סוד התנועה והזמן – המשך והעמקה.

בעולם שאין בו שום תנועה כלל, אין שום שינוי. אי אפשר שיהיה שינוי כלשהו לולא תנועה כלשהי.
בעולם כזה המושג זמן הוא חסר משמעות, אין שום הבדל אם נאמר שקיים עניין זמן או לא, ובעצם הנכון יהיה  לומר שאין כלל זמן בעולם כזה. כי כשאין שינוי אין לפני ואחרי. העבר תמיד זהה להווה והוא תמיד זהה לעתיד וכשרואים את ההווה רואים באותה מידה גם את העבר והעתיד. ההווה הוא הוא גם עבר ועתיד ואין כאן כלל עניינים נפרדים וממילא אין זמן.
רואים שאם בטלה התנועה בטל הזמן.
כעת נראה שאם יש את מושג התנועה כבר יש הכל ולא נשאר מקום למושג הזמן. ונמצא שיש רק "תנועה" ואין "זמן".

.
אם ישנה התנועה ממילא זה מכריח שיש מה שאנו מכנים זמן.
כל תנועה יש בה ממילא לפני ואחרי. מה שהיה לפני התנועה ומה שיש אחריה והם מציאות שונה.
לתנועה יש מהירות שאין צורך במושג של זמן כדי להגדיר ולמדוד אותה.
אם שני גופים נעו מנקודה א' במרחב לנקודה ב', הגוף שהגיע ראשון לנקודה ב' נע מהר יותר. אם כשהגוף הראשון היה בנקודה ב' כשהגוף השני היה בחצי המרחק מנקודה א' לב' זה אומר שמהירותו של הגוף הראשון כפולה.
תנועה חוזרת על עצמה אפשר לספור את חזרותיה. אפשר לספור את סיבובי כדור הארץ סביב עצמו ואז יש לנו ימים. כל שעון הוא ספירה של תנועות שחוזרות על עצמן.
המילה "זמן" בשימושה בשפה המודרנית היא בדייה. אין דבר כזה (בלשון המקרא פירושה קביעת פגישה, וכעין זה גם "עת" ו"מועד"). אם היה זמן לא היתה לנו שום דרך למדוד אותו, ייתכן שהיום הזמן זרם יותר לאט ואז גם סיבוב כדור הארץ סביב עצמו היה איטי יותר וכך גם כל השעונים ואין שום דרך להבחין בזה.
יש רק תנועה. אם גוף נע מנקודה א' לנקודה ב' במרחב, אחרי שיצא מנקודה א' המציאות בי הוא בנקודה א' עברה וזה העבר. הנקודה בה הוא נמצא זה ההווה, והמציאות שתהיה אם התנועה תתמשך זה העתיד.
.
לתאר את הזמן כקואורדינטה נוספת לשלושת קאורדינטות המרחב זו טעות.
הכל בעולם נע בלי עצירה. קואורדינטת הזמן פירושה שנעצור בדמיון את כל התנועות שבעולם כמו שעוצרים סרט, נעשה מפה של כל הדברים שיש בעולם באיזה קואורדינטות מרחב כל דבר נמצא, כעת ניתן להם לנוע ואחרי שנייה שוב נעצור בדמיון את כל התנועות. העולם כעת שונה.  נמפה שוב את מיקום כל הדברים איפה מיקומם במרחב, וכן הלאה. אם נסדר את כל המפות האלה שנייה אחרי שנייה (או פרק זמן הכי קטן שניתן לחשוב עליו) נקבל את קואורדינטת הזמן. אבל זו בדייה. איך נדע כמה זמן עבר מצילום המצב הראשון עד צילום המצב השני? נניח ששעון מתקתק וכל 'תיק' אנחנו מודדים. מניין לנו שבין ה'תיק' הראשון לשני עבר אותו זמן כמו בין ה'תיק' השני לשלישי? אין שום דרך לדעת את זה ולכייל את השעון. 'תיק' הוא רק תנועה של משהו שנע ונע בחזרה ושוב נע והשעון סופר את התנועות. אבל זה לא אומר שעבר אותו זמן בין תנועה אחת לשנייה.
אם מבינים שהמושג זמן שאנחנו מורגלים בו לא קיים, אם כן אין דרך לתאר את כל התנועות של כל הדברים על ציר אחד. אין גם שום דרך למדוד מהירויות ולהשוות אותה.
המושג מהירות גם הוא לא קיים. רק כששני גופים יוצאים ביחד מנקודה א' לב' ואחד כבר בב' והשני עוד לא שם, אפשר לומר שהראשון יותר מהיר, וכן אם המרחק בין א' לב' שווה למרחק בין ג' לד', וגוף ראשון יצא מא' אל ב' וגוף שני יצא ביחד איתו מג' אל ד', אפשר לראות מי מהיר יותר. ומזה צמח מושג המהירות. אבל אם גוף ראשון יצא מא' וכבר הגיע לב'. וכעת גוף שני יוצא מא' ומגיע גם הוא לב', אין שום דרך לדעת מי מהם מהיר יותר. כי כדי למדוד את מהירותם צריך שעון. ושעון הוא רק תנועות של מחוגים. נניח שגוף ראשון הגיע מנקודה א' לנקודה ב' בזמן של סיבוב אחד של מחוגי השעון. לגוף שני לקח שני סיבובי מחוגי שעון כדי להגיע מא' לב'. ומזה לומדים לכאורה שהגוף השני איטי יותר. אבל אולי כשהגוף השני נע מא' לב' מחוגי השעון הסתובבו מהר יותר ממה שהסתובבו כשהשעון מדד את מהירות הגוף הראשון? מחוגי השעון הם רק תנועה ולא מדידת זמן. יש כאן רק השוואת תנועה לתנועה מסויימת אחרת ולא יותר. והשוואת תנועות אפשר לעשות רק כשהתנועות קורות במקביל. תנועה שקרתה אחרי תנועה אחרת אי אפשר לדעת מי מהם היתה מהירה יותר. וזה מבטל את מושג המהירות כפי שאנו משתמשים בו וזה מוכרח שהרי מהירות היא פונקציה של זמן, נמדדת בזמן, ואם אין זמן גם אין מהירות.
איינשטיין הוכיח ששעון שנע מהר הזמן אצלו עובר יותר לאט. התרגלנו לזה אבל זה דבר שאינו נתפס בשכל.
לפי מה שמתגלה כעת שיש רק תנועה ולא זמן, אם אי אפשר שתהיה תנועה שתשיג את תנועת האור (ששני גופים יצאו בבת אחת מנקודה א' אל נקודה ב', והגוף הראשון נע במהירות האור, אי אפשר שהגוף השני יגיע לנקודה ב' כשהגוף הראשון עוד בדרך) זה מובן היטב שגוף נע כמו שעון העומד על טיל שמתקרב למהירות האור, תנועת מחוגי השעון תלך ותואט כדי לא לעבור את מהירות האור.
העניין שאי אפשר לנוע מהר יותר מהאור אבאר אותו קצת בהמשך.
.
אצל ניוטון הזמן היה ערך שלא תלוי בשום דבר אלא היה מובן מאליו אצלו שבכל מקום ובכל מצב מעבר הזמן זהה. איינשטיין הוכיח שזה לא כך. מעבר הזמן משתנה לפי המהירות היחסית או הכבידה. לפי איינשטיין אין דבר כזה מקום שנמצא במנוחה באופן אבסולוטי. אי אפשר לחשוב על משהו שהוא באופן מוחלט לא בתנועה וביחס לכל גוף בעולם הוא ייחשב נח. אפשר לבחור באופן שרירותי בכל גוף בעולם ולומר הוא זה שנח וכל האחרים נעים ביחס אליו. ונמצא שמנוחה אינה דבר מוחלט כי אם מישהו אחר יבחר לומר שגוף אחר הוא זה שנח והשאר נעים ביחס אליו הוא לא יטעה או יצדק יותר מהראשון, כי מנוחה ותנועה הם תארים יחסיים ולא מוחלטים.
אם הזמן נע לאט יותר בגוף נע מאשר בגוף נח, ואין שום דרך להגדיר על שום גוף אם הוא נע או נח, אלא זו רק בחירה של נוחיות באיזה שם לכנות אותו, וכמו שאפשר לקרוא לו גוף א' ואפשר לקרוא לו גוף ב' לפי הנוחיות, כך אפשר לומר שהוא זה שנע או הוא זה שנח לפי הנוחיות, והרי הזמן תלוי בתנועה שהתנועה מאטה את קצב הזמן, אם כן אין בכלל דבר כזה "קצב של זמן". אם אדם נוסע במכונית הוא יכול לומר אני נע וכדור הארץ נח ואז הזמן אצלי קצבו יהיה איטי יותר מאשר אצל מי שעומד על האדמה, והוא גם באותה מידה יכול לומר אני נח וכדור הארץ נע ביחס אלי ואז הזמן אצל מי שעומד על האדמה יעבור לאט יותר. וככה בכל גוף בעולם יכול שהזמן באותו גוף איטי יותר או מהיר יותר לפי מה שנבחר לומר מי נע ומי נח, וכל העולם אינו אלא גופים נעים זה ביחס לזה ונמצא שאין בכלל קצב זמן שהוא מערכת ייחוס ואפשר למדוד אותו ולומר הזמן עובר במהירות כזו וכזו. ואם מתבוננים היטב רואים שבהכרח זה ממוטט לגמרי את מושג הזמן המוכר ומשאיר לנו רק את התנועה.
.
לכן אין זה נכון להוסיף את הזמן כקואורדינטה. הנכון הוא שיש רק שלוש קואורדינטות של אורך עומק וגובה. כל גוף מסויים שמתואר על ידי שלוש קואורדינטות אלה אפשר לתת קו עקום כמו שביל על מפה שמתאר את היסטוריית המיקומים בהם היה הגוף המסויים הזה לפני שהיה במקום שרואים אותו. לכל נקודה במפת הקואורדינטות יהיה שובל כמו פס לח שמשאיר אחריו חלזון בזחילתו.  והמפה תהיה תמיד רק תיאור של מקומות בהם היו הדברים וכבר נעו מהם. מפה המתארת את העולם באופן מלא תצטרך להיות כמו מסך של מצלמת וידאו שעליו יש נקודות נעות שמשאירות שובל אור על מסלולן.
.
(הוספה: אם יש רק אלקטרון אחד בעולם הרי אין כאן זמן. אם נוסיף עוד אלקטרון לעולם כל אחד מהם יוכל למדוד זמן לפי תנועת חברו ביחס אליו או תנועתו ביחס לחברו, איך שירצה. אבל זו טעות לשים ציר אחד לשניהם ולתאר את הזמן כציר זמן אחד לשניהם ביחד. כי לכל אחד יש את התנועה שהוא רואה מנקודת מבטו ביחס לחברו ונמצא שלכל אחד מהם יש ציר זמן נפרד משלו.
לכן ציר זמן הוא לא כלי עבודה נכון, הוא לא סרגל נכון לתפוש ולתאר בו את הדברים הוא מטעה. מוכרחים למצוא כלי עבודה אחר)
.
.
.
ספר מורה הנבוכים להרמב"ם חלק ב פרק יג:
"והוא שאשר חייב העלם ענין הזמן מהרבה מאנשי החכמה עד שערבבם ענינו, היש לו אמתות במציאות או אין אמתות לו, כגלינו"ס וזולתו, הוא היותו מקרה במקרה, כי המקרים הנמצאים בגשמים מציאות ראשונה כמראים וכטעמים הם יובנו בתחלת מחשבה ויצויירו עניניהם, ואמנם המקרים אשר נושאיהם מקרים אחרים כלהט במראה והנטיה וההקף בקו יעלם ענינם מאד, ובלבד כשיחובר אל זה שיהיה המקרה הנושא בלתי עומד על ענין אחד אך ישתנה מענין אל ענין יעלם הדבר יותר, ונקבצו בזמן שני הענינים יחד, שהוא מקרה דבק לתנועה, והתנועה מקרה למתנועע, ואין התנועה כדמות השחרות והלובן אשר הם ענין מיושב, אבל אמתת התנועה ועצמותה שלא תתיישב על ענין ואפילו כהרף עין, וזה ממה שחייב העלם ענין הזמן:.
שם בפרק י"ד:
"כי הזמן נמשך לתנועה ודבק לה ואין תנועה אלא בזמן ולא יושכל הזמן אלא בתנועה".
כוונתו שקשה לתפוס את עניין הזמן כי הוא מאפיין של מאפיין. למשל 'מראה לוהט', 'מראה' הוא מאפיין של גוף ו'לוהט' הוא מאפיין של המראה, כלומר מאפיין של מאפיין. וכך התנועה היא תכונה או מאפיין או תואר של הגוף אם הוא גוף נע, והזמן הוא מאפיין או תכונה של התנועה. כלומר אפשר לדבר על זמן אם אנו משתמשים בתנועה כדי למדוד מה קורה בתנועות אחרות כשהיא מתחילה, או מגיעה לתחנה מסויימת בדרכה או מסתיימת. אני יכול לומר הלכתי בבוקר כלומר אני משתמש בתנועת הסיבוב של כדור הארץ כדי לראות מה קורה בתנועה אחרת הקורה במקביל דהיינו ההליכה שלי. זה מסביר שאכן איננו יכולים לחשוב בלי להשתמש במונחי זמן כגון באותו זמן, קודם, אחרי, מהר לאט וכו'. אבל אלה מושגים משניים שמבוססים על המושג של התנועה ונגזרים ממנו ולא עומדים בפני עצמם. שהרי מאפיין איננו עומד בפני עצמו ללא הדבר שאותו הוא מאפיין.
*
ספר העיקרים (רבי יוסף אלבו 1380-1444) מאמר ב פרק יח:
"כי הזמן שיש בו תנועה יש בו קודם ומתאחר, אבל הזמן שאין בו תנועה אין בו קודם ומתאחר, ואין שם זמן משוער [= נמדד. נ. ש.], כי לא יפול השעור [המדידה] בזמן בזולת תנועה, ולא יאמר בו קודם ומתאחר אלא בהעברה ובהקל מן הלשון". כשרואים את ההקשר, הוא מדבר על האמירה שהקב"ה היה קודם לעולם ואומר שלפני העולם לא היתה תנועה ועל מצב שאין בו תנועה אין מקום לדבר על זמן ועל קודם או אחר כך והלשון "קודם" בהקשר הזה היא רק השאלת לשון להקל על הדיבור.
מגן אבות לרשב"ץ (1361-1444) על אבות פרק ה:
"ודע, כי חכמי הטבע אומרים, כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה, כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקפו ביום אחד, וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה, ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן".
.
.
*
.
גוף נע אי אפשר לתאר את מיקומו על ידי מספרים על קואורדינטות המרחב. נחשוב על מפה, על המפה יש מספרים לאורך ומספרים לרוחב. נקודה מסויימת על המפה תתואר על ידי מספר האורך שלה ומספר הרוחב שלה. אם הנקודה שעל המפה נעה, אם בתנועתה היא מגיעה למקום על המפה שמתואר במספר אורך 5 ומספר רוחב 7 [אפשר שחלק ממי שיקרא כאן הם בני תורה ולא בהכרח מושגים כמו 'קואורדינטה' מוכרים להם בשם הזה, לכן אני מסביר מהי קואורדינטה], מייד כשנכנסה למקום המתואר במספרים האלה כבר היא יצאה ממנו. היא לא עצרה בו כלל.
אם נצייר מסלול על המפה שבו הגוף עובר, הרי כשציירנו הגוף כבר לא שם שהרי הוא בתנועה והוא כבר נע הלאה.
זה מכשול שכל מי שחושב הרגיש בו ולימד את עצמו להימנע מלשים לב אליו. חושבים: הרי הגוף עבר בנקודה מסויימת זו במרחב ולכן הוא היה בה. שהרי אם זה לא נחשב שהוא היה בה אם כן הוא לא נמצא באף נקודה ואם כן אינו נמצא כלל והרי אנו רואים אותו והוא נמצא. ולכאורה לפי זה בהכרח בנועו דרך מסלול הוא היה בכל נקודה ונקודה שעל המסלול, שהרי לבסוף הוא נח ולא השתנה מאומה במידה ובאופן בה הוא 'נמצא' כשהיה נע או נח. וכמו כשהוא נח הוא נמצא בנקודה מסויימת כך גם כשהוא נע הוא נמצא באותו מובן של 'נמצא' בנקודה שבה הוא עובר אע"פ שאינו עוצר בה.
אם מתבוננים היטב רואים שאי אפשר להימלט מהקושי הזה.
.
באופן פסיכולוגי אדם מרגיש שהאדמה זה דבר נח, וכל מה שנח ביחס אליה נחשב נח וכל מה שנע ביחס אליה נחשב נע.
לפי הפיזיקה הקלסית של גלילאו וניוטון יש דבר כזה משהו נח, וביחס אליו אפשר להגדיר מה נח ומה נע. הם כבר ידעו שכדור הארץ נע אבל חשבו שאפשר להגדיר באופן מופשט, במחשבה, מקום שנחשב נח, אולי חלל ריק שהוא נח, ובו אפשר לחשוב על קואורדינטות נחות, כלומר סרגלים נחים שכביכול נמצאים בו ונחים ביחס אליו, ואז מה שנע מנקודה לנקודה אחרת על הסרגלים האלה יוגדר כנע, ומה שנח ביחס אליהם יוגדר כנח.
איינשטיין כבר עמד על כך שזה לא נכון, אין בכלל אפשרות להעלות במחשבה דבר (או מרחב או חלל) שנחשב נח ביחס לכל גוף אחר בעולם. כי כל גוף שנע אפשר לומר שהוא זה שנח וכל השאר נעים ביחס אליו. ואי אפשר לחשוב על חלל ריק שנח באופן מוחלט כי חלל ריק זה לא משהו שאפשר לייחס לו תנועה או מנוחה שהרי הוא לא-כלום.
אם אין שום דבר שהוא לא נע ביחס למשהו, אז אי אפשר בכלל שתהיינה קואורדינטות של אורך גובה ועומק, כלומר סרגלים הקובעים מיקומו של גוף לפי המספר שעל הסרגל. יש בוודאי קואורדינטות מקומיות יחסיות, אפשר לצייר על כדור הארץ רשת קווי אורך ורוחב ולתת מספר לכל קו ואז להגדיר מיקום של כל עצם על כדור הארץ לפי המספרים האלה. ככה עובדת מפה והרי היא קיימת ואפשר להשתמש בה בהצלחה. אבל זה רק יחסי. אם נשאל איפה באמת העצם נמצא, שהרי כדור הארץ נע בתמידיות, ומערכת השמש נעה והגלקסיה נעה וכן הלאה, ובעצם איפה בתוך כל זה נגדיר את מיקומו של עצם מסויים. השאה הזו בנייה על הנחה סמוייה כאילו כל החלל הריק האינסופי שהכל בתוכו הוא כמו תיבה שקופה שאפשר לצייר על דפנותיה סרגלים שביחס אליהם נוכל לומר "באמת" העצם נמצא כאן.
אבל זו טעות פסיכולוגית הנובעת מכך שאנחנו רגילים לתחושה שהאדמה שתחת רגלינו קבועה ויציבה ואפשר להגדיר ביחס אליה איפה באמת עצם נמצא. למשל אם עצם נמצא בתוך מזוודה שנופלת ממדף ברכבת שנוסעת בתוך מטוס נוכל לומר לפי הקואורדינטות של כדור הארץ שלמרות שביחס למזוודה לרכבת ולמטוס הגוף נמצא בכל מיני מיקומים שקשה לברר אותם, אם יש לנו את הקואורדינטות שלו ביחס לאדמה אנו יודעים איפה "באמת" הוא נמצא.
אבל מבחינה לוגית המחשבה הזו מוטעית. החלל הריק אינו תיבה קבועה שאפשר לדמיין לה דפנות ולומר שהן מערכת ייחוס שביחס אליה אפשר למקם גוף כלשהו "באמת". זה כבר איינשטיין אמר וזה פשוט.
נמצא שכמו שאין "זמן" גם אין דבר כזה "מקום". זמן הוא רק השוואה של תנועה אחת לחברתה ואינו דבר מוחלט, וכך גם מקום. אי יכול לומר מקומי ביחס לכדור הארץ הוא כא וכאן, ומקומו של כדור הארץ ביחס למשהו אחר הוא כאן וכאן וכך לאינסוף, כי גם אם העולם אינסופי הרי הכל נע בתמידות ואי אפשר למדוד מהירות וממילא גם לא את התנועה ואפשר לייחס מקום של גוף א' לפי ב' אבל אפשר גם ההיפך.
אם למשל היה בעולם רק אלקטרון אחד, והיינו שואלים "היכן הוא"? לא היתה שום תשובה אפשרית לשאלה כזו. יותר מכך השאלה היתה אסורה מבחינה לוגית כי אין דבר כזה "היכן".
אם אותו אלקטרון היה חכם והיה מנסה לנסח מדע פיזיקה והיה משתמש בקואורדינטות של מרחב למדוד מיקום, בוודאי היינו חושבים שהפיזיקה שלו שגויה. אי אפשר למדוד מיקומו ביחס אל עצמו, ואין שום דבר אחר מדוד ביחס אליו.
הפיזיקה הזו שאין בה מושג של הגדרת מקום וקואורדינטות של מרחב אין שום סיבה נכונה לשנות אותה גם אם יתווסף לעולם אלקטרון שני וכן הלאה.
יוצא שאותו אלקטרון לא יוכל לומר שהוא נמצא בחלל או מרחב תלת מימדי של אורך גובה ועומק, כי כשאין שום מערכת ייחוס למדוד ביחס אליה אורך וכו' ממילא אין שום משמעות למושג הזה והוא בטל. וכך גם כשיש בעולם הרבה אלקטרונים ופרוטונים וכו' לא השתנה כלום ועדיין אין זה נכון לומר שהמרחב שבו קיים העולם הזה הוא תלת מימדי.
התרגלנו למושגים ורך גובה ועומק כי נדמה לנו שהאדמה קבועה במקום אחד וביחס אליה ניתן למדוד אורך גובה ועומק.  אבל אחרי שאנו יודעים שהכל נע בתמידות הרי ביחס לדבר שנע אי אפשר למדוד אורך גובה ועומק, כי עד שתמדוד כבר הוא נע. ביחס לגוף שנע באותה תנועה כמוני, כמו למשל אני והקרקע עליה אני עומד, אני יכול למדוד אורך גובה ועומק אבל זה לא אומר שאלה מושגים מוחלטים ושהם נכונים למרחב, שהרי איננו יכולים להגדיר את התנועה השותפת שלי ושל הקרקע ביחס לגופים אחרים כי הכל יחסי ואין שום דבר קבוע במוחלט.
.
גם לגבי הזמן כך הוא. בספר הפיזיקה שיהגה אותו אלקטרון אסור שיהיה מושג של זמן ובוודאי לא קואורדינטת זמן, כי אין לו שום דרך לדעת כמה זמן עבר ממתי עד מתי, וממילא מושג הזמן בטל לגמרי. ואם נוסיף עוד אלקטרון בעולם הפיזיקה של הזמן לא תשתנה.
.
עלה בידנו שקואורדינטות המגדירות מרחב או חלל או מקום נכונות רק ככלי שימושי למפות וכיו"ב אבל מבחינה מדעית או פילוסופית או לוגית הן שקר וצריך לבטלן מעולם המחשבה.
.
.
אם אין מרחב ואין זמן ואין שום קואורדינטות שמגדירות את הימצאותו של גוף אז מה כן יש? מה בכלל יוגדר מעתה להיות 'נמצא'?
מה ש'קיים', ש'יש', ש'נמצא', הוא התנועה ותו לא.
ספר חובות הלבבות שער ב – שער הבחינה פרק ה:
"וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, הענין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיננו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע, אשר ישיגוהו החושים. ולולי התנועה, לא היתה נגמרת הוית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן הפילוסופים: רוח הטבעים התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמתתה ורוחניותה, ותדע, כי היא מפלאי החכמה האלהית ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך, כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהם והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה, תפקד עצמך בכל תנועה שתנוע, וזכר הקשר אשר קשרך הבורא בו והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו ותמסר לדינו ורצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב, כמ"ש הכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנו."
.
של"ה (רבי ישעיהו ב"ר אברהם הלוי הורוויץ נולד בפרג בערך בשנת 1560) מסכת חולין פרק תורה אור:
"והכתר השביעי היה מוציא לפועל בדמות הציור והתבנית ההיא על ידי היכלותיו הנבראות…
והנה כשיהיה צירוף וגלגול אותיות של כתר שביעי לא נתחדש שום תבנית גופיי אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים בסוד זכר ונקיבה."
ביאור לשונו: יש שש ספירות לפי הקבלה, שבהן העולם היה אידיאה מופשטת בלי שהיתה לו מציאות ממשית, וכל אחת מהן תורמת לבחינה מסויימת של אותה אידיאה. במדרש בראשית רבה קראו לזה תוכנית אדריכלית. שרטוט על הנייר בלבד בלי מציאות ממשית בחומר ולבנים. הן נקראת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד.
יש ספירה שביעית שהוא מכנה אותה כתר שביעי, והיא הנקראת 'מלכות', שעניינה הוא לא לשנות מאומה בתוכנית האדריכלית ולא לתרום לה שום בחינה, אלא רק לבצע אותה בדייקנות בחומר ולבנים. לתת לה מציאות ממשית חומרית. היא מה שנותן לדברים מסה, מציאות חומרית.
והוא אומר שמה שאותה ספירת מלכות עושה הוא רק לחדש לדברים תנועה, ולא שום תבנית גופיית. כי המציאות הממשית, הקונקרטית, החומרית, זו שהיא מושא למדע הפיזיקה, היא אך ורק תנועה ותו לא.
.
*
.
והעיקר הגדול בזה וסוד העניין הוא מה שכתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק ב פרק ל:
"ואשר חייב שיאמר רוח אלהים, בעבור ששמה מתנועעת ר"ל מרחפת, ותנועת הרוח לעולם מיוחסת לשם, ורוח נסע מאת ה', נשפת ברוחך, ויהפך ה' רוח ים, וזה הרבה."
.
*
.
אם מצליחים להרגיל את השכל לתפישה שאין מרחב וזמן ואין סרגלים ומטרים ומהירות ושעונים, כל הפרדוקסים של תורת היחסות הפרטית נעלמים. יש רק הנחה שתנועת האור אי אפשר לנח אותה בתחרות ריצה, ובהמשך אבאר שזה לא מקרי ויש לזה הסבר, ומעתה הכל מובן בפשטות רבה.
הפרדוקס של תורת הקוונטים איך חלקיק נע ביחס לגוף אחר בשני מסלולים שונים באותה תנועה עצמה, עדיין נשאר פרדוקס, וכבר דיברתי עליו ברשימות הקודמות הסמוכות (מהרשימה הנקראת "אדם חי חלק שלישי" והלאה. היא נמצאת כמה רשימות אחורה).
הלוגיקה שגוף לא יכול להימצא בבת אחת בשני מקומות, או יותר נכון לנוע בבת אחת בשני מסלולים, נכונה גם אם מודדים זמן ומיקום רק ביחס לגוף אחר כלשהו שמניחים שרירותית שהוא נחשב נח ביחס לחלקיק, ואין צורך במושגי מרחב וזמן מוחלטים. ולכן עדיין בשלב זה יש כאן פרדוקס. אמנם בהמשך ההסבר מהי תנועה הוא ייפתר.
*
.
*
.
*
מכאן ואילך שומה על הפיזיקאים להמשיך בבניית מדע הפיזיקה ללא מרחב תלת מימדי וללא זמן. ייתכן ואפשר להגיע להתקדמות בדרך זו.
(הערה מאוחרת לכתיבת הדברים:
כעת קראתי שוב את הפרק בספרו של איינשטיין על תורת היחסות הפרטית והכללית, העוסק בקואורדינטות גאוסיות (חלק שני מסעיף 25 עד 29). אינני בטוח שהבנתי כראוי את דבריו שם. הוא כותב בעמ' 62 (במהדורה העברית הוצ' מאגנס):
"ברצף מרחב-זמן הארבע-מימדי אנו מיישמים, באופן שרירותי, קואורדינטות גאוסיות. לכל נקודה (אירוע) ברצף נשייך ארבעה מספרים (קואורדינטות) X1, X2, X3, X4,  שאין להם כל משמעות פיזיקלית ישירה, הם משמשים רק להענקת מספרים לנקודות ברצף, באופן חד משמעי אך שרירותי.
הקורא עלול לחשוב שתיאוא כזה של העולם אינו מספק. מה משמעות הדבר שאני מייחס לאירוע את הקואורדינטות המסויימות X1, X2, X3, X4, אם לקואורדינטות האלה עצמן אין כל משמעות?
… (עיין שם כל קשר הדברים)
הקביעות היחידות לגבי הנקודות הללו שיכולות לטעון לממשות פיזיקלית הן למעשה קביעות לגבי מפגשים בין הנקודות.
לאחר מחשבה מעמיקה, יסכים הקורא ללא ספק, שמפגשים אלה הם למעשה ההבחנות היחידות בעלות אופי מרחב זמני שניפגש בהן בקביעות פיזיקליות".
ושם בעמ' 64 כותב:
"אולם בשדות כבידה לא ייתכנו גופים קשיחים בעלי בעלי תכונות אויקלידיות. ולכן גוף הייחוס הקשיח הדמיוני אינו ישים עוד בתורת היחסות הכללית. גם קצב השעונים מושפע משדות הכבידה, כך שהגדרת זמן פיזיקלית ישירות באמצעות שעונים אינה סבירה באותה מידה שהיא אפשרית בתורת היחסות הפרטית.
לכן משתמשים בגופי ייחוס בלתי קשיחים שלא רק יכולים לנוע בתנועה כלשהי אלא כאלה שגם צורתם עשויה להשתנות באופן כלשהו תוך כדי תנועה. להגדרת הזמן משמשים שעונים בעלי חוק התקדמות שרירותי שאנו צריכים לתאר לעצמנו כי הם קבועים בנקודות שונות בגוף הייחוס הבלתי קשיח.
גוף הייחוס הבלתי קשיח הזה, שלא בלי הצדקה ניתן לכנותו "רכיכת ייחוס", שקול, בעיקרו של דבר, למערכת קואורדינטות גאוסית ארבע-מימדית שרירותית."
נראה מזה, ולאור שאר הדברים שכתב שם,  אם הבנתי נכון, שהוא כבר עמד בעצמו על מה שחשבתי בעניין הקואורדינטות.)
.
.
אני אינני פיזיקאי ולא רוצה להיות, וגם לו הייתי רוצה אין לי את הכלים הנדרשים לכך, לכן לא אנסה לעמול בכיוון הזה.
מבחינתי מכאן אשתמש בעניין של אידיאה במובן האריסטוטלי כדי להמשיך בהסבר העניין. כיוון שמדע הפיזיקה לא מקבל את זה (והרי אם יקבל יהפוך למטאפיזיקה ויכרות את הענף עליו הוא יושב) כאן דרכינו יפרדו.
.
*
.
ברשימות הקודמות ובפרט בזו הקודמת הסמוכה ובתגובה שכתבתי שם כהמשך לגוף המאמר, ביארתי קצת את העניין של צורה (אידיאה) וחומר, ושל התלבשות צורה בחומר.
כשאידיאה מתלבשת בחומר, היא בהכרח מניע אותו. למשל בזרע של אילן מקושרת האידיאה של צורת האילן. כשנטמן הזרע באדמה בתנאים מתאימים האידיאה הולכת ומתלבשת בו. היא מניעה את מה שבזרע, מניעה מים וחומרי תזונה ובונה אילן שלם.
כשאידיאה מתלבשת באידיאה נמוכה יותר שהיא בבחינת חומר ביחס אליה, כמו למשל כשאידיאת האחדות מתלבשת באידיאת הנדיבות הנמוכה יותר ממנה ומתגשמת בה (כמו שביארתי ברשימה הקודמת בתגובה שם), היא מתלבשת ומתחברת בה בחיבור קבוע ויציב ונצחי שלא ניתן לפירוד.
לעומת זאת כשההתלבשות מגיעה לחומר הכי נמוך, הגשמי, שיש לו מסה, שאין משהו שנחשב בבחינת חומר ביחס אליו אלא הוא סוף התחתון של המדרגות, אז ההתלבשות אינה יציבה וקבועה אלא הדרגתית עולה לשיא דועכת וחולפת.
.
"מציאות" היא התלבשות הצורות בחומר. הבורא לא ברא נבראים כמו שנגר עושה כסא, שאחרי שהנגר השלים את הכסא, הכסא קיים בפני עצמו וכבר אינו צריך לנגר ואם יבטל הנגר יישאר הכסא ואין אמיתת מציאותו של הכסא נופלת מאמיתת מציאותו של הנגר.
לעומ זאת אם נר יוצר קרני אור (אני מדבר כאן לפי התפיסה הפשוטה האנושית בלי פיזיקה) הרי הקרניים צריכות שהנר כל הזמן ייצור אותן, ואם בטל הנר מייד בטלו קרני האור ונחשך החדר (שוב, בלי פיזיקה שאומרת שלא בטלו קרני האור, זה רק משל וציור). זה נקרא שאמיתת מציאותן של קרני האור אינה דומה לאמיתת מציאותו של הנר אלא פחותה ממנה.
זה ביאור לשון הרמב"ם (יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק א):
"הלכה א
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
הלכה ב
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ג
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הלכה ד
הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.
הלכה ה
המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף".
לנמצאים אין מציאות גמורה משלהם, הם כל הזמן במצב ביניים בין הוויה וכליון.
להיות נמצא פירושו להיות מלובש בחומר גמור שיש לו מסה. לכן האידיאות לא מתלבשות בחומר התלבשות קבועה שמחברת אותן איתו לאחד נצחי ויציב לעד, אלא הן כל הזמן במצב ביניים בין להיות ממומשות (מוגשמות, מלובשות, מזווגות) בחומר, לבין מצב שהן נפרדות ממנו. זה המחזור הבלתי פוסק של לידה, צמיחה, הגעה לשיא, ומייד קמילה, הזדקנות, מוות ולידה מחדש וכן הלאה.
בגלל שאין חיבור קבע ונח בין האידאות לחומר, התלבשות של אידיאה בחומר פירושה תנועה. האידיאה מניעה את החומר בהתאם לצורה של האידיאה, והתנועה הזו עצמה לבסוף מפרידה אותו מהאידיאה והוא מת והתנועה מביאה חומר חדש ללידה מחדש וכן הלאה. כמו שסופת הוריקן היא משל לאידיאה שמציירת צורת מערבולת בחומר של הים, האידיאה נחשבת שהתלבשה בחומר כי אם מסתכלים בו רואים את צורת המערבולת שמשתקפת כאספקלריא בחומר של הים, ועניין ההתלבשות הוא כדי לגלות את צורת האידיאות על ידי שלובשות גוף חומרי והרי נתגלתה הצורה. אבל עדיין החומר של מי הים נע והתנועה עצמה היא היא ההתלבשות כי התנועה היא היא שמציירת את צורת המערבולת שהיא התגלמות האידיאה והתגלמותה והתלבשותה ויציאתה אל הפועל ותכליתה. וזה מה שנקרא 'יש' ו'מציאות'. יש הוא שהצורה הגנוזה באידיאה הצטיירה בחומר. ותנועה מציירת אותה כמו שרוח מציירת בגלים או בחול על ידי שמניעה אותם.
אידיאת 'אדם', צורה של אדם, לא מתלבשת בחומר בשרי באופן קבוע שיוצר אדם נצחי בצורתו המושלמת והמלאה בלי שינוי. אלא היא כל הזמן מניעה חומר, מניעה את הזרע לביצית, מניעה את הדם בחבל הטבור ואת העובר לגדול, מניעה את הלידה ואת הגדילה ושוב את הזקנה והמוות והלידה מחדש. וכשמסתכלים על התנועה בכל המשכה רואים בה ציור אדם במלוא שלמותו ותפארתו. יוצא שמציאות אדם, היותו 'יש' בעולם החומרי בשם 'אדם', בצורת 'אדם', היא אותה התנועה שבה מניעה האידאה את הבשר ללא הרף.
יוצא שמציאותו של אדם אינה אלא תנועה וכך מציאותם של כל הדברים בעולם.
כעת תאיר לשונו של השל"ה:
"לא נתחדש שום תבנית גופיי אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים בסוד זכר ונקיבה".
זכר ונקבה היינו צורה וחומר. אם מבינים עניין צורה וחומר מבינים ש'מציאות' ו'תנועה' הם מילים בעלות אותו מובן ממש.
וכן:
ספר מורה הנבוכים חלק ב הקדמה
"החמישית היא שכל התנועה שנוי ויציאה מן הכח אל הפועל".
וכן:
ספר מלמד התלמידים פרשת נח (רבי יעקב ב"ר אבא מרי אנטולי חי סביב שנת 1200 רבו המובהק היה חותנו המתרגם הנודע ר' שמואל אבן תבון. ספרו נחשב מאוד בזמנו, והוא הובא בספרי הגות והלכה שנתחברו בדורות שאחריו):
"ויתכן לומר כי זה לפי שהמציאות החמרי נמשך לתנועה ולזמן והתנועה והזמן נמצאים יחד לא ימצא האחד בלתי האחד עמו ולפיכך הניחו השם הזה ["עולם"] על שניהם והוא מורה על תמידות ונצחות". [הוא דן שם מה פירוש המילה "עולם". וכאן מציע שפירושה של המילה עולם הוא תנועה וזמן, והמילה עולם מורה על תמידות ונצחות של המציאות החומרית כי אופן הקיום של המציאות החומרית הוא בתנועה וזמן. כשמסתכלים על אדם אחד הוא לא נצחי ותמידי כפרט, אבל אם מסתכלים על כל משך התנועה הנצחית שאידיאת 'אדם' מניעה את החומר ללידה בגרות מוות ושוב לידה, אם כן דווקא בתנועה מוצאים את הנצחיות של גילוי אידיאת 'אדם' בחומר.
.
.
*
.
.
ברשימה הקודמת ואולי גם בכמה הקודמות לה הבאתי יותר בביאור שהאידיאות מתחילות מהאידיאה הכי גבוהה, והיא מתלבשת באידיאה נמוכה ממנה שהיא בבחינת חומר ביחס אליה וככה מדרגות רבות מאוד שמתפצלות לענפים ומשפחות, עד ההתלבשות הסופית בחומר הכי נמוך בסולם זה, והוא החומר בעל המסה.
שם גם כתבתי שהזמן הוא תהליך התלבשות האידיאות. האידיאות מתלבשות באידיאות הנמוכות מהן מייד, אבל בחומר הממשי בעל המסה זה לא קורה מייד. יש קושי והתנגדות החומר וההתלבשות היא מעט מעט ואינה נשלמת ונגמרת אלא לובשת ופושטת צורה חליפות, ולכן אפשר לראות כאן תנועה ומהלך זמן. העבר הוא מה שכבר התלבש והעתיד הוא מה שעתיד להתלבש והזמן נמדד בכמה כבר התלבש וכמה עוד לא. וזה מעגלי כמובן כי מה שהתלבש פושט את צורתו אחר כך וחוזר שוב על אותו מעגל, וזה העניין של מעגל הזמן שכל מועדי השנה חוזרים במעגל.
תהליך ההתלבשות הזו הוא תנועה, והזמן הוא רק לספור את התנועות, כלשון הרשב"ץ שהבאתי: "כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה". ולכן מה שאני כותב כאן עולה בקנה אחד עם מה שכתבתי שם.
.
.
ספר העיקרים מאמר ב פרק יט:
"כי השנוי תנועה ויציאה מן הכח אל הפעל".
.
ספר תפארת ישראל פרק מ (המהר"ל מפראג):
"שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה".
.
.
האידיאה הראשונה והכי גבוהה מאלה שהתלבשו בחומר היא האור.
"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". זה הנברא הראשון.
ככל שאידיאה גבוהה יותר יש בה יותר כח חיים. הצורה ביחס לחומר הם כמו זכר ונקבה וההתלבשות היא זיווג, וככל שהאידיאה גבוהה יותר תשוקת הזיווג חזקה יותר וההתלבשות עזה יותר ומכניעה יותר את התנגדות החומר. אידיאת האור מניעה את החומר בצורה הדקה ביותר, היא לא מניעה חומר גס אלא דק ביותר, פוטונים, אנרגיה.
לכן התנועה שאידיאת האור מניעה את החומר היא התנועה החזקה והעזה ביותר האפשרית וההתנגדות לה היא הקלה ביותר ולכן אין שום תנועה אחרת יכולה להשיג אותה ולהגיע למחוז החפץ לפניה.
לפי המכניקה הקלסית יש חוק צירוף תנועות. אם אדם נמצא על רכבת שנעה צפונה (במהירות 50 קמ"ש), והוא הולך על הרכבת לכיוון צפון (במהירות 4 קמ"ש), מהירותו ביחס למי שעומד על הרציף תהיה המהירות של הרכבת בתוספת מהירות ההליכה (54 קמ"ש).
אם אותו אדם ידליק פנס ויאיר לכיוון צפון, מהירות קרן האור אמורה להיות מהירות האור ובנוסף לה מהירות הרכבת. ולכאורה זה לא סותר לדברינו.
אמנם זה כן סותר, כי אין דבר כזה מהירות כמו שכתבתי מקודם, וממילא גם לא חוק הצטרפות מהירויות. יש רק התלבשות אידאות בחומר. כשאדם הולך לכיווון צפון בתוך רכבת שנעה צפונה, יש כאן התלבשות בחומר של אידיאת אדם הולך בתוך רכבת. זה אידיאה בפני עצמה ולא צירוף של נסיעת הרכבת לחוד והליכת האדם לחוד. צירופים כגון אלה קורים בעולמות העליונים של האידיאות המופשטות. כל דבר קורה אך ורק שם. כאן, בעולם הזה, החומרי, הממשי, יש רק התממשות של מה שקורה שם למעלה ותו לא. שום שינוי ובכלל זה שום צירוף לא קורה כאן.
לכן כבר בעולמות העליונים היתה האידיאה של אדם ההולך בתוך רכבת, ומשם היא נחתה להתלבש כאן בחומר. וזו אידיאה אחת בפני עצמה של אדם ההולך בתוך רכבת והיא מניעה את החומר במהירות של 54 קמ"ש. ורכבת לבד זו אידיאה אחרת והליכת אדם לבד זו אידיאה אחרת.
לכן אדם שמדליק פנס ומאיר לכיוון צפון על רכבת הנוסעת צפונה זה לא צירוף של מהירות האור ומהירות הרכבת, אלא זו אידיאה של אדם המדליק פנס ברכבת, והאידיאה הזו אינה גבוהה יותר מהאידיאה של אור בפני עצמו בלי רכבת, ולכן אינה מתלבשת בחומר בקלות ובחוסר התנגדות יותר ממנה, ולכן לא תניע את החומר מהר יותר ממנה.
הגילוי של איינשטיין שמהירות האור היא קבועה לגבי כל דבר בלי תלות איך אותו דבר נע באיזו מהירות ולאיזה כיוון, וגם מי שרץ לכיוון האור וגם מי שבורח ממנו וגם מי שמסתכל עליו מהצד, שלושתם יראו את תנועתו באותה מהירות, הוא מאוד מאוד לא מתקבל בשכל. לכאורה מובן מאליו שכל העצמים הנעים יתנהגו באופן שווה ואין שום הגיון למה האור יהיה שונה מכל גוף אחר שנע ויתנהג בצורה שסותרת לגמרי את המכניקה הקלסית ואת השכל הישר. לפי דברינו אפשר למצוא מעט טעם ומנוחה לתבונה בעניין הזה, אם כי עדיין כל זה רק כטיפה מהים ממה שיש להבין בזה והרוב הוא סודות עמוקים שאי אפשר לבארם בכתב, וכל מה שאני יכול לשער שאפשר להבין בזה הוא הרבה פחות מטיפה מהים ביחס למה שאפשר לבני אדם נבונים להבין בזה עוד, וכל מה שביכולת אנוש להשיג בזה היא רק אפס קצהו כמובן ולא נמסר כולו וגם לא רובו לבני אדם.
.
*
.
וכעת מה ימתקו דברי החובת הלבבות וכל מילה בדבריו תאיר:
ספר חובות הלבבות שער ב – שער הבחינה פרק ה:
"וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, הענין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיננו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע, אשר ישיגוהו החושים. ולולי התנועה, לא היתה נגמרת הוית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן הפילוסופים: רוח הטבעים התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמתתה ורוחניותה, ותדע, כי היא מפלאי החכמה האלהית ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך, כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהם והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה, תפקד עצמך בכל תנועה שתנוע, וזכר הקשר אשר קשרך הבורא בו והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו ותמסר לדינו ורצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב, כמ"ש הכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנו."
התנועה דבקה לכל מחובר כי היא היא החיבור עצמו בין הצורה לחומר. והתנועה היא גמר הווית הדברים הנמצאים. והיא גילוי בלתי אמצעי של הבורא והיותו ממציא את הנמצאים כל רגע ורגע ונושאם כאומן על זרועותיו וכגמול עלי אמו.
.
*
.
בעניין הקוונטים.
הנה למה היה צריך לומר "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". היה יכול לומר שאלוהים ברא את האור או סתם שהיה אור וממילא מובן מאליו שאלוהים ברא אותו כמו את כל הדברים וזו אריכות מיותרת לכאורה.
אלא הפירוש הוא שאלוהים אמר אמירה. אמירה לנבראים. זו אמירה של אהבה בה הוא מגלה את עצמו, מספר את עצמו לנבראיו, נותן עצמו להם. בזוהר נאמר שהמילה "אנכי" המופיעה בתחילת עשרת הדברות היא ראשי תיבות: אנא נפשאי כתיבת יהיבת. ובתרגום: אני את עצמי כתבתי נתתי.
הבורא הוא כזה שאמירתו היא מציאות ועולם. הוא מדבר בצורות. נאמר בתלמוד "אין צייר כאלוהינו". הכל הוא ציורים שלו והוא מדבר באמצעות העולם באותה שפה שצייר מדבר דרך ציוריו. (ובספרים אמיתיים הוא מדבר בשפה שסופר מדבר אל קוראיו.)
הוא דיבר אל נבראיו על ידי שצייר להם אור ובזה ביטא את ליבו כלפיהם. לכן עצם העניין הוא ויאמר אלוהים יהי אור. מה שנהיה אור זה לא עצם הנושא של הפסוק.
דיבור נאמר לשומעים. צייר בעצם היה רוצה שציורו יהיה קיים רק כשמישהו מסתכל בו. כשאף אחד לא מסתכל קיומו של הציור מיותר ולמה לקיים משהו מיותר. רק שהצייר משועבד לחוקי טבע המכריחים אותו ליצור ציור שיהיה קיים בלי תלות במסתכל. הקב"ה לא משועבד לשום דבר ולכן כיוון שקיום של דבר שאין מי שיודע על קיומו הוא מיותר הוא אינו קיים אלא רק כשיודעים על קיומו.
אם יודעים על קיומו רק בשכל אפשר שיהיה קיים בשני אופנים בעת ובעונה אחת, או בשני מקומות, כי עדיין אין מי ששומע כחוויה אנושית פשוטה חושית שהיא תכלית הדיבור. ורק כשרואים ממש את האור הוא לובש מקום אחד ואופן אחד כדי שיוכל השומע לשמוע דרך חוויית חושים אנושית ולהרגיש את האור מתוק וטוב לעיניים ולברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, וזה אי אפשר אם האור הוא במצב של סופרפוזיציה שאינו מבורר איפה הוא. והארכתי יותר בעניין הזה ברשימות הקודמות.
"ויהי אור" הכוונה שכבר התחדשה המציאות והאידיאה שיהיה מי שישמע את הדיבור הזה ומכח שיהיה שומע הוא לבש מציאות. אולי מציאות שיש בה כמה אופנים שונים ואפשר גם סותרים שיתממשו לאופן מבורר לפי שמיעת השומע ונמצא שגם השומע משתתף בבריאה ומשלים אותה. וכל דברי כאן הם רמזים קצרים מאוד למבין מדעתו ולא הרצאת דברים על בוריים.
("דבר" הוא מלשון "דיבור". "חפץ" הוא מלשון רצון. "יש" הוא כמו בפסוק בראשית כג ח ( אברהם לבני חת ):" וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי כו'").
.
.
.
*
.
.
.
רמזים, ותחזית לגבי עתיד הפיזיקה.
.
מעט רמזים בראשי פרקים.
כח הכבידה הוא גילוי של האחדות כמו האבנים שרצו שיעקב יניח את ראשו עליהם והתאחדו לאבן אחת.
הוא מצד נקבה. האחדות היא האידיאה הגבוהה ביותר ולכן היא הכרחית בטבעו של כל חומר, היא היא אידיאת האור והיא היא אידיאת התנועה. לכן יש זהות בין כבידה לתאוצה לפי היחסות הכללית, ואמור להיות גם קשר לאור.
הכח החשמלי הוא כח של זכר ונקבה. המינוס הוא הזכר והפלוס הוא הנקבה. זכר היינו צורה ונקבה היינו חומר.
הרמב"ן בתחילת בראשית כתב:
"ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן:
ודע, כי השמים וכל אשר בהם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם."
שמיים הם זכר, צורה, וארץ היא נקבה, חומר.
והשל"ה שהבאתי לעיל כתב:
"והנה כשיהיה צירוף וגלגול אותיות של כתר שביעי לא נתחדש שום תבנית גופיי אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים בסוד זכר ונקיבה".
חומר וצורה, זכר ונקבה, הוא בשורש תחילת האצילות הראשונה.
נאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה".
המעשה הוא עולם העשייה, החומר הגשמי. בסופו, אם חוקרים עד תכלית חומריותו, עד תמצית עומק סוף עניין חומריות החומר, זהו "סוף מעשה" משם מגיעים אל "מחשבה תחילה". ההשגה הכי גבוהה ומופשטת של תחילת אצילות הבריאה מראשיתה מצמצום אור אינסוף. וזהו צורה וחומר – זכר ונקבה. אהבה.
כל המציאות החומרית בעומקה אינה אלא מטענים חשמליים. המטענים הקושרים את האלקטרון לפרוטון ובקשר זה מהווים את המציאות החומרית. כל המכניקה בבחינה מיקרוסקופית עד החלקיקים הכי קטנים היא עניין של מטענים וכוחות חשמליים. שהם פלוס ומינוס, זכר ונקבה.
.
העולם הזה הוא עולם הנסיון ויש בו חושך ושקר כדי שנעמוד בנסיון ונזכה לשכר.
החושך והשקר מונעים את התגלות המציאות האמיתית בחווייה החושית הרגילה של אדם פשוט. לכן בעולם הרגיל שולטת מכניקת ניוטון ושולטים שקרים כמו שעונים וסרגלים וחומר מוצק. אבל החושך הוא רק ברמה של התפישה הפשוטה כי לרובד הזה באדם מכוון הבורא והארכתי בכמה מקומות על עניין הנפש הבהמית.
אפשר להציץ בהתבוננות על עולמות עליונים של אידיאות טהורות ומשם לראות אור, ואז הנסיון הוא להביאו עד מקום חיי הנפש הבהמית.
ועוד הצצה במקום שהנפש הבהמית לא רואה הוא הבחינה המיקרוסקופית על העולם בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. ושם גם רואים על ידי מטעני החשמל את עניין זכר ונקבה וחומר וצורה ועל ידי תורת הקוונטים את היות הבריאה מציאות של דיבור.
לכן אני צופה שככל שיגלו יותר לגבי החלקיקים וכיו"ב התמיהה רק תגדל והפיזיקאים לא יגיעו לעולם לתיאוריה אחידה שתאחד ותסביר ברור את כל חוקי הפיזיקה אלא להיפך, ככל שיחקרו כך יתרחקו מבהירות וסדר והגיון.
 הדיבור של הקב"ה הא לבני אדם לפי ההשגה האנושית הפשוטה של כל אדם פשוט בכל תקופה לפי חוויתו האנושית הנפשית.
בחוויה הזו הדיבור, המציאות והעולם, מסתיר את כח החשמל שהוא גילוי שמשקף עולמות עליונים יותר מהעולם החומרי של החושך והנסיון.
הכבידה היא גילוי בעולם החומרי, לעיני כל אדם פשוט. היא מגלה את האחדות היסודית שבעולם בדרך שמתאימה לראייה של עולם המעשה.
לכן היא אינה יכולה להתאים לדרך ההסתכלות העמוקה יותר שהיא מעבר לדרך הראייה של אדם פשוט. זו הסיבה שאי אפשר להתאים את הגרביטציה לתורת הקוונטים (וגם הנסיון להסביר אותה לפי תורת היחסות ככח מדומה שנובע מעיקום המרחב (או מתאוצה) אינו עומד במבחן כמו שכתבתי ברשימה הקודמת) ולמודל הסטנדרטי, ולדעתי למרות שמתאמצים מאוד ובטוחים שזה יגיע, לדעתי זה לא יגיע.
.
.
.
.
.
.
==============
==============
המקורות שהבאתי בציטוטים יותר ארוכים כדי לראות את הקשר הדברים:
 של"ה מסכת חולין פרק תורה אור
 והכתר השביעי היה מוציא לפועל בדמות הציור והתבנית ההיא על ידי היכלותיו הנבראות, וההיכלות על ידי מדריגות אחרות הקרויות חול. והיו לוקחים תבנית כל הגלמים ומתלבשים בצורות, בין קדושות וטהורות בין בלתי קדושות וטהורות, בין של איסור והיתר, וכל (צדיק וצדיק) [צורה וצורה] היה כלול מי"ב אלכסונות (של אלכסונים) של נקבה לילה, ושל זכר יום, והנקודה שתופיע להיות יום יש נקודה אחרת כנגדה והיא לילה ונעוץ זה בזה.
והנה כשיהיה צירוף וגלגול אותיות של כתר שביעי לא נתחדש שום תבנית גופיי אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים בסוד זכר ונקיבה. והנה בשאר הששה גלגולים חדשה המדריגה השביעית כל מה שלמטה ממנה, לפי שהיתה שליח מהמדריגות של מעלה ממנה לזאת המדריגה בצירוף פלוני, וכל המדריגות כלולות במדריגה ההיא וכן לכולם. והיא מושכת מעצמה נקודות ושלהביות בסוד הבריאה ראויות שיתלבשו בהם צורות פנימיות מכח המסור לה מהכתרים של מעלה,
*
ספר האמונות והדעות מאמר א
וכאשר בארתי ההקדמה הזאת, אומר, כי אלהינו יתברך ויתעלה הודיענו כי כל הדברים מחודשים, והוא חדשם לא מדבר כמו שאמר (בראשית א' א') בראשית ברא אלהים וגו'. ואומר עוד (ישעיה מ"ד כ"ד) אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי וגומ'. ואמת זה אצלנו באותות ובמופתים וקבלנוהו. ואחרי כן עיינתי בענין הזה, היתאמת בעיון כאשר התאמת בנבואה? ומצאתיו כן מפנים רבים.
והראיה הרביעית מהזמן. והוא שידעתי כי הזמנים שלשה חולף ועומד ועתיד; ואף על פי שהעומד פחות מכל עתה, שמתי העתה כנקודה. ואמרתי אם יהיה האדם משתדל במחשבתו לעלות מהנקודה הזאת למעלה, לא יתכן לו זה בעבור שהזמן אין לו תכלית, ומה שאין לו תכלית לא תעלה בו המחשבה למעלה ותעבור בו. העלה עצמה תמנע שתלך בו ההויה למטה ותעבור בו עד שתגיע אצלנו. ואם לא תגיע ההויה אלינו לא נהיה. ויהיה הדבר מחוייב שאנחנו המון ההוים אינם הוים והנמצאים אינם נמצאים. וכאשר מצאתי עצמי נמצא, ידעתי כי ההויה עברה על הזמן עד שהגיעה אלי. ולולי שיש לזמן תכלית לא היתה ההויה עוברת בו, והיתה דעתי (בזמן) גם כן בזמן העתיד, כאשר היתה דעתי בחולף בלא עכוב. ומצאתי הכתוב אומר כמו זה בזמן הרחוק (איוב ל"ו כ"ה) כל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק; ואמר (שם ל"ו ג') אשא דעי למרחוק. והגיעני על אחד מהמכחשים, ממי שפגע זולתי מהמאמינים שטען על הראיה הזאת, ואמר היתכן שיעבור האדם מה שאין לו תכלית לחלקיו בהליכה? כי כל מיל שילך אותו האדם או אמה, ויעלה אותו על מחשבתו, נמצאהו מתחלק לחלקים שאין להם תכלית. ומקצת המאמינים הוצרך להודות בחלק שאינו מתחלק. וקצתם הודה בטפר"ה; פירוש הוא הדלוג מלמטה למעלה. וקצתם הודה בנפילת חלקים רבים על חלקים. והשתכלתי בטענה הזאת ומצאתיה נבהלה, מפני שחלוק הדבר לאין תכלית אינו נופל כי אם במחשבה, ולא יתכן שיפול בפועל, מפני שהוא דק מנפול הפעל עליו או החלוק. ואם הזמן החולף עברה אותו ההויה במחשבה לא בפעל, הוא בעיני דומה הטענה הזאת, ואם ההויה עברה בזמן בפעל עד שהגיע אליו, תהיה זאת הטענה אינה שוברת טענותינו מפני שהיא במחשבה –
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק יג
כל נמצא מלבד הבורא ית', השם המציאו אחר ההעדר הגמור ושהשם ית' לבדו נמצא ולא דבר בלעדיו, לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואחר כן המציא כל אלה הנמצאות כפי מה שהם ברצונו וחפצו לא מדבר, ושהזמן עצמו ג"כ מכלל הנבראים, כי הזמן נמשך אחר התנועה, והתנועה מקרה במתנועע, והמתנועע ההוא בעצמו אשר הזמן נמשך אחר תנועתו מחודש והיה אחר שלא היה, ושזה אשר יאמר היה הבורא קודם שיברא העולם, אשר תורה מלת היה על זמן, וכן כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאותו קודם בריאת העולם המשך אין תכלית לו, כל זה שער זמן או דמות זמן לא אמתת זמן, כי הזמן מקרה בלא ספק, והוא אצלנו מכלל המקרים הנבראים, כשחרות וכלובן, ואף על פי שאינו ממין האיכות אלא שהוא בכלל מקרה דבק לתנועה, כמו שהתבאר למי שהבין דברי אריסט"ו בבאור הזמן ואמתת מציאותו. ונבאר הנה ענין (ג"ח ענינו) ואף על פי שאינו מכונת מה שאנחנו בו אלא שהוא מועיל בו, והוא שאשר חייב העלם ענין הזמן מהרבה מאנשי החכמה עד שערבבם ענינו, היש לו אמתות במציאות או אין אמתות לו, כגלינו"ס וזולתו, הוא היותו מקרה במקרה, כי המקרים הנמצאים בגשמים מציאות ראשונה כמראים וכטעמים הם יובנו בתחלת מחשבה ויצויירו עניניהם, ואמנם המקרים אשר נושאיהם מקרים אחרים כלהט במראה והנטיה וההקף בקו יעלם ענינם מאד, ובלבד כשיחובר אל זה שיהיה המקרה הנושא בלתי עומד על ענין אחד אך ישתנה מענין אל ענין יעלם הדבר יותר, ונקבצו בזמן שני הענינים יחד, שהוא מקרה דבק לתנועה, והתנועה מקרה למתנועע, ואין התנועה כדמות השחרות והלובן אשר הם ענין מיושב, אבל אמתת התנועה ועצמותה שלא תתיישב על ענין ואפילו כהרף עין, וזה ממה שחייב העלם ענין הזמן, והכונה שהוא אצלנו דבר נברא מתהוה כשאר המקרים והעצמים הנושאים למקרים ההם, ולזה לא תהיה המצאת הבורא לעולם בהתחלה זמנית כי הזמן מכלל הנבראים, והתבונן זה הענין מאד בעבור שלא תתחייב התשובות אשר אין לנטות מהן למי שיסכל זה, כי כשתקיים זמן קודם העולם תחוייב להאמין הקדמות, כי הזמן מקרה וא"א לו מבלתי נושא, ויתחייב מציאות דבר קודם מציאות זה העולם הנמצא עתה, ומזה הוא הבריחה, וזו היא אחת הדיעות, והוא יסוד תורת משה רבינו בלי ספק, והוא שנית ליסוד היחוד, לא יעלה בדעתך זולת זה, ואברהם אבינו ע"ה התחיל לגלות זה הדעת אשר הביאו אליו העיון, ולזה היה קורא בשם אל עולם, וכבר הראה זה הדעת באמרו קונה שמים וארץ:
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק עג
ההקדמה השלישית הוא אמרם שהזמן מחובר מעתות, רוצים בזה שהם זמנים רבים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדותם, וזאת ההקדמה ג"כ הכרחית להם מפני ההקדמה הראשונה, וזה שהם ראו בלא ספק מופתי אריסט"ו אשר הביא ראיה בהם, שהדרך, והזמן, והתנועה המקומית, שלשתם שוים במציאות, ר"ל שערך קצתם אל קצתם ערך אחד הוא, ובהחלק אחד מהם יחלק האחר על ערכו. וידענו בהכרח שאם היה הזמן נדבק ויקבל החלוקה אל לא תכלית, יתחייב בהכרח שיתחלק החלק אשר שמוהו בלתי מתחלק. וכן כשתשים הדרך מדבקת, יתחייב בהכרח התחלק העתה מן הזמן אשר הושם בלתי מתחלק, כמו שבאר אריסט"ו בספר הנקרא השמע הטבעי, ולזה חייבו שהדרך בלתי מתדבק, אבל מחובר מחלקים אליהם תכלה החלוקה, וכן הזמן יגיע אל עתות לא יקבלו החלוקה, והמשל בו שהשעה האחת אל דרך המשל ששים דקים, והדק ששים שניים, והשניי ששים שלשיים, ויגיע באחרונה הענין אצלם אל החלקים, אם עשיריים על דרך משל או יותר דקים מהם, לא יחלקו כלל ולא יקבלו החלוקה, כמו הדרך, הנה שב הזמן א"כ בעל הנחה וסדר, ולא יאמתו מהות הזמן כל עיקר. ובדין להם זה, שאם מהירי הפילוסופים כבר בלבלם ענין הזמן, וקצתם לא השכילו ענינו, עד שגאלינו"ס אמר שהוא ענין אלהי לא תושג אמתתו, כל שכן אלה אשר לא יביטו לטבע דבר מן הדברים.
ספר מורה הנבוכים חלק ב הקדמה
החמישית היא שכל התנועה שנוי ויציאה מן הכח אל הפועל:
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק יד
 ואומר כי אריסט"ו יאמר כי התנועה לא הווה ולא נפסדת, ר"ל המוחלטת, שהוא אמר אם התנועה התחדשה וכל מתחדש תקדם לו תנועה והוא צאתו לפעל והתחדשו אחר שלא היה, תהיה התנועה אם כן נמצאת, והיא התנועה אשר בה נמצאה התנועה האחרונה, אם כן התנועה הראשונה קדומה בהכרח או ילך הענין אל לא תכלית, ולפי זה השורש יאמר גם כן כי הזמן לא הוה ולא נפסד, כי הזמן נמשך לתנועה ודבק לה ואין תנועה אלא בזמן ולא יושכל הזמן אלא בתנועה, כמו שהתבאר במופת. זאת דרך לו יחייב בה קדמות העולם:
ספר מלמד התלמידים פרשת נח
 ויתכן לומר כי זה לפי שהמציאות החמרי נמשך לתנועה ולזמן והתנועה והזמן נמצאים יחד לא ימצא האחד בלתי האחד עמו ולפיכך הניחו השם הזה ["עולם"] על שניהם והוא מורה על תמידות ונצחות
ספר העיקרים מאמר ב פרק יח
וזה אף אם היה הזמן הוא המשך הבלתי משוער המדומה במחשבה, שהוא נמצא תמיד קודם בריאת העולם ואחר העדרו, אלא שלא היה באותו המשך הסדר הנראה מצד תנועת הגלגל, אחר שלא היה הגלגל מתנועע ולא נמצא. וזהו דעת רבותינו ז"ל שהמשך הוא הזמן בשלוח, כי הם יקראו הזמן המשוער או הנספר בתנועת הגלגל סדר זמנים לא זמן סתם, ויהיה הזמן לפי זה שני מינים, ממנו נספר ומשוער בתנועת הגלגל, ויפול בו הקודם והמתאחר והשוה והבלתי שוה, וממנו בלתי נספר ומשוער והוא המשך שהיה קודם מציאות הגלגל שלא יפול עליו השוה והבלתי שוה, והוא אשר קרא הרמב"ם ז"ל דמות זמן בפרק י"ג משני, וזה המין אפשר שיהיה נצחי, והמתהוה או המתחדש הוא סדר הזמן לא הזמן, ובזה הדרך יסתלקו כל הספקות והמבוכות שיש במהות הזמן אם הוא הוה בזמן אם לאו, כי אף על פי שהזמן לא יתחדש ולא יתהוה, מכל מקום סדר הזמן כבר יהיה בזמן.
וגם מה שספקו על העתה [= ההווה נ.ש.] בשאמרו כי העתה הוא אשר יחלוק בין הזמן הקודם מן המתאחר, וכבר יהיה זמן קודם לעתה הראשון, ויתחייב שיהיה הזמן והגלגל נצחי, איננו ממה שיקשה לפי זה הדרך, כי הזמן שיש בו תנועה יש בו קודם ומתאחר, אבל הזמן שאין בו תנועה אין בו קודם ומתאחר, ואין שם זמן משוער, כי לא יפול השעור בזמן בזולת תנועה, ולא יאמר בו קודם ומתאחר אלא בהעברה ובהקל מן הלשון, כמו שיאמר שאין חוץ לעולם לא ריקות ולא מלוי, ואם יש שם חוץ בהכרח יש שם ריקות או מלוי, אלא שמלת חוץ נאמר בהעברה ובהקל מן הלשון, וכן קודם ומתאחר הנאמר על המשך המדומה קודם בריאת העולם.
ובעבור כי הבנת דבר זה קשה איך יצוייר שיכלה העולם אל דבר שאינו לא ריקות ולא מלוי, וכן איך יצוייר משך קודם בריאת עולם בלי קודם ומתאחר כמו שהוא בסדר הזמן הנמצא היום, על כן אמרו רבותינו ז"ל לא ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, כי מה למעלה ומה למטה ירמוז על מה שהוא חוץ לעולם, ומה לפנים ומה לאחור ירמוז על המשך שהוא קודם בריאת העולם ואחר העדרו, ויאמר שלא ישאל אם יפול בו קודם ומתאחר אם לאו.
ואל תקשה עלי מאמר רבי יהודה בר' סימון שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן (בראשית רבה פרשה ב'), שיראה מדבריו אם שדעתו היה שהגלגל קדום כדעת אריסטו, אם שהמשך הבלתי משוער נקרא סדר זמנים, שאין הדבר כן, אלא שלפי שהמובן מן הפסוקים הוא שלא היה סדר היום והלילה נמצא עד היום הרביעי שנתלו בו המאורות, אמר כי מיום הראשון שנברא הגלגל היה מתנועע והיה נמצא סדר היום והלילה קודם יום הרביעי, ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא, ולא נזכר תליית המאורות והכוכבים ברביעי אלא לבאר שמציאותם מתנועעים בתנועות מתחלפות עד שיהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הוא כדי שימשך מהם שפע בעולם השפל בהתחלף מצב ניצוציהם מהארץ, וזהו שבאר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א' י"ז), ויתבאר לפי זה מדברי רבי יהודה ברבי סימון כי הזמן המשוער בתנועת הגלגל נקרא סדר זמנים לא זמן בשלוח, כי המשך הוא הזמן בשלוח שאין בו קודם ומתאחר ולא סדר זמנים אחר שאין בו תנועה.
ואולם אם הזמן איננו המשך המדומה אלא המשוער בתנועת הגלגל כמו שהוא דעת אריסטו, יהיה ענין הקדמות והנצחיות שהוא קודם לכל הנמצאים ולזמן הנספר בתנועת הגלגל, ויהיה הקדמות והנצחיות עם היותם מתחלפים ענינם ענין אחד, והוא שהוא נמצא קודם הזמן ואחר הזמן תמיד על ענין אחד.
ולזה שמנו שורש שאין לו התלות בזמן, כדי לכלול הקדמות והנצחיות כאחד, הן שיהיה הזמן המשך המדומה כדעת רבותינו ז"ל או הנספר בתנועת הגלגל כדעת אריסטו. וכן נמצא הכתוב בכל מקום שיתאר השם יתברך בשהוא ראשון יתארהו בשהוא אחרון, לרמוז שיש לו תואר אחד מורה על שניהם והוא שאין לו התלות עם הזמן, אמר ישעיה כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (ישעיהו מ"ד ו'), רצה לומר אין בכל הנמצאים מי שיתואר בשהוא ראשון והוא אחרון זולתי, כי כל הנמצאים מבלעדי יקדם להם או יתאחר להם הזמן ולזה הם אפשרי המציאות, אבל אני אחר שאין לי התלות בזמן אינני אפשר המציאות אבל מחוייב המציאות, ולזה סיים ומבלעדי אין אלהים, כלומר אין בכל הנמצאים מי שיהיה מחוייב המציאות, רוצה לומר יכול על הכל, זולתי, כי אין בהם מי שיפול עליו שם ראשון ואחרון מבלעדי, ובעבור כן יתבאר כי אני לבדי האלהים, רוצה לומר מחוייב המציאות.
ספר העיקרים מאמר ב פרק יט
וכן אי אפשר שיהיה בו בזמן זולת זמן, שאם כן היה משתנה, והוא יתברך אי אפשר שישתנה, כי השנוי תנועה ויציאה מן הכח אל הפעל, וכל תנועה בזמן, ויהיה הוא יתברך אם כן צריך אל הזמן כדי שישתנה בו, ואם ישתנה יהיה מחודש ולא קדמון, וכבר נתבאר שהוא קדמון במוחלט, ולזה יתבאר שאי אפשר שיפול עליו שום שנוי.
מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ה
ודע, כי חכמי הטבע אומרים, כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה, כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקפו ביום אחד, וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה, ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן, כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו, ידמה לו שהיום קצר, הפך החולים ואשר הם מצטערים, ידמה להם שהלילה ארוך, כמו שאמר הכתוב, 'מתי אקום ומדד ערב' [איוב ז ד]. ואמרו חז"ל בילמדנו [תנחומא מצורע פ"ו] על הכתוב שאמר בואלה שמות, 'הרבים ההם' [שמות ב כג], שהיו ימים של צער מפני הגלות. וכן בימים רבים של זבה, מפני שפורשת מבעלה. וכן בימים רבים של רעב שהיה בימי אליהו [מלכים א יח א], שלא היה אלא שנה שלמה וחודש מכאן וחודש מכאן, כמו שנזכר בירושלמי [ב"ב, יד ע"א] פרק חזקת הבתים, וקרא בו הכתוב שלש שנים, לפי שהיו ימים של צער, לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו. ומי שאינו מרגיש בתנועה, כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם, ידמה להם הזמן הארוך, זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוספים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל, שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן, כי הזמן מקרה נמשך לתנועה. וכן הזכירו חז"ל [תענית כג א] על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום, כאילו לא היה אלא שינה של לילה אחד. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה, לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום, לא רעב ללחם ולא צמא למים, וזכה לקירון עור פנים, הפך הרעב שמתכרכמין פניו, ושב אותו קירון טבעי, לא מקרה, עד יום מותו, שנאמר בו, 'לא כהתה עינו ולא נס לחה' [דברים לד ז]. ובמדרש תנחומא [כי תשא פל"ו] רמזו, שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן, וזהו שאמרו, מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה? אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב, ידע שהוא יום. וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה [פרשה מז פסקה ח]. וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים, לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה, וכיון שהוא למעלה ממנה, הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו. וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך. והשם יזכנו להיות מהם, אמן.
ספר תפארת ישראל פרק מ
שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה,
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביטול מושגי מרחב וזמן בפיזיקה, הסתכלות חדשה על יסודות הפיזיקה, חומר וצורה, סוד התנועה והזמן - המשך בהעמקה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s