שמיעת דברי תורה, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

לגבי מה שכתבת על הרוגוצ'ובר שלא היה מחוייב בלימודו לדעת אחרונים והרבה פעמים גם ראשונים,
הבאתי את המשנה למלך, ובעצם את התרומת הדשן שהובא בו, לא כדי לומר שהרוגוצ'ובר היה משועבד ללמוד כמוהו ולקבלו כסמכות, אלא רק כי אני לא בתוך הסוגיא וזה הראה לי שיש מקום למהלך שחשבתי והוא לא נסתר ממשהו פשוט שאולי לא הבחנתי בו.
גם החזון איש ורבי חיים מבריסק למדו בעצמם ולא היו משועבדים לדברי שום קדמון.
יש מקום שהחזו"א חולק הלכה למעשה על רמב"ם שלחן ערוך מגן אברהם ומשנה ברורה במקום שהם אומרים לא לברך והוא אומר לברך ואפילו לא חשש לדעתם לעשות מזה ספק ברכות להקל.
מסופר על החזו"א ששאלו אותו הלכה, והוא התנצל שהוא פוסק להם לפי המשנה ברורה ולא לפי דעת עצמו כי הוא לא מונח כעת בעיון אותה סוגיא.
ותמהו מה רע בלפסוק לפי המשנ"ב והשיב שזה כמו לאכול מקופסת שימורים (ואוסיף גם כמו לשמוע מוזיקה מהקלטה ולא מאדם חי שמנגן).
העניין בזה שדברי תורה הם כמו פטיש יפוצץ סלע ושבעים פנים לתורה שאותו דבר תורה חכם אחד ישמע בו טהור וחכם אחר ישמע בו טמא ואלה ואלה דברי אלוהים חיים.
כי כל דיבור הרי מתפרש לפי אזניו של השומע, וכל אחד שומע בו לפי מה שהוא.
יוצא שהשומע מצטרף לקביעת מה הדבר תורה אומר. רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך.
ע"ז י"ט: אמר רבא: לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (תהילים א, ב). ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'.
אחרי שהוא למד זו כבר תורה שלו ונקראת על שמו, כי הוא שמע אותה לפי אוזניו ומה שהוא ובזה קבע מה היא אומרת.

זה קצת כמו שכששומעים יצירה מנוגנת גם המלחין שכתב את האותיות וגם הנגן שקורא אותן לפי ליבו שניהם שותפים להעמדת הדבר החי שאומר משהו לשומע, ושם גם השומע עצמו משתתף בפרשנותו שנעשית בשמיעה שלו המיוחדת לו.
התורה היא דיבור עם הקב"ה, והדיבור קורה עכשיו ולי אישית, הוא חי.

'אשר אנכי מצוך היום'.
רש'י: 'לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (=מצוה כתובה מאת המלך) ישנה שאין אדם סופנה (=מעריכה) אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה'.

"היום הזה ה ' אלקיך מצוך גו'"
רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
"היום הזה נהייתָ לעם"
רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת עמו בברית".
כל דור הוא בחינה אחרת, והוא כמו גוף אחד, ולפי מה שהוא כך דברי התורה מתפרשים באזניו באופן אחר מה שהתפרשו בדורות קודמים. ולכל דור יש פוסק הדור, משה רבינו של הדור שנותן לאותו דור את התורה מחדש לפי עניינו של אותו דור שיהיה דיבור חי ישר אליהם לפי מה שהם ולא כמו טקסט עתיק היסטורי.
חוקרי המקרא מצאו הרבה מקבילות בכתבים של עמים עתיקים אחרים מהזמן ההוא, ולפעמים ניכר שמה שנמצא בכתבים של העמים ההם היה לפני התורה. הרבה עניינים תרבותיים דתיים חברתיים אמוניים פולחניים חוקיים ופולקלוריסטיים שהיו נפוצים בעמי האזור באותו זמן יש להם הדים בתורה.
הקב"ה דיבר עם אותם אנשים ששמעו לו, הוא דיבר איתם בשפתם, אחרת זה לא דיבור.
שפה זה לא רק מילים, לכל מילה בשפה יש מטען תרבותי ופסיכולוגי ואסוציאטיבי גדול שנקבע לפי התרבות של אותו זמן.
אנחנו שומעים במילה "חופש" הרבה דברים שהכניסו לתוכה מרטין לותר קינג וג'ון לנון ואחרים (ג'ון לנון ותרבות הרוק גם שינו לגמרי את משמעות המילה אהבה, מה שהביא את החזו"א לומר שמה שהם קוראים לו אהבה אנחנו קוראים לו כרת), היטלר שינה את מה שאנחנו שומעים במילה לאומיות, נציונליזם, והיו צריכים להבדיל בין לאומיות ללאומנות כדי לנסות לנקות את המילה לאומיות. הנצרות שינתה לגמרי את משמעות המילים חטא וכפרה ואשמה, הציונות שינתה את מה שאנחנו שומעים במילה ישראל וישראליות והתיישבות, הפמיניזם שינה המון מושגים בשפה כגון בעל ואשה ומשפחה ועוד עד שהוצרכו למילים חדשות כמו זוגיות ומיניות ופטריארכליות, פרויד שינה לגמרי את מובן המילים נפש ויצר ודחף ותודעה ומודעות וחלום, וכיו"ב לאין מספר בכל דבר.
כל דבר עמוק ונוגע לחיים מושפע בהכרח מאקזיסטנציאליזם וניטשה ופרויד ודוסטוייבסקי ועוד הרבה, כל חשיבה לוגית מושפעת בהכרח משפינוזה וקאנט ורבים אחרים, כל דבר רגשי מושפע בהכרח ממסורות של רומנטיקה ומהבלוז והמוזיקה הפופולרית והספרים והפרסומות וכו' וכו'. גם אם איננו מודעים לזה כלל, מוחנו נשטף מכלים שניים ושלישיים בכל אינטראקציה שלנו עם כל אדם ומטמיע בנו את כל זה בלי שנבחין.
אם הקב"ה היה נותן תורה היום הוא היה מכניס את כל זה לדבריו, כמו שהכניס לדבריו את המטענים וההקשרים התרבותיים של שומעיו בזמן מתן תורה, כי אין טעם לדבר עם מישהו בהתעלמות מהשפה שלו והמטענים שהוא שומע במילים וכל ההקשרים התרבותיים שקובעים את מה ששומעים במילים.
לכן כדי שהתורה תהיה דיאלוג אמיתי וחי ונוגע ואקטואלי ואישי שממש פוגע בחיים עצמם שלנו ולא איזה מחקר היסטורי בטקסטים עתיקים וסתומים, צריך לומר אותה מחדש לפי הדור שלנו.

ב-1904 כתב פרנץ קפקא לידידו אוסקר פולאק: "לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנחנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו?… ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו".

התורה צריכה להיות ספר כזה ולא מושא למחקר ופענוח של עתיקות.
החזו"א מדבר בכמה מקומות על כך שהשכל הוא המלאך המקשר ביננו לבורא. לכ מוכרחים להשתמש בו. הוא מתנצל על כך שהוא חולק על ראשונים בטענה "ליבי אנסני". שכלו וליבו אנסו אותו לומר כך. ככה הוא רואה.
הסבא מקעלם אמר שעדיף שאדם ישתמש בשכלו ויטעה מאשר שישמע לדברי אחרים ויצדק. וכמו ילד ששואל למה התרנגול לא מקבל עונש כשהוא מנקר מהעוגה והילד כן מקבל. וענו שלתרנגול אין שכל. ועדיף לא להיות תרנגול אע"פ שזה גורר עונשים.
לכן השמיעה של התורה כדיבור חי עם הבורא, שקורה עכשיו, שאני כעת בהר סיני וכעת השמיים נפתחים וכעת יש קבלת התורה, כל זה הוא רק אם אני לומד את העניין לפי שכלי שלי.
הרב וולבה אמר שהיום יש רק דוקטורים לתורה ולא אברכים.
מסדרים את כל השיטות ומנתחים מי אמר מה בדיוק. אבל לא מבררים מה אני אומר מול העניין הנלמד. כיחיד, כבודד, אני בעצמי לבדי.
ואם יש לי משהו לומר בסוגיא והוא ברור לי ושואלים אותי מה ההלכה אני חייב לפסוק לפי דעת עצמי. אם מישהו לא סומך עלי הוא מוזמן לשאול מישהו אחר או לפסוק לפי המשנה ברורה.
אמנם זה תלוי בכח. לשום אדם בדורות האחרונים אין כח ללמוד פסוק בלי חז"ל ולא משנה בלי גמרא ולא גמרא בלי ראשון, כגון רש"י או רמב"ם.
אפשר כמובן ללמוד, אבל לגעת במילים עד שמתוך מישוש בשר המילים החי תצמח מעצמה שמיעה חיה שפולחת את הלב ומבקעת תהומות ומשנה את החיים באופן קיומי בסיסי, זה לא יקרה כשמדובר על לימוד הלכתי. זה יכול לקרות כשמדובר על שמיעה ספרותית לירית, על פאתוס של מילים. אבל בלמדנות הלכתית פסוק או משנה או קטע גמרא בלי ראשון אין להם ידית אחיזה ואפשר לפרש אותם בכל דרך שנרצה והכל יהיה רק הלבשה חיצונית של הרעיונות שלנו לתוך המילים.
מסופר על רבי ברוך בער בעל הברכת שמואל שהיה בועידה חשובה שנקבצו אליה גדולי רבנים מכל אירופה.  ודנו שם בדברים עמוקים של הרשב"א והתפתח משא ומתן זה אומר בכה וזה אומר בכה, ורק רבי ברוך בער שתק. ושאלו אותו מה דעתו והשיב, הרשב"א אינו פוטבול שאפשר לגלגל אותו לכאן לכאן. אני צריך להיות חולה על רשב"א כזה במשך שבועיים עד שאוכל לומר משהו עליו. לימוד כזה לא ייתכן אלא רק אם לומדים את הגמרא דרך עיניו של ראשון אחד לפחות. אחרת זה רחוק מכדי שנוכל באמת לגעת.
ויש כאלה שבלי אחרון אחד לפחות, כגון רבי חיים או רוגוצ'ובר או חזו"א או כל אחד מה שמדבר אל ליבו, כי היסוד הגדול כאן הוא אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אין להם כח לגעת בדברים וגם זה בסדר גמור ואין בו שום גריעותא כל זמן שמשתמשים באחרון כדי לנסות לגעת בעצמי ממש ולהגיע שתהיה לי דעה משלי, לא חשוב כמה קטנה ומצומצמת ורעועה ושגויה תהיה, ולא סתם מקטלגים מה כל אחד אמר.
יש שיטת לימוד חדשה שמסתכלת בגמרא על שכבות הטקסט ולומדת כל שכבה כמקור בפני עצמו. כי בגמרא משוקעים קטעים מכל מיני תקופות והם עברו עריכה שמצד אחד ציטטה אותם אבל גם רצתה לאחד אותם לטקסט קוהורנטי לפי דעת העורך, ולמי שאמר את המקורות הקדומים היו לפעמים דעות אחרות משל העורך ואפשר להתחקות אחרי זה.
שמעתי על זה מיוני.
אמנם לדעתי צדקה המסורת הלמדנית שלא הלכה בנתיב הזה, זה מעניין וחשוב כמחקר, אבל מי שרוצה לשמוע תורה כדי להחיות את נפשו ולדבוק בבוראו ולילך בנתיב חייו בדרך אמת, לא יוכל לשמוע משם מה שיחיה את נפשו. גם הרי תורת העורך של הגמרא לא פחות אמיתית מתורת קודמיו, היא לפי דורו ושורש נשמתו שהיו מאוחרים יותר וגבוהים פחות ולכן נגישים לנו יותר, ודי בזה עבורנו. וכך גם אם לומדים תורה מאחרון כלשהו, אין בתורת אותו אחרון פחות חיבור לבורא ואור תורה ממה שיש בדברי תנאים ואמוראים. זה רק מתורגם לדורות אחרונים והתרגום הוא רק יתרון. וזה גם מצומצם אבל סוד הצמצום הוא שזה הופך את ההתגלות ליותר נגישה וניתנת לנגיעה, וכל מה שיש בגדול יש גם בקטן.
אני כשלעצמי מנסה להסתכל על הדברים רק מתוך הגמרא וראשון אחד, לרוב רש"י או רמב"ם. אבל לפעמים הכל סתום לי ואין לי פתח מוצא להתחיל לגעת בשום דבר שמדבר אלי ומאיר לי. ואז אני קורא במפרשים עד שמשהו מתחוור ואני יכול משם להמשיך בעצמי.
לפעמים גם אחרי שהתחוורו דברים לפי ראשון אחד, זה מאיר להבין היטב שיטת ראשון אחר וההשוואה ביניהם שופכת אור על שיטותיהם ועל הסוגיא עצמה, ואז אני נגרר ללמוד ראשונים נוספים מלבד רש"י או רמב"ם ולפעמים גם אחרונים. אחרונים הרבה פעמים עוזרים לתת ניסוח יפה של צדדי חקירה שכבר עמדתי עליה ואז גם הם שימושיים כדי להסביר. נוח לי גם לעטוף דברים שחשבתי במובאות ממפרשים שונים, זה מתקבל יותר באזני השומע ומעטר את הדברים בלוויית חן , אבל זה לא עיקר הלימוד.
זה כבר מסביר היטב למה הרוגצ'ובר ואחרים ניגשו למקור הכי בסיסי שהיה בכוחם ולמדו ישר ממנו ולא התעסקו בדעות של מי שלמד אחר כך.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הלכה, יהדות, שמיעת דברי תורה, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s