על מהות הזמן – בתורה ובפיזיקה ('בכח' ו'בפועל', חומר וצורה)

לפי חז"ל (עיין בפירוש הרמב"ן על בראשית א' א'), תחילת הבריאה היתה נקודה אחת שבה היה כלול הכל. וכל מה שנברא בהמשך יצא מאותה נקודה.
בתוך אותה נקודה היה גלום כל מה שנברא אחר כך, כל מה שעתיד להיות בעולם, הוא היה בה בבחינת 'בכח'. הכל היה כאפשרות, כפוטנציאל. כל מה שיצא אל הפועל מאותה נקודה היה כבר נמצא בה מקודם.
היציאה של הפרטים אל הפועל מתוך אותה נקודה היא לא דטרמיניסטית, יש חופש של הפרטים לצאת אל הפועל כך או כך.


רש"י בראשית א':
"עֵץ פְּרִי" – שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי ולא הָעֵץ פְּרִי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.
וכן בלבנה היה אורה כאור החמה ואמרה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ונאמר לה לכי מעטי את עצמך.
אם יש חופש לחטוא בוודאי יש גם חופש לבחור בין האפשרויות המותרות.
יכול להיות חופש בחירה אינסופי בתוך אפשרויות מוגבלות. אפילו במתימטיקה בין שלוש לארבע אפשר לגלות אינסוף מספרים, פאי ו 3.333… ועוד פלאות רבות, אבל הכל מוגבל שהוא גדול משלוש וקטן מארבע.

למשל ביציאת מצרים במכת דם נאמר שמאותה כוס מים ישראל שתה מים והמצרי שתה דם. המים שבכוס לפני ששתה מהם ישראל או מצרי היו בבחינת בכח, פוטנציאל, להיות מים או דם. בלשון הרמב"ן שם זה נקרא מצב היולי. כשמצרי שתה התברר מה שבכוס להיות דם ודינו שהיה דם מאז ומעולם, וכשישראל שתה מים התברר מה שבכוס להיות מים ודינו שהיה מים מאז ומעולם (כמו שמתבאר מסוגיות התלמוד לגבי ברירה, חלוקת שותפים, תנאים, ועוד). היה תוכן ופשר ואמירה גם במצב ה'בכח' של המים לפני ששתה מהם שום אדם. האמירה היתה אהבת הטוב וכלולה בה ממילא גם שנאת הרע והן דבר אחד.
היה חופש לבני האדם לבחור האם ישתה מהכוס מצרי ואז אותה אמירה שכבר קיימת במה שבכוס תצא אל הפועל כדם, או שישתה ישראל ואז תצא אותה אמירה עצמה באופן של מים. כל רואים שיש מצד אחד חופש איך לצאת אל הפועל ומצד שני הכל כבר כלול מראש במצב ההיולי.
אם מנצלים את החופש של איך לצאת אל הפועל ליצאיה אל הפועל באופן שאינו מתאים למה שגלום במצב ההיולי בא עונש מצד הבורא לתקן את היציאה אל הפועל באופן שמעתה שוב תתאים לכוונה שהיתה גלומה במצב ההיולי.

לפי חז"ל הכל הוא כך. בראש השנה יורדת נקודה שהיא כל השנה במב היולי וכל מהלך השנה הוא התפרטות של מה שגלום באותה נקודה. בטיפת הזרע כבר נמצא האדם במצב היולי וכל חייו הוא התפרטות של זה. וכן הלאה בכל דבר.

ההתפרטות הזו היא החיים, לחיות פירושו להתפרט מבחינת 'בכח' לבחינת 'בפועל'. ההתפרטות הזו היא גם הזמן.

הנקודה ההיולית, הנקראת בלשון הקבלה ספירת חכמה, היא בבחינת נצח. היא קיימת תמיד בלי שינוי.
כל מה שחי, כלומר כל מה שקיים, נמצא באמצע התהליך של יציאה מהכח אל הפועל של אותה נקודה היולית ראשונית. כל מה שכבר יצא אל הפועל הוא פירוש של אותה נקודה היולית, כעת לגבי אותו עניין שיצא אל הפועל בדרך מסויימת דווקא  בנקודה ההיולית כבר אין אפשרויות רבות אלא רק אפשרות אחת, אותה שיצאה אל הפועל.
אחרי שמצרי שתה מהכוס כעת התברר למפרע שתמיד היה בכוס רק דם ומעולם לא היו שם מים. כמו שבחלוקת שותפין כששותף קיבל את חלקו כעת הדין מתברר למפרע שקרקע זו היתה שלו לבדו תמיד, וגם בזמן שהשדה היתה שייכת לשניהם ביחד.

כל דבר שיצא אל הפועל בדרך מסויימת מבטל את כל שאר האפשרויות הפוטנציאליות בנקודה ההיולית, וקובע שהנקודה ההיולית היא רק באופן הזה ולא בכל שאר האופנים האפשריים האחרים.

היציאה אל הפועל היא רגע ההווה. כל מה שכבר התברר ויצא אל הפועל הוא נצחי כי הוא כעת מה שיש בנקודה ההיולית שהיא נצח. לכן אנחנו זוכרים את מה שהיה. זכרון הוא תודעה, כל מה שהיה הוא נצח קבוע וקיים והזכרון הוא צפייה בו.
החיים הם היציאה אל הפועל עצמה, הבחירה עצמה. המקום שבו הנקודה ההיולית מאבדת אפשרויות שונות כי הן נקבעות לאופן אחד ששולל את כל האופנים האחרים שהיו אפשריים עד שהתברר האופן הזה. העתיד הוא סך האפשרויות שעדיין הן בכח ועוד לא יצאו אל הפועל. העתיד יכול להיות הרבה דברים וכולם קיימים רק כאפשרויות. ברגע שנבחרת אחת מהאפשרויות וממילא מייד מתבטלות כל האחרות העתיד הופך לעבר. כלומר ממצב שאי אפשר לדעת מה יש בו הוא עובר למצב שידוע מה יש בו. זה ההבדל בין עתיד לעבר. רגע היציאה אל הפועל הוא רגע ההווה, רגע החיים, שם אנחנו נמצאים כי זו עבודתנו לבחור איזו מבין האפשרויות תתממש. העבר הוא מה שכבר מימשנו וכבר הוא קבוע ואינו יכול להשתנות ואין לגביו יורת בחירה ויצירה, לכן התודעה שלו היא רק זכרון ולא תודעה חיה ובוערת כמו תודעת ההווה ששם מתרחשת הבחירה ושם היצירה של הבוחר.
.
*
.
סופרפוזיציה בלשון תורת הקוונטים היא מצב בו חלקיק נמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אבל זה מתקיים רק כשאין שום מדידה או תצפית על המקומות האלה. אם יש תצפית על מקום אחד והיא רואה שיש שם חלקיק מייד נקבע שהוא לא במקום השני ומעולם לא היה שם. ואם יש תצפית על מקום אחד והיא רואה שאין שם חלקיק מייד נקבע שהוא במקום השני ותמיד היה שם ומעולם לא היה כאן. בלשון תורת הקוונטים זה נקרא "קריסה", הסופרפוזיציה שבה החלקיק נמצא גם במקום א' וגם במקום ב' קרסה למצב שבו החלקיק הוא רק במקום אחד ולא בשני, הקריסה היא תוצאה של התצפית. היא התצפית עצמה. לצופה יכולה להיות בחירה וקביעה איך תקרוס הסופרפוזיציה.
התצפית היא ההגדרה של "הווה". לפני התצפית החלקיק היה בשני המקומות, זה מצב נצחי ובלתי משתנה כל זמן שאין תצפית. אחרי התצפית אם היא ראתה את החלקיק במקום א' מתברר עכשיו למפרע שהמצב הנצחי מאז ומעולם שהחלקיק במקום א' ולא ב'. אבל כבר אין לחלקיק הזה עתיד, הוא הפך לעבר. עתיד זה סך כל הסופרפוזציות שעדיין לא קרסו, התבררו בלשון התלמוד, למצב מסויים. העבר הוא סך כל מה שכבר קרס או התברר למצב מסויים. ההווה הוא התצפית או הקריסה.
.
*
.
בלשון דתית ההסבר הוא שהבריאה היא דיבור הקב"ה עם בני האדם. נאמר בעשרה מאמרות נברא העולם, "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים", הדיבור של הקב"ה הוא השורש של מציאות השמיים והוא המעמיד אותם והמהות שלהם.
כל דיבור מתפרש לפי השומע. אם אני אומר משפט מסויים, ראובן יבין אותו, ישמע ממנו כך, ושמעון ישמע ממנו אחרת. הדיבור שלי הוא 'בכח', הוא פוטנציאל, השמיעה שלו היא ההוצאה שלו אל הפועל.
אם דיברתי דווקא אל ראובן באופן שרק הוא יכול לשמוע, ואמרתי 'אשרי הצדיק'. ראובן יכול לשמוע תוכחה למה אינו צדיק לבכות ולחזור תשובה ולפשפש במעשיו, ויכול גם לשמוע שבח שאני משבח אותו על צדקתו ולשמוח. זו בחירה שלו. אחרי שהוא בחר נעשה למפרע שזה הדיבור שלי. אם הוא הבין לא כמו שכיוונתי, וכגון שכיוונתי להוכיח אותו שאינו צדיק והוא הבין שאני משבח אותו והתגאה, נמצא שכל הבריאה בטלה כי הבריאה כולה היא הדיבור והתבררות הדבור קובעת את מהותו למפרע ולנצח, ואם יש שקר ודיבור בטל בטלה איתו כל הבריאה, ולכן בהכרח עלי לדבר שוב ולהעמיד אותו על טעותו. זה עניין העונש שוא תיקון וגם יצירה חדשה שהחטא גורם לדיבור חדש ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם יכולים לעמוד וזדונות נעשות להם כזכויות.

ולא רק אל בני האדם הבריאה היא דיבור אלא אל כל נברא. וכמו שהבאתי דברי רש"י על האדה והלבנה שחטאו ואל שמעו.
לכן כל תצפית גם אם אין אדם שכעת צופה גורמת לקריסת הסופרפוזיציה.

*

בספרו "לחזות בתפארת" דן פרופ' אבשלום אליצור במהות הזמן לפי הפיזיקה.
ההשקפה המקובלת היום בפיזיקה היא שהזמן אינו כמו החוויה האנושית של תנועה מהעבר אל העתיד דרך ההווה.
אלא הזמן הוא עוד קואורדינטה מספרית המתארת מקומו של גוף או אירוע בעולם.
יש קואורדינטות של גובה אורך ורוחב שמספריהן ממקמים את הגוף או האירוע במרחב. כמו על מפה שלפי מספרי הקואורדינטות של אורך ורוחב ממקמים את הנקודה. וזמן הוא עוד קואורדינטה כזו שממקמים את הגוף או האירוע במספר מסויים על ציר הזמן. אבל כמו שבמפה כל הנקודות קיימות כל אחת בקואורדינטה שלה, כך כל נקודות הזמן כולן קיימות תמיד כל אחת בקואורדינטה שלה. אין אפשרות לוגית לומר שהזמן נע או עובר, כמו שברור למעיין ובספרו הוא מסביר יותר.
שם הוא דן בנושא של סימטריית הזמן ומגיע להסתכלות (בקטע שם הנקרא "מכתב לאיינשטיין הבא"), שגרמה לי להתרגשות רבה, שאולי מה שקרה במפץ הגדול קורה תמיד, לפני המפץ הגדול לא היה זמן, הזמן התחיל שם. ואולי הזמן מתחיל ומתחיל ללא הרף כמו שהתחיל שם.
זה דומה למה שברצוני לומר רק שאני מוסיף על פי הקדמונים את העניין של 'בכח' ו'בפועל' שלדעתי מוסיף הבנה בזה. בזמן המפץ הגדול הנקודה ההיולית שהכל בה 'בכח', הכל במצב של סופרפוזיציה, החלה להתפרט, לברר את הסופרפוזציות למצבים שהיתה בהם תצפית ושבהם יש רק אפשרות אחת. זה התחלת הזמן, הזמן הוא הוא ההתפרטות הזו, התצפיות. התנועה של הזמן אינה מעבר לעתיד אלא ממצב של 'בכח' מצב היולי, מצב של סופרפוזיציה ששם אין תצפית, למצב מבורר, של קריסת הסופרפוזיציה, של תצפית.  התצפית היא החיים, היא מעבר הזמן, היא השינוי בין העבר לעתיד, היא ההווה.
הזמן אינו צריך בהכרח להיות תלוי בשעון. הזמן אינו שעות ואינו פעימה קצובה של שום דבר. שעון מכל סוג אינו מודד את הזמן. יכולים להיות שעונים שונים לכל צופה כמו שאמר איינשטיין והוכח בניסויים. כי כל צופה עורך את תצפיותיו שלו, ומברר את ה'בכח' שאצלו, גורם לקריסת הסופרפוזיציות שנפלו בחלט לגרום לקריסתן, ובמקום שהוא צופה שם זה הזמן שלו.
זה כמו שני בנאים שבונים בית, אם אחד בנה שתי קומות השעה אצלו שתיים, אם השני בנה שלוש קומות השעה אצלו שלוש. וקצב הבנייה של כל אחד אינו תלוי בהכרח בקצב הבנייה של חברו. כל בחירה, כל תצפית, כל יצירה, כל בירור, הם אבן בבניין, הם השתתפות של הנברא בבריאה. בזה הנברא קובע מה תהיה הבריאה. ומה יהיה הוא ומה יהיו חייו. האדם כותב את ספר חייו. כמה אותיות שנכתבו זה כמות הזמן שעבר אצלו, כמה מהפוטנציאל הוא מימש. מעבר הזמן הוא המעבר מהפוטנציאל אל המימוש.
.
כמו שמבאר ברמב"ן שם זה שייך גם לעניין של חומר וצורה, צורה היא הפוטנציאל והיא מתממשת כשהיא מתלבשת בחומר. גנוזות בצורה אינספור אפשרויות של התגלמות בחומר וכשהיא מתלבש בחומק ושורה בו רק אחת מהן נבחרת ונקבע שכל היא הצורה וכל שאר האפשרויות מתבטלות למפרע.

.
*
.

אני מעתיק לכאן את לשונו של פרופ' אליצור מספרו בפרק מכתב אל איינשטיין הבא:
"התמונה של מרחב-זמן מתפשט מתיישבת בצורה מעניינת עם הרעיון שהזמן עצמו נתון להתהוות. המרחב-זמן גדל לא רק בכך שיש יותר ויותר מרחב אלא גם בכך ש(סליחה על הדימוי הילדותי)יותר ויותר ”עתיד“ מתווסף לזמן.

בהשערה הזאת חבויה תכנית מחקר פשוטה: בדוק מה אומרים הקוסמולוגים על רגע היווצרות היקום, יש מאין, ונסה להחיל אותו על היווצרותו של כל רגע בזמן. מיד תראה כמה סוגיות שבהן הפיסיקה תקועה מתעוררות לחיים חדשים לאור השערה זאת!

בדרך הזאת אני בטוח שאפשר גם להתגבר על הבעיות של ”זמן-על“ שבהן מאיימים הפיסיקאים האורתודוקסיים על כל מי שמנסה לחשוב על הזמן כמשהו שבאמת נע. על השאלה הנפוצה ”מה קרה לפני המפץ הגדול?“ אנו עונים כי ”לפני“ הוא מושג הקשור בזמן, אבל הזמן עצמו נוצר במפץ הגדול. כך גם לגבי התהוות הזמן. אבל לא אכנס לזה כרגע. בוא רק נסכים שאם אירועים אכן מתהווים ולא סתם קיימים במרחב-זמן, גם המרחב-זמן עצמו מתהווה יחד אתם.

106מפץ גדול תמידי
.

מה שאני רוצה להסב אליו את תשומת לבך הוא שהרעיון שהמרחב-זמן עצמו מתהווה יחד עם האירועים שבתוכו תואם בצורה מפליאה את קריסת פונקציית-הגל. חשוב רגע: אנחנו מדמיינים את פונקציית הגל מתפשטת לתוך מרחב זמן ריק, שהיה קיים מלכתחילה, ובתוכו היא קורסת, ואז אנחנו שוברים את הראש בהתמודדות עם הבעיות שהתיאור הזה יוצר מבחינת תורת היחסות וחץ הזמן. אז מדוע לא לחשוב ההפך? אני מתכוון, אולי פונקציית-הגל אינה מתפשטת לתוך מרחב-זמן אלא התפשטותה היא-היא היווצרות המרחב-זמן?

אתה מכיר את ניסוי המדידה ללא אינטראקציה שויידמן ואני המצאנו עם הפצצה? מה שהניסוי הזה אומר הוא שגם גילויו של לא-כלום משפיע על פונקציית-הגל כולה. אפשר כמובן להסביר את זה בדרכים הרגילות, אבל לי יש הרגשה שאפילו כאן יש רמז: פונקציית הגל יוצרת לא רק את החלקיק במקום שבו הוא מתגלה אלא גם את כל המקומות בהם הוא היה יכול להיות.

אז התמונה המתקבלת היא משהו כזה: היקום הוא מרחב-זמן ארבע-ממדי ובו אירועים וקווי-עולם, כמו שאומרת היחסות, רק שהיקום הזה מתפשט – לא רק בממדיו המרחביים אלא גם בממד הזמן שלו: הוא ”גדל“ לכיוון העתיד. ברמה הקוונטית ייראה הדבר כך: העתיד נוצר ע"י אינספור פונקציות-גל של חלקיקים היוצאות מה”עכשיו,“ עושות ביניהן אינטראקציות אבל לא במרחב-זמן שלנו. איפה, אתה שואל? אין לי שום מושג. תחשוב קצת גם בעצמך. אבל התחושה החזקה שלי היא זאת: האינטראקציות האלה יוצרות גם את החלקיקים וגם את יחסי המרחב והזמן ביניהם.

מה קורה עכשיו? לא ייאמן: פתאום מתברר לנו שבלי להרגיש אנחנו מדברים גם יחסות?

.

ועכשיו הדבר המדהים: התיאור הזה מציע לא פחות מאשר בסיס חדש לתורת השדה המאוחד כי חלקיקים יכולים למשוך וגם לדחות זה את זה פשוט בדרך שבה הם יוצרים את המרחב-זמן שביניהם.

.
במקרה זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א) ניבויי תורת ההתהוות יסתרו את ניבויי תורת היחסות. במקרה כזה תצטרך תורת ההתהוות לעוף מייד לפח האשפה, כי הניסויים כבר הוכיחו את היחסות. ב) ניתן יהיה ליישב את ניבויי תורת ההתהוות עם ניבויי תורת היחסות. זו לא תהיה חכמה גדולה. אבל האפשרות המעניינת ביותר היא ג) ניבויי תורת היחסות ינבעו באופן לוגי מניבויי תורת ההתהוות."
.

.

*

.

וזה דבר חשוב שכתבתי לו אחרי הדברים האלה:

מה שכתבתי שזה נדמה לי כמו החוצבים בנקבת השילוח שחצבו באותו זמן משני הכיוונים ושמעו את קול הפטיש זה של זה ע"פ שעדיין לא התחברו,
העיונים שלי מבוססים על שימוש בכח הצופה בצורות כמו שביארתי אותו בחלק שלישי של "אדם חי" שנמצא כאן:
העיון המטאפיזי לא מבוסס על חלומות ודמיונות בעלמא כמו שנראה בעיני אדם רציונלי אלא על כח התבוננות היכול לראות דברים מופשטים כמו שגם השכל הרציונלי הוא כזה, רק שמדובר בכח אחר שנמצא גם אצל תינוקות כמו שהוכחתי שם לדעתי בצורה ברורה וחד משמעית, והימצאותו אצל תינוקות היא הוכחה שהוא שונה במהותו מכח השכל הרציונלי שלא קיים אצל תינוקות. אבל הוא יכול להיות מפותח יותר מאשר אצל תינוקות ולראות דברים שהם אינם רואים.
דברים שהושגו בדרך כזו מקבלים תוספת בהירות והבנה חשובות מאוד אם מצליחים לראות אותם גם בשכל רציונלי. השכל הרציונלי יכול להגדיר ולעשות בזה שימוש ולפתח את זה בצורה חשובה שכח ראיית הצורות אינו יכול.
פרשתי לפניך את ההתבוננות שלי בשפה של הניאו-פלטוניזם שבה אני חושב, אני לבדי לא יודע איך לתרגם את זה בצורה בהירה ומלאה לשפה של השכל הרציונלי. כי השכל שלי לא מספיק מפותח ומלומד ומיומן לזה. מה שכתבת למרות שהוא לא הגיע לתכלית בירורו והגדרתו כבר עזר לי להבין הרבה יותר טוב את המושגים הניאו פלטוניסטיים שכתבתי במייל הקודם. אולי המושגים שכתבתי ושלחתי לך יוכלו לעזור לך להגיע לבהירות והשלמה של המהלך שלך בשכל רציונלי ואז יהיו לזה פירות מאוד חשובים. זה החיבור שהתכוונתי אליו במשל החוצבים בנקבה.

.
*
.
וזו לשון הרמב"ן על בראשית א' א' (יש בדבריו עוד הרבה ענינים עצומים ונשגבים ובדברי לקחתי רק את מה שנוגע לענייננו):
"ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא.וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו לד יא): "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תהו היתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא".

ואמר "אֱלֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.

אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

ומלת "אֵת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵת הָאָרֶץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף.

ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חֹשֶׁךְ", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תְהוֹם", ולכן יקראו מי הים "תְּהֹמוֹת", כדכתיב (שמות טו ה): "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"; "קָפְאוּ תְהֹמֹת" (שם ח); "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב ו). ויקרא קרקע הים "תְּהוֹם": "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר" (תהלים קו ט); "מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר" (ישעיהו סג יג). והאוויר יקרא "רוּחַ".

וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.

ויראה לי שהנקודה הזאת, בלובשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם.

והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.

וסמך "הרוח" ל"אלהים", בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקב"ה.

ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם. אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בְּרֵאשִׁית, ולמה לא הקדים לומר "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית", תדע כי על דרך האמת – הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ומילת בְּרֵאשִׁית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי "בחכמתא", והמילה מוכתרת בכתר בי"ת."

*

*

כתבתי עוד המשך חשוב לזה בתגובה

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה חומר וצורה, על מהות הזמן, על מהות הזמן - בתורה ובפיזיקה ('בכח' ו'בפועל', חומר וצורה). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על מהות הזמן – בתורה ובפיזיקה ('בכח' ו'בפועל', חומר וצורה)

  1. nirstern הגיב:

    המשך חשוב לדברים שבפנים. (מתוך מכתב)
    .
    .
    שמעתי באינטרנט הרצאה שלך במצפה הכוכבים בגבעתיים על תורת הקוונטים, והשתמשת שם במילה "התממש" לגבי חלקיק שהיה קיים בשני מקומות לפני התצפית ואחרי התצפית הוא "התממש" להיות במקום אחד.

    המילה "התממש" מקורה בשפה של הנאו-פלטוניות שאני מכיר מגרסתו היהודית בספרי הקבלה וברמב"ם, ויש לו גם גרסאות בעולם הנוצרי והמוסלמי (אין לי מושג לגבי המזרח הרחוק או ילידי אמריקה). היתה לי הרגשה שאיזו אינטואיציה גרמה לך לבחור במילה הזו ולא במילה המקובלת בפיזיקה "קריסה".

    לפי הניאו-פלטוניזם קיימות ישויות שאין להן מסה והן נקראות צורות או אידיאות. כל אידיאה היא בבחינת "צורה" ביחס לאידיאה שתחתיה ובבחינת "חומר" לאידיאה שמעליה.
    היתה אידיאה ראשונה, אצלנו קוראים לה אלוהים, או ליתר דיוק האצילות הראשונה שנאצלה מהאלוהות הבלתי נתפסת לחלוטין. מצידי אפשר לקרוא לה בכל שם אחר.
    אותה אידיאה התממשה באידיאה נמוכה יותר שהיא בחינת חומר יחסית אליה. והאידיאה ברמה השנייה התממשה באידיאה שלישית וכן הלאה הרבה מאוד עד שזה הגיע למסה. האידיאה הכי קרובה לרמת המסה עדיין היא יישות שאין לה מסה ונקראת אידיאה. המסה נקראת חומר במובן אחר ממה שכל אידיאה נקראת חומר ביחס לאידיאה שמעליה, כי המסה היא לא משהו שמתממש בדבר נמוך ממנו בסולם הזה אלא היא סוף תהליך ההתממשויות.
    .
    כל אידיאה ביחס לאידיאה שתחתיה נקראת 'בכח' וכשהיא מתממשת באידיאה שתחתיה נקרא שיצאה אל הפועל. האידיאה שתחתיה היא היציאה אל הפועל של האידיאה שמעליה.
    ההתממשות של אידיאה באידיאה שנמצאת תחתיה בסולם מתרחשת בלי מעצורים וקשיים. אפשר לומר שהיא מתרחשת מייד. כשזה מגיע לחומר, כלומר מסה במינוח הפיזיקלי, שם כבר התהליך של התממשות האידיאה במסה הוא קשה. ההתממשות לא שלמה אף פעם, תמיד זה קצת מתממש וקצת לא. וההתממשות בדרך כלל לא קורה מייד אלא לאט לאט, קצת קצת, תוך מאבק והתנגדות.
    יש אידיאות או צורות שבהכרח החומר שיש לו מסה תמיד הן ממומשות בו, כמו משקל או נפח ואולי גם צבע כלשהו גם אם הוא מאוד קרוב לשקוף, וכיו"ב. אבל רוב האידיאות לא מתממשות במלואן ולא בקלות.
    בחומר שיש לו מסה בסופו של דבר כל האידיאות ממומשות ברמה זו או אחרת כי האידיאה הכי גבוהה ממומשת בזו שתחתיה, ובמידה מצומצמת משתקפת בה, וזו שתחתיה מתממשת באחת יותר נמוכה ומשתקפת בה ומעבירה לה השתקפות קלושה של הצורה שהיא קיבלה מהאידיאה העליונה וכן הלאה. כך שברמה של קלישות לפעמים מאוד גבוהה הצורה הכי עליונה וכל אלה תחתיה משתקפות וממומשות גם בחורמ עצמו שיש לו מסה. כך האדם הדתי יכול להתבונן באלוהיו דרך העולם שהוא חי בו, או במה שאריסטו קרא לו חכמה שהוא המושכלות העליונות או כל שם אחר.
    .
    האידיאה הנמוכה יותר מכילה רק אופן אחד של האפשרויות להתממש שקיימות כפוטנציאל, 'בכח', בצורה העליונה יותר, והבחירה באיזה אופן להתממש היא חופשית ולא דטרמיניסטית או סיבתית.
    התהליך הזה של התממשות הוא הוא הזמן, הוא עובר מייד בין כל האידיאות עד שזה מגיע לחומר, שם יש קושי ותהליך של התממשות כל פעם קצת יותר נגד טבע החומר שמתנגד ללבוש צורה. הקושי הזה גורם לתחושה הפסיכולוגית שהזמן נמשך. התקדמות הזמן היא התקדמות ההתממשות של האידיאות בחומר יותר ויותר. עולה מזה שהתממשות פירושה 'זמן'.
    המילה התממשות מורה על כך שהאידיאה הופכת יותר חומרית, יותר דומה למצב של מסה. הכוונה שהיא ניתנת יורת להשגה אנושית. ככל שהאידיאה במצב נמוך יותר, ממומשת יותר באידיאות נמוכות יותר, כך היא יותר קרובה להשגה האנושית. החומר בעל המסה הוא הכי קרוב להשגה האנושית ולכן היו אנשים שחשבו שרק החומר קיים דהיינו מטריאליזם.

    אותו עניין נקרא גם התלבשות. האידיאה הגבוהה יותר "מתלבשת" בזו הנמוכה יותר. המילה הזו מורה על כך שהאידיאה הנמוכה או החומר עצמו יחסם אל האידיאה הגבוהה יותר כיחס הבגד אל הגוף. הבגד מסתיר את הגוף אבל עדיין משקף את צורתו. מבחינה דתית זה כמו מעשה אהבה שאפשר לחבק דרך בגד ואפשר בלי בגדים שאז החיבור והגילוי ההדדי חשוף ועז ומאיר יותר. לכן יש שאיפה להשיג את האידיאות גבוהות כי להשיג אותן בלי לבוש ביחס להשגתן בהשתקפותן כשהן מלובשות באידיאות נמוכות או בחומר, זה כמו לחבק בלי בגדים ביחס לחיבוק עם בגדים. זו עומק אריסטו שאין הנאה כמו הנאת השגת המושכלות העליונות.

    גם המילה "האצלה" או "אצילות" מורה על אותו עניין, היא מורה על הכח המניע את האידאות להתלבש זו בזו, כח שתנועתו מלמעלה, מהאידיאה הכי גבוהה, כלפי האידאות הנמוכות יותר עד החומר בעל המסה.

    גפ המילה "התגשמות" מדברת על אותו עניין. כמו התגשמות חלום. גשם פירושו חומר, גשמיות, מגושם. התקרבות לחומר. שינוי למצב יותר חומרי. כשאידיאה מתממשת באידיאה נמוכה יותר או בחומר היא מתקרבת לחומריות יותר משהיתה מקודם ולכן זה נקרא התגשמות.
    באופן אינטואיטיבי כל אחד מבין שאידיאת 'צורת עיגול' חומרית יותר מאידאה של 'נדיבות', והיא חומרית יותר מהאידיאה של 'אחדות'. אחדות היא הנקודה הפנימית העמוקה ביותר בלב שם כלשון השיר כולנו רקמה אנושית אחת ואם אחד מאיתנו מת משהו בכולנו מת ואם לאחד מאיתנו טוב לכולנו טוב וכו'. נדיבות היא אחד הביטויים החיצוניים המעשיים לעניין הזה של אחדות. אנשים עוסקים בגיאומטריה או ציור או עיצוב כי הם אוהבים צורות כגון צורת עיגול, יש בזה יופי וחיים ועונג. יותר מבעיגול חומרי. ציור של תפןח יש בו חיים ועונג ועומק חוויה יותר מתפוח ממשי. בנדיבות החיים והעונג והסוד והמשיכה וההתלהבות חזקים הרבה יותר ובאחדות עוד יותר. אלה צורות שהם בנות זו של זו, זו חומרית מזו, וכמובן יש עוד הרבה מאוד דרגות ביניים ביניהן.
    צורת ריבוע למשל הוא ממשפחת האידאות של יושר וצדק וסדר. משולש שייך לאידאה של ראיה והשגחה. יש סמל ידוע, אולי הוא מודפס על דולר אמריקאי של משולש ובתוכו עין. זה סמל להשגחה העליונה שמסתכלת. אם הסמל מימי הבניננים מזמן הניאו-פלטוניסטים מן הסתם הם ידעו בדיוק את הקשר בין עין והשגחה לבין משולש. אם מקורו מאוחר יותר זו אינטואיציה שקלעה נכון.
    (אגב כל המצולעים הם משפחה נפרדת של צורות ביחס עיגול, ובקבלה יש הרבה דיבור על עיגולים ויושר שהם יסודו נפרדים מתחילת הבריאה, ולכן המספר 'פאי' לא יכול להיות מתואר על ידי ציר מספרים)

    גם "זכר ונקבה" מורה על אותו עניין של התממשות אידיאה בחומר. האידיאה היא הזכר והחומר נקבה. וזה מדבר על תשוקתם להתחבר, ובעומק על המציאות החדשה שנולדת מחיבורם.

    .
    *
    *
    .
    יש להבין בפיזיקת הקוונטים האם התצפית בחלקיק היא סיבה שמכוחה הוא מפסיק להיות בשני מקומות ומתממש להיות במקום אחד. או שזה לא סיבה אלא דברים שקורים במקביל, כמו למשל שאם חלקיק אחד מתממש באופן מסויים החלקיק השני ששזור בו מתממש אז באופן המתאים וכאילו יודע מה עשה חברו והוא מתנהג בהתאמה. וזה לא שהתממשות האחד באופן א' היא סיבה שגורמת לשני להתממש באופן ב', אלא כשאחד מתממש א' השני מתממש ב' והם תלוים זה בזה וקורים ביחד במקביל אבל הם לא סיבה זה לזה במובן שדחיפה היא סיבה לגוף הנדחף לנוע.
    בחז"ל נאמר שדברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, שיש שבעים פנים לתורה, וכמו שפטיש דופק על סלע הוא מתיז ניצוצות לכל עבר, כך דבר תורה כשהוא נאמר כל אחד שומע אותו בכיוון אחר ובאופן אחר. נניח שיש רק אחד ששומע. לפני שדבר התורה נאמר היו בו 'בכח', בפוטנציאל, שבעים פירושים שונים ואפילו סותרים. כשאני שמעתי, בגלל מי שאני ומבנה התודעה האישי המיוחד שלי וכיו"ב, הדברים נקלטו באוזניים שלי בדרך אחת מסויימת מכל שלל האפשרויות.
    נאמר לגבי תנורו של עכנאי (בבא מציעא נ"ט ב') שהיו חכמים שפסקו שלפי התורה הוא טהור והיו חכמים אחרים שפסקו שלפי התורה הוא טמא. ואלה ואלה דברי אלוהים חיים כיוון שבפוטנציאל של התורה, כשהיא נאמרה ועדיין לא נשמעה, במצב הסופרפוזיציה שלה לפני שהתבצעה עליה תצפית, ההלכה היתה גם טהור וגם טמא בעת ובעונה אחת, כמו שחלקיק קיים בשני מקומות בעת ובעונה אחת. ההלכה למעשה היא שמכריעים על פי רוב החכמים. גם בקוונטים זה ככה שההכרעה היא סטטיסטית לפי הרוב, כלומר אחרי שהרבה חלקיקים עברו דרך הנקב אז מקבלים את צורת הגל שמצטיירת מכח רוב החלקיקים.
    נניח שאני שומע לבדי את דברי התורה בתנורו של עכנאי ואני לומד את הסוגיא ולפי מבנה התודעה האישי המיוחד שלי יוצא לי לשמוע בסוגיא שהתנור טהור. אני לא הסיבה שדברי התורה התממשו ממצב פוטנציאלי של סופרפוזיציה שהתנור גם טהור וגם טמא בעת ובעונה אחת. התצפית שלי הפכה את התנור לטהור ואם אין עוד אף אחד שלמד את הסוגיא אני קובע את ההלכה למעשה שתהיה שהתנור טהור וכך נקבעת מציאותו האובייקטיבית בעולם. זה גם לא שהתרחשו שני מאורעות מקבילים שאין ביניהם קשר מהותי, האחד הלימוד שלי בסוגיא, כלומר התצפית שלי, והשני התממשותו של התנור להיות טהור, קריסתו ממצב של סופרפוזיציה של גם טהור וגם טמא למצב של רק טהור. לדעתי ממה ששמעתי מהלשון בהרצאה, האינטואיציה שהתבטאה בין השורות היתה שהיחס בין התצפית בחלקיק לקריסתו ממצב של סופרפוזיצה למצב ממומש, הוא כזה. התצפית היא לא סיבה במובן הפשוט כמו דחיפה שמניעה גוף אבל גם לא שהתרחשו שני אירועים מנותקים מהותית.
    .
    *
    *.
    לי יש עניין באינטואיציות הלא מודעות האלה, בבחירת המילה "התממש" וביחס בין התצפית להתממשות, כי לי זה עוזר לחבר את המושגים הנאו-פלטוניים שמקורם בסוג התבוננות שהוא לא השכל הרציונלי להסתכלות הרציונלית שעוסקים בה בפיזיקה ומבחינתי לפחות החיבור הזה יש בו תועלת רבה לחיבור ההבנה.
    כל תהליך מחשבתי למשל בפיזיקה או מתימטיקה יש בו בהכרח אלמנט של אינטואיציה. חשיבה אנליטית רציונלית בלי יצירתיות ואינטואיציה לא תוביל לכלום. זה נוגע גם לקשר שעסקת בו בין היופי של תיאוריה והתפארת שלה לנכונות שלה או לרצון שלנו לפתח אותה ולהאמין שתניב תוצאות חיוביות כשזה יגיע לניסוי אמפירי. זה ודאי אינטואיציה או יורת מדוייק התבוננות בצורות. תפיסת היופי היא לא פעולה של השכל הרציונלי והיא קיימת גם בתינוקות שהשכל הרציונלי עוד לא קיים בהם והם לא בשלים ללמוד כמה זה אחד ועוד אחד וכיו"ב וכבר ברור שיש בהם תפישה של יופי ותפארת. היא העניין של התבוננות בצורות שדיברתי עליה באדם חי חלק שלישי. והפיזיקאי מתחיל משם אבל לא יכול להישאר שם אלא הוא חייב לחבר את זה עם השכל הרציונלי ועם המתימטיקה והאנליטיות וכיו" כדי שזה יהיה מובן וברור וניתן לנגיעה וניתן לתקשורת בין בני אדם וניתן להגדרות ברורות ונתון למבחן בין אמת לדמיון. לכן חשוב לי לנסות לחבר את המושגים הניאו-פלטוניים שלי למושגים מתחום הפיזיקה כדי לעשות בשביל עצמי את החיבור הזה.
    *
    *
    ב"מכתב לאיינשטיין הבא" כתבת:
    "אני מאמין שהתחושה של האיש הפשוט, שהזמן אינו סתם מימד אלא התהוות אמיתית של עולמנו, רגע אחרי רגע, אינה אשליה אלא נובעת ממשהו מסתורי שבאמת קיים בטבעו של הזמן."

    וכן כתבת:
    "הנה קריסת פונקציית-הגל. אתה, אני יודע, אינך הולך בדרכים הקלות של העולמות המרובים, ”דקוהרנציה“ ומודלים דומים המנסים להימנע מהרעיון הבעייתי הזה. אתה מאמין שבאמת, שכשהפוטון הארור יוצא מהמנורה, הוא באמת יוצא לדרכו כגל ההולך ומתפשט ונמצא בהרבה מקומות בבת אחת, ואז, אחרי האינטראקציה עם עצם או עצמים כלשהם, פתאום יש לנו חלקיק אחד במקום אחד וכל פונקציית-הגל נעלמת ללא שריד. אתה יודע שהקריסה הזאת, הסיוט של כל פיסיקאי, מתרחשת, עם כל הבעייתיות העצומה שהיא מעוררת לגבי היחסות והסימטריה של הזמן.

    רק למקרה שאינך בטוח בכך, למקרה ש/אתה מאמין שמישהו יום אחד ימצא דרך לעקוף את הקריסה ע"י חזרה לאיזו תורה של משתנים חבויים, אביא לפניך הוכחה שהעלנו דולב ואני[] ושיש לה תוקף של משפט כללי."

    אתה יודע שהקריסה מתרחשת גם בלי ההוכחה ואתה בטוח שגם איינשטיין הבא יידע את זה ואת ההוכחה אתה מביא רק לכיסוי המקרה הלא סביר שאולי הוא לא יהיה בטוח בזה ויצטרך הוכחה.

    הבאתי כאן שתי דוגמאות מתוך הרבה מאוד אחרות שאתה "יודע" דברים למרות שלפי המדע והשכל הרציונלי אין לידיעה הזו שום בסיס ושום תוקף ולפי הדיסציפלינה המדעית החמורה אסור לך "לדעת" שזה כך. במקרה הראשון כתבת את המילה הנורא המבחינה מדעית "מאמין".

    אלה דוגמאות מוחשיות לכך שהשתמשת כאן בכלי של התודעה האנושית לדעת דברים, שהוא כלי אחר ונבדל מהשכל הרציונלי ואינו במסגרת הדיסציפלינה המדעית.
    לזה בדיוק אני מתכוון כשאני אומר התבוננות מטאפיזית בדרך של תפיסת הצורות שלא על ידי שכל רציונלי. זו יכולת אנושית, מיומנות, שאפשר לפתח מאוד ולהגיע איתה לבהירות ידיעה ורוחב ידיעה ודייקנות ידיעה לא פחותה מזו של השכל הרציונלי, ואפשר איתה אם לומדים נכון איך לפתח ולהשתמש בה לעשות עבודת מחקר ובניית ידע מבוסס ומשכנע לא פחות ממה שאפשר בכלים מדעיים. ולכן המילה 'אינטואיציה' כאן לדעתי חלשה מדי למרות שבעצם לזה היא מתכוונת. פרופ' דניאל כהנמן חקר את כלי הידע הזה הנקרא 'אינטואיציה' והעלה שהוא הרבה יותר חזק וברור ומדוייק ממה שרגילים לחשוב ואין בינו לבין דמיונות וחלומות ומיסטיקה וכיו"ב ולא מאומה. הוא הראה ששחמטאים ברמות הגבוהות ביותר משתמשים בו למשחקם ולא בחישובים רציונליים אנליטיים. גם ברטרנד ראסל כתב שכשעבד על יצירתו בלוגיקה ומתימטיקה בלילה היה חולם את הפתרונות לשאלות שעלו במשך היום, ויכלו המילים ולא יכלה מה שיש עוד לכתוב בזה.
    הסגידה לשכל הרציונלי מבית מדרשם של דקארט וחבירו גרמה שאת המילה הניאו-פלטונית הנשגבה 'התבוננות' או 'השגה' החליפו במילה חיוורת וקלושה כמו אינטואיציה.

    .
    *
    .
    ספר האמונות והדעות (רבי סעדיה גאון. נולד בשנת 882) הקדמה:
    "צריך שנדבר הנה על משכי האמת ונותני הבירור אשר הם מוצא כל ידוע ומבוע כל נודע, ודבר עליו כפי מה שהוא ראוי לענין הספר הזה, ונאמר שהם שלשה משכים. הראשון ידיעת הנראה. והשני מדע השכל. והשלישי ידיעת מה שההכרח מביא אליו. ונסמוך לזה באור כל אחד מאלה השרשים, ונאמר כי ידיעת הנראה הוא מה שישיגהו האדם באחד מן החמשה חושים, אם בראות או בשמע או בריח או במשוש או בטעם. אבל מדע השכל הוא אשר יעלה בשכל, כמו שהצדק טוב והכזב מגונה. אך מדע ההכרחית הוא מה שאם לא יאמין בו האדם יתחייב לבטל המושכל או המוחש. וכאשר לא יתכן לבטל א' מהם מכריחו הדבר להאמין בענין ההוא."
    כלי ידיעת האמת השני, שמכוחו אנו יודעים שהצדק טוב והכזב מגונה, אינו השכל הרציונלי אלא התבוננות של ראיית הצורות שקיימת גם בגיל שהשכל הרציונלי עדיין לא התפתח. רק הכלי השלישי מהכלים שהוא מונה הוא השכל הרציונלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s