חלק שלישי של הספר "אדם חי"

אספתי כמה תמונות וציורים של כלבים וערבבתי אותם עם תמונות וציורים של בעלי חיים אחרים.
תינוק מגיל שנתיים ואפילו קודם יוכל להבחין מה מבין התמונות הוא כלב ומה חתול וכו'. רוב התינוקות לא נופלים ביכולת ההבחנה הזו מרוב המבוגרים.
זואולוגים עמלו הרבה כדי להגדיר את המינים. כאן אני מדבר על המידע שנמצא בתמונה ותו לא.
אין שום מכנה משותף מתימטי בין כל תמונות הכלבים המצורפות שיבחין אותם מבין תמונות בעלי החיים האחרים (אם במקרה בתמונות האלה יש, זה בגלל שלא עשיתי עבודת חיפוש כראוי ואם יחפשו עוד תמונות כיו"ב בלי ספק יגיעו למצב בו אין שום מכנה משותף מתימטי), כגון יחסים מספריים כלשהם בין המרחקים שבין העיניים לאוזניים לאף ולפה וכל כיו"ב, כמו שיש תוכנות לזיהוי פנים שמבוססות על מאפיינים מספריים בפרופורציות של הפנים שניתנים להגדרה מתימטית. לכן לא תיתכן שום תוכנת מחשב שתדע לזהות מהו כלב ומהו בעל חיים דומה אחר במגוון של כל סוגי הציורים והאיורים שבני אדם ואף תינוקות יודעים להבחינם ככלב ולא בע"ח אחר.
המדע מתעלם משאלה זו. המעט שדובר בזה הוא נסיון להסביר שיש כאן "הכללה". כלומר הילד ראה כמה פעמים כלב מסויים, והוא הבחין במאפיינים משותפים לכל הכלבים שראה ומזה בנה מושג כללי הנקרא כלב.
זה כמובן מאליו מופרך מכל צד. בפעם הראשונה שהילד רואה בעלי חיים ועדיין אינו יודע מה זה כלב, למה שלא יכליל מכלב חתול וארנב קטנים שיש להם פרווה לבנה ואזניים ארוכות שהם כולם מין אחד כללי כיוון שיש להם מאפיינים משותפים אלה של צבע לבן, גודל קטן, אזניים ארוכות, פרווה רכה, ויקרא לו בשם כלשהו, וכלב גדול עם שיער קצר ובצבע שחור יכליל שהוא מין אחר ואולי יכליל גם חמור במין הזה וכל כיו"ב.

והיה צריך להיות שילדים בתחילת הדיבור יתבלבלו לגמרי בהכללת מיני בעלי החיים כל ילד בילבול אחר. כי ילד אחד ראה נניח קבוצה של 50 בעלי חיים שונים ומכח זה הוא בונה את ההכללות שלו, ובוודאי ייתכן שבקבוצה זו היו כמה בעלי חיים קטנים לבנים עם פרווה רכה וכגון שרקן וארנבת וחתול קטן וכלב קטן והוא יכליל אותם למין אחד מכח שהמכנים המשותפים הכי בולטים בקבוצת בעלי החיים שהוא ראה מייצרים מכל אלה קבוצה של הפרטים הכי קרובים זה לזה, ויקרא לבעל חיים ממין זה בשם כלשהו ששמע מאחד המבוגרים ואינו יודע מהו וכגון קנגרו או שימציא מילה משלו כגון האו-האו, וילד אחר שראה במקרה בעלי חיים אחרים יכליל מהם קבוצות אחרות, כגון אם במקרה ראה חמור וסוס וכלב גדול עם שיער שחור קצר יהיו כל אלה מין אחד של בעלי חיים, וככה כל ילד יתחיל עם הכללות שמבוססות על מה שראה ואין שום אפשרות שכל הילדים יכוונו לאותן הכללות מייד אחרי שראו רק מעט פרטים של בעלי חיים. אלא אם כן הם יודעים מראש מה המין הכללי ומכח זה משייכים אליו את הפרטים. אלא שזו עצמה השאלה מהיכן לילד לדעת מראש דבר כזה?
אם מראים לילד פעם-פעמיים תמונה של תמנון למשל, או אניה גדולה או כדור פורח וכל כיו"ב דברים שלא ראה מימיו ואפשר גם שלא שמע את שמם מימיו, ואז מראים לו תמונה אחרת לגמרי של תמנון, כגון אם התמונה הראשונה היתה ייצוג גרפי מאוד סכמטי והשנייה צילום מציאותי שמראה אולי רק חלק מהתמנון או מראה אותו מזווית שונה, הוא יידע לזהות שזה או דבר.  ןכן אם ראה אניית משא ידע שגם סירת מפרש בגרפיקה לא ריאליסטית היא אותו דבר. בעצמי הראיתי לילד פחות מבן שנתיים ציור של כדור פורח, ואחר כך ראינו תמונות של מטוסים וביניהם היתה תמונה של צפלין והוא הצביע על הצפלין ואמר כדור פורח. בוודאי אין זה מכח הכללה כי זו פעם ראשונה שראה כדור פורח, והמכנה המשותף בין איור גרפי של כדור פורח לצילום ישן של הצפלין לא ניתן להגדרה כלל והמרחק בין שתי התמונות רב מאוד.
זה לא רק בחוש הראייה, אם נשמיע לילד נביחה או שתיים הוא יזהה מינים מאוד רחוקים זה מזה של צלילי נביחה ויבחין שכולם הם קול של כלב. וכן אם ישמע ציוץ ציפור הוא יגיד ציפור גם על קולות ציוץ מאוד שונים. וכך הוא בכל החושים.
הידיעה לשייך את כל הכלבים למין אחד (וכבר מגיל רך מאוד יש שיום לסוג, מין, זן או תת-מין וכיו"ב. יש את כל היונקים, בגיל מאוד רך, לפני התחלת דיבור לפעמים קוראים לכל היונקים "האו-האו", ואחר כך קראים להם לרוב חיות, ובתוכם כלב חתול וכו', ובתוכם זני כלבים וחתולים וכו'), עקרונית אינה ניתנת לביטוי מתימטי, לא בגלל שהיא מורכבת מדי כמו מזג האוויר למשל שאינו ניתן לביטוי מתימטי מדוייק רק בגלל המורכבות, אלא באיכותה אינה שאלה הניתנת לביטוי בכלים מתימטיים. גם אם ננתח את האינפורמציה הגרפית ונוכיח בהוכחה מתימטית ודאית שאין בין כל האיורים והתמונות של כלב שום מכנה צורני משותף הניתן למדידה מתימטית על ידי פונקציה או אלגוריתם או הגדרה הנדסית כלשהי, עדיין ילד בן שנתיים כמעט שלא יטעה ויזהה מבין הציורים מה כלב ומה לא.
יש לאדם כח דמיון, אבל כאן הרי לא מדובר על דמיון כי כל בני האדם בכל מקום בעולם ובכל גיל לא יטעו ויזהו את התמונות באותו אופן.
יש לפעמים תמונות לשעשוע שבהן חותכים חתיכה קטנה מתמונה של חפץ או שהוא בהגדלה או מזווית מאוד לא מקובלת וחדים חידה לזהות מה בתמונה. אפשר לקחת תמונה או איור של כלב ולחתוך ממנה הרבה, לפעמים את כל הראש ואת רוב הגוף, ועדיין כל אדם יזהה שזה כלב. מייד כשיחתכו יותר מדי כמעט כל בני האדם יפסיקו לזהות מה בתמונה. אותן חידות בוחנות את המקום המדוייק של הגבול ואת השוני בכמה בני אדם בעלי תפישה. השוני ביכולת התפיסה של בני אדם הוא מזערי והגבול בין תמונה ששום אדם לא יזהה לתמונה שכל אדם יזהה הוא חד למדי. מדובר כאן בידיעה, לא בדמיונות.
אני מבקש מהקורא להתבונן היטב בתמונות שאספתי, לבדוק בכל תמונה מה המידע שיש בה שבעזרתו אפשר להבחין שזה דווקא כלב ולא בעל חיים אחר. בהרבה תמונות, ובמיוחד כשמשווים תמונות, למשל יש חתול שרואים לו צורת אוזניים אופיינית אבל יש חתול אחר שלא רואים כלל את אוזניו ויש אחר שרואים את כפותיו ואחר רואים רק את אפו ועיניו וכו' וכו', אם כן היכן טמון המידע שאומר לי לפי התמונה בלבד לשייך את כל אלה למין א' ואת כל אלה למין ב' וכן הלאה. צריך כאן לנסות לנתח את התמונות היטב היטב, לראות איך השכל מנסה למצוא סימני זיהוי מובהקים שלפיהם אפשר להגדיר שאלה שייכים לאותו מין.  וכגון אישון מוארך לחתול ואוזניים ארוכות לארנב ושפם לחתול וכיו"ב. ואז לראות שבניתוח מדוקדק יותר רואים שזה נכשל, שיש תמונות שבהן אין שום סימן מובהק שקיים גם בתמונות אחרות של בעל חיים מאותו מין (ואני שוב מזכיר שתינוק בן שנתיים לא יודע שלטלה יש פרסות והוא אוכל עשב וכל כיו"ב ידיעות שאנחנו כמבוגרים משתמשים בהן, רק מה שיש בתמונות הוא רואה ותו לא), יש בתמונות חתול בלי שפם וחתול בלי אישון מארך, ואז להרגיש את הקושי והכאב והתסכול של השכל הרציונלי שתמה איך אנחנו יודעים לשייך אותם לאותו מין ועושים זאת בלעדיו ואיך ייתכן שהוא לא יודע לעשות זאת ובכל זאת לא תלויים בו, ומי זה שעוקף את השכל ורואה פשוט שזה אותו מין ולא צריך שום ניתוח וסימנים מובהקים וכמו תינוק שאינו עושה ניתוח כזה, ולראות איך השכל ממאן בזה ונלחם בזה נואשות ובמרירות וכאב שלא ייתכן שפשוט רואים ככה סתם בלי פעולה של השכל הרציונלי וכבר יודעים למיין למינים ובסוגים ברמה מדעית בלי לטעות, והשכל מנסה בכל כוחו להתעלם ולהכחיש שיש ראייה כזו ש"פשוט רואים", ומנסה לבטל את זה ולבוז ולזה ולרמוס את זה ולזלזל ולהתנשא ולקבוע שאלה שטויות ואין להאמין בזה, ולראות איך הכח האחר בתודעה שמשם באה הראייה הפשוטה הזו מרגיש מול מתקפת השכל ונצחונו ורמיסתו. זה העניין החשוב ביותר לראות את הכוחות האלה ולהרגיש ממש את היחסים ביניהם ואיך הם מרגישים זה מול זה, האם הם אוייבים או ידידים וכיו"ב ומה השפעתם זה על זה.
אם זו אינה ידיעה רציונלית, כיוון שאינה יכולה להיות מוגדרת ונאמרת בכלים מתימטיים או לוגיים או מילוליים או רציונליים אנליטיים כלשהם, ילד  בן שניים לא יכול להסביר שום דבר לכן העובדה שהוא מזהה מה מבין כל התמונות הוא כלב אינה עובדה בת הסברה, וגם מבוגר אינו יכול להסביר למה הוא משייך דווקא את אלה למין אחד ולא את זולתם. אם הוא יישאל הוא יענה פשוט "רואים" שזה כלב וזה חתול.
השימוש במילה "רואים" כאן אינו נכון. הוא רואה עין ואף ואוזן ורגל, אבל ייתכן שאלה איברים של חתול או ארנב או דב. הוא אינו רואה שאלה איברים דווקא של כלב ולא של חתול.
הרי אנחנו מדברים רק על המידע החזותי ולא על מידע זואולוגי אחר. לפי המידע החזותי בלבד בוודאי היה אפשר להגדיר שדב וכלב הם אותו מין ולבטל מהשפה את המילה דב ולקרוא לדב כלב. מבחינה חזותית אין ביניהם הבדל מלבד שדב לרוב יותר מסורבל רק שיש דובים רזים וכלבים שמנים ובוודאי שזה בלבד אינו סימן מובהק. ואז כשהיה רואה דב היה רואה כלב. כך שבלי ספק אי אפשר לומר שהאדם 'רואה' כלב, אלא מהו כלב תלוי בהגדרה מוקדמת ורק אחרי ההגדרה שזה כלב הוא רואה כאן כלב.
כמובן שמה שהוא רואה רגל ואף ועין וכו' גם על זה נופלת אותה שאלה, שהוא רואה רק קווים וכתמים ולא עין ורק אחרי שיש הגדרה שזה עין הוא רואה עין, וכך כל דבר. אבל לנוחות הדיון אתעלם מכל זה ואעסוק רק בכלב.
כח ההכרה הזה שמכוחו ילד קורא לכל התמונות של כלב באותו שם, וגם אם עדיין לא יודע לדבר והוא ממציא צליל יקרא להם בצליל מיוחד משלהם, כאילו אינו מוכר כלל. אין לו שם ואינו נחקר במדע או בפילוסופיה או בשום מחקר, ואין לאנושות בכל תחומי הידע שום ידיעה על קיומו ובוודאי לא שום ידיעה עליו מעבר לזה.
אם מי שקורא מעוניין לקבל משהו מקריאה זו הייתי מייעץ לעצור כאן ולנסות להתבונן בעצמו בעניין זה עד שיקלוט במה מדובר וינסה לגעת בקושי שמתעורר בכוחות ההכרה נוכח עניין זה.
יש מעט מאוד מחקרים בפסיכולוגיה והתפתחות הילד והם מועטים ודלים ומופרכים מאוד ואין כדאי להחשיבם. בוודאי לנוכח החשיבות העצומה והמרכזית של השאלה הזו.
בלוגיקה המודרנית הרגישו בשלב מסויים שהנושא היסודי הוא הנסיון להבין מהי השפה, מה מהותה ועניינה ומקורה ומהם גבולותיה. נועם חומסקי ואחרים נגעו בעניין שנראה שהאדם נולד עם השפה ולא רק לומד אותה מבחוץ אחרי הלידה. גם בטרקטט הלוגי פילוסופי של ויטגנשטיין נוגע בזה, ויש גם אחרים.
אבל כל זה נותר כהערה עקרה בשולי המדע והמחשבה. כיוון שהשתמשו בכלים הלא נכונים לתקוף את השאלה. הלוגיקה כאן ניסתה להתבונן בעצמה, והיא אינה יכולה להבין את עצמה בכלים שלה עצמה כמו עין שאינה יכולה לראות את עצמה, והכרחי לשם כך להשתמש בעין אחרת שמחוץ לה. ולכן הגיעו רק לאמירות עקרות שאינן אומרות מאומה ואינן יסוד להמשך מחשבה ומחקר.
כפי שעוד יתבאר זו השאלה החשובה ביותר במדע, פילוסופיה, תורה, וגם לוגיקה. כל החכמה האפשרית לבני אדם תלויה בה, איתה יש הכל ובלעדיה מאומה, וכל מה שבני אדם מחפשים חכמה  וצמאים לה תלוי רק בזה, כל גאולת האדם ומנוחת נפשו.
*
בספר "אדם חי" בחלק השני עסקתי בעניין למה קשה לנו כל כך לתפוס את העניין הזה. כלומר מהי יכולת הכרה זו, מהיכן מקורה ומה טיבה ועניינה ואיך היא פועלת וכיו"ב.
הספר נמצא כאן .
אי אפשר להבין כראוי מה שאני כותב כאן בלי לקרוא מקודם את הספר כי הדברים מיוסדים עליו ושם הראיתי אמיתתם ואיך הם נראים במציאות ובחיים ואינני יכול לחזור שוב על כל מה שנכתב שם בנוגע לזה.
מבואר שם שיש כח חזק מאוד, שחז"ל קראו לו היצר הרע, שמעמיד חומת ניכור בין החלק באדם שמכונה החלק הרציונלי, אינטלקטואלי, "שכל" בשפה המודרנית (בשפה של ימי הביניים ותקופות קודמות קראו "שכל" דווקא לכח שמכוחו הילד מזהה מהו כלב), אנליטי וכל כיו"ב, לבין חלקים אחרים מקומת תודעת האדם שמקצת מהם מכונים היום "הלא מודע" או "גוף" וכיו"ב. וחז"ל קראו להם כליות, כשאמרו שאברהם אבינו ידע את כל התורה כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים ולימדו אותו. וזו הכוונה במאמר (מסכת שבת ק"ה ב'): "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע". ושם הארכתי בגודל הפירוד שהוא עושה והיכן הוא עושה אותו, ובאילו עניינים ומהן תהלוכותיו וענייניו וגם מה התרופה לו.
*
הכח הזה הוא שמפריד בין החלק הרציונלי שלנו לבין אותו חלק בנו שקיים כבר מהלידה ומתגלה מייד כשילד מתחיל לדבר, שיודע 'לראות' שזה כלב ולא חתול.
יש שאלה גדולה במדע הביולוגיה המודרני, הרי כל בעל חיים מתחיל מתא אחד. בתא יש מידע גנטי, הדנ"א. וכשהא מתחלק לשניים הדנ"א מכפיל את עצמו ובהכרח הוא זהה בשני התאים וכן הלאה בכל התאים שנוצרים מהחלוקה.
אם אלה תאים של עץ למשל, היה צריך לכאורה שהכל יהיה כדור עגול ושווה. כיצד תא יודע לקבל צורה מסויימת שאם תא אחר יהיה מונח לידו והוא יקבל צורה מסויימת אחרת וכן הלאה תיווצר מכל התאים המסודרים זה ליד זה צורה של עלה עם כל הנימים וכו'.
מגלים כעת שיש חלבונים שחוסמים חלק מהדנ"א ומפעילים חלק, ובכל תא חלקים אחרים נחסמים ומופעלים ולכן יש שוני בצורת התאים. אבל עדיין מניין המידע שאותם חלבונים פועלים לפיו ויודעים להשפיע על כל תא שיתאים את צורתו לצות התאים השכנים האחרים כך שמבין כולם יווצר צורה משוכללת של עלה. מה מניע את אותם חלבונים שפתאום הם שוחים ונעצרים וחסמים או מפעילים.
בכלל יש בעלי חיים שהם חד תאיים, ויש להם ריסים העשויים משורה אחת של מולקולות, וכשהם מזהים אוכל הם שוחים לכיוון של האוכל והתא עוטף אותו ומעכל אותו. מניין לריסים היכן האוכל, מה מניע אותם בתנועה מכוונת שמניעה את כל המולקולות בצורה מתואמת זו לזו ומתאומת למידע מבחות האומר שכאן יש אוכל הרי אין שם שרירים ומוח ועצבים וכו'.
התשובה של אריסטו לזה היא שלפני שקיים בעל החיים החומרי קיימת הצורה שלו שהיא מהות רוחנית חסרת גוף נצחית וחיה ובעלת שכל ורצון ובחירה ויכולת פעולה על החומר. הצורה של עץ נקשרת לזרע, זרע במובחן מסתם דומם הוא חומר שיש בו מידה בסיסית של קשר לצורה, הצורה אוספת מים ועפר ואור שמש ושאר חומרים ומביאתם אל הזרע, ומחוללת בזרע שינויים, ומעצבת מהם נבט ואז אוספת עוד חומרים ומעצבת שתיל ואז עץ ופרחים ופירות ושוב מתנתקת מהעץ ואז הוא מת ונאר חיבור של הצורה לזרע וכן הלאה. וכל גם הצורה של בעל החיים החד תאי היא זו שמניעה את הריסים שלו בתנועה מכוונת לכיוון האוכל.
בעיני כל איש מדע ומחשבה מודרני, ההסבר הזה נידון מייד כהסבר מיתולוגי מובהק, וממילא מופרך ולא מדעי. זה בעיניו כמו להסביר שהעולם עומד על שלושה צבים ענקיים או ארבע צפרדעים או אליהו הנביא או הקדוש ברוך הוא או כל סיפור שימצא חן בעיני הכהן שקובע את הסיפורים. אלה דברים שלא רואים, אין להם שום הוכחה ושום סיבה להמציא דווקא אותם ולא סיפור אחר כלשהו שיוכל גם הוא להסביר את השאלה לא פחות טוב, אי אפשר לחשוב על שום ניסוי מדעי או תצפית שיאמת או יפריך אותם ולכן אפשר להישאר איתם או להמציא סיפור אחר מאותו סוג לפי הגחמה.
צורות שקיימות בלי חומר, רק כמהות רוחנית, והם חיות ושכליות ובעלות רצון ובחירה ויכולת לפעול על החומר וכו' זה דבר שלא ראינו, אין לזה שום הוכחה, אין שום ניסוי מדעי שיכול להוכיח או להפריך את זה, ולכן זה שייך לתחום המיתולוגיה או ההיסטוריה של הפילוסופיה העתיקה ולא למדע ולפילוסופיה המודרנית.
הלוגיקה מיוסדת על מספר אקסיומות, הנחות יסוד. ואיתה גם המתימטיקה וכל תחומי המחשבה והידע. דברים כגון A=A, B=B, אם A=B ו B=C אז בהכרח A=C. עד המאה התשע עשרה היה מקובל שהאקסיומות אמיתיות. פירוש המילה אקסיומה הוא עקרון שמובן מאליו, אמת ברורה מאליה, "אווידנציה".
מה זה "מובן אליו"? מכח מה, על סמך מה? חוויה בלבד? ואם יבוא אדם ויאמר שאצלו זה לא מובן מאליו ואצלו האקסיומות אחרות, מה אוכל לענות לו מלבד "איש באמונתו יחיה"? ואם כן כל הלוגיקה והמתימטיקה והמדע הם אמונה בעלמא?
המתימטיקה והלוגיקה המודרניות הכירו בבעייתיות זו והגדירו שאקסיומה היא הנחת יסוד שהוגדר באופן שרירותי שלא תוקפים אותה אלא מקבלים אותה בלי לשאול עליה. ואפשר להחליט על אקסיומות שונות באופן חופשי ואפשר לבנות מתימטיקה שבה אין אקסיומה שקווים מקבילים לא נפגשים אלא שהם כן נפגשים וכל כיו"ב.
ועדיין עומדות האקסיומות הקלאסיות שהן אמת ברורה מאליה ומה שמושתת עליהן הוא הנחשב אמיתי בעולם האנושי שבו אנו חיים. כי אם יהיה מותר באמת להעמיד איזו אקסיומה שרוצים ולא תהיה שום הבחנה בין האקסיומות שנתפסות כמובנות מאליהן לבין אקסיומות שרירותיות שסותרות את המובן מאליו והן רק כלי עבודה לחקר מתימטי, לא יהיו שום הכרה וחשיבה ושפה שיאפשרו חיים אנושים תבוניים ומשותפים.
ושוב חוזרת השאלה על סמך מה ומכח קובעים בנחרצות כזו את אמיתתן? מה טיבה של החווייה המעוררת אותנו לומר שזו אווידנציה, אמת ידועה מאליה שאינה צריכה הוכחה.
*
אני חוזר לשאלה ממנה התחלתי, מה כח ההכרה הקיים גם אצל תינוק שמכוחו ברור של הציורים של כלב הם של אותו בעל חיים והוא מן נבדל מחתול, דב וכיו"ב.
לתינוק עוד אין שכל רציונלי, וגם לא יכולת מילולית. גם תינוק שעוד לא מדבר מראה בצלילים ותנועות שהוא מזהה את המינים לפי התמונות. תינוק הוא כמו בעל חיים מבחינה שכלית. אם תינוק מזהה מינים גם בעל חיים יזהה, ואכן בעלי חיים שאפשר לקבל מידע על הכרתם ותודעתם בוודאי גם הם מבחינים במינים, וכלב יודע היטב מהו כלב ומהו חתול ומהו דב, וגם אם יהיה כלב שרוב המאפיינים הפשוטים שלו הניתנים להבחנת כלב משותפים לדב יותר מאשר לזני כלבים אחרים, שום כלב לא יחשוב שהוא דב גם אם יצפה בו מרחוק.
היכולת לראות פרטים של בעלי חיים ולמיין אותם למינים וסוגים היא יכולת גבוהה ומורכבת. כשזה נעשה בכלים מדעיים במסגרת חקר הזואולוגיה זה ענף מורכב וקשה של המדע. באילו כלי הכרה וחכמה והשגה תינוק משיג את זה?
יש כאן מחסום שגורם שכמעט בלתי אפשרי לראות דבר שהוא הכי פשוט וברור כשמש ובולט ומובן מאליו שרק אפשר. זה כח הניכור שדיברתי עליו.
אריסטו אמר שהצורות קיימות בעולם בלי תלות בהתלבשותן בחומר, וצורה היא דבר חי ובעל שכל. השכל של צורה הוא כח ראיה פשוט בדומה לראיית עין, והוא רואה גם דברים שאינם חומר באותו אופן שעין חומרית רואה עצמים חומריים. עין חומרית רואה בגלל שהיא התלבשות לצורת עין מופשטת שיש לה כח ראיה מופשט והוא ראה גם צורות מופשטות מחומר ומכוחו מקבלת העין החומרית כח ראיה והיא רואה את ההתלבשות החומרית של הצורות. ומה שיש בעין תאים חומריים הקולטים קרני אור מוחזרות והופכים לאותות חשמליים הנקלטים עצבים ומועברים למח כל זה הוא רק ההתלבשות החומרית של צורת הראייה.
והצורות מהן בא היופי והחיים והשמחה והאור.
ההכרה המובנת מאליה שעליה מבוססות האקסיומות היא כח הראייה של הצורות. באדם מלובשת צורה, והיא רואה שאם A=B וגם B=C אז בהכרח A=C. ומכח אותה ראיה אנחנו יודעים בוודאות שזה אכן כך. וזו לא חוויה או אמונה אלא תפישה שכלית שהיא וודאית וחזקה יותר מהתפישה של הכח השכלי שמחשב חשבונות ובונה בניינים שנקרא השכל הרציונלי.
ובאמת זה לא רק כלב וחתול, כל מילה בשפה שלנו היא צורה, המילה קיימת כי בני האדם הכירו באותה צורה שהמילה מכוונת אליה ומכח ההכרה בצורה נוצרה המילה והצורה והמילה הן אחד. אין שום מילה שהיא מכח שיקול רציונלי וחשבון, כל המילים הן כמו הנחות יסוד והן מכח ראיה של צורה על ידי מה שאנחנו בעצמנו צורה וצורה יש בכוחה לראות. אם נשאל מהיכן אנחנו יודעים שיש דבר כזה "כל"או "יש" או "של" או "כמות" או "איכות" או "למעלה" או "מעל" או "בית" או "כאב" או "מחשבה" וכו' וכו' כל מילה בשפה. גם "כסא" כך הוא. הרי העין אינה רואה אלא רק קווים וכתמים בעלמא ומי אמר לה לחבר אותם לצורת כסא. וחוש המישוש מרגיש כל מיני תחושות ומי אמר לו לחבר אותן לצורת ישיבה כל כסא ולשייך בין כסאות שונים כאילו יש בהם משותף. כל ההכרה וכלי החשיבה וכל המילים והמושגים וחוקי החשיבה ותהלוכותיה, וההבחנה בי אמת לשקר ובין טוב לרע והשמחה והחיות והאהבה והערכים והיושר והצדק והנאמנות וכו', והידיעה עם מי להתחתן ובמה לעבוד ומה ללמוד וכו', הכל אינו נובע מהשכל הרציונלי והשכל הרציונלי הוא רק קצף בעלמא על גבי האוקייאנוס הזה ואין לו קיום משל עצמו והוא רק כלי כמו רגליים ללכת בהן, רק שניתנה בו גאווה והוא החליט שהוא החכמה ואין בלתה וכל השאר הוא הבל, ונלחם על זה בכל של קרירות והמתת מה שחי והפעלת כח מנטלי מצמית, וניכור, וכמו שהארכתי בזה בספר אדם חי בחלק השני וכמובן אין הכוונה לבטל את השכל הרציונלי ואדרבא אכן ייתכן שהוא יהיה עמוד החכמה רק שצריך להעמיד את היחסים באופן הנכון וכמו שהארכתי שם. וכל היחסים בין המודע ללא מודע ועניין חולאי הנפש ורפואתם גם תלוי בעניין הזה וכמו שנתבאר שם.
שום איש מדע לא יתייחס ברצינות לדברים אלה למרות שהם נכוחים וגם אם יכיר בכך שאת מדעו הוא בונה על יסוד הנחות מובנות מאליהן שפשוט "רואים" שזה כך בלי הסבר או מקור תוקף וכו'. השימוש שהוא עושה בשפה, בעצם התפיס המספרית, התפיסה שקיים בכלל מספר ומהו מספר וכל כללי השיקולים וההוכחות וההגיון, הכל פשוט מובן מאליו ורואים שזה ככה וכל בר דעת מבין את זה וכו' וכו'.
והרי כל בר דעת רואה שתינוקות מבחינים מהו כלב, ותורת הצורות והחומר של אריסטו רק מתארת תופעה זו כמו שנצפית בלי להוסיף שום סיפור מיתולוגי שאינו מוכרח באופן לוגי חמור.
ואם יידחק איש המדע הוא יאמר בסוף זו לא הדיסציפלינה שלנו, זה מחוץ לדיסציפלינת המדע.
גם ביולוג יאמר שהשאלה איך הריסים של החד תאי נעים היא מחוץ לדיסציפלינה של הביולוגיה.
זה מחוץ כי רוצים להוציא את זה. אם היו רוצים היו מכניסים. זה הרי כבר היה בתוך דיסציפלינת המדע והפילוסופיה והלוגיקה והמטאפיזיקה היתה מדע מכובד בין שאר המדעים, כדבר מוסכם ופשוט שרק משוגע לא יקבל אותו, מימי אריסטו עד המאה השש עשרה בערך, בהרבה ארצות ומסורות שונות ועל ידי כל חכם בכל העולם הנוצרי מוסלמי ויהודי. וזה אינו מכח דת ומסורת כי אריסטו היה עובד אלילים מדת כופרת ואסורה בעיניהם ומארץ אחרת ומסורת אחרת, אלא ששכלם הכיר בזה כדבר מובן מאליו והתאפקו מהנטייה הדתית שלהם לומר שרק אצלם האמת והחכמה ושכלם כפה עליהם להכיר שאריסטו שכפר בדתם היה אבי החכמה. ומה שזה נעשה לא מתקבל ומזולזל כאגדות ילדים על צבים המחזיקים את העולם זה לא בגלל שהיו הוכחות נגד זה או שזה פסק מלהיות כלי מדעי ופילוסופי יעיל, אלא פשוט כי השתנו הטעם והאופנה.
חומת הניכור התעבתה והשתלטה על בני האדם.
אם הקורא יעצור כאן ויתבונן אל ליבו הוא ישמע קול פנימי חזק האומר לו הרי אינך באמת וברצינות מאמין בזה. אלה אולי דברים מעניינים ומחוכמים אבל אינם אלא שעשוע מחשבה ודברים בעלמא, והאמת והמציאות הרי אינה כך, אינך יכול להאמין ממש בדברים כאלה.
וכאן יש להתבונן מהיכן בא קול זה? מה הסימוכין האמיתיים שלו? מה הצליל שלו? האם הוא שמח, חכם, מואר?
מה המקום בתוכי ממנו בא קול זה? מאיזה חלק ממני? ממקום טוב, חם, עמוק, חי? או ממקום קר שטחי ומייבש אבל אלים וחונק? מה נחנק ונאנק בתוכי כשקול זה מרעים ונוזף?
*
*
תינוק אפשר להראות לו תמונה אחת של תמנון או איור אחד, ואז כל פעם שיראה תמנון בכל סגנון ציור ומכל זווית גם אם אינו דומה כלל לתמונה שראה יידע שזה תמנון. כי הוא השיג את הצורה של תמנון. והשגה זו מחייה ומשמחת אותו.
בגלל אותה חומת ניכור גם המבוגרים נשארים עם אותה רמה של שכל כמו של תינוק רך, ושכלם לא מתפתח. הם משיגים רק במידה הכי נמוכה ובסיסית שבלי זה אי אפשר לחיות. כל דבר וכל רגע משיגים צורות, הכל הוא רק צורות ואין שום השגה חוץ מהשגת צורות. ההשגה הרציונלית היא רק לעיסה וחשבון מכח הצורות שאנחנו רואים בעיני הרוח שיש לנו מכח היותנו בעצמנו צורה. ועדיין נשארים ברמה ההתחלתית ביותר.
אם קצת מתפתחים אז כמו שתינוק משיג צורת תמנון למרות שלא ראה כזה מימיו וגם אם יתארו לו מהו תמנון במילים הוא יידע את צורתו וידע מהו כשיראה אותו, ויוכל לדמיין אותו בעיני רוחו והדמיון יהיה בצורת התמנון שבמציאות, כך אם השכל הרואה צורות התפתח אך מעט יוכל האדם לראות מלאכים רק מכח מה שכתוב עליהם. וזה ישמח אותו ויחייה אותו.
*
*
בתלמוד יש הלכה הנקראת "לבוד". תוכן הלכה זו הוא שאם יש מחיצה ובה יש פרצה שהיא פחות משלושה טפחים, באותו מקום של הפרצה אנו דנים לפי ההלכה שיש מחיצה והמקום נחשב סגור במחיצה.
מי שלומד מקבל את זה כדבר שאינו מובן כלל וככה דנים כי ככה כתוב ונמסר בהר סיני אבל מעצמנו וודאי לא היינו אומרים דבר תמוה ובדוי ושרירותי כזה.
אם יש איור גרפי של כלב במעט קווים, ומחסיר הרבה פרטים ולא מתאר את השערות והריסים וכו' וכו', עדיין אנו רואים בו צורת כלב. מספיק מעט פרטים כדי להעמיד צורת כלב, די בכמה קווים ונקודות הרומזים על הצורה וכבר רואים כאן כלב.
ההלכה כולה אינה דנה אלא על צורות. לצורה של מחיצה יש הלכה של מחיצה, ואין צורך שהצורה תתלבש כולה בחומר אלא די בכך שתתלבש עד שיהיה די להכיר ממעט הנקודות והקווים של חומר את צורת המחיצה, כמו שממעט הנקודות והקווים של איור גרפי של כלב רואים שזה כלב. והדין של לבוד אומר שדי במעט קרשים במחיצה אע"פ שיש ביניהם פרצות כדי להעמיד כאן צורה של מחיצה והוא מגדיר כה צריך כדי שתישאר כאן צורת מחיצה ברורה דיה עד שבני אדם יראו כאן מחיצה וממילא תהיה כאן הלכה של מחיצה.
יש שחשבו שהכוונה כאילו ההלכה אומרת שבאמת יש כאן מחיצה חומרית וכאילו מעתה יש תמיהה איך חתול עובר דרך אותה פרצה שהיא פחות מג' טפחים והרי לפי ההלכה המקום נדון כמחיצה וכסגור. ובאמת אין ההלכה מדברת כלל על דברים חומריים כי באמת בני אדם בהכרתם לא תופשים דברים חומריים אלא רק צורות ועל פיהן הם חיים ולכן צורת מחיצה אצל בני אדם יש כאן מחיצה ולהלכה יש כאן מחיצה ואין צריך שחתול לא יוכל לעבור כי מדובר רק בצורת מחיצה. וכל ההלכות הן על דרך זו וכולן מובנות ומאירות היטב והלומדים היום אינם מבינים מאומה ממה שלומדים ואין אור וחיות בתלמודם.
בגלל אותה חומת ניכור שמונעת מהשכל להתפתח מעבר לרמה של תינוק, נעשה שאי אפש רלקיים את ההלכה, כיוון שההלכה נאמרה לבני אדם ברמה ששכלם הגיע לגיל י"ג לבן וי"ב לבת. ואם שכלם הגיע לרמת התפתחות של בן שנתיים בוודאי אינו בשל לקבל עליו את ההלכה. כשהשכל אינו בשל ההלכה יכולה לחנוק אותו ולהמיתו, ולכן יש הכרח של חיים ומוות למרוד בחלק מההלכה, וזה מה שהראיתי ברשימה הקודמת שאכן מאופה תקופה שבה נחשך העולם לגמרי כבר לא היה מי שקיבל עליו לקיים את ההלכה במלואה והיה הכרח לכל אחד למרוד בחלק כלשהו ממנה.
כתבתי על זה מאוד בקיצור והמעיין היטב יראה שאלו דברים ברורים ומוכרחים ויראה ויבין למה והיכן היתה המרידה ומה הכריח דווקא בעניין זה ובאופן זה. וזו אינה מרידה באמת כי נאמר וחי בהם ולא שימות בהם ופיקוח נפש דוחה כל המצוות וזה גם פיקוח נפש גמור.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרחבה 10, הרחבות לספר "אדם חי". אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על חלק שלישי של הספר "אדם חי"

  1. פינגבאק: על מהות הזמן – בתורה ובפיזיקה ('בכח' ו'בפועל', חומר וצורה) | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. פינגבאק: ספר אמרי יצחק (וספר שדה יצחק) | imreiitzhak

  3. פינגבאק: 5 אנשי העיר המעולה – פרק יז. האצלה – ביאור מהו עצם ראשוני פרטי ועצם משני כולל ובעומק הבעיות בזה. מפתח גדול בתורת אריסטו לגבי מבט ארצי ומב

  4. פינגבאק: 5 אנשי העיר המעולה – פרק יז. האצלה – ביאור מהו עצם ראשוני פרטי ועצם משני כולל ובעומק הבעיות בזה. מפתח גדול בתורת אריסטו לגבי מבט ארצי ומב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s