ביאור בנרבוני על מורה נבוכים ודברי הרוגוצ'ובר עליו. בעניין "בכח" והתלבשות צורה בחומר, בסוד עניין שיתין, ובעניין זמן ותנועה.

(מתוך התכתבות)

לגבי הנושא הראשון,

אני מעתיק שוב את הנרבוני שיהיה לפני עינינו.
בהקדמה העשרים ושלוש בהקדמות שבפתיחת החלק השני של המורה כותב הנרבוני:
"ההקדמה השלש ועשרים כי כל מה שהוא בכח ירצה לדבר מה ויש בעצמו קצת אפשרות ר״ל שיש בעצמו אי זה דבר בכח והוא אפשרי אליו' ואם הוא נמצא בפועל שלם ונמצא בעצמותו יתכן בעת אחת שלא ימצא הוא בעצמו בפועל אחר, שבו בעצמו אפשרות אל אי זה דבר הנה מטבעו ההעדר והכח אשר השיגו אל אי זה דבר אמנם השיגו מצד ההעדר המשלח בטבעו ולכן יתכן אי זה עת שיעדר בעצמו".

*
הנרבוני מדבר על דבר חומרי, ומצד שהוא חומר יש בו מטבעו רצון ללבוש צורה, להיות "דבר מה" ולא חומר מחוסר צורה שאינו "דבר מה" אלא מאומה.
(מעניין שבשפת הרחוב של ימינו משתמשים בדיוק באותם מונחים ובאותו מובן, וזה מועיל מאוד להבין את המושגים של הנרבוני.
למשל בחור עני מעיירה נידחת אומר אני לא רוצה להישאר כאן ולהיות nobody, כלומניק, משהו אפרורי ודומה לכולם בלי צביון ייחודי. אם שואלים מה הבעיה בזה הוא יכול לענות "אין לזה צורה", או "על הפנים" שזה אותו דבר כי פנים זה הצורה.
והוא אומר אלך לעיר הגדולה ואתעשר או אלמד ואהיה somebody, אהיה "מישהו", "דבר מה". בשפה של  לפני כמה עשרות שנים היו אומרים: אהיה איש של צורה, אעשה לי שם)
.
הנרבוני מוסיף ו"יש בעצמו קצת אפשרות". מייד בסמוך בהקדמה עשרים וארבע הוא מבאר מה היא 'אפשרות'.
ההיפך, המגביל, של 'אפשרות' היא 'נמנע'.

למשל אדמת חימר היא חומר שיש בו 'אפשרות' שתתלבש בו צורת כד. וגם צורת צלחת. אבל 'נמנע' שתתלבש בו צורת אריג. ואילו בצמר יש 'אפשרות' שתתלבש בו צורת אריג אבל 'נמנע' שתתלבש בו צורת כד.
.
הוא כותב שם בהקדמה עשרים וארבע:
"הנושא המעמיד הוא בעל חמר בהכרח כי האפשרות הוא מיוחד לחמר כי החמר לא ימלט מן האפשרות והצטרך להבינך אמתת האפשרות ומיניו והבדליו ומשיגיו ואומר דע כי האפשרי יאמר על המקבל… ואשר יאמר על הנושא והוא אשר בכח לדבר יקבילהו הנמנע כי הוא נמצא בעצמו וגם מצדו והוא הכחניות אשר הוא מציאות מה".
'הנושא המעמיד' הוא החומר שהוא נושא ומעמיד לצורה. הוא המקבל  אותה והיא המקובל. בתוך דבריו שם הוא מכניס גם את הכוחניות שיש בצורה, במקובל, שבאה להתלבש בחומר, והשמטתי את זה כי זו פרשה אחרת.

הכוחניות שיש בחומר היא זו שקובעת שהוא יכול לקבל דווקא צורה פלונית ולא צורה  אחרת.
הכוחניות הזו היא 'מציאות מה'. זה דבר שברא אותו הקב"ה והטביע אותו בחומר המסויים הזה ועל ידי זה קבע אילו צורות הוא ישתוקק ללבוש ויוכל ללבוש, ואילו צורות נמנע שילבש.
אמנם המציאות של הכוחניות היא העדר, כי באדמת חימר אין עדיין כד. יש שם העדר כד, וההעדר הזה שואף להתמלא בכד ממשי שנמצא בפועל.
איש שרוצה להתחתן אין לו אשה, אבל יש לו מציאות של 'העדר אשה', יש בו כוחניות של אשה, והיא זו שגורמת לו להרגיש כאב וגעגוע וחוסר כל זמן שאין לו אשה וכמ"ש הנרבוני "כי כל מה שהוא בכח ירצה לדבר מה", וזה מה שמניע אותו לחזר אחרי אשה ולהתחתן. לעומת זאת תינוק בן יומו עדיין אין בו מציאות של העדר אשה, והמציאות הזו ניתנת בו מאוחר יותר.
ממה שלתינוק אין אשה אבל גם אין השתוקקות לאשה, רואים שההשתוקקות היא מציאות מה, כי היא יכולה להיות נמצאת בגדול ולא נמצאת בקטן. אבל המציאות הזו עצמה היא העדר, שהרי גדול שאין לו אשה והוא משתוקק לאשה המציאות של כוחניות אשה שיש בו היא מציאות של העדר. בתינוק שעדיין אין בו את ההעדר אין כאב והשתוקקות, אין חוויה של העדר. בגדול יש חוויה של העדר, הוא מרגיש שחסר. יש בו משהו שאין בקטן אבל המשהו הזה הוא העדר. אצל הקטן ההעדר נעדר ואצל הגדול ההעדר נמצא.

זה עניין שקשה להבינו לפי כלי המחשבה המטריאליסטיים שלנו.
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.
החושך הוא העדר אור. אין בחושך מאומה, רק אין שם אור. ועדיין הקב"ה הוצרך לברוא את החושך, ולא רק להותיר מקום פנוי מאור.
עולה שיש שלוש מדרגות, האחת מקום שהקב"ה לא ברא בו לא אור ולא חושך אלא הותירו פנוי מאור ומחושך, השנייה מקום שברא בו חושך כלומר ברא בו העדר אור, והשלישית מקום שברא בו אור שהוא מציאות ולא העדר. ההבדל בין המדרגה הראשונה והשנייה היא שהיכן שנברא חושך יש שם כוחניות של אור. כלומר אין שם אור כלל וגם לא שום דבר אחר אלא רק העדר אור ותו לא. אבל העדר האור הזה הוא 'מציאות מה' של כוחניות אור, והכוונה שהמקום הזה יש בו 'אפשרות' שיכנס בו אור, ולא רק זאת אלא שהוא גם משתוקק לאור. הוא כמו איש גדול שיש בו כוחניות לאשה. המדרגה של מקום פנוי שלא נברא בו לא אור ולא חושך, היא כמו תינוק ביחס לאשה, אין בו את ההעדר, אין בו השתוקקות לאור ולא את האפשרות שיכנס בו אור.
היכן שאין העדר ואין בכח, אין 'אפשרות' אלא יש נמנע. כמו שנמנע לתינוק בן יומו לשאת אשה.
הלשון 'מציאות מה' שמשתמש בה הנרבוני ביחס לכוחניות כוונתה מציאות של העדר. שזה לכאורה תרתי דסתרי אבל זה סוד עניין ה'בכח' שזה לא באמת תרתי דסתרי והוא סוד עמוק מאוד וקשה לתפישה מאוד. ושייך לנושא של מציאות הרע בעולם, האם הקב"ה ברא רע, האם יש לרע מציאות, שהוא נושא עמוק מאוד בחז"ל ובספרי פנימיות.
הכוחניות הזו היא ההעדר שמשולח בחומר מטבעו, והיא היסוד הממצע בין חומר לצורה, ונקרא העדר. כלומר יש חומר יש צורה ויש העדר, שזה הכוחניות, וזה  מה שגורם להתלבשות הצורה בחומר. זה הגעגועים, תחושת החסרון, שנוצרים באיש גדול לחפש לו אשה ולשאת אותה. והמילוי והחיבור נוצרים מסיבת אותו החסרון. ובלי החסרון לא היו איש ואשה יכולים להתחבר. ויש כוחניות בחומר ויש כוחניות גם בצורה, כמו שיש תחושת העדר גם אצל האיש וגם אצל האשה ובלי שתהיה בשניהם לא ייתכן שינשאו זה לזה. וכאן אנו עוסקים רק בזו שבחומר.

*
כאן מוסיף הנרבוני סוד גדול, שאם היה בחומר אפשרות ו'בכח' רק לגבי צורה אחת, אחרי התלבשות אותה צורה והיציאה אל הפועל ייתכן שהיה נעשה מחיבורם דבר נצחי. אם באשה היה בכח רק לשאת איש מסויים אחד וגם בו היה בכח רק כלפי אשה אחת מסויימת, ייתכן שהחיבור שלהם היה נצחי.
אמנם בחומר יש יותר מאפשרות אחת. האשה לפני שנישאה לשום איש יש בה 'מציאות מה' של בכח כלפי יותר מאיש אחד. לכן גם אחרי שנישאה לראובן, והגיעה למצב שבלשון הנרבוני: "נמצא בפועל שלם ונמצא בעצמותו". עדיין נשארה בה המציאות של בכח לגבי שמעון. ומצד אותה מציאות כלפי שמעון היא לא בפועל שלם ולא נמצאת בעצמותה. וזה שכותב הנרבוני: "ואם הוא נמצא בפועל שלם ונמצא בעצמותו יתכן בעת אחת שלא ימצא הוא בעצמו בפועל אחר שבו בעצמו אפשרות אל אי זה דבר".
כלומר ייתכן שבאותו זמן שהוא נמצא בפועל שלם, בעת ובעונה אחת הוא גם לא נמצא בפועל אחר שגם כלפי אותו הבפועל האחר יש בו בעצמו אפשרות.
הבכח מגדיר את עצמיותו של הדבר ומהותו ושמו לא פחות ממה שהצורה מגדירה אותו. כי הצורה נמשכת אחרי הבכח והתלבשותה בחומר היא המשכיות של מציאות הבכח שנמצאת בחפץ ולא התלבשות חדשה. הקב"ה ברא בתוך חומר מסויים בכח מסויים ושם כבר נקבע מה הוא אותו נברא ומה מהותו ושמו.
זה כמו למשל מלאכת הפסלים בברונזה שעושים תבנית גבס ובה מוטבע שקע בצורה של דמות מסויימת, ואחר כך יוצקים לתוך השקע ברונזה נוזלית והיא מתקשה ונוצר פסל.
צורת תבנית השקע שבגבס היא 'מציאות מה' של העדר אותה צורה של הפסל ברונזה שייווצר בסוף. מהרגע שיצרו את התבנית-שקע שבגבס כבר נוצר הפסל בעניינו ומהותו וצורתו. אע"פ שהוא מצוייר רק בשקע, כלומר רק בריק, במאומה, רק במקום שבו חסר גבס, רק בהעדר. מבחינת העולם שעשוי מברונזה גם הגבס וגם השקע שבגבס שניהם העדר, ומכל מקום השקע הוא העדר שקיים כהעדר רק יש בו 'מציאות-מה' של 'בכח' לגבי הפסל שייצא לבסוף.

מבחינת השקע, ה'בכח', יש באשה חיבור ליותר מגבר אחד. וזה מגדיר את מהותה. אחרי שהיא נשואה לראובן, מהותה המוגדרת היא שהיא אשת ראובן ולא אשת שום אדם אחר בעולם.
יש כאן סתירה. בעומק הסתירה הזו מקנן העדר שמוכרח להישאר בלתי מסופק, בלתי מושלם. העדר צורת שמעון, מצד אחד כעת אחרי הנישואין לראובן החיבור עם שמעון הפך לנמנע וחדל להיות אפשרי. ומצד שני כל זה קרה רק מצד מה שיצא אל הפועל, רק בעולם של הבפועל, רק בעולם שעשוי מברונזה. אבל בעולם הבכח, בעולם הצל, השקע, ההעדר, האפלה, שם נשאר מציאות העדר, מציאות מה של הבכח לחיבור עם שמעון. הוא לא נשכח לגמרי. והדבר הזה מכריח שהחומר לעולם לא יהיה נצחי.

וזו המסקנה הנוראה שמוציא מזה הנרבוני:
"הנה מטבעו ההעדר והכח אשר השיגו אל אי זה דבר, אמנם השיגו מצד ההעדר המשלח בטבעו, ולכן יתכן אי זה עת שיעדר בעצמו".
החיבור הושג מסיבת הכח וההעדר. הסיבה שכעת ראובן נשוי לאשה זו היא ההעדר שנברא והוטבע בו ובה. ההעדר והכח הם אלה שהשיגו את ראובן לדבר מה, אל אשתו. ואותה אליו. מזה עולה שבתחתית הבפועל שלהם מונח ההעדר כתשתית וסיבה.
אם ההעדר היה בכח רק כלפי ראובן זה ולא כלפי שום איש זולתו, בחיבור עם ראובן היה מתמלא ההעדר וחדל מלהיות העדר. המילוי היה מגרש את ההעדר. כמו שכשמדליקים נר בחדר והחושך שבו חדל. ההעדר היה בסיבת החיבור אבל ביציאה אל הפועל הסיבה היה חדלה לגמרי ולא נשארת כתשתית מתחת לפני המציאות.
אבל מכיוון שהבכח יש בו יותר מאפשרות אחת,  וכשאפשרות אחת מתמלא נשארות האפשרויות האחרות לא ממולאות, נשארות בבחינת העדר, עולה שגם האפשרות הזו שמולאה תחזור להיו העדר והחומר יישאר בלי צורה בפועל כלל ויחזור להעדר ובכח.

(בהקדמה עשרים וארבע כתב הנרבוני: "ואומר דע כי האפשרי יאמר על המקבל ועל המקובל ואשר יאמר על הנושא והוא אשר בכח לדבר יקבילהו הנמנע כי הוא נמצא בעצמו וגם מצדו והוא הכחניות אשר הוא מציאות מה ואשר יאמר על המקובל הוא אשר בכח בנפשו יקבילהו ההכרחי"

ושם בחלק ב' פרק י"ד (עמ'68 בקובץ ה PDF) כתב:
"ומזאת ההקדמה ר״ל שכל מתחדש הנה הוא אפשר קודם חדושו בארו האחרונים מן הנמשכים אחריו קדמות העולם ואם היה חדושו נמנע לא יתכן שימצא לעולם אחר שיהיה שקר שיהיה נמנע וישוב אפשר והאפשר יקבילוהו הנמנע מבלתי אמצעי בין שניהם"
ומבואר מזה כוונתו במושג" יקביל" שהכוונה כמו בלשוננו 'יגביל', דהיינו הוא הפכו המוכרח שא' הוא הפכו של ב' באופן שאם לא יהיה א' אז בהכרח יהיה ב' ולהיפך. וכגון שאור הוא המגביל של חושך וחושך הוא המגביל של אור, שאם אין חושך בהכרח יש אור ואם אין אור בהכרח יש חושך ואין משהו אמצעי בין שתי האפשרויות האלה)

*
*
*
הבאת:
הרוגוצ'ובר כותב שם על הנרבוני הערה קצרה:
"עמ"ש כתובות דף מ"ז ע"ב"

בכתובות שם מ"ז סוף ע"א ותחילת ע"ב יש מחלוקת לגבי מאורסת, האם כשמתה כשהיא מאורסת זוכה הבעל לירש את הנדוניא שכתב לה אביה, או רק אם מתה אחרי נישואיה זוכה הבעל, וכשמתה לפני הנישואין אע"פ שהיא מאורסת אביה או אחיה יורשים את מה שכתב לה אביה בנדוניא.
ויש מחלוקת נוספת האם כשמת הבעל כשהיא עדיין מאורסת, זוכה היא בכתובה וגם תוספת כתובה שכתב לה בעלה מדעתו יתר על הכתובה שתיקנו לה חכמים או שזוכה רק בעיקר כתובה מתקנת חכמים אבל תוספת כתובה אינה זוכה כיוון שלא כתב לה הבעל תוספת כתובה אלא על מנת לכונסה והרי לא כנסה.
והגמ' דנה האם זו אותה מחלוקת, או שגם מי שסובר שכשמת הבעל והיא עדין מאורסת אין לה תוספת כתובה כיוון שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה, מכל מקום יודה שיש לבעל זכייה לירש את הנדוניא אם מתה כשהיא ארוסה, שהאב לא כתב אלא משום אחתוני והא איחתני להו.

הנה יש להבין מחלוקת זו, שכשהיא פנויה יש בה העדר ומציאות מה של אפשרות ו'בכח' כלפי כל האנשים הכשרים בעולם. אחרי האירוסין לראובן החיבור שלה איתו עדיין לא יצא אל הפועל, עדיין הוא בכח כיוון שעוד לא כנסה ולא נישאו. אבל אחרי האירוסין הבכח שבה הצטמצם להיות רק כלפי ראובן וחדל מלהיות כלפי כל איש אחר, וכלםי כל איש אחר חזר להיות נמנע.
אם יש בחומר בכח ואפשרות רק כלפי צורה אחת בלבד, אפילו לפני שאותה צורה מתלבשת בו כבר אנו דנים כאילו הצורה התלבשה בו. כיוון שאין שום אפשרות אחרת, והחיבור שלהם מוכרח לגמרי ויש כבר את הכח והרצון להתחבר והוא בלתי נמנע. לכן למשל הורגים בן סורר ומורה על שם סופו, כי כבר נודע שהצורה שילבש בגדלותו של מלסטם את הבריות היא צורה הכרחית לו והיא הבכח והאפשרי היחיד שיש בו, ונמנע שתתלבש בו שום צורה אחרת, ולכן כבר דנים אותו מעכשיו על שם סופו, כי אם התלבשות הצורה זו רק שאלה של זמן וזה כבר נע במסלול בלתי נמנע וכבר רואים מעכשיו את התלבשות הצורה העתידית, למה לחכות לסופו ולא לדונו מעכשיו.
וכעין זה כל העומד לזרוק כזרוק דמי (פסחים יג ב), כל העומד לגזוז כגזוז דמי (כתובות נא א), כל העומד לפדות כפדוי דמי (ב"ק עז ב), של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. מאי טעמא? כיון דלשרפה קאי, כתותי מיכתת שיעוריה (סוכה לה א). והרבה כיו"ב.

לכן היה לנו לומר שכשהיא מאורסת  ושניהם חיים אנו רואים את החיבור ביניהם מבחינת הדינים הנובעים ממנו כאילו כבר חל ואע"פ שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה נדון כאילו כבר כנסה. ולכן כבר זכה הוא בנדוניא וכבר זכתה היא בתוספת כתובה. וכעת כשמת אחד מהם לפני הנישואין עדיין השני כבר נשאר עם הזכיה.

ולכן צריכים אנו כאן לנרבוני, שבאמת גם אחרי הנישואין מה שמוטבע בה ביסוד מהותה וטבעה 'אפשרות' ו'בכח' גם לאנשים אחרים ולא רק לראובן, זה לא בטל לחלוטין אפילו אחרי שנישאה לראובן וכל שכן כשהיא רק מאורסת לו. וזה גורם שגם אחרי הנישואין החיבור שלה לראובן הוא זמני ועלול בעת מסויימת להעדר גמור ואינו חיבור נצחי וגמור ומוחלט. ולכן יש צד לומר שרק כשהחיבור עם ראובן נמצא בפועל ממש דהיינו כשנישאו, רק אז אנו דנים אותו כנמצא בפועל לעניין הזכיות והדינים הנובעים ממנו, וכשהוא רק בבחינת בכח, דהיינו אירוסין, מכיוון שאין זה מוחלט לגמרי שבטלו כל האפשרויות האחרות שלה להינשא, לכן עדיין לא יכולים לראות כאן את החיבור לראובן כאילו הוא כבר קרה בפועל.

.

.

המציאות שלנו נבחנת בעיני בני האדם שחיים בה כנמצאת לגמרי, איננו מתייחסים להעדר שמונח בסוף קצה עומקה, כח הכליון (הנקרא אצל חז"ל גם תהום וכמו שאביא בסמוך). לכן בכל נושא חז"ל אמדו באיזה רובד מציאות הוא קיים אצל בני אדם וראי להיות נדון. אם הוא ברובד המציאות החיצוני הנמצא לגמרי שם נאמר לכל הדעות שאם כבר הוא עומד בכח להגיע לבפועל מסויים אחד, נדון אותו כאילו הוא כבר בפועל ונדון אותו על שם סופו. אבל בנישואין לפי הדעה שארוסה לא נדונית כנשואה יש להתחשב במקום עמוק יותר, שכך הוא מטבע עניין הנישואין אצל בני אדם שנודע לרובד עמוק יותר של המציאות.

*
*
בדברי הנרבוני האלה יובן סוד עניין השיתין, שהוא עניין ההעדר המונח בתשתית המציאות ויכול למחות את העולם.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א
"בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד ב
אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי. אמר עולא: שמע מינה, סומכא דארעא אלפי גרמידי. – והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא! – אמר רב משרשיא: ההוא מסולמא דפרת"
.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מט עמוד א
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. חמוקי ירכיך – אלו השיתין, כמו חלאים – שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית, אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. תניא, רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, שנאמר אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו. ויטעהו שרק – זה בית המקדש, ויבן מגדל בתוכו – זה מזבח, וגם יקב חצב בו – אלו השיתין."

.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת נח פרק ז
נבקעו כל מעינות תהום רבה. התהומות העלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות, ואחר כך וארובות השמים נפתחו, ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים:
.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ב
על פני תהום זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן
.
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יג
אר"ש בן אלעזר אין לך טפה יורד מלמעלה, שאין הארץ עולה כנגדו טפחיים, מה טעם (תהלים מב) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו', א"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, והן אומרים אלו לאלו קבלו אותנו, אתם בריותיו של הקדוש ברוך הוא ואנו שלוחיו, מיד הם מקבלים אותן, הה"ד (ישעיה מה) תפתח ארץ, כנקבה זו שהיא פותחת לזכר, ויפרו ישע, שהן פרין ורבין, וצדקה תצמיח יחדו, ירידת גשמים, אני ה' בראתיו, לכך בראתיו לתקונו של עולם ולישובו.
.
בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לב
אמר רבי לוי הם קלקלו סילונית שלהם אף המקום שינה להם סידורו של עולם, דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה דכתיב (תהלים מב) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, ברם הכא נבקעו כל מעינות תהום רבה ואחר כך וארובות השמים נפתחו.
.
בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לג
"כתיב (תהלים לו) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה', רבי ישמעאל ורבי עקיבא רבי ישמעאל אומר בזכות הצדיקים שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל את עושה עמהם צדקה עד כהררי אל, אבל רשעים שלא קיבלו את התורה שניתנה מהררי אל, את מדקדק עמהם עד תהום רבה, ר"ע אומר אלו ואלו מדקדק עמהם עד תהום רבה, מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז, כדי להשפיע להם שלוה, וליתן להם שכר טוב לעולם הבא, משפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצות קלות שעשו בעוה"ז כדי להפרע מהן לעתיד לבא"

וצריך ביאור הלשון מדקדק עד תהום רבה, והעניין כמו שדקדק עם דור המדבר שביקשו לחזור למצריים לקישואים ולבצלים וכו', שוודאי היו דור דעה מקבלי התורה וראתה שפחה על הים כו' והיו בעלי השגות עליונות  ואל היה שייך כלל שירצו לחזור למצרים רק בגלל הרצון לאכול קישואים וועוד שאכלו מן שהיו בו כל הטעמים. אלא כמו שאמר רבי ירוחם (או רבי יחזקאל לוינשטיין, אינני זוכר כעת) שהיה בתחתית תהום נפשם מקום דק מן הדק עד אין נבדק של העדר גמור, ביטול הצורה המלובשת בהם לגמרי וחזרה לחומר חסר צורה, מקום שהוא מוכרח מעצם טבע המציאות כדברי הנרבוני, ורק שם היה בהם הרצון לחזור למצריים, ולא בשאר הקומה שלהם, והקב"ה דקדק עמם עד שם. ובדקדוק כזה אין שום ברייה בעולם שנצולה מהדין שכל בריה קרוצה מחומר בהכרח יהיה בה בתחתית התשתית שלה תהום של העדר הצורה. ולכן קשה למה הקב"ה מדקדק עד שם שהרי זה לא נתון לבחירה ולכן לא ראוי שיהיה על זה עונש, ולזה תירצו כדי להשפיע עליהם שלווה שזה לא עונש של נקמה אלא של תיקון והדברים ארוכים.
*
*

אחר כך הראה לי ר' אורי מייטליס שהקריאה הנכונה בנרבוני לפי לשון הרמב"ם בהקדמה זו היא כנראה באופן אחר.

אני פירשתי את הביטוי "בעת אחת", הכוונה בעת ובעונה אחת, באותו זמן עצמו שהחומר יצא לפועל בלבשו צורה אחת, בו בזמן הוא נחשב לא יוצא אל הפועל ביחס לצורה אחרת.

ושמתי את הפסיק אחרי המילה "אחר", ופירשתי אותה אחר היינו שונה.

"ההקדמה השלש ועשרים כי כל מה שהוא בכח ירצה לדבר מה ויש בעצמו קצת אפשרות ר״ל שיש בעצמו אי זה דבר בכח והוא אפשרי אליו, ואם הוא נמצא בפועל שלם ונמצא בעצמותו יתכן בעת אחת שלא ימצא הוא בעצמו בפועל אחר, שבו בעצמו אפשרות אל אי זה דבר הנה מטבעו ההעדר והכח אשר השיגו אל אי זה דבר אמנם השיגו מצד ההעדר המשלח בטבעו ולכן יתכן אי זה עת שיעדר בעצמו".

.

ר' אורי מייטליס פירש "בעת אחת" היינו לאחר זמן (וכן מבואר מלשון הרמב"ם עצמו בהקדמה זו שכך הכוונה ב"עת אחת"). ושם את הפסיק אחרי "שלא ימצא הוא בעצמו בפועל", ואת המילה "אחר" פירש "מכיוון ש", וזה נמשך לפניו, "אחר שבו בעצמו אפשרות אל אי זה דבר כו'".

ולפירושו לא מדובר כלל על התלבשות צורה אחרת, אלא הכל מדובר על התלבשות אותה צורה, והנרבוני אומר שההתלבשות היא בבחינת אפשרית ולא הכרחית, וכשהוא מתלבש באותה צורה ואז נמצא בפועל, עדיין ייתכן שאחר כך הוא יפשוט את הצורה הזו וכבר לא יהיה בפועל. והנרבוני מבאר את הסיבה לזה: "אחר שבו בעצמו אפשרות אל איזה דבר הנה מטבעו ההעדר והכח כו' אמנם השיגו מצד ההעדר המשולח בטבעו." כלומר מכיוון שההתלבשות של הצורה מיוסדת על העדר שיש בטבעו לכן ייתכן שאחר כך הוא יפשוט את אותה צורה ואין זו התלבשות נצחית וגמורה.

.

.

זו נראית הקריאה הנכונה, אמנם בתוכן הדבר הכל הולך לאותו מקום. עיקר העניין כאן היא ההבחנה בין דברים עליונים בלי יסוד העפר שגם חומרם הוא צורה וכגון הגלגל, ששם הלבשות הצורה בהם היא הכרחית, ולכן החיבור של חומרם עם הצורה הוא נצחי וגמור ואי אפשר שייפרד. מה שאין כן בדברים גשמיים, ששם החיבור עם הצורה הוא רק אפשרי ולא מוכרח, ואז ייתכן שיפרד. ומה שבדברים החומריים החיבור הוא אפשרי, זה אומר גם שבהכרח יש אפשרות גם ללבישת צורה אחרת, וזה נכלל בהכרח ובאופן מהותי במה שאומרים  שהחיבור אפשרי ולא מוכרח.

וכן מפורש בפירוש שם טוב על מקום זה שהביא דברי הנרבוני, וביאר גם מצד שבחומר החיבור עם הצורה הוא בבחינת אפשרי ולא מוכרח ולכן ייתכן שייפרד, ובאותו דיבור אמר גם שזה בגלל שהחומר יכול ללבוש גם צורה אחרת דהיינו להתהוות ממנו דבר אחר.

וזה לשון השם טוב:

"והנראה לי בזאת ההקדמה כי אמרו כל מה שהוא בכח ויש בעצמו קצת אפשרות, הרצון בו כי הגלגל הוא בכח אל האניות [הכוונה מלשון "אני" שיש לו צביון מוגדר עצמי משלו] ואל התנועה המקומית אבל אין בעצמו שום אפשרית על ההפסד ולא להתהוות ממנו דבר א׳ [א'=אחר. וכאן רואים שעניין זה של צורה אחרת מופיע בדבריו גם אם הקריאה הנכונה בנרבוני אל אומרת את זה בפירוש] אף שהוא בכח לא יחוייב שיעדר. לכן אמר כי אם נניח בכאן מה שהוא בכח להתהוות שום דבר ממנו ויש בעצמו קצת אפשרות ר״ל שאף הוא נמצא בפועל הוא אפשרי שיעדר אחר שהוא אפשרי ההעדר אי אפשר שאותו האפשרות לא ימצא בפועל בשום עת כי כבר ביאר אריסט״ו בשמים ועולם שא״א שום דבר שיהיה בו כח על ההפסד ולא יפסד."

*

*

 
———————————————-
———————————————-

*
*

 

 

הנושא השני:
עוד הבאת מהנרבוני את הקדמה חמש עשרה שבתחילת חלק שני ממורה נבוכים (לגודל חביבות לשונו אני מעתיק אותה):
"ההקדמה החמש עשרה כי הזמן מקרה נמשך אחר התנועה כי הוא משער לכל התנועות ודבק עמה כי בה הקודם והמתאחר והקודם והמתאחר בזמן כי כאשר נחלקה התנועה וביחוד היומית אל קודם ומתאחר כבר חלקנו הזמן כי הוא העובר והעדות ובכלל המשך מציאות התנועה היא אמתת הזמן ולא ימצא אחד משניהם בלתי האחד, לא תמלא תנועה כי אם בזמן אחר שאינה שנוי פתאומי אבל התחדשות ראשון בהדרגה ולא יושכל אלא עם תנועה כי הוא מקרה משיג לתנועה מיוחד לה.
ולכן מי שלא ירגיש בזמן אם התנועה הראשונה ואם איזו תנועת בלתי נפשיית או נפשיית ולכן לא ירגישו בזמן האלהיים אשר ישנו השינה השקועה במערות אשר יחבאו שם כפי מה שסופר בחידות התורות הקודמות וספור חוני המעגל מזה המין וכל מה שלא ימצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן כי הוא מקרה מיוחד משיג לתנועה ולכן מי שאין מדרכו התנועה לא ייחס לזמן כי אם בהשאלה,
ואמר בן רשד זה לשונו הזמן מליצה מהמשך מציאות למציאות המתנועעות ולכן לא יצוייר הזמן אלא עם התנועה והנצח הוא דהר בערב מליצה מהמשך מציאות הנמצאות הבלתי מתנועעות,
ולכן יאמר באלו שאינם בזמן וירצה אינם כי הזמן לקוח מצד בחינת נושא ההמשך שהוא התנועה ובכלל התנועה מצד שהיא נלקחת והמשכה כי הוא המשך התנועה אשר במתנועע הראשון הכולל לכל הנמצאות המתנועעות ומשתנות בו בשנוי המוקף במקיף כי אנחנו משתנים מפני שאנחנו במציאות משתנה והנצח לקוח מצד בחינת המשך מציאות מופשט והוא דמות זמן לא אמתת זמן כי אין ספק שהנבדלים נמצאים תמיד ונמשך מציאותם אך לא יתואר בזמן כי אין מטבעם התנועה אשר הזמן נמשך לה ואינם בזמן מציאותם אחר שהזמן הוא בהיותם השמים אשר מציאותם בם."
*
*
והבאת דברי הרוגוצ'ובר:
"וא״כ לפ״ז דבר דאין הפסק בו ואין שום נ״מ כמה זמן עבר עליו לא [שייך] בו הזמן כלל כיון דהמציאות אינם כלל, דתמיד הוא תנועה, ולכך גבי נזירות שמשון אין בו גדר זמן וא״א לבטלו ולשאול עליו כמו בלא חל, עיין נדרים דף צ׳ ע״ש בזה".
(וראה מקבילה לרעיון הזה בצ"פ על ספר הפלאה: "והנה אפשר לומר הטעם דלא מהני שאלה דבאמת זה מבואר דכל דבר דאין לו קץ הוה כמו שלא התחיל כיון דאין שום נ"מ בזמן שנהג כיון דלעולם הדבר חל עליו וא"כ למאי דקי"ל בנדרים דף צ׳ דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר ע״ש וא״כ כאן הוה כמי שעדיין לא חל וזהו כונת רבינו במה שכ' שנזירות שמשון לעולם היתה").*
בהקדמה עשרים וארבע כותב הנרבוני: "הנושא המעמיד הוא בעל חמר בהכרח כי האפשרות הוא מיוחד לחמר כי החמר לא ימלט מן האפשרות". מבואר שהמונח 'נושא' כנוונתו לחומר, הוא המקבל ונושא את הצורה.
וכאן הוא כותב: "כי הזמן לקוח מצד בחינת נושא ההמשך שהוא התנועה". כלומר התנועה היא הנושא, המקבל, החומר, והזמן לקוח ממנה, הוא נובע ממנה. הוא הצורה שהתנועה מקבלת.
התנועה הפרטית של דבר כלשהו לקוחה מהתנועה הראשונה, שהיא החומר הכללי של המציאות כולה והוא הוא המציאות כולה.
וזה לשונו: "ובכלל התנועה מצד שהיא נלקחת והמשכה כי הוא המשך התנועה אשר במתנועע הראשון הכולל לכל הנמצאות המתנועעות ומשתנות בו בשנוי המוקף במקיף כי אנחנו משתנים מפני שאנחנו במציאות משתנה".
ובלשון הרמב"ם ביסודי התורה א' ה': "המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף."  הגלגל היינו התנועה.
.
התנועה עצמה היא החומר שהוא מציאות העולם. אם מבינים שהחומר הוא מסה דוממת עומדת כמו שמבינים במדע המטריאליסטי המודרני, אם כן יש פרדוקס, שהמסה נעה כל הזמן, כשהיא נעה היא לא נמצאת לשום רגע שיש לו משך כלשהו בשום מקום מסויים, כי מייד כשהיא מגיעה למקום מסויים כבר היא זזה למקום אחר לפני שעבר רגע כלשהו שהיא נחה באותו מקום. בלי שהמסה נמצאת במקום מסויים אי אפשר להשיג שיש לה מציאות במובן החומרי. לכן אומר הרמב"ם והנרבוני בעקבותיו שעצם מהות החומר שהוא תשתית מציאות העולם שלנו הוא התנועה עצמה ולא המסה המטריאלית. והמסה, התפישה בעיני בשר של "מציאות", היא תולדה מהתנועה, שמהתנועה נעשה שיש מסה, ולא שיש מסה שבמהותה יכולה להיות עומדת ובמקרה המסה נעה. ולא בחינם אין בלשון הקודש מילה המתאימה למילה הלועזית מסה, כי באמת מסה הוא מושג שקרי, וחומר בלשון הקודש פירושו העמוק האמיתי הוא תנועה ולא מסה.
.
.
לשון הרוגוצ'ובר: "וא״כ לפ״ז דבר דאין הפסק בו ואין שום נ״מ כמה זמן עבר עליו לא [שייך] בו הזמן כלל כיון דהמציאות אינם כלל, דתמיד הוא תנועה,"
נזירות שחלה לזמן קצוב, הרי היא תמיד בתנועה. כי ברגע הראשון היא לשלושים יום, אחרי רגע היא לשלושים יום פחות רגע וכן הלאה. מציאותה כל הזמן בתנועה. היא כל הזמן בהדרגה ממצב אחד למצב אחר. לכן בגדרי עולם העשייה, העולם החומרי שאנו חיים בו ודיני התורה מתייחסים אליו, היא נחשבת 'נמצאת'. כי אין מציאות בעולם אלא אם נושא ומעמיד אותה החומר, דהיינו התנועה. וכמ"ש הנרבוני בהקדמה עשרים וארבע "הנושא המעמיד הוא בעל חמר בהכרח כי האפשרות הוא מיוחד לחמר וכו'", וכמ"ש הרמב"ם ביסוה"ת שהבריאה היא הגלגל המסתובב תמיד ומה שאינו בכלל הגלגל אינו בכלל הבריאה.
.
אם הנזירות היא לעולם, הרי אחרי שהחלה ונעשתה מציאות, היא מציאות שאינה בתנועה, אין בה שום שינוי. מה שאינו בתנועה לא נחשב קיים במציאות העולם החומרי, עולם העשייה. היא מציאות של צורה מופשטת, שמחוץ לעולם העשייה. מציאות שהיא מעל הזמן ואין בה תנועה ולא זמן. על זה כותב הרוגוצ'ובר "דהמציאות אינם כלל". מבחינת עולם העשייה אין לה מציאות כלל. לכם דינה כמו נזירות שעדיין לא חלה אין לה מציאות בעולם העשייה, למרות שסופה לחול והיא כבר נמצאת בכח, מכלמקום אין זו מציאות בגדרי עולם החומר ואי אפשר להישאל עליה כשאין לה מציאות. ולכן כמו כן גם על נזירות לעולם אי אפשר להישאל כמו על נזירות שעדיין לא חלה.
.
.
לפי מה שהבנת ומכח זה שאלת, והיא הבנה שכל אדם היה מבין כך, נזירות לעולם היינו שהיא תחת הזמן באופן תמידי, שכל הזמן היא בתנועה כי תמיד הזמן עובר עליה וזה עצמו שינוי שקורה בה תמיד. ומה שזה לא ייפסק אף פעם זה לא אומר שהנזירות היא לא תחת הזמן ושהיא לא בתנועה, להיפך, היא תמדי תחת הזמן ותמיד בתנועה.
למשל אפשר להסתכל בשעון ולומר הנזירות כעת היא בת יום, ואחר כך לומר כעת היא בת יומיים, וכן הלאה. וזה אומר שהיא תחת הזמן, שאפשר למדוד כמה זמן היא קיימת וכמה הגיל שלה ובכמה זמן "הזדקנה", וזה עצמו שהיום היא בת יום ומחר בת יומיים זה שינוי שקורה בה מכח היותה תחת הזמן. שהרי אם נזירות לל' יום היא תחת הזמן, למה נזירות לעולם לא תהיה כמוה תחת הזמן רק שהיא תחת הזמן בלי הפסק ולתמיד וזו תחת הזמן רק לל' יום  ואז מצאותה פוקעת והיא חדלה מלהיות תחת הזמן (ואפשר שהעובדה שהיתה כאן נזירות לל' יום ואחר כך פקעה העובדה הזו עצמה נזכרת בספר הזכרונות שכותב הקב"ה ונכנסת כך לנצח שלנצח קיימת העובדה שמיום פלוני עד יום אלמוני היתה כאן נזירות, וזה לא שונה ממה שנזירות לעולם היא לנצח), ואיך אפשר לראות חילוק כל כך יסודי בין נזירות לל' יום לבין נזירות לעולם, שזו תחת הזמן ויש לה מציאות וזו אינה תחת הזמן ואין לה מציאות, רק בגלל ששעת הפקיעה של זו הוגדרה ושל זו לא הוגדרה. וזו שאלה טובה מאוד.
ולזה צריכים אנו לנרבוני, שאומר: ""כי הזמן לקוח מצד בחינת נושא ההמשך שהוא התנועה". דהיינו שהתנועה היא המעמיד והזמן הוא נובע ממציאות התנועה, וקודם יש תנועה ומזה נולד שיש זמן, ולא להיפך שהתנועה מתיילדת מהזמן וגם לא שהם שווים ושניהם ב' פנים של אותה מטבע. וזה החידוש כי ההבנה הראשונה היא שהם ב' פנים של אותה מטבע וכך גם משמע לשונות של ראשונים.
ולמשל לשון המורה נבוכים ח"ב פרק יד:
"כי הזמן נמשך לתנועה ודבק לה ואין תנועה אלא בזמן ולא יושכל הזמן אלא בתנועה".
אמנם שם בפרק י"ג משמע כדברי הנרבוני שהתנועה קדמה לזמן:
 "והוא שאשר חייב העלם ענין הזמן מהרבה מאנשי החכמה עד שערבבם ענינו, היש לו אמתות במציאות או אין אמתות לו, כגלינו"ס וזולתו, הוא היותו מקרה במקרה, כי המקרים הנמצאים בגשמים מציאות ראשונה כמראים וכטעמים הם יובנו בתחלת מחשבה ויצויירו עניניהם, ואמנם המקרים אשר נושאיהם מקרים אחרים כלהט במראה והנטיה וההקף בקו יעלם ענינם מאד, ובלבד כשיחובר אל זה שיהיה המקרה הנושא בלתי עומד על ענין אחד אך ישתנה מענין אל ענין יעלם הדבר יותר, ונקבצו בזמן שני הענינים יחד, שהוא מקרה דבק לתנועה, והתנועה מקרה למתנועע, ואין התנועה כדמות השחרות והלובן אשר הם ענין מיושב, אבל אמתת התנועה ועצמותה שלא תתיישב על ענין ואפילו כהרף עין, וזה ממה שחייב העלם ענין הזמן"
תוכן דבריו כאן צריך ביאור ואכ"מ,אבל מכל מקום כתב: "נקבצו בזמן שני הענינים יחד, שהוא מקרה דבק לתנועה, והתנועה מקרה למתנועע" כלומר שהזמן הוא מקרה לתנועה, שהיא המעמיד והיסוד והוא מתיילד ממנה, ואינם שווים בבחינת שני פנים של אותו מטבע.
וגם בלשונו בפרק י"ד בדקדוק יותר רואים שדעתו כמ"ש הנרבוני שכתב: "כי הזמן נמשך לתנועה" דהיינו מהתנועה נמשך שיהיה זמן ולא להיפך שמהזמן נמשך שיהיה תנועה, ולכן התנועה קודמת לזמן בסדר ההווייה.
ובמגן אבות לרשב"ץ (1361-1444) על אבות פרק ה:
"ודע, כי חכמי הטבע אומרים, כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה, כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקפו ביום אחד, וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה, ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן".

וזה כלשון הנרבוני: "כי הזמן מקרה נמשך אחר התנועה כי הוא משער לכל התנועות ודבק עמה כי בה הקודם והמתאחר"

מכיוון שהזמן הוא רק המדידה של התנועה עולה שהתנועה היא היסוד והעיקר ורק אחריה בא הזמן שהוא רק המדידה שלה, והתנועה קדמה בסדר המציאות לזמן ולא שהן שתי פנים של אותה מטבע.

ומזה נבין דברי הרוגוצ'ובי, שאם הזמן עומד בפני עצמו ביחס לתנועה אע"פ שאי אפשר זה בלי זה, באמת לא יובן למה נזירות לעולם נחשב שיצאה חוץ לגדר הזמן וממילא חוץ לגדר המציאות, ולכן נחשב גם שלא היתה לה התחלה בזמן ויש לזה דין כאילו עדין לא חלה ולכן אי אפשר להישאל עליה. וזו השאלה שלך.
אמנם אחרי הנרבוני שהתנועה קדמה, אם כן בנזירות לעולם וודאי פשוט ומובן שאין בה תנועה. ואי אפש רלומר שמעבר הזמן ומה שהיא נעשית זקנה כליום בעוד יום זה עצמו התנועה שלה, שהרי הנרבוני ייסד שקודם צריכ הלהיותתנועה ורק מזה נמשך שיש זמן, וצריך לראות תנועה לפני שרואים את הזמן ואי אפשר במקום שלא רואים תנועה בעצמה לומר שהזמן הוא הוא התנועה, כי הזמן בא רק אחרי שיש תנועה ולא שווה לה ולא ייתכן שמכ שיש זמן מזה יימשך שיש תנועה אלא רק להיפך שמכך שיש תנועה יימשך שיש זמן. ובלי לומר שמעבר הזמן הוא תנועה, הרי בנזירות לעולם אין תנועה כלל. שהתנועה בנזירות לל' יום היא המעבר ממצב שיש נזירות למצב שאין נזירות. ואם לא יהיה לעולם מצב שאין נזירות לא תהיה כאן תנועה. וכשאין תנועה ממילא אין זמן, שהוא רק המודד  לתנועה. ולכן אין לנזירות לעולם דין מציאות תחת זמן ודינה כמו נזירות שעדיין לא החלה, שאם היא לא תחת זמן גם אין לה עבר כמו שאין לה הווה ועתיד.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה חומר וצורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s