קצת העמקה על חומר וצורה. המשך לרשימה הקודמת. קצת נגיעה בפיזיקה.

כשיש גוף אפשר לומר הגוף יש לו תנועה, וכן משקל, נפח, צבע, וכו'.

קשה מאוד להתבונן אינטואיטיבית על "תנועה", "נפח", "צבע" וכיו"ב, בלי לייחס אותם לגוף כלשהו. תנועה, אם היא נבדלת לגמרי מקשר לגוף כלשהו שנע, נתפסת רק כמושג מופשט, מילה, רעיון. וכן גם תארים או תכונות אחרות של החומר כמו נפח משקל צבע וכיו"ב. קשה להשיג תנועה בלי גוף כלשהו שנע בהתבוננות אינטואיטיבית כדבר שקיים בעולם באותו מובן של 'קיים בעולם' שאנחנו מתכוונים אליו כשמדברים על קיום של גוף חומרי.

אם זורקים אבן לשלולית, גלים על פני המים מתפשטים מהאבן עד לשפת השלולית. אם בוחנים את תנועת החלקיקים של המים הם בכל מקום נעים רק מעלה ומטה אבל אין להם תנועה מכיוון האבן אל כיוון שפת השלולית. קרוב לאבן חלקיקי המים נעים למעלה, ואז הם יורדים למטה וחלקיקים סמוכים להם שהם קצת יותר רחוקים מהאבן עולים בתורם, הם יורדים למטה וחלקיקים סמוכים להם רחוקים עוד יותר מהאבן עולים וכן הלאה. כך שתנועת חלקיקי המים היא רק אנכית, אבל רואים תנועת גלים מהאבן אל השפה. ולא רק זאת, כדור שנמצא בדיוק על שפת המים יקבל מכה מהגל וינוע מכוחה. כלומר אנרגיה של תנועה נעה אופקית מהאבן לכיוון השפה, למרות שלא היתה במים שום מסה חומרית שנעה אופקית. ראינו כאן גל שהוא תנועת אנרגיה בפני עצמה במובחן מתנועת גוף חומרי.
אמנם תנועת האנרגיה שונה מתנועת הגוף החומרי, היא נעה אופקית בעוד הוא נע אנכית, אבל עדיין ללא שהיו כאן מים אי אפשר לצייר שהיה כאן גל. שאנרגיה היתה נעה בלי להינשא על פלטפורמה חומרית כלל.
 .
'אנרגיה' היא מילה שעוזרת לחישובים מדעיים אבל מקשה על ההבנה האינטואיטיבית. מילה מתאימה יותר היא תנועה.

גוף שהורם לגובה נעשה טעון תנועה פוטנציאלית וכשהוא נופל משם התנועה מתגלה כתנועה קינטית, כתנועה נעה. חשמל גם הוא בסופו של דבר תנועה של אלקטרונים, התנועה של האלקטרונים יכולה להאצר כפוטנציאל כשהגוף טעון חשמלית ולהתגלות כתנועה ממשית כשיש זרם שהוא תנועה נעה של חלקיקי חומר, אלקטרונים. גם חום הוא תנועה של חלקיקים, מולקולות, וכך גם אנרגיה כימית.

האם 'תנועה' בלי לצייר שיש גוף חומרי כלשהו שהוא זה שנע, תנועה כשלעצמה, היא דבר שבעצמו יכול לנוע?

בעקבות משוואות מקסוול עולם הפיסיקה קיבל, בתחילת המאה העשרים, שקיימים במציאות גלים אלקטרומגנטיים. תנועת זרם במוליך או תנועה של מגנט יוצרת גלים, כמו שתנועת גוף במים יוצרת גלי מים שהם אותה תנועה עצמה של הגוף כשהיא נעה. התנועה של הגוף במים היא היא זו שנעה על ידי גלי המים, והתנועה של הזרם או המגנט היא היא זו שנעה על ידי הגלים האלקטרומגנטיים. רק שהגלים האלקטרומגנטיים יכולים לנוע גם דרך ריק גמור. זו תנועה שבעצמה נעה בלי שום פלטפורמה חומרית שנושאת את תנועתה.

מושג האידיאה של אריסטו ואפלטון (ידוע לי שיש הסוברים שיש חילוק בין אפלטון לאריסטו בנושא זה, ולענ"ד זה אינו נכון ואינני רוצה להכנס לזה כאן, וכל מקום שאני אומר אריסטו כוונתי גם לאפלטון), או ה"צורה" בלשון חכמי ימי הביניים, יש בו רבדים רבדים. אידיאה נמוכה היא חומר ביחס לאידיאה גבוהה יותר ממנה שהיא צורה ביחס אליה. ואותה אידיאה גבוהה בתורה היא חומר ביחס לאידיאה גבוהה עוד יותר שהיא צורתה, ובתורה היא חומר לאידיאה עוד יותר גבוהה וכך יש אינספור מדרגות של אידיאות זו גבוהה מזו.

האידיאות הנמוכות ביותר הן צורות מסוג תנועה, צבע, נפח, וכיו"ב. החומר מתלבש על צורות אלה כמו שבגד מתלבש על גוף אדם. הצורות הן ישויות שהאופן בו הן קיימות זהה בתפיסה שלו לפירוש המושג 'קיים' כשאנו מייחסים אותו לחומר. ממש כמו שאדים קיימים באותו מובן של 'קיים' שאנחנו מייחסים למים או קרח למרות שבלי כלים מדעיים הם נתפסים כישות שאין לה גוף. אי אפשר לתפוס אותם בחושים החומריים (אמנם יש להם חום שנתפס במישוש ולכן באמת הם חומר ממש וכמו מים או קרח ולא אידיאה).

'תנועה' כמושג, בלי שיש גוף נע, היא בעיני אריסטו אידיאה. אידיאה למרות שאין לה גוף היא יישות. כמו שבתפיסה העממית-פרימיטיבית נשמה או מלאך הם יישות שדומה לאדם חומרי בכך שהיא יכולה לנוע ממקום למקום, להימצא במקום מסויים ולא להימצא במקום אחר, לפעול פעולות בעולם החומרי, רק שאין לה גוף חומרי.
בעולם המערבי ובחשיבה המדעית קשה לנו לייחס דברים כגון הימצאות במקום מוגדר בחלל ובזמן, תנועה, פעולות על חומר, לרעיונות ומושגים מופשטים וכלליים כמו 'תנועה' וכיו"ב. לפי אריסטו שאידיאה היא יישות.
אמנם תיאוריית הגלים האלקטרומגנטיים שאומרת ש'תנועה' בלי שיש גוף כלשהו נע, התנועה כשלעצמה, היא גופה יכולה לנוע ממקום למקום בחלל, מייחסת תנועה בחלל לדבר שאינו חומר ואינו אלא מושג מופשט מוכלל.
בהמשך התפתחות המדע קיבל מדע הפיזיקה בעקבות תצפיות את ההסבר שגלים אלקטרומגנטיים מתנהגים גם כגלים וגם כחלקיקים. זה הסבר שכבר נכנס לתחום תורת הקוונטים וכמוה איננו מובן כלל והוא רק משוואות מתימטיות שמתאימות לתוצאות ניסויים ומנבאות בהצלחה ניסויים, ולכן כיום איננו יכולים לומר מה הם 'באמת' גלים אלקטרומגנטיים.
אב לא באתי להוכיח מזה שיש אידאות. ההוכחה היא מהתמונות שהבאי בתחילת הרשימה קודמת, והיא הוכחה שכל תינוק בן שנה רואה אותה בדרך של מובן מעצמו ואינו צריך שום הוכחה.

כאן באתי רק לעמוד על כך שהחשיבה המדעית המודרנית ששונאת ובזה לרעיון האידאה האריסטוטלית בעצמה נזקקת לו.

* * *

.

בתחילת ספרם של אלברט איינשטיין ותלמידו ליאופולד איינפלד "התפתחות הפיזיקה החדשה", הם מביאים ציטוט מכתבים המיוחסים לאריסטו בהם נאמר:

"הגוף הנע יבוא לידי מנוחה, כשהכח המניע אותו לא יפעל עליו עוד להניעו".

לעומת אריסטו הם מביאים דברי ניוטון האומר:
"כח מוטבע הוא פעולה הפועלת על גוף כדי לשנות את מצב מנוחתו או תנועתו הקצובה בקו ישר."
"כח זה מהותו בפעולתו בלבד והוא אינו שוהה בגוף כחלוף הפעולה. שכן כל גוף שומר על כל מצב חדש שרכש לעצמו בתוקף כח התמדתו בלבד."

הם גם מביאים שם דברי גלילאו שהם היסוד לדברי ניוטון שגוף הנע בתנועה קצובה ימשיך לנוע כך לעד כל זמן שלא יפעלו עליו כוחות אחרים לשנות זאת.

להבנת שלושת גדולי הפיזיקה, גלילאו ניוטון ואיינשטיין, דברי אריסטו שגויים.
לפי גלילאו, ובוודאי כך האמת, גוף בחלל הריק שקיבל דחיפה פעם אחת ימשיך לנוע בקו ישר עד אינסוף.
אם היה כדעת אריסטו שגוף נע רק כי כח חיצוני מופעל עליו ומניע אותו ובלי ההנעה של אותו כח החיצוני הוא ייעצר מעצמו, הרי הדחיפה הראשונה שהגוף נדחף על ידה וממנה החלה תנועתו היה לה כח סופי מוגבל, ולאריסטו כדי להניע גוף לאינסוף צריך כח חיצוני אינסופי שבמשך זמן אינסופי ידחף אותו, ומכיוון שהכח שהופעל בדחיפה היה סופי ומוגבל בכמות מסויימת של אנרגיה דינו לאזול לאחר זמן מה ואז הגוף ייעצר וישוב למנוחתו.
לפי אריסטו מה שמצבו הטבעי של גוף הוא מנוחה פירושו שבגוף יש רצון לנוח או טבע לנוח ומכח זה הוא ישוב למנוחה כל זמן שאין כח העוקר אותו מהמנוחה ומניעו. הרצון או הטבע האלה למנוחה מתנגדים לכח הדחיפה, וזה כמו שגוף קיבל דחיפה לכיוון מעלה, וכח הכבידה מתנגד לדחיפה עד שכח הדחיפה אוזל והגוף נעצר. כך גם במקום שאין כח כבידה הרצון לנוח שבטבעו של הגוף יעצור אותו לבסוף כמו שהכבידה למשל היתה עוצרת אותו לו היתה שם.
אמנם המילים שכתב ניוטון : "כל גוף שומר על כל מצב חדש שרכש לעצמו בתוקף כח התמדתו בלבד", אין להן הבנה. מה פירוש "כח התמדתו"?
אם יש שורה של גופים בחלל המסודרת בקו ישר, ונדחוף גוף אחד, הוא יפגע בגוף הסמוך לו וייעצר, הגוף הסמוך ינוע ויפגע בגוף הסמוך לו וייעצר והגוף הסמוך לו ינוע לאורך הקו וכן הלאה, וכך תנועת הדחיפה תעבור בגל מגוף לגוף, והגוף האחרון בשורה ינוע הלאה לאורך הקו כאילו הוא קיבל את הדחיפה בעצמו.
אם הדחיפה 'מהותה בפעולתה בלבד ואינה שוהה בגוף לאחר שהניעה אותו' כלשונו של ניוטון, הרי כוחה כבר נגמר מייד כשהניעה את הגוף הראשון, והגוף הראשון נע רק מ'כח התמדתו' שזה בעצם אינו כח כלל וכאילו הגוף במנוחה, ואם כן כיצד הדחיפה עוברת לגוף השני?
.
חז"ל דנו גם הם בבעיה זו.
אם הרוח הפילה כד מהגג, ומתחת לכד על הארץ היו כרים רכים שאם הכד היה נופל עליהם לא היה נשבר, ובא אדם ומשך את הכרים ממקומם בזמן שהכד באוויר, ועל ידי כך כשהגיע הכד לארץ כבר היתה שם קרקע קשה והוא נשבר, במקרה כזה האדם שמשך את הכרים פטור מלשלם לבעל הכד על הנזק.
הטעם הוא שכדי לחייב את שובר הכד בתשלומים, לא די בכך שהוא הסיבה הישירה לשבירת הכד, אלא צריך שכח תנועת גופו של השובר הוא זה שיפעל על הכד לשוברו. ובמקרה עם הכרים הכח שפעל על גופו של הכד היה כח הרוח שהפילו מהגג וכח הכובד וכח המפגש עם הקרקע, וכח תנועת גופו של מושך הכרים לא פעל על גופו של הכד לשברו.
(הטעם לכך שלא די בהיותו סיבה ישירה וצריך שכח תנועת גופו יפעל על הכד ביארתי באריכות באתר "תלמוד מוסבר ומאמרים" (תחת השם נראה לכאורה) בבבא קמא במקומה של הסוגיא ולא אחזור על זה כאן)
לפי זה עולה לכאורה שאם אדם יזרוק אבן על הכד גם כן יהיה פטור מלשלם, וזה לא יהיה דומה לשבירת הכד על ידי מכה ביד עצמה על הכד. כי לפי ניוטון הרי כח דחיפת האבן בידו של הזורק אינו שוהה בגוף כחלוף הפעולה. ומייד כשניתקה האבן מידו של האדם הזורק כבר כח דחיפתו של תנועת גופו  אינו שוהה בגוף האבן, וגוף האבן נע מכח התמדתו בלבד, והכד נשבר מכח פגישת האבן עימו ואין זה כח תנועת גוף האדם אלא זה דומה לפגישת הכלי שנפל מהגג עם הקרקע הקשה. וכמו ששם מושך הכרים פטור למרות שהוא הסיבה לשבירה כך גם זורק האבן יהיה פטור.

וחז"ל אינם נותנים לצד זה של סברת ניוטון שום קיום אלא שוללים דעה כזו מכל וכל וקובעים כדבר מובן מאליו ומוסכם על הכל שכוח תנועת גופו של הזורק נכנס לתוך האבן בשעת הדחיפה ומאז הוא שרוי בתוכה והוא נע עימה וכשהאבן פוגעת בכד לחץ התנועה שהיא מפעילה על הכד היא היא אותה תנועת גופו של הזורק שהוכנסה לתוך האבן ונעה בתוכה ונישאה עימה, והיא היא שכעת לוחצת את האבן על הכד ושוברת אותו. וזה כמו מי שמחזיק אבן בידו כמו פטיש ודופק עימה על הכד שזה וודאי תנועת גופו שוברת את הכד גם לפי ניוטון שהרי הוא דוחף את האבן באותו זמן שהיא נוגעת בכד ועדיין גם לפי ניוטון לא חלף כח דחיפתו בזמן שבירת הכד.

דברי ניוטון כיון שאין בהם הגיון ומובן הם תמוהים מתוך עצמם, שהרי אם יש שורת כדורים בקו ישר בחלל הריק ויש ביניהם רווחים ואדם דוחף כדור לאורך הקו, ניוטון אומר שמייד כשניתק הכדור ממגע יד הדוחף חלף כוחו של הדוחף ואינו קיים עוד בתוך הכדור. ומה שהכדור ידחף את הכדור הבא זה לא כח דחיפת האדם אלא מונח לא מוסבר הנקרא 'כח ההתמדה'.

אם יש כדורים התלויים בחוט ממוט, והם נוגעים זה בזה, ואדם ירים כדור אחד ויניח לו ליפול כמו מטוטלת, הוא יפגע בכדור הסמוך לו וייעצר, כל הכדורים בשורה הנוגעים זה בזה לא יזוזו, אבל הכדור האחרון ינוע כאילו הוא זה שקיבל את המכה מהכדור הראשון שנפל כמטוטלת. הניסוי הזה נפוץ כצעצוע לקישוט שולחן משרדי. לפי ניוטון כח הדחיפה של הכדור הראשון שנפל חלף מייד עם המכה שנתן לכדור הסמוך לו. הכדור הסמוך לו לא נע כלל כיוון שהכדורים שאחריו עצרו אותו ולכן אין בו 'כח התמדה' מה שלא יהיה מובן מילים סתומות אלו, וגם לא הכח של הדחיפה הראשונה שכבר חלף, ולכאורה אין בו כח כלל, ואם כן מה הניע את הכדור האחרון בשורה?

.

מכניקת וקטורים פשוטה תפתור לכאורה את השאלה כי תאמר שהמכה של הכדור הראשון יצרה וקטור תנע על הכדור שקיבל ממנו את המכה, וכשהכדור שאחריו עצר אותו, מהעצירה הזו נבע וקטור שפעל על הכדור הבא. אבל בהתבוננות יותר עמוקה למרות שהחשבון המתימטי של ניוטון נכון ופשוט ומסביר בפשטות כיצד התנועה עברה עד הכדור האחרון, עדיין בהתבוננות יותר עמוקה על מהות הכח עצמו מה הוא והיכן הוא לפי ההתבוננות של ניוטון אין כאן הבנה למרות שהמכניקה שהגדיר עובדת.
.
למה הדבר דומה למי שיאמר שהקשר בין אורך רדיוס מעגל להיקפו הוא מסתורין לא מובן כלל. ויאמרו לו שזו מתימטיקה פשוטה ובהירה של תינוקות של בית רבן שהיקף מעגל הוא פעמיים הרדיוס כפול פאי. ופאי בקירוב הוא 3.1415
אמנם פאי הוא מספר המיוצג על ידי שבר עשרוני בעל אינסוף ספרות שאין ביניהן מחזוריות, הערך 3.1415 אינו מדוייק לגמרי, כדי לדייק יותר צריך להוסיף עוד ספרות אחרי הנקודה העשרונית. אבל ככל שנוסיף עוד ועוד ספרות עדיין הערך לא יהיה מדוייק כי צריך להוסיף אינסוף ספרות כדי שיהיה מדוייק וזה לעולם לא יקרה. לכאורה מספר כזה אינו קיים במציאות כלל כי הרי אין נקודה כזו על ציר המספרים. הרי לעולם לא נסיים להגדיר היכן נמצא פאי על ציר המספרים שהרי תמיד תהיינה עוד ספרות להוסיף אחרי הנקודה העשרונית ואם כן ככל שנחפש היכן היא על ציר המספרים לעולם לא נמצא ונובע שהיא אינה שם כלל. פאי הוא מספר אי רציונלי וטרנסצנדנטי ומזה נובע שלעולם לא נוכל לבנות ריבוע ששטחו שווה לשטח עיגול נתון. הרי אפשר לבנות ריבוע עם כל אורך צלע שנחפוץ ולכן כל מידת שטח שקיימת במציאות יכולה להיות שטח של ריבוע שאורך צלעותיו יותאם ליצירת שטח כזה, ואם כן שטח עיגול אינו שטח שקיים במציאות אם שום שטח ריבוע שבעולם לא יוכל להיות שווה לו. ורואים שגם חשבון פשוט של ילדים יכול להיות מילים סתומות חסרות הבנה.
לפי אריסטו כל זה מוסבר היטב, אם כי מצריך בקיאות בתורתו והעמקה ואכתוב כאן רק רמז להראות כיוון למעיין שירצה להשלים עניין זה. עיגול וריבוע הן אידאות נפרדות ביסודן שלא כמו ריבוע ומלבן שהן אידאות אחיות, המתימטיקה כפופה לאידאות כמו שהשכל הרציונלי כפוף לשכל המתבונן באידאות (זהו השכל שמתגלה כבר בתינוקות המזהים אידאות כמו שהראיתי ברשימה הקודמת), ולכן תחת כל אידאה נקבעת מתימטיקה מיוחדת משלה התקפה רק תחתיה ואין תיאור ותפישה מתימטיים המשותפים לריבוע ומעגל. הם גם קיימים ברובד מציאות שונה. כי אידאת העיגול היא ברובד אחר של אידאות (וכמו שכתבתי שכל אידיאה היא צורה לזו שתחתיה עד החומר ממש, כלומר זה שיש לו מסה, והיא חומר ביחס לאידיאה שמעליה. כך שהאידאות קיימות רבדים רבדים. האידאה של ריבוע מתלבשת בחומר וכך נוצר ריבוע. באותו אופן ממש האידיאה של צדק מתלבשת בחומר וכך נהיה שבני אדם שואפים לצדק ושונאים עוול, ואידיאת הנדיבות מתלבשת בחומר ומה נהיה שבני אדם נותנים משלהם לזולתם. אמנם ברור שאידיאת הנדיבות גבוהה מאידאת הצדק ושתיהן גבוהות מאוד מאידיאת הריבוע. ולכן דרכי התפיסה והחשיבה התקפות לגבי צדק ונדיבות שונות לגמרי מאלה שתקפות לגבי ריבוע, ואי אפשר להשתמש במתימטיקה לגבי צדק ונדיבות. ועל דרך זו אידיאת העיגול גבוהה יותר מאידיאת הריבוע ולכן יש לעיגול מתימטיקה אחרת שאינה תקפה בעולם של אידיאת הריבוע או האלגברה האינטואיטיבית וביחס אליה היא נקראת בפי המתימטיקאים עצמם אי רציונלית וטרנסצנדנטית.
נחזור לענייננו. גדולי הפיזיקאים גלילאו ניוטון ואיינשטיין דחו את דברי אריסטו שאמר שכדי שגוף ינוע מוכרח שבאותו זמן שהוא נע יש כח הפועל עליו להניעו ואם יחדל אותו כח הוא יעצור וינוח. ודחו זאת מכך שגוף שנדחף פעם אחת בכח סופי ימשיך לנוע בחלל הריק עד אינסוף והרי בהכרח הוא נע מעצמו סתם כך בלי סיבה ובלי שום כח המניעו כי כח מוגבל וסופי הרי לא יכול להניעו בלי סוף.
כמו הרעיון של גלים אלקטרומגנטיים שאומר שהם תנועה בלי גוף שהיא עצמה נעה, ולפי רעיון זה גם ישות חסרת גוף כמו תנועה כמושג מופשט בלי שיהיה כאן גוף נע, יכולה לנוע במרחב ממקום למקום, ומציאותה ניתנת להגדרה שהיא במקום מסויים בזמן מסויים ואחר כך במקום אחר בזמן אחר, כאילו היתה גוף (וזה גם נובע מהמשוואה הידועה של איינשטיין שמאסה שווה לאנרגיה, E=mc2 שמכריחה שאין חילוק בין אופן קיומו של גוף חומרי לאופן קיומה של אנרגיה, ופירושה של 'אנרגיה' הוא תנועה בלי גוף, ואם גוף יכול להיות מוגדר כקיים במקום מסויים בחלל ובשעה מסויימת בזמן, ויכול שינוע למקום אחר בהמשך הזמן, כך גם תנועה כשלעצמה מחוסרת גוף, שהיא רעיון בלבד, אידאה בלבד, יכולה לתפוס מקום מסוים בחלל ובזמן ולנוע ממקום למקום, כמו בתפיסה הפרימיטיבית על נשמות משוטטות בעולם בי שהן גוף. אגב משוואה זו של איינשטיין עלתה מהתבוננותו בבעייתיות של דברי ניוטון על כח ההתמדה) באותו אופן ממש הדחיפה של הדוחף, כאידאת תנועה מופשטת שיש לה קיום נכנסת להיות שורה בתוך הגוף הנדחף.
כיוון שאותה נשמה ערטילאית תזזיתית הקרויה אידיאה של תנועה רוכבת על אותו מטאטא שהוא הגוף הנדחף, היא תפעיל אותו לנוע כנגד טבעו שרוצה לנוח ותפעיל אותו כך עד אינסוף אם לא יופעל עליו כח אחר כיוון שהיא מקור התנועה עצמה, היא אידאת התנועה ולכן אינה סופית ומוגבלת. רק לפי ניוטון שלא העמיק לחדור לסוד זה וסבר שתנועה היא כח שחולף מייד אחרי הדחיפה יש עך מכני מדיד סופי לכמות תנועה שהושקעה כאן ולפי שיטה זו של ניוטון בלבד יש תמיהה כיצד כח הדחיפה יניע לאינסוף את הגוף אם הוא צריך הנעה כדי לנוע. וחידש שהוא נע גם בלי הנעה וזה רעיון מופרך מעצמו.
.
מקובל לומר שהפיזיקה של אריסטו אינטואיטיבית יותר מזו של ניוטון. זה נכון. האידיאות אינטואיטיביות עד שתינוק רך מייד רואה אותן. רק מאיתנו המבוגרים אבדה האינטואיציה בגלל החושך ויצר הרע ומה שאינטואיטיבי מאוד נראה בעינינו תמוה ומוזר וקשה להאמינו.
 .
* * *
.
יש בעלי חיים חד תאיים, שמקרום התא שלהם יוצאים ריסים, ואותם ריסים נעים כולם בתנועה מתואמת של שחייה לכיון מסויים ששם נמצא המזון של אותו יצור.
הריסים הם שורה כפולה של מולקולות מחומר שנחשב "מת" וכגון שערות האדם.
אין שם מוח ועצבים ושרירים. יש רק שורת מולקולות פשוטות של חומר הנראה זהה לחומר דומם, ואותן מולקולות נעות מעצמן בתנועה מתואמת ביניהן ומתואמת עם מקום הימצאו של המזון ועם העובדה שהיצור צריך מזון.
יצור זה יכול למות בלי שיהיה שום שינוי פיזי בשום מולקולה שלו. בלי שום הסבר פיזיקלי ושום שינוי שיכול להיות נצפה גם לא במיקרוסקופ אלקטרוני הכי חזק הריסים כבר לא ינועו בתנועת שחייה לכיוון האוכל. כמו שלא היה שום הסבר של מדע הפיזיקה כיצד תנועה זו של המולקולות מתרחשת ולפי אילו חוקי פיזיקה היא מתרחשת ומתנהלת, כך אין שום הסבר כיצד היא לפתע חדלה בלי שמבחינה פיזיקלית אירע כאן מאומה. פשוט מת והחזיר נשמתו לבוראו וגופו חדל להיות חי וחזר להיות חומר דומם.
בוירוסים אפילו אין תא. רק כמה מולקולות, שהן בעצם חומר דומם, כי אין שום יכולת להגדיר לפי חוקי הפיזיקה מה ההבדל בינן לבין מולקולות כאלה בדיוק של וירוס מת או מולקולות כאלה בדיוק שקיימות בטבע כחומר דומם שמעולם לא היה חי ולא יהיה חי, שנעות בלי שום ציות לחוקי הפיזיקה, אפילו בניגוד מוחלט אליהם. תנועה שאינה ניתנת לתחזית מתימטית מראש ולא מצייתת לשום חוקי מכניקה פיזיקליים, תנועה כלפי מעלה נגד כח הכבידה או שאר מעצורים שלפי חוקי הפיזיקה היו אמורים לעצור אותה, תנועה שקורית מעצמה בלי דחיפה של כח דוחף חיצוני וכו' וכו'.

כמובן אותה תמיהה גם באדם. בחרתי להניע את ידי והיא אכן נעה. הביולוגים יכתבו כרכים עבים להסביר איך מהמוח יוצא אות חשמלי ומשם לעצבים ומשם לשרירים וכו'. אבל כל המהלך הזה התחיל מנקודה אחת שבו מולקולה אחת, אלקטרון אחד, נעו והחלו את התהליך הזה. מה הניע את המולקולה או האלקטרון הראשונים שמהם החל כל התהליך המורכב שבסופו זזה היד? הם זהים למולקולה או אלקטרון אחרים שקיימים בטבע כחומר דומם המציית לחוקי הפיזיקה. תנועה זו לא נבעה משום מקור שהפיזיקה יכולה להצביע עליו. שום כח פיזיקלי לא פעל עליה (ואם כן פעל כח כזה נשאל מה התנועה הראשונה שהניעה את אותו כח ונחזור לאותו מקום), היא לא יכולה לקבל שום תיאור מתימטי, מבחינה פיזיקלית מתימטית היא מקרית לגמרי, בלתי צפוייה לגמרי, לא ניתנת לשום חיזוי, לא כפופה לשום חוקיות.

מדע הפיזיקה צריך לנסח כך: חלק מהאטומים והמולקולות יש להם מבחינה פיזיקלית שני מצבים שאפשר להגדירם כמצב A ומצב B. לשם הנוחות נכנה אותם מצב 'חי' ומצב 'מת'. כשהם במצב 'מת' חלים עליהם חוקי ניוטון או איינשטיין או מכניקת הקוונטים וכל כיו"ב. כשהם במצב 'חי' הם מצייתים לחוקים אלה אבל מתרחשות בהם במקביל תופעות שאינן מצייתות לחוקים אלה ותופעות אלה הן רנדומליות בטווח שניתן להגדירו. כלומר ניתן לקבוע לאן הן לא יכולות לנוע, מולקולה של יצור חד תאי שנמצא בירושלים לא יכולה לנוע מעצמה לתל אביב, אבל בתוך הטווח האפשרי הם יכולות לנוע באופן שמבחינת הפיזיקה מוגדר כשרירותי.

כמו שכתבתי מקודם אידיאת עיגול גבוהה מאידיאת ריבוע ולכן רמת המציאות שלה שונה, כאילו היו יקומים מקבילים, ולכן המתימטיקה של עיגול שונה ועומדת לעצמה. ואידיאה כמו נדיבות היא ברובד מציאות כל כך יותר גבוה שההגיון המתימטי לא תקף שם כלל ותקף שם סוג הגיון אחר. כל אידיאה היא חומר לאידיאה גבוהה יותר שהיא צורה לה ובתורה היא עצמה חומר לאידאה יותר גבוהה וכך מסודרות האידאות ברבדים רבדים אלה למעלה מאלה, כמו קומות של בניין גבוה. הבדלי הגובה האלה בין האידיאות הם הבדלים ברמת 'אמיתת הימצאותן' (במובן של הפרק הראשון והשני של ספר היד החזקה). המושגים 'קיים', 'נמצא', 'מציאות', 'יש', הם לא מושגים של או כן או לא. הם ספקטרום (קוונטי, לא רציף, כמו קומות של בניין ולא כמו מעבר רציף בין שחור ללבן דרך כל גווני האפור). יש דרגות דרגות של מציאות. דבר יכול להיות נמצא במציאות קלושה וחלשה כחלום יעוף וכזכרון נשכח, ודבר אחר יכול להיות נמצא יותר ממנו וביחס אליו הוא קיים בקיום חזק ומוצק וברור ונצחי כמו שהמציאות בעירות חזקה יותר ונצחית יותר ממציאות החלום, אבל הוא עצמו שנחשב כעירות ונצחיות יהיה נחשב כחלום יעוף ביחס לדבר אחר שאמיתת הימצאו אמיתית יותר משלו וכך כל רוב הוא כמו חלום ביחס לערות או זכרון ביחס להווה לגבי הקומה שמעליו. וזו עומק כוונת הרמב"ם בתחילת היד החזקה שכתב שאמיתת מציאותו של הבורא לא דומה לאמיתת מציאותם של הנבראים. כלומר גם הבורא וגם הנבראים נמצאים, אבל לא כל מציאות היא כמו כל מציאות אחרת. אמיתת מציאות אחת יכולה להיות שונה מאמיתת מציאות אחרת. וזה עניין הצמצום שדיבר עליו האר"י ז"ל והאר"י והרמב"ם אמרו דבר אחד).

כיוון שזה חילוק במציאות עצמה, ההבדלים בין רמות המציאות הם כאילו היו יקומים מקבילים נפרדים. לכל אחד מציאות משלו. מה שקיים ביקום זה כשאתה בוחן מצד יקום אחר שם אינו קיים. שטח עיגול הוא ביקום נפרד שבו אין מציאות לשטח ריבוע.
לאדם יש יכולת לתפוס את כל היקומים, אבל כיוון שהם מציאויות נפרדות לכל יקום יש שכל אחר המותאם לתפוס את מציאותו שלו המיוחדת לו. לכן שכל שתופס את אידיאת הנדיבות הוא שכל אחר משכל מתימטי. וגם במתימטיקה עצמה שכל התופס ריבוע הוא שכל אחר מזה התופס עיגול ולכן שכל של ריבוע לא יתפוס את מהות המספר פאי.
'חי' היא אידיאה גבוהה יותר מ'דומם'. לכן יש לה מציאות אחרת וצריך לה שכל אחר לתפסה. לכן הפיזיקה לא יכולה להגדיר את חוקי התנועה של אטומים ואלקטרונים שהם במצב חי. ולא יכולה לקבוע מתי יתחילו להיות במצב חי (כשמולקולת החלבון היתה בבשר המבושל לארוחה, היתה במצב מת הכפוף לפיזיקה, אחרי העיכול ובספיגה בגוף היא עצמה נכנסה לתוך תא כלשהו של הגוף והחלה שם לנוע כאילו היא חיה. מבחינת חוקי הפיזיקה היא עברה ממצב מת למצב חי), ומתי יפסיקו.
תנועת מולקולה חיה היא מקרית, לא נובעת משום חוק מוגדר מתימטית ולא ניתנת לשום תחזית. אם כי אפשר להגדיר להיכן היא לא יכולה לנוע.

שתי מולקולות במצב חי רחוקות זו מזו יכולות לנוע באופן שתנועתן קשורה זו בזו. למשל בבעל החיים החד תאי שיש לו ריסים שהם רק שורת מולקולות הזהות למולקולות אחרות המצויות בטבע כדומם, והוא שוחה לכיוון האוכל, הריס מימין והריס משמאל נעים ביחד בתנועה מתואמת של שחייה לכיוון מסויים. המולקולה של הריס הימני יודעת שכעת הריס השמאלי נע אחורה ואז גם היא נעה אחורה כדי לדחוף ביחד את המים להתקדם לכיוון הרצוי. אין שום עצבים או חשמל או שום דבר חומרי המעביר את המידע מהריס הימני לריס השמאלי, ועדיין מולקולה בריס הימני תנוע באופן שתלוי בתנועת המולקולה שבריס השמאלי ומתואם איתה בדייקנות. אם המולקולה בריס הימני תחדל לנוע אחורה לדחוף את המים ותתחיל לנוע קדימה כדי לתת מקום לתנועת דחיפה חדשה כדרך השחייה, מייד מולקולה תואמת בריס השמאלי תדע שהיא חדלה לנוע ותחדל גם היא. המידע עובר ביניהן בלי שום תנועה חומרית כלשהי, כאילו בטלפטיה. זה לא נבדק אבל ברור שהוא עובר מהר יותר ממהירות האור. מייד.

מי שיודע משהו על תורת הקוונטים מייד יזהה שיש מעט דמיון בין אופי התנועה של חלקיקים במצב 'חי' לאופי התנועה של חלקיקי חומר דומם כפי שמתגלית בתורת הקוונטים. תורת הקוונטים גילתה שחלקיקים נעים באופן רנדומלי בתוך טווח אפשרויות מוגדר, שאי אפשר לחזות את מסלול תנועתם לא בגלל שחסר לנו מידע אלא בגלל שתנועתם בטיבה ומהותה בלתי ניתנת לחיזוי. זה בלתי נתפס כלל בשכל כיצד חומר דומם נע בלי שום חוק וסיבה אלא כאילו הוא בוחר בעצמו א מסלול תנועתו בבחירה חופשית לגמרי. זה סותר לגמרי כל מושג שלנו על חומר. וכן גילו שחלקיקים מרוחקים זה מזה יודעים כל אחד מה החלקיק האחר עושה ולפי מה שהוא עושה הם פועלים, אם הוא נע כך הם ינועו באופן מסויים ואם הוא נע אחרת הם ינועו באופן אחר. והידיעה הזו עוברת מחלקיק לחלקיק בחלל ריק בלי שום מעבר אנרגיה או חומר ביניהם ומהר יותר ממהירות האור.

כמובן שזה דמיון קלוש וההבדלים רבים על המשותף.

לפי אריסטו הכל חי תמיד. אין שום דבר מת. אידיאה היא דבר חי, ואין חומר שאין שום אידיאה מלובשת בו ומקיימת אותו ומעניקה לו מציאות וקיום והיות באותו אופן שהבורא נותן מציאות לנבראים מאמיתת הימצאו כמו בתחילת היד החזקה. וכמו שכתב שם אם הבורא לא יהיה קיים אי אפשר לצייר אפשרות שהנבראים קיימים, ואם הם לא יהיו קיימים כן אפשר לצייר שהבורא קיים. כמו האור מהנר (בהסתכלות אנושית פשוטה ולא מדעית), שכשהנר חדל מלהתקיים האור מייד נכבה כי האור מקבל את אמיתת הימצאו מאמיתת הימצאו של הנר, ואמיתת הימצאו של הנר לא דומה לאמיתת הימצאו של האור אלא היא אמיתית יותר ממנה. לכן אם האור חדל מלהתקיים הנר יכול שיהיה קיים, אבל אם חדל הנר מלהתקיים אי אפשר לצייר מציאות האור.

כל אידיאה חיה ברמה אחרת של חיים כמו שהיא נמצאת ברמה אחרת של מציאות. לכן למרות שבחומר יש חיים (וכמו שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא קירות ביתו של אדם באים ומעידים עליו, וזה לגמרי כפשוטו כי הקירות הם חיים ולעתיד לבוא שיוסר מסך החושך והשקר יהיה ביטוי לחיים האלה ויהיה להם דיבור לפי דרכם ותהלוכתם), דרכיהם ומהלכם של חיים אלה שונה מאוד מדרכיהם של חיים של בעלי חיים או צמחים.
תורת הקוונטים הגיעה לרמה כזו של תצפיות על החומר שכבר אי אפשר להיות עיוורים לכך שהוא חי ולכן חלים עליו חוקי פיזיקה של חומר חי. רק שאלה חיים של חומר במדרגת דומם והם שונים מאוד מדרכי פעולת המולקולות בחומר שהוא חי במדרגת חיים של בעלי חיים, ויש להם יותר שייכות למשוואות מתימטיות כגון משוואות שרדינגר וכיו"ב ולסטטיסטיקה, לעומת מולקולות של חומר במדרגת בעל חיים שאינן מצייתות למשוואות כלל. ויש להן הגיון בתנועתן רק שהוא אחר ולא מתימטי כמו שהשכל של אידיאת הנדיבות אינו מתימטי.

ומכיוון שהמדענים שונאים את דרך המחשבה של החכמים הקדמונים שהחומר כולו חי ובזים לה, והם רואים שהחומר הדומם אינו נע כמו חומר של בעל חיים, הם אינם מבינים שהוא חי ומזה נובעות אמירות של אבות התורה הקוונטית שאמרו שאין שום אדם בעולם שמבין אותה אפילו קצת ומי שלא קיבל סחרחורת כשלמד אותה זה סימן שלא הבין מאומה מלימודו, וכיו"ב.

.

********

.

.

יש כאן התבוננות חשובה שהיא הדבר הכי חשוב מכל מה שרציתי לומר כאן,

אם פיזיקאים היו מתבוננים במיקרוסקופ אלקטרוני בתנועת חלקיקים אטומים ומולקולות שנמצאים בתוך תא חי, ומגלים חוקיות מתימטית כלשהי בתנועה זו. אפילו חוקיות חלקית כמו המשוואות של שרדינגר שקובעות את החוקיות הסטטיסטית של תנועת החלקיקים ולא את התנועה המדוייקת של כל חלקיק שנחשבת רנדומלית בעצם טבעה.
מייד תנועה זו היתה נכנסת לתחום מדע הפיזיקה, והיה ענף פיזיקלי שחוקר את חוקיות תנועת החומר בתאים חיים.
אז גם ההגדרה על חלקיקי חומר האם הם במצב חי או במצב מת היתה הופכת להגדרה פיזיקלית. כיוון שיש שתי מערכות חוקים מתימטיות, האחת מגדירה תנועת חלקיקים במצב חי והשנייה במצב מת, ממילא חי ומת היו הופכים להגדרות פיזיקליות ומקבלות ניסוח מתימטי.
אם ההגדרה הפיזיקלית מהו חומר חי (שבימינו מוצא באופן חריף מחוץ לדיסציפלינה ("דיסציפלינה" פירושו תחום ידע, מקצוע לימודי, המוגדר במסגרת הקובעת מה בתוך אותו תחום ומה מחוץ לו) של מדע הפיזיקה ואסור לפיזיקאים באיסור חמור לחקור אותו) תלויה בכך שאינו נע ומתנהג לפי חוקים קבועים הניתנים לניסוח מתימטי, ולעומת זאת חומר מת כן מתנהג לפי חוקים כאלה, הרי לפי זה החלקיקים שמתנהגים לפי מכניקת הקוונטים אינם יכולים להיות מסווגים באופן ברור האם הם חומר חי או מת, כיוון שמסלול כל תנועה מסויימת של כל חלקיק מסויים היא רנדומלית (כלומר מקרית, שרירותית, ללא סיבה הקובעת את מהלכה וללא אפשרות לחזות מראש את מהלכה, וללא אפשרות לנסח מתימטית את חוקיות התנועה הזו).
גם אין שום סיבה לומר שלא תתגלה בעתיד איזשהי חוקיות נתפסת בשכל, אם כי לא בהכרח במסגרת המתימטיקה המוכרת לנו היום, המגדירה חוקי תנועת החלקיקים בתוך גוף חי.
עולה מכאן שהפיזיקה אינה יכולה להבחין בהגדרה מדעית בין חלקיק הנמצא בתוך תא חי לבין חלקיק שנחשב מת.
אחרי שבתוך תא חי רואים שחלקיקי חומר נעים באופן שאינו מוסבר על ידי המכניקה, וכל חלקיק "יודע" מה קורה לחלקיקים אחרים ומתנהג לפי זה, המחשבה שבכלל קיימים חלקיקים שאינם במצב חי המשפיע על התנהגותם, ותנועתם יכולה להיות מוסברת על ידי חוקי מכניקה דטרמיניסטיים (קבועים בהכרחיות), כאילו מדובר במנגנון של שעון מסובך שניתן לחזות במדוייק את תנועתו בעתיד אם יש מספיק מידע על כל חומר וכל תנועה בהווה, זו מחשבה שאינה מתקבלת על הדעת והשכל הישר דוחה אותה ומבחינה אינטואיטיבית היא זרה ומוזרה ותמוהה מאוד.
אותם רציונליסטים במאה השבע עשרה שהמציאו את יצור המחשבה המלאכותי והתמוה והמעוות הזה, כביכול הרגו את העולם. העולם כולו, כולל החלק בו שנקרא דומם, מתנהג בעליל כדבר חי. זה גלוי לעין כל וברור מאליו ופשוט ובסיסי וטריוויאלי לגמרי ואי אפשר שיעלה על לב שום אדם ספק כלשהו בזה אלא אם כן אחזו שגעון ותמהון לבב. וזה היה מובן מאליו לדורות של בני אדם וביניהם חכמים מופלגים במשך אלפי שנים. עד שלפני כשלוש מאות שנה בא שגעון ואחז בבני אירופה וסימא את עיניהם ולבבם ודעתם מלראות את חיות העולם ודימוהו כאילו הוא גוויה מתה וכאילו "דומם" פירושו מת, והמציאו מדע פיזיקה לפי שגעונם זה, וההמצאה הזו בזמננו מתמוטטת, כיוון שהגיעו בהכרח לדעה של מכניקת הקוונטים שמתארת את החלקיקים באופן הדומה לחומר חי המוכר לנו ושגם הם מודים שהוא חי, כלומר צמחים ובעלי חיים, הרבה יותר משהוא דומה לבדייה שדמיינו כאילו יש בעולם חומר מת.
.
לפי ניוטון אחת ההגדרות הבסיסיות של מסה היא התנגדות הגוף לכח המופעל עליו. כלומר אם כח בעוצמה מסויימת יופעל לדחוף גוף א' בעל מסה גדולה ואותו כח יופעל לדחוף גוף ב' בעל מסה קטנה, גוף ב' יקבל תאוצה גבוהה יותר, כי המסה שלו מתנגדת פחות לדחיפת הכח.
זה נדמה לנו כדבר מובן ומתקבל מבחינה אינטואיטיבית, אבל זו טעות. בעולם המוכר לנו, גוף בעל מסה גדולה יותר הוא כבד יותר לכן כשהוא נע על משטח יש כח חיכוך גדול יותר שעוצר אותו וצריך דחיפה חזקה יותר כדי להניע אותו לתאוצה מסויימת.
אבל ניוטון דיבר על גופים בחלל ריק במקום שאין חיכוך כלל ובמקום שאין כח כבידה. וגם שם אם כח שווה בעוצמתו יופעל על שני גופים בעלי מסה שונה, הגוף בעל המסה הגדולה יותר יקבל תאוצה נמוכה יותר. כי המסה "מתנגדת" לכח הדחיפה.
דבר זה אינו הגיוני ואין לו הבנה כלל. למה שמסה תתנגד לכח הדחיפה בחלל ריק במקום שאין חיכוך או כבידה? אם אין משקל או חיכוך, מה יכול להיות במסה שמתנגד לתנועה? היא סתם חומר מת ודומם וסביל שכל מה שעושים בו נעשה בו וכל כח שמופעל עליו מתקבל על ידו, ואיזו סיבה שבעולם יש שהכח שדחף ייתקל בהתנגדות מסתורית הנובעת רק מעצם העובדה שקיימת כאן מסה?
רואים כאן בבירור כדברי אריסטו שהגוף שואף למנוחה כי הוא חי וזה רצונו וטבעו מסיבת החיים השורים בו שזה טבעם.
ניוטון ראה שיש כח חיים עצמי בגוף בעל מסה שגורם לו שלא לרצות להענות לכח הפועל עליו. רק מכיוון שמשהו בו כמו הכריח אותו לעצום עינו כנגד העובדה הניכרת לעין שיש חיים בחומר הוא המציא מושג חסר פשר אבל מצלצל כאילו הוא מושג "מדעי" שנקרא "מסה אינרטית" כדי לכסות על חוסר ההבנה.
.
.
.
*
גם מה שגילתה תורת הקוונטים שתצפית על חלקיק גורמת לשינוי באפשרויות של דרך תנועתו, מוסבר היטב לפי אריסטו, לא אאריך בזה כאן כי זה עניין בפני עצמו והוא עמוק. כתבתי על זה במושגים אחרים ובלי להזכיר פיזיקה באתר תלמוד מוסבר ומאמרים בסוגיות על הלכות תנאי, ועל הלכות ברירה והלכות חלוקת שותפים (ששייכות לעניין ברירה).
אם אדם מקדש אשה היום על תנאי שמחר ירד גשם, היום נעשו קידושין ויש כאן ביום מציאות של קידושין, אבל מציאות הקידושין היא במציאות כמו סופרפוזיציה קוונטית, היא יכולה להיות במציאות שהיא מקודשת וגם במציאות שאינה מקודשת. מחר כשנדע אם ירד גשם או לא תהיה קריסה למציאות מוגדרת של כן קידושין או לא קידושין. אבל אם תהיה לנו כבר מהיום תצפית האם מחר יירד גשם הרי התצפית הזו כבר מהיום תגרום לקריסה של הסופרפוזיציה ממצב שהמציאות היא כזו שמכילה סך של שתי אפשרויות, מקודשת ולא מקודשת, למצב שמכילה רק אפשרות אחת לפי התצפית. כאן רק שירטטתי בגסות את קווי הדמיון בלי שום ביאור ושם יש ביאור ארוך ועמוק אם כי לא גמור ויש עוד להנהיר בזה הרבה.
גם עקרון אי הוודאות של הייזנברג וגם העמדה שדברים הם בעלי תכונות רק כשהם נמדדים נובע ביאורם היטב מעניינים אלה אם מעמיקים בהם ואין כאן המקום להאריך ובכמה סוגיות ב"תלמוד מוסבר ומאמרים" כתבתי ראשי פרקים קצרים המרמזים להבנת עניינים אלה).
גם העקרון שהניח איינשטיין וממנו צמחה תורת היחסות הכללית, והוא שמסה אינרטית ומסה גרביטציונית שוות, דהיינו שיש שקילות בין תיאור בדרך גרביטציה לבין תיאור בדרך תאוצה, גם זה נובע מדברי אריסטו על התנועה והגופים ומקבל מובן עמוק ובהיר יותר מהביאור של איינשטיין ולא אאריך בזה כאן.
ויש עוד הרבה בכל זה. אמנם למה להאריך ואין מי שיקרא, וכל חכם ולמדן סגור בחומות של "דיסציפלינה" שלו או "דרך הלימוד" שלו ששומרות על עיניו עיוורות מלראות לצדדים, ועל שכלו פן יבין תלמודו. ולכן די לי ברמז קל אם יהיה חכם שמבין מדעתו.
.
.
.
.
הערה:
בכל מקום שאני אומר תורת אריסטו ואפלטון, אין הכוונה שהוצאתי כל זה בעצמי מכתביהם עצמם. את תורתם קיבלתי בעיקר מהתלמוד שמעמיק בה מאוד ומברר אותה כשמלה, ובעזרת כתבי הרמב"ם שם היא באה שלמה מזוקקת ומנופה ומבוארת היטב וכלולה ממבחר מזוקק מפרשני אריסטו הערבים מימי הביניים. וכן מכתבי הרמ"ק, האר"י ז"ל, ותלמידיהם שהעמיקו חקר בה. וכיוון שהם ייחסו אותה לאריסטו ואפלטון גם אני מייחסה לשם ומהם למדתי להבין מקצת מכתבי אריסטו ואפלטון. ולא למדתי הרבה בכתבי אריסטו ואפלטון עצמם כי בכתבי אפלטון הדברים רק בתחילת גילויים והם גולמיים ולא תמיד מזוקקים ומדוייקים, אם כי לעיתים מאירים מאוד כמו משל המערה, וכתבי אריסטו מקוטעים וקשים ורובם לא ממנו עצמו אלא מתלמידים ואין לנו קבלה בעל פה איש מאיש איך ללמוד בהם ושפתם קשה ורק מכח מה שנתבאר ברמב"ם והמקובלים אפשר קצת להבינם קטעים קטעים.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, חומר וצורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על קצת העמקה על חומר וצורה. המשך לרשימה הקודמת. קצת נגיעה בפיזיקה.

  1. nirstern הגיב:

    ביאור מהו העקרון ההלכתי המכונה "ברירה" ונגיעה בנושא היסודי מאוד של 'בכח' ו'בפועל' במחשבה האריסטוטלית
    ****************************************
    .
    .
    .
    הזכרתי בפנים את הסוגיא ההלכתית הנקראת "ברירה". רציתי כאן לבאר למי שאינו מצוי בזה במה מדובר. בכוונה אינני מדייק בפרטים ההלכתיים של הלכות ברירה ושל הלכות הפרשת תרומה ומציג רק את העקרון הכללי שלהם, כדי לפשט את ההסבר.
    מי שמכין יין, חייב להפריש עשירית מהיין כתרומה לכהן. לפני ההפרשה כל היין אסור בשתייה.
    לוקחים עשירית מהיין בכלי נפרד, אומרים עשירית זו הרי היא תרומה לכהן. זה נקרא הפרשת תרומה.
    אחרי ההפרשה אותה עשירית שהופרשה כתרומה לכהן אסורה בשתייה למי שאינו כהן, ותשע העשיריות הנותרות מותרות בשתייה ונקראות חולין (בניגוד לתרומה שרק לכהן מותר לשתותה והיא נקראת קודש).
    לפי ההלכה ההגדרות 'תרומה' או 'חולין' הן הגדרות שקובעות את עצם מציאות היין. יין תרומה הוא מציאות שונה מבחינה פיזיקלית מיין חולין. כמו שאלקטרון טעון חיובית שונה במציאותו מאלקטרון טעון שלילית או כמו שחלקיק הנמצא במקום א' מציאותו מבחינה פיזיקלית שונה מחלקיק הנמצא במקום ב'.
    המחשבה שיין תרומה ויין חולין זהים במציאותם רק שבורא העולם ציווה שאת זה מותר לשתות ואת זה אסור היא טעות נפוצה אבל רחוקה מאוד מהאמת.

    מי שמזג לעצמו כוס יין ונזכר שעוד לא הפריש תרומה, חייב לפני השתייה לשפוך עשירית לכוס נפרדת ולומר הרי זו תרומה לכהן ואז יוכל לשתות את תשע העשיריות שנותרו בכוסו.
    ההלכה הנקראת "ברירה" מחדשת פתרון יותר נוח למי שבא לשתות ונזכר שעוד לא הפריש תרומה.
    לפי העקרון ההלכתי הנקרא "ברירה", האדם לפני השתייה יכול לומר: עכשיו אני אומר שעשירית מהיין שתישאר בכוס אחרי שאסיים לשתות תשע עשיריות ממנה, אותה עשירית שתישאר היא מופרשת עכשיו להיות תרומה לכהן.
    כיוון שהפריש תרומה לפני שתייתו מותר לו לשתות, והעשירית שנותרה בכוס אחרי שסיים לשתות את תשע העשיריות יש לה דין של תרומה ורק לכהן מותר לשתותה.
    לפני השתייה הוא אומר העשירית שתישאר בסוף השתייה כעת היא נקבעת שהיא תרומה לכהן.
    נמצא שכל טיפה מהיין, כל מולקולה, המציאות שלה מייד אחרי ההפרשה ולפני השתייה (אותה הפרשה "קוונטית" שמשתמשת בעקרון הברירה ואומרת שכעת נקבע שמה שיישר בסוף הוא מעכשיו תרומה) היא מציאות בת שתי אפשרויות, אפשרות אחת שהיא תרומה ואפשרות שנייה שהיא חולין. כי כל טיפה יש אפשרות שתישאר בסוף השתייה ותהיה תרומה קודש לכהן, ויש אפשרות שישתו אותה לפני כן ואז היא חולין ומותרת.
    כעת טיפת היין לא יודעת אם היא תרומה או חולין. הטבע עצמו לא יודע. היא יכולה להיות זה או זה.
    במכניקת קוונטים אם ידוע התנע של חלקיק אז לא ידוע מקומו, כלומר הוא יכול להיות במקום א' או במקום ב'. הוא עצמו לא יודע היכן הוא, או 'הטבע אינו יודע היכן הוא'. מציאותו כוללת בתוכה בעת ובעונה אחת שתי אפשרויות מציאות, מציאות של היות במקום א' ומציאות של היות במקום ב'. מציאות כזו נקראת בשפת הפיזיקה הקוונטית סופרפוזיציה.
    ממש כך כל טיפת יין שבכוס היא במציאות הכוללת שתי אפשרויות, להיות תרומה או להיות חולין.
    מציאות של חלקיק במצב של סופרפוזיציה מתוארת על ידי פונקציית גל המחשבת את ההסתברות לגבי אפשרויות מיקומו אבל אינה מגדירה מקום מסויים בו הוא נמצא.
    במכניקת הקוונטים אם מסתכלים על החלקיק לראות היכן הוא נמצא, כתוצאה מהתצפית או המדידה משתנית מציאותו להיות מציאות שבה המיקום של החלקיק מוגדר ויש לו רק מיקום אחד. זה נקרא קריסה של הסופרפוזיציה למצב של פתרון אחד לגבי שאלת מיקום החלקיק.
    .
    אם היתה דרך לדעת מראש אילו טיפות תישארנה בסוף היתה מכח התצפית הזו קריסה של מציאות היין ממצב של סופרפוזיציה דהיינו מציאות המכילה בתוכה את שתי האפשרויות למציאות מוגדרת עם אפשרות אחת. ואז היה אסור לשתות מהכוס כיוון שמעורב בה יין תרומה.
    כיוון שאיננו יודעים אילו טיפות יישארו בסוף אז למרות שהתרומה כבר הופרשה אין זה שיש כאן תרומה מעורבבת, אלא כל טיפה היא במציאות שהיא יכולה להיות תרומה ויכולה להיות חולין והיא במציאות לא מבוררת. מציאות לא מבוררת אין פירוש שאנחנו לא יודעים האם זה תרומה או חולין, או לא יודעים היכן החלקיק. אנחנו כן יודעים שהיין במצב מציאות כזה שהוא בפוטנציאל להיות חולין או תרומה, מצב המכיל את שתי האפשרויות לא כספק אלא כוודאי שגם זה וגם זה הם אופן ובחינה של המציאות ןיש בה פוטנציא להיות כך או כך וכשיתברר, כשיתממש הפוטנציאל, כשייצא לפועל, תצטמצם המציאות להיות כזו שיש בה רק בחינה אחת, תרומה או חולין. חלקיק במקום א' או ב' ולא שני המקומות בעת ובעונה אחת כפוטנציאל או אפשרות. .
    בזמן השתייה זה לא נחשב שהוא שתה יין שהא ספק תרומה (ואסור לשתות ספק תרומה). כי ספק תרומה פירושו שיש אפשרות שמציאותו היא תרומה בוודאי ובמוחלט, רק שאיננו יודעים אם האפשרות הזו היא אמת או שקר ויש עליה ספק, ולכן אסור.
    כאן בעת השתייה אין איסור שתיית ספק תרומה כי ידוע בוודאי מה היין הזה ואין ספק לגבי מציאותו האם היא תרומה או חולין. יש ידיעה הוודאית האומרת שהוא במצב מציאות כזה שכולל בתוכו את האפשרות שהוא וודאי חולין ואת האפשרות שהוא וודאי תרומה וזו מציאות ידועה בת שתי אפשרויות, מציאות במצב סופרפוזיציה, ולכן אין כאן איסור לשתות יין שהוא ספק תרומה כמו שיש למשל במי שמוצא חבית יין ואינו יודע אם הפרישו ממנה תרומה או לא שאז אסור לשתות מחמת הספק.
    .
    .
    השתמשתי במילה 'פוטנציאל' ובמילה 'התממשות' ו'יציאה אל הפועל'. זה רומז שבמחשבה האריסטוטלית העניין נוגע בנושא של לצאת מן הכח אל הפועל שהוא נושא יסודי מאוד אצל אריסטו וחיוני להבנת העניין של חומר וצורה, כשצורה כשלעצמה היא במצב מציאות הנקרא 'פוטנציאל' או 'בכח', וכשהיא מתלבשת בחומר היא עוברת למצב של 'בפועל' או התממשות. והציאה אל הפועל והמושג 'התלבשות' של צורה בחומר, והמושג 'חיים' הם כולם מדברים על אותו עניין עצמו, רק מאירים אותו מזוויות שונות.
    יש בחינה של 'בכח', או פוטנציאל, ובחינה של יציאת הפוטנציאל אל הפועל. מציאות שהיא במצב של פוטנציאל יכולה להיות פחות מוגדרת ומסויימת ולהכיל כמה אפשרויות בעת ובעונה אחת שכלן קיימות כפוטנציאל, ורק בעת היציאה אל הפועל והתממשות הפוטנציל מוכרח שיהיה התבררות של המציאות לאופן אחד מוגדר.
    המושגים הפיזיקליים המודרניים של גל וחלקיק קשורים במושגים האריסטוטליים של מצב מציאות של היות 'בכח', בפוטנציאל, ומצב מציאות של היות 'בפועל', במימוש.
    המושגים הפיזיקליים המודרניים והמושגים האריסטוטליים אינם זהים, יש הבדלים חשובים בהסתכלות ובהבנה ובהגדרות. המושגים של אריסטו נותנים אור בהיר ועמוק הרבה יותר מהמושגים של הפיזיקה.
    .
    כאן רק ציירתי בגסות ובערך את קווי הדמיון בין המושג ההלכתי של ברירה (שנוגע גם להלכות חלוקת שותפים – בשדה שנקנה בשותפות כל פירור אדמה בשדה שייך גם לראובן לבדו וגם לשמעון לבדו בעת ובעונה אחת. הוא במציאות שאינה מבוררת שמכילה את שתי האפשרויות האלה, כפוטנציאל. וגם להלכות תנאי – הרי את מקודשת עכשיו בתנאי שיירד מחר גשם. שוב מציאות של קידושין שמכילה היום בתוכה שתי אפשרויות, שיירד גשם מחר ושלא יירד. ואם היתה היום ידיעה על הגשם של מחר היתה הסופרפוזיציה של מצב מציאות הקדושין קורסת למצב מבורר)
    באתר 'תלמוד מוסבר ומאמרים' בסוגיות של ברירה ושל חלוקת שותפות ושל תנאי הארכתי בדיון הלכתי בסוגיות האלה, שלפעמים גם נכנס לעומק העניין לפי הקבלה ויש שם גם מקצת ביאור של העניין בכלי המחשבה האריסטוטליים. אמנם אין שם התייחסות כלל לפיזיקה, אבל המבין יוכל לקחת מהדברים ולהעתיקם גם לשאלות הפיזיקליות.

  2. nirstern הגיב:

    התכבדתי בהערה מפרופ' אבשלום אליצור, לדבריו העירבוב בין פיזיקה למערכות חיות הוא שגיאה גדולה ומקוממת.
    לדעתי הוא צודק לגמרי,
    ערבוב כזה אין לו שום הצדקה מבחינת המחקר המדעי, והוא לא יכול לקדם אותו במאומה.
    אין שום השתלשלות הגיונית ובוודאי לא אמפירית שיכולה לרמוז לכיוון כזה, וגם אם נניח כהיפותזה בלי שום סיבה רעיון כזה ברור מראש שהוא לא יניב שום תוצאות מבחינת תחזיות על תצפיות או נסיונות פיזיקליים כלשהם ואין לו שום פוטנציאל לקדם את מדע הפיזיקה בשום דרך, גם לא בהבנה בלבד וכל שכן לא בתגליות.
    עיקרון קדוש במדע לא לערב בו שום דבר שלא נובע הגיונית או אמפירית או לפחות כניחוש אינטואיטיבי יצירתי ממהלך התקדמות המחקר או ממחוייבות לו בתום לב, אלא מושפע מאידיאולוגיות או אמונות חוץ מדעיות.
    להסביר את השאלות של תורת הקוונטים בדרך כזו שקול להסבר שיש צב כתום שמזיז את החלקיקים כרצונו. אי אפשר לסתור או להוכיח את זה בשום ניסוי ובאותה מידה אפשר לומר שזה חד קרן כחול או כל דבר אחר.

    אכן הרשימה הזו לא עוסקת במדע אלא במטאפיזיקה ודת ואני לא מדען אלא מתבונן מטאפיזי ודתי. ההתבוננות המטאפיזית דתית שמבוססת על התבוננות שמודרכת מכתבי קדמונים שהתקבלו ביהדות כמוסמכים לגבי חקירת האמת בכלים מטאפיזיים ודתיים (וחד משמעית לא מדעיים) כגון התלמוד הרמב"ם ואריסטו (שהתקבל גם בנצרות ובאסלאם ובקרב עוד חכמים קדמונים), שכתבו בפירוש שגם בחומר דומם יש חיים.

    ההתבוננות המטאפיזית-דתית מתבוננת גם על התגליות של הפיזיקאים ורואה גם שם את הנושאים שבהם היא עוסקת, ומפרשת את התגליות המדעיות לפי ההסתכלות שלה. הידע לגבי חיים בחומר דומם נבע ממקורות של התבוננות וחוויות מטאפיזיות דתיות ובוודאי לא ממקורות מדעיים. לכן בוודאי נכון שמדען יאמר שזו שגיאה גדולה ויהיה צודק מנקודת הראות המדעית.
    מדע הדתות עוסק בדת בדרך מדעית, והרבה ממסקנותיו ואמירותיו הן 'שגיאות נוראות ומקוממות' בעיני אנשי דת. כך גם הדת יכולה לעסוק במדע בדרך דתית, ולומר מה שנשמע כ'שגיאות נוראות ומקוממות' באזני אנשי המדע, וזה מה שאני עושה כאן, ואכן חשוב מאוד להבהיר את זה ולא לערבב בין התחומים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s