דברים שכתבתי באתר של קבוצת לימוד תלמוד ובהערה שם
ואני מעתיקם כאן מפאת חשיבותם. עיין שם בפנים בביאור סוגיות הגמרא השייכות לזה (גיטין ע"ח ב')
ושמהן התחיל הדיון בזה.
*
*
"ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין, לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו, והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו, וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר." וזה העניין של סיבה ומסובב שכל צורה היא סיבה לצורה שתחתיה ולכן יש הבדל ביניהן באמיתת המציאות שלהן, וזה אספקלריא למציאותו של הבורא בעולם שהוא עילת העילות ובאופן זה הוא מוכר לנבראיו.
"בענין דברי הרמב"ם על הבדלי הצורות בהלכות יסודי התורה להעיר שבריש ח'ב במו'נ בהנחות הרמב'ם הלך בדרך מעט אחרת ודוק.
ישר כוח לכותב על הדיון המעמיק ללא משוא פנים."
*
.
וזו תשובתי להערתו:
ספר מורה הנבוכים חלק ב הקדמה
"[השש עשרה] כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין, אא"כ יהיה כח בגוף, וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם, ובעבור זה הענינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מנין כלל אלא בהיותם עלות ועלולים:"
*
אולי כוונת ההערה שבמו"נ נאמר שמה שמחלק בין צורה לצורה הוא היותה האחת עילה לחברתה. ואילו בהלכות יסוה"ת נאמר שהחילוק "לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו".
אמנם בהמשך גם ביסוה"ת כותב "והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה" אנם זה רק ההמשך.
זו הערה יפה, והיא רומזת לעומק גדול,
כשבוחנים היטב מהו עניין סיבה ומסובב, ככל שמתבוננים בזה כך הוא יותר חידה. כיצד דבר אחד יכול להיות סיבה לקיום של דבר אחר?
הבורא הוא הסיבה הראשונה, והנבראים הם המסובב מהסיבה הזו. מה פירוש שהוא סיבה לנבראים, שהוא ברא אותם יש מאין. העניין של בריאה הוא חידתי מאוד, איך דבר אחד שקיים ונמצא יכול שמכוחו יהיה נמצא משהו שלא היה מקודם?
.
.
לפי המדע, שהוא אספקלריא לדרך הסתכלות השכל האנושי הטבעי בלא תורה והשגות שמעל החומר, אין בכלל דבר כזה סיבה. כל הדברים קיימים כמו שהם ושום דבר לא נברא מחדש. יש חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה (או שהם חוק אחד לפי איינשטיין) הכל היה קיים מעולם וימשיך להיות קיים לעולם וכל הדברים נמצאים ושם דבר לא נברא חדש. לכן אין שום דבר שהוא סיבה לדבר אחר.
הזמן גם הוא לא מובן לפי המדע, יש ציר זמן שבו רשום מקום של כל דבר בכל רגע. אבל זה ציר סטאטי. למשל במפה גיאוגרפית כתוב שבקואורדינטות כך וכך נמצאת עיר כזו וכזו. הזמן הוא עוד ציר על המפה הזו שבו נאמר שבזמן כך וכך בקואורדינטת רוחב כו"כ ובקואורדינטת אורך כו"כ נמצאת עיר. ובמקום אחר על ציר הזמן יהיה כתוב שהעיר לא נמצאת שאז היתה חרבה. אבל הכל קיים על הציר והעבר לא פחות קיים מההווה והעתיד. כולם הם רק נקודות על הציר. העתיד גם הוא נמצא על הציר רק שאיננו יודעים עדיין מה כתוב שם. יוצא מזה שהכל סטאטי. ועיין בספרו של אבשלום אליצור "לחזות בתפארת" שמבאר היטב עניין זה.
.
נמצא שיש חילוק יסודי בין המושג "סיבה ומסובב" בהבנה המודרנית המדעית לבין המושג בהבנה של הרמב"ם וחז"ל.
לפי ההבנה המודרנית שום דבר לא נברא חדש, סיבה היא רק כח מניע שעושה שינוי בדבר כלשהו אבל לא משהו שמחדש מציאות של דבר זולתו.
ברמב"ם דבר שהוא סיבה הוא מחדש את מציאותו של המסובב. לכן אמיתת מציאותה של הסיבה היא יותר מאמיתת מציאותו של המסובב. במחשבה המדעית המודרנית אין בכלל אפשרות להבין מה פירוש חילוקים במדרגת אמיתת המציאות, שיש דברים חלוקים זה מזה מבחינת אמיתת מציאותם. יש רק או מצוי או לא, אין דבר כזה כלל מצוי יותר או פחות ואין שום דרך להבין את זה.
ממילא במחשבה המודרנית אין בכלל מובן לדברי הרמב"ם ביסוה"ת שיש הבדל במעלה בין הסיבה למסובב, אם כדור נע נתקל בכדור נח ומניע אותו, למה הכדור המניע יהיה יותר במעלה מהכדור המונע שהוא כביכול סיבת תנועתו.
אמנם הכוונה של הרמב"ם בסיבה היא סיבת מציאותו, שציאות המסובב נגרמת מכח מציאות הסיבה ולכן הסיבה מציאותה במדרגה יותר אמיתית, היא יותר "נמצאת" ולכן גם היא במעלה יותר.
הביאור ברמב"ם הוא שהבורא בורא את העולם כל רגע ורגע מחדש כמו שעולה מלשונו בתחילת הלכות יסודי התורה. עניין הבריאה הוא חידה לבני אדם, אך נעשה מציאות חדשה יש מאין מכוחו של הבורא זה רק הבורא יכול לדעת ולהבין. וכיצד הוא בורא, הוא לא בורא הכל בבת אחת אלא הוא בורא דבר אחד, ואת הדבר השני הוא בורא דרך הדבר הראשון שברא, והוא הבורא עושה שהדבר השני ייברא מהדבר הראשון ולא ישר מהבורא, וכך השלישי נברא מהשני וכן הלאה. והכל קורה בבת אחת ומתחדש הכל מחדש כל רגע ורגע בבת אחת, שהקדימה של הדבר הראשון לשני אינה קדימה בזמן אלא קדימה ביחס של סיבה ומסובב. והדבר הראשון יש לו יותר מציאות מהשני וכן הלאה. וזה שייך למה שכתב הרמב"ן על החומש בתחילת בראשית שהבריאה היתה שנבראה נקודה היולית אחת שבה הכל היה כבר כלול וממנה יצאו אל הפועל כל הדברים שנבראו אחר כך. ככה כל רגע ורגע הבורא בורא מחדש את הנקודה ההיולית הזו שבה הכל נמצא בכח, ומהנקודה הזו יוצא אל הפועל משהו אחר והוא מסובב מאותה נקודה ופחות "נמצא" ממנה, וממנו יוצא אל הפועל עוד דבר וכן הלאה וכל זה קורה בקדימה של סיבה ומסובב אבל בזמן הכל קורה ברגע אחד וכל רגע הכל קורה מחדש.
זה הביאור של עניין סיבה ומסובב אצל הרמב"ם וחז"ל, וזה עניין שהוא לגמרי מחוץ למחשבה המדעית ומחוץ ללוגיקה והוא לגמרי השגה של התבוננות בבורא ודבקות בו ואמונה בו. שמי שבאמת משיג את הענין שדבר א' הוא סיבה לדבר ב', דהיינו שדבר ב' נברא יש מאין כרגע דרך דבר א', ודבר א' נברא מסיבתו שלו וכן הלאה עד הסיבה האחרונה שהיא הבורא והכל קורה כעת ברגע זה, אז הוא רואה ממש ככל שניתן לבשר ודם לראות את מציאותו של הבורא ואחדותו וזו מעלת הדבקות הכי עליונה שאפשר.
מחמת שאנשי המדע השאילו את הלשון סיבה והשתמשו בו לעניין חיצוני שאינו סיבה כלל, נעשה כאילו המושג "סיבה" הוא לוגי ומדעי ומובן. ובאמת להיפך זה העניין הכי לא מדעי ולא מובן בשכל שטחי חיצוני והכי כרוך בדבקות והתפשטות הגשמיות והשגות עליונות של דבקות.
ותודה על פתיחת הדלת לעניין הזה.
