בעניין זרע (מצד המושגים של חומר וצורה)

לשון הרוגוצ'ובר:

"ומה שבדקו ומצאו בטיפה הרבה בע״ח זה טעות רק שיש בהטיפה כוח המוליד, וע״י זה נעשה האברים והגידים ומתחברים ביחד בגוף הנקשר, ובזרע הם נפרדים ומתנועעים דהטבע שלהם להתחבר ביחד לכן נראה כך, ועיין חולין דף ס״ט גבי מבלבל זרעו ודף ע״ב וע״ש מ״ש שם בזה"

.

.

.

כשצורה מתלבשת בגוף, זה יכול להיות בבת אחת, כמו למשל הצתה של אש מגפרור או פיצוץ או ברק, או יציקת חומר בתבנית, או שבירת כלי חרס וכל כיו"ב, או בהדרגה כמו למשל המהלך מעלות השחר עד הנץ החמה (המעבר מחושך גמור לאיילת השחר אפשר שגם הוא פתאומי ומשם ואילך זה ממשיך כמעבר הדרגתי), או בישול וכיו"ב.
זרע הוא עניין בפני עצמו. כל התחלת התלבשות צורה בצומח וחי עוברת דרך שלב של זרע. בדומם אין עניין של זרע.
עובר זה כבר אחרי שלב הזרע, הצורת אדם בעובר בן מ' יום מאוד מאוד מטושטשת וצריך הרבה מאוד יכולת התבוננות כדי להבחין בה. אבל מה שמבחינים בו הוא אותה צורה עצמה של אדם יילוד.
זרע הוא לא שלב מטושטש של הצורה המלאה, הוא צורה נפרדת בפני עצמה.
במהות של כל דבר שאינו דומם אלא צומח או חי, לפני המהות העצמית שלו כדבר פלוני, שנקבעת מכח התלבשות הצורה שלו בחומרו, יש לו מהות של עצם עניין הצמיחה כשלעצמה, לפני שזה צמיחה של משהו מובחן זה קודם כל צמיחה סתם.

המציאות האמיתית של העולם היא שהוא כל הזמן בהתהוות שלא נשלמת. הוא כל הזמן בעת ובעונה אחת לא קיים, כי אין עוד מלבדו, וגם כן קיים כי כתוב בראשית ברא. והשילוב של שתי הבחינות האלה היא מציאות של להיות בתנועה של התהוות בלתי פוסקת שלא מגיעה להוויה שלמה שעומדת.
התנועה הזו היא הצמיחה, כל הזמן הצורה מתלבשת יותר ויותר והחלק של ההעדר והבכח קטן, עד שיש זקנה ומוות והיפרדות הצורה וזה מתחיל מחדש.
עולם השקר, צד תכלית החומריות והחושך, עניינו לכסות את המציאות הזו, ולצייר כאילו הדברים כבר גמורים ועומדים ונשלמה התהותם.
הדומם שהוא המדרגה התחתונה מבחינת גילוי האור,  מסתיר ביותר את עניין תנועת ההתהוות המתמדת, ומראה כביכול שהוא כבר קיים ועומד ונשלמה עשייתו והוא לא משתנה. כביכול כבר אינו נצרך לבוראו כדי להיות קיים ויכול להתקיים בהישענות על כוחו ועוצם ידו. כמובן זו בחינת הדומם שיש באדם.
יש אנשים יבשים וקפואים ויהירים, ויש אנשים שכל הזמן בצמיחה וחיפוש והתהוות. על זה נאמר כי נער ישראל ואהבהו.
הצומח והחי מגלים ביותר שהם כל הזמן בתנועת התהוות וצמיחה.  העניין הזה שהם מגלים הוא עניין בפני עצמו עוד לפני המהות הפרטית שלהם והוא קודם למהות הפרטית שלהם ועמוק ממנה ויסודי יותר.
זרע הוא משורש זר, בתוספת ע' של צבע לחוזק. כמו ששורש פר נגזר ממנו השורש המשולש פרע.
וכמו שיש פרח משורש פר יש זרח משורש זר, וגם זרה (כמו פרה).    גם זרם, זרק, זרר, שייכים לזה. תנועת יציאה של דבר.
הזרע הוא חומר שנושא את צורת תנועת היציאה אל הפועל כשלעצמה בלי פרטי צורת הדבר הפרטית.
צורת אדם פלוני עם תואר פניו, מבחינת התואר שלו שנותן לו את שמו ואת הבחנתו כאדם מסויים פרטי, זה דבר שנראה כעומד ולא משתנה. בגיל עשר או עשרים או שלושים מי שרואה אותו מכיר אותו וקורא לו בשמו כאילו לא השתנה במשך הזמן.
צורת הזרע אין בה צורה של משהו מובחן כקיים ועומד, ולכן אין בה את שמו ואת תארו ואת מה שגורם להכיר אותו בפני עצמו ולקרוא לו בשם פרטי.
אין הבדל גדול ומאפיין בצורה ברורה בצביון בין זרעי צמחים שונים וגם התחלת הנבט שהוא עדיין בבחינת זרע. קשה להבחין ביניהם וגם אם מבחינים זו לא אותה הבחנה גמורה וברורה כמו שמבחינים בין הצמח הבוגר.
גם אצל בני אדם אם מסתכלים על הזרע לא מבחינים בין אדם לאדם ובקושי רב בין אדם לבעלי חיים.
חי הוא מדרגה גבוהה יותר מאשר צומח. לכן הגילוי של השינוי וההתהוות שם גלוי יותר. לכן כח השינוי וההתהוות בפני עצמו שהוא עניין הזרע, מתגלה כדבר לגמרי חסר צורה עומדת קבועה ומובחנת, אלא כטיפת מים בעלמא, בלי הבחנה בין פרט לפרט.
.
כשצורת אדם מתלבשת בחומר, קודם כל היא מתלבשת בדרך של זרע בלבד, כלומר רק בחינת הצורה שמגלה את תנועת השינוי המתמיד והעדר ההוייה הקבועה העומדת, שהיא בחינה בפני עצמה בתוך כלל הצורת אדם. היא בחינת ה"חי" הכללי שבו. ולכן מתגלה בצורת טיפת מים בלבד ולא בתואר של גוף חומרי ואיברים וכיו"ב כמו שיש בעובר.
.
אחרי יום ארבעים אז הזרע מקבל את הצורה הפרטית של אדם פלוני וכבר יש בה צורה חומרית של איברים ותואר גוף ופנים, אם כי כמובן מאוד מאוד מטושטשת ובלתי ניתנת להיכר ברור בכח הסתכלות כמו שיש לנו במדרגתנו.
.
זה יסוד פשוט ועיקרי הגלוי בפשטות לכל מי שמתבונן מעט במציאות, ומובן מזה שלא ייתכן שבעיני בשר יהיה בטיפת הזרע צורת אנשים קטנים עם צורה מובחנת פרטית שלהם.
.
הצורה הפרטית המובחנת והעומדת, לא רק שהיא צורה נפרדת מהצורה הכללית של זרע, ונמוכה ממנה בבחינת המדרגות של גילוי או הסתר האמת האלוהית של ה' אחד ואין עוד מלבדו, אלא גם שהצורה הפרטית העומדת נמצאת בתוך הזרע כבר בדרך של בכח.
ביום ארבעים להזרעה הבכח הזה מתחיל לצאת את הפועל. זו התחלה פתאומית כמו איילת השחר אחרי החושך הגמור, ומשם ממשיך כשינוי הדרגתי כמו התגברות האור מאיילת השחר עד הנץ החמה שאפשר להמשילו ללידה.
.
כשאדם נולד מאב ואם זו לא צורה חדשה שיורדת לעולם (יש כמובן גם צד של צורה חדשה ולכן כתבו שיש שלושה שותפין באדם, לא רק אביו ואמו אלא גם הקב"ה. אבל הקב"ה נותן בו את הנשמה שזה עניין נסתר וגבוה יותר ואם מדברים מצד יותר גשמי העיקר הוא שהוא בא מאביו ואמו).
אם בצורת האב שממנו יצאה טיפת הזרע היה שהוא עיוור או קיטע, לכאורה צורת בנו צריכה להיות גם של עיוור או קיטע, כיוון שצורת הבן היא המשכה מצורת האב ומעתיקה אותה. וכמו שאומרת הגמרא בחולין ס"ט א'.
על זה נאמר שם בסוגיא שכיוון שמבלבל זרעו הבן לא עיוור או קיטע כמו אביו.
הנושא בסוגיא זו הוא עד כמה הצורה של זרע היא נפרדת מהצורה של הדבר המובחן שיצמח מאותו זרע, וכמשנ"ת שהן שתי בחינות נפרדות של צורה. השאלה היא עד כמה הן נפרדות, כי עדיין כמובן יש גם שייכות וקשר ביניהן והצורה הפרטית נכללת בכח בצורת הזרע ויוצאת ממנה.
על זה אומרת הגמרא שמבלבל זרעו, הכוונה שכשצורת האב עוברת להיות מלובשת בחומר בדרך של זרע, אז רק משהו כללי בצורה קיים כמלובש בחומר, ופרטים של הצורה חוזרים להיות בבחינת בכח שאינו מלובש בחומר, ולכן כשמהזרע ייצא אדם חדש, אחרי ארבעים יום להזרעה, אותם פרטים לא יהיו בו.
יש בזה מדרגות, למשל אם האב אכל שום, זה מקרי בו ולא בעצמותו, ופשוט שריח השום שדבק בו לא יעבור לבנו. אם לאב יש שומה במקום מסויים, או קימוט מסויים בתנוך וכיו"ב, למרות שאלה רק מקרים ולא עצמות הצורה, ייתכן שזה יעבור לבנו. גם צבע העיניים וצורה מיוחדת של שפתיים וכיו"ב ברמה מסויימת זה מקרה ולא עצמות, אבל זה מקרה ברמה כזו שוודאי יכול לעבור לבן.
השאלה באיזו מדרגה עיוורון או להיות קיטע הם רק מקרה חיצוני או שהם מקרה יותר עצמותי. ככל שהמקרה יותר עצמותי כך הוא פחות יימחק ויתבלבל כשהצורה חוזרת להיות מלובשת בגוף בדרך של זרע שהיא דרך של התלבשות חלק כללי שבה שמגלה רק את כח תנועת ההתהוות בלבד, ושאר הפרטים הם בכח ולא מתגלים בהתלבשות בחומר גלויה וברורה.
.
(במבול העולם חזר לצורת זרע, ומה שהיה מקולקל נמחק וטושטש והתבלבל, ומהזרע התלבשה מחדש הצורה הפרטית מתוקנת. וזה כמו עיוור או קיטע שצורתו עוברת להיות בדרך של זרע ומשם חוזרת להיות צורה שלמה ואז נרפא מה שהוא עיוור וקטע, שכל מה שלא בעצם מתבלבל ונמחק, לכן נאמר ר"ה י"ב ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, שהמבול היה על השחתת הזרע, והמשחית זרעו כאילו מביא מבול לעולם, שמי המבול הם בבחינת זרע.
וזה שייך לעניין טבילה במקווה, שכל מה שעומד ונראה כקבוע בו שייך החטא והטומאה כי הוא זה שיש בו מיסוד השקר כאילו יש מציאות עצמית שאינה צריכה להיברא מהבורא כל רגע ורגע מחדש. והמים הם כמו הזרע, שיש בהם צורה רק של השתנות מתמדת וזרימה. ובטבילה חוזרים לבחינה העמוקה הזו שהיא ביסודנו וכאילו מטשטשים במים את הצורה הקבועה, וכשעולים ממנה מצטיירים מחדש בלי עיוור וקיטע)
.
.
לכאורה היה מקום לומר שכיוון שבזרע אין התלבשות צורה חדשה, אלא הוא רק המשכת צורת האב לחומר חדש, הרי זו כמו העתקה בדרך של חותם שמעתיק צורה מחומר אחד לשני. כמו לצלם מסמך במיקרופילם ואחר כך להגדילו, שבהכרח בצילום המוקטן מוכרחת להיות מצויירת הצורה המלאה, כי היא לא יצירה חדשה בעולם אלא רק העתקה של צורה שכבר היתה קיימת, וגם הבן הוא העתקה של צורת האב שכבר היתה קיימת.
זו כנראה הסברא של המדענים שהבינו שמוכרח להיות ציור האדם בזרע, ולבסוף גם דימו שראו כך.
כלפי זה מוכיח הרוגוצ'ובר מהגמרא שזרע הוא דרך בפני עצמה של התלבשות צורה, שונה מהדרך שהיתה באב לפני שעברה לטיפת זרעו. והזרע מחזיר את הצורה הפרטית להיות בכח, להימחק ברמה מסויימת. שאם לא כן היה הבן עיוור וקיטע כמו אביו.
עדיין זה לא מכריח האם תהיה בזרע צורת אדם קטן או לא. זה רק אומר שאין הכרח שתהיה.
מה שהרוגוצ'ובר שולל היות צורת אדם קטן בזרע אינו הכרח גמור מהגמרא ונראה שהוא מסברא פשוטה, שכיוון שעניין זרע הוא לגלות בחומר רק את כח התנועה וההתהוות והצמיחה, ובדווקא לא את החלק של הצורה שנראה כקבוע ועומד, לא ייתכן שתהיה בו צורת אדם בגוף וראש וידיים ורגליים, שזה עניין הצורה הקבועה ולהיפך מעניין הזרע שהוא צורה של טיפת מים שכל כולה הוא רק תנועה והתהוות מתמדת בלי שום דבר קבוע.
אמנם נראה שהוא לא רוצה לחלוק על מה שנאמר שהעידו שראו צורת אנשים קטנים בזרע. לכן כדי העמיד את דביהם הוא מוכן לקבל מהם שיש בזרע צורת איברים וגידים נפרדים ששוחים בערבוב בנוזל. וביום ארבעים להזרעה, ביום היווצרות הוולד, האיברים האלה מתחברים לגוף. ולפני כן הם נדמים כמחוברים כי יש בטבעם משיכה להתחבר. כל זה נראה שהוא רק לקיים את העדות שראו כך, ואין לזה שום הכרח לא מסברא ולא משום מקום.
.
.
.
השכל העיוני רואה צורות כמו שעין בשר ודם רואה עצמים חומריים. ומי שלא שקוע בחומר יכול לחוש בזה כמו ראיה ממש עד שלא יהיה הפרש אצלו בתחושה בין זה לבין ראייה חומרית ואפשר אפילו שלא תמיד יוכל להבחין אם הוא רואה בשכל העיוני או בעיני בשר. כי גם הראיה בעיני בשר משתמשת תמיד גם בשכל העיוני ותמיד בעצם רואים את צורת הדבר. וכעין מה שמספרים על החוזה מלובלין וכיו"ב. בראיה כזו אפשר לראות אנשים קטנים בזרע, כי בכח יש בזרע את צורת האדם שייוולד ממנו. היא לא מלובשת בחומר אבל מצויירת כבכח. ומי שיכול לראות צורות מופשטות יכול לראות אותה.
והרוגוצ'ובר דיבר על עדות שראו בעיני בשר ולא על ראיה רוחנית.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, בעניין זרע (מצד המושגים של חומר וצורה), חומר וצורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s