ביאור בדברי המורה נבוכים בסוף חלק א', ובדברי הצפנת פענח עליו. וביאור הלכה א' מיסודי התורה.

צפנת פענח – קונטרס השלמה השמטה טז

"לשיטת רבינו דס"ל שם דאף נזיר לעולם הוה כמו נזיר עולם אך הר"א ז"ל ס"ל דנזיר בלא זמן לא הוה נזיר עולם רק נזיר עד עולם וא"י לגלח כלל וזה תליא אם הכלל הוא מתחלק לדברים נפרדים או הדברים מפורדים מצטרפים ונעשים כלל. ועי' בדברי רבינו בס' המורה בסוף ח"א בשיטת המדברים גבי עצמים הפרדים ובהך דברכות דף נ"ה יודע הי' בצלאל לצרף כו' ובהך דהוריות דף י' גבי כמה טפין יש בים ובהך דחגיגה דף ט"ז אין כבודו של מלך כו' במ"ש רבינו בפה"מ פ"ב דאהלות רקב שגבלו"

הקטע בפירוש המשניות המוזכר כאן הוא זה המסביר מדוע רקב מת שגבלו במים לא משמש חיבור לטומאה. אלו דברי הרמב"ם:

"כי כאשר יולש זה הרקב לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה אבל מי שנגע בזאת העיסה טהור לפי שחלקיו נבדלין קצתן מקצתן והלישה לא יועילוהו ולא ישימהו גוף אחד וזהו כמו שאמר בש"ס "אפר לאו בר גיבול הוא" (בבלי שבת, יח ע"א) ולזה לא יחשב עירובו לישה ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם לפי שאי אפשר לו ליגע בכולו לפי שחלקיו מפורדים אי אפשר חבורם"

.

.

.

במורה נבוכים ח"א מפרק ע"ג והלאה, דן הרמב"ם בדעת כת המדברים.
נקודת עומק המחלוקת כותב הרמב"ם שם בפרק ע"ג:
"ובאור זה כפי מה שאבאר לך ואגלה לך מתוכות אלו הענינים, על דרך מחלוקת נפלה בין המדבר והפילוסוף. אמר המדבר לפילוסוף למה מצאנו גשם הברזל הזה בתכלית הקושי והחוזק והוא שחור, וגשם החמאה בתכלית הרכות והוא לבן, ענהו הפילוסוף כשאמר כי כל גשם טבעי יש לו שני מינים מן המקרים, מקרים ישיגוהו מצד החומר שלו, כמו שיבריא האדם ויחלה, ומקרים ישיגוהו מצד צורתו, כתמהון האדם וצחקו, וחמרי הגשמים המורכבים הרכבה אחורנית חלוקים מאד כפי הצורות המיוחדות לחמרים, עד שהיה עצם הברזל בחלוף עצם החמאה, ונמשך אחריהם מן המקרים החלוקים מה שתראו, החוזק בזה והרך בזה שהם מקרים נמשכים אחר חלוק צורותם, והשחרות והלובן שהם מקרים נמשכים אחר חילוק חמרם האחרון. וסתר המדבר זאת התשובה כולה בהקדמות ההם אשר לו כפי מה שאספר. וזה שהוא אומר, אין צורה נמצאת כלל כמו שתחשוב מקיימת לעצם עד שתשימם עצמים חלוקים שונים, אבל הכל מקרים כמו שבארנו ממאמרם בהקדמה השמינית.".

.
ועוד כתב שם בהמשך פרק ע"ג:
"והתבונן אתה המעיין וראה שהנה יצא דרך עיון עמוק מאד, וזה שאלו קצת ציורים יאמר איש שהם ציורים שכליים, ואחר יאמר כי הם ציורים דמיונים, ונרצה שנמצא דבר אחד יבאר לנו המושכלות מן המדומות, ואם יאמר הפילוסוף שהמציאות עדי כמו שיאמר ובו אבחן הראוי והעובר והנמנע, יאמר לו בעל הדת (ובזה הוא המחלוקת) שזה הנמצא אומר אני שנעשה ברצון לא שהתחייב, וכשנעשה בזה התאר היה אפשר שיעשה בחלופו, אלא אם יגזור הציור השכלי שאי אפשר בחלוף זה כמו שתחשוב, ושער ההעברה הזה יש לי בו דברים תשמעם במקומות מזה המאמר, ואינו ענין ימהר האדם לדחותו כלו פתאום ברגע קטן".
.
ובתחילת הפרק כתב:
"ההקדמה הראשונה, ענינה שהם חשבו שהעולם בכללו, ר"ל כל גשם שבו הוא מחובר מחלקים קטנים מאד לא יקבלו החלוקה לדקותם, ולא לחלק האחד מהם כמות כלל, וכשיתקבצו קצתם אל קצתם יהיה המקובץ בעל כמות והוא אז גשם, ואלו חובר מהם שני חלקים יהיה כל חלק אז גשם ויהיה שני גשמים, כמאמר קצתם, וכל החלקים ההם דומים שווים, אין חלוק בהם בשום פנים. ואמרו שאי אפשר שימצא גשם בשום פנים, אלא מורכב מאלה החלקים השוים, הרכבה שכנית עד שההויה אצלם הוא הקבוץ, וההפסד הוא הפרוד, ולא יקראוהו הפסד, אבל יאמרו ההויה הוא קבוץ ופרוד ותנועה ונוח, ויאמרו כי אלה החלקים אינם נמצאים מאז, כמו שהיה חושב אפיקורוס וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק, אבל יאמרו שהשם יתעלה יברא אלו העצמים תמיד כשירצה, והם גם כן אפשר העדרם. והנני אשמיעך דעותם בהעדר העצם:
.
ההקדמה השנית המאמר ברקות, קדמוני המדברים שהיו עיקר חכמת המדברים מאמינים ג"כ שהרקות נמצא, והוא רוחק אחד או רחקים אין דבר בהם כלל, אלא רקים מכל גוף, נעדר מהם כל עצם, וזאת ההקדמה היא הכרחית להם להאמינם ההקדמה הראשונה, וזה שאם יהיה העולם מלא מן החלקים ההם, איך יתנועע המתנועע, ולא יצוייר הכנס הגשמים קצתם בקצתם, ואי אפשר התקבץ החלקים ההם ופרודם אלא בתנועתם, הנה בהכרח יצטרכו לקיים הרקות, עד שיוכלו החלקים ההם להתקבץ ולהתפרד ותתכן תנועת המתנועע ברקות ההוא אשר אין גשם בו ולא עצם מהעצמים ההם:
.
ההקדמה השלישית הוא אמרם שהזמן מחובר מעתות, רוצים בזה שהם זמנים רבים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדותם, וזאת ההקדמה ג"כ הכרחית להם מפני ההקדמה הראשונה, וזה שהם ראו בלא ספק מופתי אריסט"ו אשר הביא ראיה בהם, שהדרך, והזמן, והתנועה המקומית, שלשתם שוים במציאות, ר"ל שערך קצתם אל קצתם ערך אחד הוא, ובהחלק אחד מהם יחלק האחר על ערכו. וידענו בהכרח שאם היה הזמן נדבק ויקבל החלוקה אל לא תכלית, יתחייב בהכרח שיתחלק החלק אשר שמוהו בלתי מתחלק. וכן כשתשים הדרך מדבקת, יתחייב בהכרח התחלק העתה מן הזמן אשר הושם בלתי מתחלק, כמו שבאר אריסט"ו בספר הנקרא השמע הטבעי, ולזה חייבו שהדרך בלתי מתדבק, אבל מחובר מחלקים אליהם תכלה החלוקה, וכן הזמן יגיע אל עתות לא יקבלו החלוקה, והמשל בו שהשעה האחת אל דרך המשל ששים דקים, והדק ששים שניים, והשניי ששים שלשיים, ויגיע באחרונה הענין אצלם אל החלקים, אם עשיריים על דרך משל או יותר דקים מהם, לא יחלקו כלל ולא יקבלו החלוקה, כמו הדרך, הנה שב הזמן א"כ בעל הנחה וסדר, ולא יאמתו מהות הזמן כל עיקר".*
בדעת הפילוסוף כותב הרמב"ם:
"חמרי הגשמים המורכבים הרכבה אחורנית חלוקים מאד כפי הצורות המיוחדות לחמרים".
והמדבר עונה לו:
"אין צורה נמצאת כלל כמו שתחשוב מקיימת לעצם עד שתשימם עצמים חלוקים שונים, אבל הכל מקרים".

הנושא כאן הוא עניין הבנת המושגים של "יש" "מציאות" "קיום" וכיו"ב.
למשל חתיכת ברזל או חמאה, נתפשת בתודעה האנושית כאוסף של תופעות, צבע, קושי, כובד וכיו"ב. אם מציירים בדמיון חתיכת חמאה וחתיכת ברזל, ואפשר לצייר עד חוויה כמו שבחלום ראה חתיכה זו ונגע בה, גם אז נתפש בתודעה האנושית אותו אוסף תופעות, רק חסרה התופעה של "קיים במציאות". מהי מהותה ועניינה של התופעה הזו. האם היא רק תופעה או משהו אחר.
השכל האנושי לא יכול לתפוש את העניין של להיות קיים במציאות.
.
.

התודעה האנושית לא יכולה להתקיים בלי שתהיה בה התפישה שיש דבר כזה "מציאות" ו"קיום". לפחות של המחשבה עצמה, וכהקוגיטו של דקארט. הפתרון שהעלו פילוסופים לומר שיש רק תופעות ותו לא הוא התחכמות שמטשטשת את הבעיה במילים מתוחכמות אבל לא פותרת אותה.
מצד שני ככל שמנסים לתפוס במחשבה מהו העניין של היות קיים כך הוא מתרחק ונעשה בלתי מושג.
אם החומר מתחלק לחלקיקים לבלי סוף הרי מתמוטטת התפישה של היותו קיים במציאות. גם התפיסה של אטומים לא מעלה לזה ארוכה כי אם לאטום יש מסה הרי אפשר בהכרח לחלקו עוד לפחות במחשבה, וכשנגיע לחלקיק שאין לו מסה נשאל איך מצירוף של חלקיקים כאלה נעשה דבר שיש לו מסה.
וכן לגבי הזמן, הרי רגע ההווה חולף מייד כשהוא מגיע, ואין רגע אחד שבו אין חלוף של זמן ומה שבעבר כבר אינו קיים ומה שבעתיד עוד לא קיים, וההווה הוא רק הגבול בין העבר לעתיד ואין לו מציאות בעצמו כי הוא עתיד שמייד הפך לעבר ולא עצר לרגע כדי להיות קיים בו.
וכן התנועה, מייד כשגוף נע מגיע למקום מסויים כבר הוא יצא ממנו ואינו עוצר בשום מקום לרגע שבו נאמר שהוא נמצא באותו מקום. והכל נע ללא הפסקה.
המושגים של זמן ומקום ומסה הכרחיים לנו כדי לייחס לדבר את תכונת ההיות קיים במציאות, וכולם אינם ניתנים לתפישה בתודעה וזה מצב בלתי נסבל, כי משום מה התודעה האנושית לא יכולה להתקיים כלל בלי תפישה של מציאות.
(בפיזיקה המודרנית המושג של היות קיים מתרחק מהשכל יותר ויותר. החל מהמשוואה של חומר ואנרגיה, ובאיזה מובן אנרגיה קיימת. ולפי תורת הקוונטים שהדברים לא מוגדרים מבחינת מקום וזמן וכמות ומצב של חלקיק או גל, וכבר מדברים על בוזון שהוא זה שנותן לדברים את תכונת היותם קיימים, הבנת מושג המציאות והקיום הולכת ומתרחקת עוד.)

מזה נובעת האמונה במציאות אלוה. האמונה הזו היא הכרחית מהעצמות הכי יסודית של התודעה. אלוה פירושו מושג המציאות. לומר שיש אלוה זה בעצם לומר שיש דבר כזה "מציאות". איננו יכולים לתפוש את המציאות אבל וודאי לנו שיש דבר כזה וזו וודאות מוחלטת, חזקה יורת מכל תפישה או חשיבה או השגה כלשהי של התודעה. ולכן זה נקרא אמונה, וכמו תקעתי יתד במקום נאמן, והיינו שהיא דבר חזק מהכל ויתד שהכל תלוי בו.
וזה תחילת ספר יסודי התורה יסוד היסודות כו' לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא.
האלוה נקרא בהרבה כינויים, הרמב"ם בהלכה הראשונה שהיא יסוד היסודות ועמוד החכמות מכנה אותו "מצוי". משם מתחילה ההשגה של אלוה וזה יסוד הכל, ובלי זה אין מציאות כלל והאדם להבל דמה וכל ימיו וחייו רק הבל וכחלום יעוף וכענן יכלה וכמוץ אשר ידפנו רוח.
.
.
אחרי שהעמדנו את העניין של היות קיים במציאות כמושג טהור וראשוני שלא נובע משום דבר אלא להיפך הוא התחלת הכל והכל נובע ממנו, והוא קיים בפני עצמו כמציאות טהורה ולא מציאות של "משהו", קיים מחוץ לעולם התופעות, דהיינו אלוה, וממנו עולם התופעות מקבל את תכונת המציאות, כעת הנדון בין הפילוסופים והמדברים הוא על האופן בו עולם התופעות מקבל את תכונת המציאות מהאל.
.
בתחילת יסודי התורה הרמב"ם אומר:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם."

זה בדיוק כל מה שביארתי, האלוה הוא השגת העניין של "מצוי" שקיים בפני עצמו. אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אז אין דבר אחר יכול להמצאות, כי אם מתבוננים בעולם התופעות שאנחנו בו, אי אפשר כלל לראות שיש בו עניין של מציאות. בהתבוננות שכלית רואים בבירור שבו עצמו כמות שהוא לא ייתכן כלל עניין של מציאות, שהרי הוא נע ותחת הזמן ומציאותו תלויה בחומר שאי אפשר לעמוד על מציאותו כי אפשר לחלקו לחלקים שאינם חומריים. לכן אי אפשר לתפוש שיש מציאות אלא רק אם נדע שהמציאות היא עניין בפני עצמו שקיים מחוץ לעולם וקדם לעולם ואינו אחת מתופעות העולם אלא להיפך זה היסוד והעולם כולו אינו אלא תופעה של יסוד זה.

הויכוח עם המדברים הוא על הבנת העניין של "והוא ממציא כל נמצא". איך הוא ממציא, מה מהותה וטיבה של המצאה זו.

.

הרמב"ם בפ"א מיסודי התורה הלכה ז' מבאר עניין זה וכותב:
"המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף."

כאן מדובר על סיבוב כפשוטו שהגלגל מסתובב במעגל, אבל הכוונה גם למסובב בבחינת סיבה ותוצאה, עילה ועלול, שהמצוי הזה הוא סיבת הגלגל והגלגל הוא סיבת שאר הדברים.
.
ושם בפרק ב' ממשיך הרמב"ם לבאר עניין זה:
"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.

.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

.

כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.

.

ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.

.

ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.

.

זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול."

.

זה דבר שאסור להתבונן בו כדבר חכמה בעלמא אלא רק כדבקות בבורא באהבה ויראה ולכן כלל הרמב"ם את הביאור הזה במצוות אהבה ויראה.

הרמב"ם כותב שהיחס בין הצורות הוא יחס של עילה ועלול, ושכל אחת מהן מצויה מכוחה של הצורה שמעליה. עיין ברשימה קודמת בנושא סיבה ומסובב, שם כתבתי על זה עוד.

.

הצורה הכי גבוהה מקבלת את מציאותה מעילת העילות שהיא האל עצמו שהוא המצוי.

היחס של עילה לעלול הוא שהעילה נותנת מציאות לעלול. זה כל העניין של סיבה ומסובב, שהסיבה יש לה מציאות, והיא מולידה מציאות, מאצילה מציאות, זה מה שעושה אותה לסיבה, שיש לה מסובב, דהיינו שיש לה מציאות והיא ממציאה עוד מציאות אחרת שהיא המסובב ממנה. והמציאות שהיא מאצילה היא פחות "מציאות" ממיצאותה שלה עצמה, וכן הלאה.

ככל שצורה גבוהה יותר כך יש לה יותר את תכונת ה"מציאות". או "אמיתת" מציאות כלשון הרמב"ם.

החומר הוא העדר. אין חומר בפני עצמו ואי אפשר לחשוב על כך, כי העדר מעצם מהותו בלתי ניתן לתפישה, שתפישה היא כמו ראיית העין, ומה שאינו אי אפשר לראותו. ובוודאי שאינו קיים.
צורה שהתלבשה בחומר היינו שהגיעה בהשתלשלות של סיבה ומסובב לקצה התחתון במדרגות המציאות, עד קצה גבול ההעדר הגמור..

במסילת ישרים בזהירות כתב שהעולם הזה הוא חושך ואדם נדמה כמו עמוד ועמוד נדמה כמו אדם. זה עולם השקר והנסיון. הוא אילן הפוך לפי ספרי קבלה. עצם החושך של העולם הזה הוא שנתפש אצלנו שמה שמשוקע בחומר הוא יותר בעל מציאות מצורה שהיא מופשטת מחומר. הגוף מציאותי יותר מהנפש, וכם הלאה.

זה עיקר יצר הרע והנסיון של כל אחד מאיתנו, זה מה שאמרו שהאפיקורסים אינם מאמינים אלא במה שעיניהם רואות, דהיינו שעיניהם הפוכות ורואות להיפך ורואות כאילו כמה שדבר יותר שייך לחומר הוא יותר קיים, וככל שהוא צורה מופשטת מחומר כך הוא פחות קיים.
.

וזה הויכוח עם כת המדברים. כל כולם עניינם הוא שאינם מקבלים שצורה מופשטת מחומר יש לה מציאות יותר ממה שיש לחומר.

חכם גדול אמר שהנחל זורם בין הגבעות, ונדמה לו שהוא קובע את מהלכו אבל באמת הגבעות הן שקובעות את מסלול זרימתו. והנמשל שהנחל הוא המחשבה והגבעות הן הנפש. והמחשבה של המדברים נובעת מכך שיצר הרע שולט בהם ואינם עומדים בנסיון, ובניין המחשבה שלהם הוא השתקפות של זה, ועניינו להבין איך הבורא מאציל מציאות לבריאה, אבל לא באופן של השתלשלות הצורות, אלא לפי הסתכלותם ההפוכה שיש יותר מציאות בחומר ופחות מזה בצורות.

.

ומזה יובן מה שהבאתי מקודם, שהנה ברזל וחמאה שניהם חומר. ויש להם תופעות שונות. ומסתבר שהשוני בתופעות נובע משוני במציאותם. ומזה באנו לחקור מהי מציאות. והפילוסוף אומר שהמציאות היא קודם כל בצורה ורק משם נמשכת לחומר, וכיוון שיש שוני בצורה, מסובב מזה שיש שוני בדרך שבה מתלבשת הצורה בחומר ויוצרת בו תופעות.
וזה בדיוק מה שהמדבר עונה לו:

"אין צורה נמצאת כלל כמו שתחשוב מקיימת לעצם עד שתשימם עצמים חלוקים שונים".

המדבר חולק על כך שהצורה היא זו שמקיימת את העצם, דהיינו שיש לה יותר מציאות מאשר לעצם.

לכן הרמב"ם כותב שאצל המדברים אין עניין של סיבה ומסובב.

.

אצל המדברים, (וזו המחשבה שבימינו שולטת לחלוטין בעולם ובמדע ובפילוסופיה וגם אצל כל חכמי ישראל שבזמננו, וגם מי שמנסה להחלץ ממנה היא נאבקת בו ולופתת אותו בכח רב להטביעו בשקר, ולכן היה חשוב לרמב"ם לדון בזה באריכות, למרות שהוא מבטל את דעתם בבוז ובביטול גדול) המציאות שהברואים מקבלים מהבורא, מתקבלת בחומר יותר מאשר בכל דבר אחר. המציאות העיקרית היא החומר, והצורות אינן אלא מקרים בחומר שגם הם נבראו על ידי הבורא וקיבלו ממנו מציאות, רק מציאות קלושה יותר מזו של החומר עצמו.

אם החומר מתחלק עד לאינסוף הרי נמצא שחסר לו בהיותו קיים במציאות, כי אם נצייר בדמיון שחילקנו אותו עוד ועוד במשך אינסוף שנים, הרי הגענו לחלק שאיננו נמצא כלל. ואז קשה ממה עשוי החומר, מה החומריות שבו ומציאותו. וכן אם הזמן והדרך והתנועה מתחלקים לאינסוף הרי שאין להם ולחומר שמציאותו מוגדרת על ידם מציאות קיימת ועומדת.

.

הפילוסופים הם תלמידי אריסטו שנקראים אוהבי חכמה כי הם עוסקים בהתבוננות במושכלות ומתענגים על השגתן.

עונג הוא אישור וחיזוק של חוויית המציאות. הצורות המופשטות הן המושכלות, הפילוסוף מסתכל על הצורות האלה בכח הדמיון שרואה את הכלל כצורה שיש לה מציאות, ובכח השכל שמנתח ומפרק ועומד על תכונת מציאות הצורות במקום שהדמיון לא יכול לראות או טועה בראייתו, וביחד הם משלימים זה את זה, הדמיון רואה והשכל מעמיד את הדברים על דיוקם וחדותם ואמיתתם, וזו הסתכלות על המציאות של הצורות כמו עין שרואה את המציאות המלובשת בחומר, והסתכלות היא הידבקות והתאחדות, ועל ידי התאחדות זו זוכים ליותר מציאות וזה העונג.

.

לכן אצל הפילוסופים לא כל מה שיכול להיות עולה בדמיון יכול גם להיות קיים במציאות. כי המציאות של הצורות קיימת, ואם שם לא יכול להיות גמל מעופף פשוט כי במציאות של הצורות אין מציאות כזו, אז גמל מעופף משולל אפשרות  קיום פשוט כי באמת הוא לא קיים.

אבל אצל המדברים יסוד גדול הוא שכל מה שעולה בדמיון יכול להיות קיים. כי אצלם המציאות היא בחומר. החומר כל הזמן משתנה ונע ועובר בזמן ופושט ולובש צורה, ובלי לראות שעולם הצורות קובע את זה, זה נראה כשינויים מקריים ולא מחוייבים, ולכן הם מוכרחים לומר שכל הזמן הבורא מעניק לו מציאות באופן מקרי ובלי סדר מחוייב, וכל פעם מציאות אחרת. ואין לזה שום הגבלה וכל מציאות שאפשר לצייר בדמיון אפשר שהבורא יתן אותה לחומר ברגע מסויים ואפשר גם שיתן מציאות לגמל מעופף.

 .

.

אצל הפילוסופים הצורות מחייבות כל צורה את מציאותה של הצורה שמסובבת ממנה ומקבלת ממנה את המציאות, ולכן הכל מחוייב ומוכרח ויש חוקי טבע וחוקי טבע של צורות ולא כל מה שמצטייר בדמיון ייתכן במציאות. והדמיון יכול לראות את המציאות כמו עין אבל יכול גם לבדות מציאות שקרית כמו שבחלום שווא. ועדיין הכל הבורא עושה בעצמו כי הכל נגזר מנקודת ההאצלה הראשונה שלו ובתוך אותה האצלה כבר גנוזות כל הצורות שיסתובבו ממנה וזה סדר מחייב והכל צפוי אע"פ שהרשות נתונה וזו סוגיא אחרת ואכ"מ.

וזה מה שכתב הרמב"ם:

"והתבונן אתה המעיין וראה שהנה יצא דרך עיון עמוק מאד, וזה שאלו קצת ציורים יאמר איש שהם ציורים שכליים, ואחר יאמר כי הם ציורים דמיונים, ונרצה שנמצא דבר אחד יבאר לנו המושכלות מן המדומות, ואם יאמר הפילוסוף שהמציאות עדי כמו שיאמר ובו אבחן הראוי והעובר והנמנע, יאמר לו בעל הדת (ובזה הוא המחלוקת) שזה הנמצא אומר אני שנעשה ברצון לא שהתחייב, וכשנעשה בזה התאר היה אפשר שיעשה בחלופו".

.

.

ההתבוננות בצורות באופן שרואה שיש להן מציאות יותר מהחומר, גורמת לראות את אור הבורא עצמו מאיר דרכן ומשתקף בהן כאספקלריא מאירה. שכל צורה משקפת את הצורה שמעליה שנתנה לה מציאות עד עילת כל העילות. ולכן הרמב"ם כתב את זה ביסודי התורה בפרק ב' במצוות אהבה ויראה. ואצל הפילוסופים זה העונג שדיבר עליו אריסטו בהשגת המושכלות.

אצל המדברים אי אפשר להשיג את אור הבורא באופן כזה והם הולכים בחושך.

.

.

לפי המדברים יש מושג של "צורה". הם וודאי מבחינים שכל הכלבים הם תחת שם כלב כי יש להם צורה משותפת וחתול הוא ממין שונה עם שם שונה כי יש לו צורה אחרת, ואע"פ שאם זה חתול לבן שאזניו זקופות למשל אפשר שיהיה דומה לכלב לבן זקוף אוזניים באותו גודל, יותר ממה שהכלב הזה דומה לכלב שחור שמוט אוזניים ובגודל אחר. רק שהם מבחינים בין מקרים כמו צורת האוזניים והצבע והגודל לבין צורה.

רק שהם סוברים שהמציאות שהבורא נותן מתחילה בחומר, קודם כל הוא נותן אותה לחומר, ורק על זה מתיישבת הצורה כמציאות קלושה יותר שהבורא ממציא ומצרף אותה על גבי החומר, שהיא במהותה לא נבדלת ממקרה (או תופעה של החומר בלשון פילוסופים יותר מודרניים", רק מקרה פחות מקרי וקלוש מציאות ממקרים כמו צבע וצורת אוזניים וכיו"ב.

.

.

ההסתכלות של המדברים היא חושך רק כשהיא מכחישה את ההסתכלות של הפילוסופים ומעמידה הסתכלות אחרת במקומה. אבל כהשלמה להסתכלות של הפילוסופים שהיא העיקר, יש לה מקום והיא הכרחית וחלק הכרחי מהאמת.

זה העניין שכתבתי בדברי רבינו בעניין רשימו

(כאן:

https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/06/30/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%A6%D7%A4%D7%A0%D7%AA-%D7%A4%D7%A2%D7%A0%D7%97-%D7%97%D7%91-%D7%A1%D7%99-%D7%9C%D7%93/

)

 ויצר הרע הוא טוב מאוד וחלק מהחיים והאמת כשהוא עומד במקומו הראוי לו. שיש צד שבו החומר יש לו יותר מציאות מלצורה. רבי ירוחם הלוי דימה את זה לארמון של מלך שמצוייר על בול. בציור יש את כל מה שיש בארמון הגדול. מאומה לא חסר. ההפרש הוא אך ורק בגודל. ויש צד שהגדול יש בו תפישה של רוממות המלך וגדולתו יותר מבקטן. אבל בקטן יש גם צד שהוא ניתן להשגה יותר, הוא קרוב, ניתן לגעת בו, לחבק אותו, להריח אותו, לחיות בחיקו, וכמ"ש בפסוק כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, ואומר גם ציפור מצאה בית וכו'. ומה שיש בו יותר השגה של הבורא הוא הוא שיש בו יותר מציאות. ולכן העדיף יצחק את עשיו ואכמ"ל.

.

לכן גם ההסתכלות של המדברים היא בחינה שנמצאת באמת.

 וזה שכתב הצפנת פענח:

" וזה תליא אם הכלל הוא מתחלק לדברים נפרדים או הדברים מפורדים מצטרפים ונעשים כלל". ולכאורה ללשון זה אין מובן, שלפי שני הצדדים יש כלל ויש פרטים, והכלל מתחלק לפרטים והפרטים מצורפים לכלל, וזה הכל עניין אחד, שמייד שאמרנו שיש כלל ופרטים, ממילא מוכרח, ומובן מעצמו, שהכלל מתחלק לפרטים ושהפרטים מצטרפים לכלל ואין כאן שני צדדים, אלא שניה צדדים ביחד הם עצם ההגדרה של המושגים כלל ופרט.

אמנם לפי משנ"ת הוא מובן, שלפי הפילוסופים, המציאות היא בכלל, דהיינו הצורה המופשטת. כל הכלבים שייכים לכלל שהוא צורת כלב ושם כלב, והמציאות מתחילה בכלל ומשם היא מואצלת לפרטים. וזו הכוונה הכלל מתחלק לפרטים. שהכלל הוא הסיבה, שהכלל בו המציאות, הוא העליון. ומציאותם של הפרטים היא מסובבת מסיבת מציאותו של הכלל. ולפי זה התשובה למה נבדלת החמאה מהברזל, שהחומר כולו תכונתו אחת בחלקיקיו היסודיים, היא משום שצורת החמאה שונה מצורת הברזל. ולפי המדברים המציאות מתחילה בפרטים, בחלקיק הכי קטן של החומר, ומשם מקבלים אותה הכללים והצורות שהן מקרים בחומר.

שתי הבחינות קיימות באמת ולא ייתכן כלל לומר שרק אחת מהן אמת, אלא זו של הפילוסופים היא העיקר וזו של המדברים היא המשנית, הצל, הרשימו, המים נוקבין. אמנם ייתכן מחלוקת להלכה לפי איזה מהן קובעים את ההלכה, שזה תלוי בכל סוגיא לפי עניינה.

.

לפי צד המדברים, המציאות מתחילה מלמטה כלפי מעלה, היא מתחילה בחומר. החומר היינו החלקיק הכי קטן של החומר שמוכרח שיהיה גבול כמה אפשר לחלקו כי אם אפשר לחלקו בלי גבול לקוטן החלק, אז אין לו מציאות גמורה מצד עצמו אלא הוא רק כמו זיו של הצורה המופשטת. ולפי המדברים החומר הוא השמש והצורה היא הזיו. ולפי מש"כ כאן (

https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/06/30/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%A6%D7%A4%D7%A0%D7%AA-%D7%A4%D7%A2%D7%A0%D7%97-%D7%97%D7%91-%D7%A1%D7%99-%D7%9C%D7%93/

).

לפי המדברים כל הצטרפות של חלקיקי חומר היא חיבור שכוני, כלומר החלקיקים רק עומדים זה ליד זה אבל אינם מאוחדים, כמו גרגרי חול וכיו"ב. כי רק אם הכלל יש לו יותר מציאות מאשר החומר והפרטים, רק אז הכלל יכול לאחד באמת את החלקים הפרטיים באיחוד מהותי לאיכות אחת.

לפי הפילוסופים אין מספר לטיפות שבים, כי המציאות היא קודם ובעיקר בצורת הים המופשטת,  ומשם מקבל את המציאות הים החומרי כולו ככלל, שהוא השתקפות הצורה המופשטת, ואמיתת מציאותו יותר מאמיתת מציאות כל טיפה פרטית שהיא רק זיו של הים הכללי והים הכללי יכול להתחלק לטיפות קטנות עד לבלי גבול כיוון שאין לטיפות מציאות גמורה ומציאותן כל הזמן מואצלת ממציאות הכלל ולכן לא אכפת לנו לומר שהן מתחלקות לבלי גבול.

אבל לפי המדברים כיוון שעיקר המציאות מתחיל מהטיפות, ויש להן מציאות עיקרית, ולכן אינן יכולות להתחלק בלי גבול, לכן יש להן מספר.

לגבי הזמן, לפי הפילוסופים עיקר מציאות כל הדברים היא בצורות המופשטות, ושם אין כלל משך זמן אלא הכל בחינת נצח שהיא כמו נקודה אחת. ומה שהזמן יש לו משך זה רק בעולם החומרי שמציאותו היא רק זיו נאצל תמידית ממציאות נקודת הנצח של הצורות. ולכן לא ייתכםן שתהיה נזירות לעולם, כי נזירות עניינה משך זמן, ואם אמר לעולם בכוונה של נצח, הרי אמר על המציאות של עולם הצורות ושם המציאות היא נקודה ואינה שייכת למשך זמן כלל ואי אפשר שתהיה נזירות באופן כזה. אבל לפי הסתכלות המדברים המציאות מתחילה מהפרטים, מהזמן של עולם החומר שהוא משך של חלקיקי זמן קטנים שלא ניתנים לחלוקה בלי גבול. ולכן כשאומר לנצח הכוונה להצטרפות של הרבה חלקיקים בלי גבול למספרם וזה משך זמן ושייך נזירות בעניין כזה.

לגבי רקב מת ואפר,

יש דברים שבפעולות מסויימות יאבדו הפרטים את מציאותם העצמית כפרטים והיא תתבטל כלפי המציאות העליונה יותר של צורה כלשהי והצורה תתלבש בהם. וכגון זרע וביצית שמתחברים ומתבטלת מציאותו העצמית של כל אחד מהם ונוצר עובר שהוא מציאות חדשה של צורה חדשה שמאחדת את הזרע והביצית לדבר חדש שיש לו איכות חדשה. ובדרגה קלושה יותר אם מערבבים צבע צהוב וצבע כחול נעשה מזה צבע ירוק, כי עיקר המציאות היא באור הכללי שהאו הלבן וכל התפרטות של האור יש לה פחות אמיתת מציאות ומציאותה יכולה להתבטל בפעולה מתאימה לכלל והכלל מתלבש בצבע חדש שלא היה מקודם. גם המים והלישה מאחדים את גרגרי הקמח להיות בצק, או המים וחימר מתאחדים ליצור חרס, וכל כיו"ב.

איחוד כזה הוא גילוי של הבחינה של הפילוסופים שעיקר המציאות בצורה, ולכן אפשר לבטל את מציאות הפרטים ולכלול אותם תחת הצורה על ידי פעולות מתאימות והם יתאחדו ותתלבש בהם אותה צורה שלא היתה בהם לפני איחודם ועל ידי התלבשותה הפרטים יתאחדו לדבר חדש.

וזו הבחינה של בצלאל שצירף אותיות לצירוף של התאחדות לצורה חדשה שנובעת דווקא מצירוף האותיות לכלל של תיבה אחת שהיא שמים ואז נוצרים מזה שמיים.

.

ויש דברים שבהם שולטת הבחינה של המדברים, ששם המציאות היורת עיקרית היא זו של החומר, והצורה היא רק כמו מקרה בחומר דהיינו שמציאותה קלושה יותר והיא מסובב מהחומר ולא סיבה לו. ואז לא תתבטל מציאות החלקיקים כלפי מציאות הצורה להיות מציאות הצורה שולטת ויוצרת דבר חדש מהאיחוד, כי הכלל הוא שמציאות נמוכה יכולה להתבטל כלפי מציאות עליונה ממנה. ולכן לפי בחינת הפילוסופים מציאות של פרטים יכולה להתבטל למציאות הצורה וכך נעשה חיבור של איחוד אמיתי שיוצר דבר חדש. אבל לפי המדברים המציאות של החלקיקים והפרטים היא העליונה, והיא לא מתבטלת כלפי מציאות כלל שמאחד את החלקיקים ולכן הם רק עומדים זה ליד זה ואל נעשה מהם דבר אחד, ובחינה זו של המציאות מתגלה ברקב מת ואפר וכיו"ב. על פי רוב בדברים שיש בהם פחות חיים, והם יותר לצד החומר, כמו רקב מת ואפר, תשלוט בחינת המדברים, ובדברים יותר חיים, שהצורה שורה בהם יותר, תשלוט בחינת הפילוסופים. והצפנת פענח הביא מראי מקומות להראות שיש את שתי הבחינות האלה, פעם בחינה זו ופעם בחינה זו לפי העניין.

 *

*

*

אצך כת המדברים המציאות היא בחומר. אם לא אומרים שהבורא בורא את החומר, זו ההסתכלות המדעית הרציונליסטית המערבית, ומפתיע עד כמה קרובים דברי המדברים לראיית המדע העכשווי.

אם אומרים שהקב"ה הוא זה שבורא את החומר, כמו שאמרו המדברים, זה מוביל לגישה דתית מאוד בעייתית.

לפי התורה, הקב"ה האציל את המציאות ואת אורו וכבודו דרך השתלשלות הצורות. יש בזה סדר והרמוניה וחוקיות וחכמה, לא בגלל שהקב"ה מוכרח לזה אלא כי כך הוא רצה להתגלות לנו, ובעולם כזה לשים אותנו.

מי שלומד להתבונן בצורות, ומתגבר על יצר הרע שמכוון אותו לראות רק את החומר, גם אם אינו יודע ומאמין מראש שיש בורא לעולם, הוא רואה שיש דברים גבוהים, מעל החומר, ויש בהם יופי ומעלה וכבוד, והוא מתבטל אליהם, עד שזוכה לראות את התגלות הבורא.

וכן הוא במדרש:

"בן שלוש הכיר אברהם את בוראו. יצא מן המערה וראה שמיים וארץ. אמר: מי ברא אלה ואותי? ראה את השמש גבוהה מעל צבא השמיים והתפלל לה. שקעה השמש בערב וזרחה הלבנה. ראה אותה והכוכבים סביב לה, אמר: ודאי הירח הוא הבורא והכוכבים סביב כעבדיו, עמד כל הלילה והתפלל לירח. בבוקר- שקע הירח. אמר אדון יש על שניהם והיה מצטער שאינו יודע מי הוא. מיד נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: אני בעל העולם."

וברמב"ם ע"ז א' ג':

"כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם"

.

לפי הדרך של כת המדברים, הרי מהסתכלות בחומר לא רואים שום דבר מעבר לחומר. מה שהחליטו שיש בורא שברא את החומר, זה לא נובע מהתבוננות שמראה את הבורא אלא כך רצו להחליט. ממילא הם יכולים להחליט לראות את בורא החומר כפי חפצם, הוא יכול להיות גם אלוה אכזר וחשוך, או כל מה שיעלו על דעתם. אין כאן שום ראיה של התגלות הבורא אלא רק החלטה להאמין בבורא כפי שיעלו בדמיונם וחפצם. אין גם שום סדר ומהלך. לעומת זאת כשמתבוננים בצורות קודם כל רואים סדר ומהלך ואור ויופי וכבוד ורחמים וכיו"ב, ומזה נובע בהכרח שכך היא התגלות הבורא ולא בשום אופן אחר. וזה מחייב את האדם לסדר ומהלך שהוא מגלה בבראה ומחוייב לזה בהכרתו שכך האמת הנשגבה ממנו והוא מתבטל כלפיה. מה שאין כן לפי מהלך כת המדברים שהאדם מחליט באופן חופשי מה מחייב אותו הבורא ומה אופי אותו בורא ומה אופי החיים שהוא מכתיב וכיו"ב.

.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביאור בדברי המורה נבוכים בסוף חלק א', ובדברי הצפנת פענח עליו.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s