בדברי המורה נבוכים בעניין השגחה פרטית. במחלוקת בין החסידים והמתנגדים

במורה נבוכים חלק א' פרק ע"ב כותב הרמב"ם שבאדם וכך גם בבריאה יש דברים שנבראו בכוונה וש דברים שאין בהם כוונה אבל הם קיימים מכח הכרח החומר, וכמו שערות בבני אדם או מיני תולעים המתיילדים מהאשפות בבריאה.

בחלק ג' פרק י"ז הוא כותב שהשגחה היא רק בבני אדם, אבל בעלי החיים מסורים ליד המקרה.

ושם בפרק נ"א הוא כותב שההשגחה על האדם היא כמידת דבקותו בברא, וכשאינו דבק הבורא מסתיר פניו ומוסרו ליד המקרה.
.

.

(ספר מורה הנבוכים חלק א פרק עב
"וכמו שבגוף אישי האדם דברים מכוונים, מהם מה שכוון בהם שמירת אישו, ככלי המזון, ומהם מה שכוון בהם עמידת מינו, ככלי ההולדה, ומהם מה שכוון בהם צרכו אשר הוא צריך אליו במזונותיו וזולתם, כידים וכעינים, ובהם גם כן דברים בלתי מכוונים לעצמם אבל הם דבקים ונמשכים אחר מזג האברים ההם, אשר המזג ההוא המיוחד הכרחי בהתקיים הצורה ההיא לפי מה שהיא, עד שיעשו הפעולות ההם המכוונות ונמשכו אחר הויתו המכוונת לפי הכרח החמר דברים אחרים, כשער הגוף, ומראהו, ולזה לא ימשך עניין אלו על סדר, והרבה פעמים יעדר קצתם, וימצא היתרון גם כן בהם בין האישים רב מאד, מה שלא יהיה זה באברים, שאתה לא תמצא איש יהיה לו כבד עשרה כפלי כבד איש אחר, ותמצא איש נעדר הזקן או שער מקומות מן הגוף, או שיהיה לו זקן עשרה כפלי זקן איש אחר או עשרים כפל, וזהו הרבה בזה הכת (ר"ל יתרון השער והמראים), כן במציאות בעצמו מינים מכוונים מן ההויה קיימים נמשכים על סדר אין הבדל ביניהם אלא מעט, לפי רוחב המין ההוא בכמותו ואיכותו, ומינין בלתי מכוונים, אבל נתחייבו לטבע ההויה וההפסד הכולל, כמו מיני התולעים המתיילדים מן האשפות, ומיני בעלי חיים המתיילדים בפירות כשיתעפשו, ומה שיתיילד מעיפוש הליחויות ותולעים המתילדים במעיים וכיוצא בהם. סוף דבר יראה לי כי כל מה שלא ימצא בו כח הולדה לדומה לו הוא מזה הכת, ולזה לא תמצאם שומרים סדרם ואף על פי שאי אפשר מבלעדיהם, כמו שא"א מבלתי מראים משתנים ואי אפשר מבלתי מיני שער בבני אדם,"
.
.

***
.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז
"והוא שאני אאמין שההשגחה האלהית אמנם היא בזה העולם התחתון, ר"ל מתחת גלגל הירח, באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר כי כל דרכיו משפט, אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסט"ו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה, ולא זה הרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת השם, ולא שזה הדג שחטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלהי אישי, אבל אלו כלם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסט"ו. ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש, אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה כמו שזכר ונפל הגג על מי שבבית, אם היה במקרה הגמור לא היה ביאת האנשים בספינה ושבת האחרים בבית במקרה לפי דעתנו, אבל ברצון אלהי לפי הדין במשפטיו אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם. ואשר הביאני לזאת האמונה, הוא שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לשם השגחה באיש מאישי בעלי חיים כ"א בבני אדם לבד, וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשגחה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי חיים, אמר מה אדם ותדעהו וגו', מה אנוש כי תזכרנו וגו', וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כלם ובהפקד כל מעשיהם, אמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ואומר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ועוד אמר כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ואמר ופקדתי עליכם, ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואמר והאבדתי את הנפש ההיא, ואמר ונתתי פני באיש ההוא, וזה הרבה, וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום ראיה גמורה שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם, אמנם שאר אישי בעלי חיים הענין בהם כמו שיראה אריסט"ו באין ספק, ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהן בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי חיים בלתי מושגח בהן רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסט"ו, מאמר חבקוק הנביא ע"ה אשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר ה' אלהים כאלו נעזבו בני האדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ, הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים, והוא אמרו ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה הועלה וגו', ואחר כן ביאר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם להתחייבם בכל מה שחל בהם, אמר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו. ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו, אומרו נותן לבהמה לחמה וגו', ואמרו הכפירים שואגים לטרף ולבקש וגו', ואמרו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומאמר החכמים יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים, והרבה כמו אלו המאמרים הנכתבים הנמצאים, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלו כולם השגחה מינית לא אישית, וכאלו הוא מספר פעולותיו בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחמר עמידתו, וזה מבואר נגלה, וכן רואה אריסט"ו שזה המין מן ההשגחה הכרחי נמצא, כבר זכרו גם כן אלכסנדר בשם אריסט"ו, ר"ל הכנת מציאות מזון כל מין לאישיו, ולולא זה היה המין אבד בלא ספק, וזה מבואר במעט הסתכלות, ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע"ד האכזריות או השחוק, ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר, למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים, כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני בעלי חיים, כי מענה זאת השאלה האחרונה, כן רצה ה', או כן גזרה חכמתו, או כן גזר הטבע, לפי שלשת הדעות הקדומות, ובאלו המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה. והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך, שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או איחס לו ליאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו, א"כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל, ישיגהו מן ההשגחה, זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה,"
.

***
.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא
"והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפעל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב, ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר, כמי שהוא בחשך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרם ורשעים בחשך ידמו, ואשר השיג וכונתו כלה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר, ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינו, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי ארך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים, לשלול השגחת השם מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה מצוא החסידים והטובים רעות גדולות, והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם, ותהיה השגחת הש"י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש"י בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מן ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיב מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי, וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע, והנה התאמתה אצלי זאת האמונה ג"כ מדברי התורה, אמר ית' והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עקר, אמר הש"י אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך, ואמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, תדבר בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כלם, אמר ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ואמר הסכן נא עמו ושלם, יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע. התבונן בשיר של פגעים, תראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה, והמחסה והשמירה מכל הרעות הפוגעות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות, ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם, אמר כי הוא יצילך מפח יקוש וכו'"
.

***
.
ראיתי מובא בקונטרס של ר' אורי מייטליס על תורת הרוגוצ'ובר, שבשו"ת צפנת פענח החדשות חלק ב' עמ' תנ"ג כתב: "הכל בהשגחה, לא כפשרת הרמב"ם ז"ל במורה ח"א פרק ע"ב".

.
.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ט
"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו."

במקומות אחרים רבים הארכתי בכך שהתורה כשהיא מדברת עם האדם היא מדברת עם הרובד של הנפש הבהמית שבו. יש הקוראים לזה "גוף" שאדם יהיה קשוב לגוף, מחובר אל הגוף. הרי גוף אין פירושו הבשר ממש כמו בגוייה המונחת בקבר, אלא ודאי רובד של תודעת האדם שהוא יותר מגושם וקרוב לחומר ומשוקע בו מאשר התודעה הגבוהה. אפשר גם לומר שהתורה מדברת עם הילד הפנימי שבאדם, שהוא היסוד לאישיות של האדם ולכל מה שקורה לו וממנו נובעת החיות הנפשית והאור והחום וגם החכמה לכל שאר חלקי האישיות.

(בספר אדם חי חלק שני הארכתי בעניין הנפש הבהמית ועניינה הוא הנושא העיקרי בחלק ההוא. כאן נמצא הספר:
https://nirstern.files.wordpress.com/2012/10/d790d793d79d-d797d799-d79ed7a7d795d7a6d7a8-d7a9d7a0d799-d794d797d79cd7a7d799d79d.pdf

עוד מקומות על הנפש הבהמית:

https://gmarabavakama.wordpress.com/%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9-%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D/

https://gmara.wordpress.com/%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%A0%D7%A4%D7%A9-%D7%94%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%AA/

)

.
השכל הגבוה יותר יכול לתפוס דברים מופשטים וכלליים ורחוקים, הילד תופס רק דברים קרובים וקרובים להבנה.
הסיבה שהקב"ה ברא את האדם כך שתודעתו העיקרית, הנפש הבהמית, הילד, הם כל כך מצומצמים וגשמיים, היא כי דרך תפיסתם היא הכי קרובה לנגיעה. גילוי החכמה והאור של הקב"ה בעולמו הוא מתוך אהבת הנבראים, התורה היא כמו חופה, כמו ביאה, כמו והאדם ידע את חווה.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא:
"על זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה כו'. הכונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק, ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש"י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו, וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת כו', וישאר השכל ההוא אח"כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאת הגוף".

הרובד של "גוף" בקומת האדם שם שייכים הביאה, המגע, החיבור הכי קרוב שאפשר. השגה פילוסופית גבוהה ומתוחכמת ומופשטת יכולה להשיג דברים הרבה יותר כלליים וגבוהים, אבל זה יישאר קר ויבש וחלול. לא יהיה שם את החום החי והאושר והעונג.
ונאמר סוף מעשה במחשבה תחילה, שדווקא ב"סוף מעשה" תחתית עולם העשייה, המדרגה הכי חומרית, שם טמונה ההשגה הכי גבוהה של מחשבה תחילה, של תחילת הגילוי האלוהי בעולם, שהיא האהבה וכמ"ש בכתבי האר"י ש'אהבה' הוא שם יותר גבוה משם הוי"ה. ומבשרי אחזה אלוה שפילוסוף גדול המעיין בעניין אהבת איש ואשה בלי שנגע מימיו בגוף של אשה, יהיה רחוק מהאהבה הרבה יותר מפשוט שבפשוטים שיש לו אשה והוא מחבקה ומנשקה ובא עליה.

רחמנא ליבא בעי.
לכן ההשגות הכי גבוהות שאדם יכול להגיע אליהן, רוח הקודש ונבואה, באות דווקא מהחיבור לגוף. (גם מה שמכונה Deep Mind נובע רק מהתחברות למקומות הכי נסתרים בגוף והם נסתרים לתודעה הרגילה מרוב שהם גשמיים ומשוקעים בחומר.)
.

מי שצריך לשמוע את דברי התורה באמת הוא הילד שבאדם. החלק בתורה של עיון שכלי גבוה ומורכב ומסובך הוא רק המבוא לעיקר הזה. הפסוקים עצמם פשוטים כמו ספר ילדים. יש "וידעת היום", אבל הוא כדי להביא ל"והשבות אל לבבך". וזו עיקר העבודה. השבה אל הלב, תיקון המידות.
בספרי פנימיות מדברים אל מי שכבר מילא כרסו ש"ס ופוסקים, שכבר תיקן את עניין השכל האינטלקטואלי (כמו שביארתי באריכות ב"אדם חי" חלק שני), והוא פנוי לעיקר, לאמת, שמיעה של הנפש הבהמית.

התורה העולם והחיים אינם אלא דיבור של הבורא עם הנבראים. כשגדול מדבר עם ילד, הוא מצמצם את דיבורו כך שיהיה מתאים למדרגת השגת הילד.
לפי ההלכה אדם מחוייב לדעת שמצד הבורא: "כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו." כמ"ש הרמב"ם ביסודי תורה. מכיוון שהבורא כל רגע ורגע ממציא את כל הנבראים (כמ"ש ביסודי התורה תחילת פרק א') ויודע את כולם אין ספק שהכל לפי רצונו החופשי לגמרי, שהרי אין מאומה שיכול להגביל את רצונו, גם לא מה שהוא עצמו ברא בעבר או חוקי הטבע וההגיון ואילוצי החומר, שהרי כל רגע ורגע הוא בורא מחדש יש מאין גמור ולא ייתכן שמשהו בזה יהיה לא לפי רצונו המכוון. וממילא גם הכל בהשגחתו.

אמנם זה מושג רק בשכל הגבוה ב"וידעת היום". ברובד של "והשבות אל לבבך" כוחות הנפש הפשוטים, התינוקיים, ה"גוף", אי אפשר להשיג את זה. אפשר רק להכיר באופן גס את עיקרי הצורות שניכר בהן שהן מרצון מכוון, אבל לא את כל הפרטים. אפשר לקלוט שעיניים הן לראות, אבל השיער קשה לקלוט את הכוונה בו. גם במצוות, אפשר לקלוט שתפילין או מזוזה או ציצית מזכירות שיש לנו אדון, אבל למה דווקא לכתוב מצד זה ולא מצד זה, ולמה כך וכך תפירות דווקא ולמה דווקא ד' כנפות ודווקא צמר וכל כיו"ב, הנפש הבהמית לא יכולה לקלוט.
כך גם השגחה הנפש יכולה מהצד שלה להרגיש את ההשגחה רק בבני אדם ורק כשהם בעצמם דבקים בבורא, ויש דברים רבים שלפי יכולת ההשגה שלה נראים בעיניה כיד המקרה אע"פ שוודאי מצד האמת אין מקרה כלל. עניין המקרה הוא רק דיבור חינוכי של הקב"ה שמדבר אל הילד שבאדם ומראה לו לפי כוחו שיש אפשרות שהילד ייעזב ליד המקרה ולכן עליו לשאוף לא להעזב, אע"פ שהקב"ה מציץ מן החרכים ותמיד משגיח גם כשיש הסתר פנים. לכן בספר פנימיות כמו המורה נבוכים מדבר אל הילד שבאדם ולכן כותב על ההשגחה ישר כפי שהיא נתפשת אצל הנפש שאליה מכוון דיבור התורה בלי לבאר מקודם כיצד העניין בשכל האינטלקטואלי כמו שעושה בספר היד החזקה.
כמובן יש חלקים במורה נבוכים שמצריכים מאמץ חזק של השכל האינטלקטואלי ונראים כפילוסופיה גבוהה ומדברים בעניינים גבוהים ורחוקים מנפש. אבל כל זה הוא רק כי המורה נבוכים נכתב כתפוחי זהב במשכיות כסף כמ"ש בהקדמתו, וכל הצד הפילוסופי הוא המשכיות כסף, אבךל צד התפוחי זהב הוא תמיד פשוט מאוד ומכוון לנפש הבהמית.
גם כל ספרי הקבלה שנראים בהשקפה ראשונה מורכבים ומסובכים וסתומים, אם לומדים לקרוא אותם כפונים אל הנפש הבהמית, דלתותיהם נפתחות והם נעשים מאירים ופשוטים.
והרמב"ם בח"ג פנ"א כותב כך: "ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". ומבואר שמצד הבורא אין הסתר פנים והכל ברצונו החופשי, ורק מצד האדם, מקוצר השגתו וחוסר דבקותו, יש עניין שרואים שיש יד המקרה והסתר פנים.
.
.
*
.
.
הנקודה העיקרית במחלוקת הגר"א וה"מתנגדים" עם החסידות, שהמתנגדים חששו שמצד החסידות אין הבנה כמה היסוד של ההשגה החומרית הפשוטה והגשמית והארצית האנושית ה"רגילה" והפרוזאית היא היסוד להכל, משם מתחיל הכל ועל זה בנוי הכל, ואם מהרסים אותה ומנסים לעקרה וכביכול "להתעלות" ממנה ו"לבטל" אותה, עוקרים את כל התורה לגמרי. לכן גדולי המתנגדים קידשו את העניין של לא ללבוש איצטלא דרבנן, ורבינו ירוחם האריך בזה מאוד ועשה מזה את היסוד הכי גדול בתורה ובעבודה. ואמר שהמרחק בין הרשע הכי גדול שאינו לובש איצטלא דרבנן, לבין מי שלובש איצטלא דרבנן גם אם הוא תלמיד חכם וצדיק, הוא כמו המרחק בין הארון בקודש הקודשים שבמשכן לבין צואה. כשהרשע נמשל לקוה"ק בהשוואה הזו. ואמר על רבי דניאל מובשוביץ שהוא הגדול בתלמידי הסבא, כי מי שהביט בו ראה אדם שנראה כמי שעובר מדלת לדלת למכור שרוכי נעליים, ובאמת היה כזה.  וכידוע כמה החפץ חיים חי ודיבר וחשב כ"בעל בית" וטעו בו שהוא עגלון, ולא היה נראה כרב כלל. כי הכל מתחיל מהאנושיות הבסיסית הפשוטה, ומההשגות שלה. ורק מה שנכנס לתוך זה ונטמע בזה ולא עוקר את האדם מזה, אז יש לו ערך. אבל אם האדם מנסה לעוף למעלה ומנפנף בכנפיו להתעלות להשגות והנהגות גבוהות ונעלות יותר ולהיות כאילו מלאך (וזה עניין איצטלא דרבנן, לא גאווה במובן המקובל אלא הרצון להרגיש רוחני ונבדל מחומריות האנושיות הארצית הפשוט) הוא נעקר לגמרי מהעולם ומהכל ואינו אלא בעל הזיות ודמיונות.
לכן אולי מנקודת מבט חסידית שכופרת בחובה ובחשיבות של הצמצום של ההשגה האנושית ומנסה לחנך כל אדם לעצום עיניים מהראייה שיש בעולם לפי ההשגה האנושית הבסיסית טבע ומקרה והסתר פנים, יש קושי בהבנת דברי הרמב"ם האלה.
באותו קונטרס של ר' א"מ מביא שם בעמ' 35 בהערה 10 שאדמו"ר האמצעי של חב"ד שדבריו של הרמב"ם דיברו על השגחה פנימית, בעוד השגחה חיצונית שייכת לכל הדומם צומח חי מדבר.
לא ראיתי את הדברים בפנים ואני מדבר כאן רק לפי מה שהובא, עניין עיגולים ויושר יש בו הרבה מאוד צדדים ועניינים, אבל יש בו גם את העניין ש'עיגולים' או 'אור מקיף' הוא מה שאדם משיג לא באופן ישר שנוגע בו ממש אלא מסביב ו'יושר' הוא דיבור של הבורא, או השגה בעולם (שזה היינו הך) מה שפוגע ממש באדם ומכוון ישר אליו ונוגע ממש בו. ולפי זה הם הם הדברים שכתבתי.
לא למדתי הרבה חסידות, למדתי בעיקר בתולדות יעקב יוסף וקצת בספרים אחרים, ובהם ראיתי שהעניין שדיברתי בו גם הם אומרים. ונראה שהמחלוקת של המתנגדים היתה לא על עצם תוכן דבריהם של חלק מגדולי החסידות, והרי רבים מהם היו גם בעלי הלכה עצומים מאוד ושולחן ערוך הרב הוא ספר הלכה חשוב ולמדני מאוד ומובא במשנה ברורה. אלא על ההשפעה של זה על הציבור הרחב וגם אם החרימו והתנגדו לגדולים עצמם זה היה כי חשו מהשפעתם על הציבור הרחב ולא בגלל עצם מה שכתבו בספריהם.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בדברי המורה נבוכים בעניין השגחה פרטית. במחלוקת בין החסידים והמתנגדים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s