתי בטוח שהוא נסוב על כת כלשהי. היה נעשה חסד גדול, לו היתה נוצרת תנועה להחזרתם לשפוית ולדת האמיתית. בינתיים מי שעושה דבר כזה אלה תנועות שמוציאות את החרדים בשאלה אל העולם החילוני. חבל שאין תנועה שתוציא אותם מהשבי התודעתי בו הם נמצאים, אל העולם הדתי ואל האמונה והתורה האמיתיים, בלי הזיופים שהם נמצאים בהם.

  6. ש. ירושלמי הגיב:

    ושאלה לניר: האם יש לך דף פייסבוק? (או קבוצה)

  7. אורי אהרן הגיב:

    שאלה לניר
    לא כל כך הבנתי את מצבו היום חרדי חצי חרדי וכו' מה שה שכותב על ספריו שנכתבו שהיה חרדי ומה היום חילוני בקיצור אני מבולבל אחרי כל התוכן האדיר שיש באתר כאן ממך נראה שאתה חרדי כרגיל
    בקיצור גם לי יש שאלות על כל החברה החרדית שאני בתוכה וממורמר נפשית עליה מכל מיני כיוונים ועל כן אני בודד

    • nirstern הגיב:

      גם אני מבולבל (:
      ההגדרות מאוד לא ברורות. אולי אפשר לומר שמבחינת אמונה ודת ותורה, אני הכי חרדי, אבל מבחינה חברתית אני בכלל לא חרדי.
      יש לעמוד אישית מול בורא העולם, עם התורה שנתן, עם החיפוש האישי, החשיבה האישית, האחריות האישית, ויש "יהדות", להיות חלק מהעם היהודי כמו סבא וסבתא, כמו כל מי שמסביבי, להשתייך למגזר כלשהו, לתלמידי רב כלשהו. אצלי אלה דברים נפרדים מאוד, אפילו סותרים. אצל רוב החרדים זה דבר אחד.
      להיות באמת לא בודד, זה מדרגה של דבקות בשם. סתם אדם תמיד בודד. הבדידות זה קרקע לצמוח, להיות אמיתי, להיות מי שאני. אם מצליחים לא לברוח מהבדידות, לחוות אותה, להיות איתה, למרות הפחד הקשה, למרות הכאב, זו נגיעה באמת. וזה נקודת ההתחלה למסע של חיפוש אמת, הכרת עצמי, מי באמת אני, לא רק בן של מישהו ושייך למגזר כלשהו, לא רק חי לפי תשובות שאחרים האכילו אותי, אלא העצמיות האישית שלי. ומשם הלאה, לחיפוש אפשרות השייכות האישית האמיתית שלי למי שמעניק לי את המציאות.
      מי שלא בודד לא מכיר את עצמו, עטוף בצמר גפן שמשאיר אותו תינוק שעוד לא בקע מהביצה. גם בגיל 90 הוא יהיה תינוק. תינוק מתבגר רק כשהוא עוזב את אמא וצולל לבדידות ומשם בונה בעצמו.

      • אורי אהרן הגיב:

        חן חן על התגובה. עכשיו קצת יותר מובן. ועדיין מה עם המראה והלבוש, האם הוא גם נפרד מהחברה.
        אם אפשר להרחיב לי את כל מה שכתבת בצורה מעשית. כדי שאוכל לתרגם זאת על עצמי, כי אני מרגיש קצת דמיון במקצת למה שאני עובר. מה צריך לחפש אצל עצמי ומשם הלאה לשייכות האישית האמיתית שלי. מה התרגום המעשי של כל זה.
        בתודה ובבררכה

  8. פינגבאק: הפנייה למאמר של אליהו לוי באתר "צריך עיון" | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s