בעניין קיום ההלכה ובעניין עומק המחלוקת בין החסידים למתנגדים

בספר חזון איש על ענייני אמונה ובטחון (פרק ד' מאות י"ז והלאה) ביאר בלשונו הזהב את דעתו (ודעת רבו הגאון מוילנא ודעת הגדולים המכונים "מתנגדים") ביחס לתנועת החסידות (אין הנושא כאן מה קורה בימינו בכל חצר וחצר ולא בזה עסק החזו"א, ובוודאי הוא לא התכוון לכל החסידויות):

"…בכל זאת אין אדם שאין בו מרץ המאכף עליו לעשות מה, ומהם בעלי מרץ כביר לא ידעו שלו ורדם, ואלה בעלי מרץ שפשעו בהם רבותיהם בימי חרפם ולא גדלום בעמל התורה, רב מרצם ימציא להם בהכרח המצאות בדויות שכליות ומדעיות כדי לרוות צמאונם המרצי כטבעת נפש שוקקת למדע ולנועם הגיוני, והיות ששכלם חזק ותכמת התורה אין בהם יבראו בהגיונם תורה חדשה ומצוות חדשות, ואמנם לפי דעתם הן הנה המצוות והיא היא התורה, והם שמחים משנה ששון על שזכו להאיר עינים בתורה, כי אמנם לא יושג אמתת אור התורה בציור המחשבה, רק לעמלים בה, וטועמי מתקה, ידוע צוף טעמה, וכגודל האדם בכשרונותיו הסגולות כן יגדל ההפסד המרובה במה שנשאר חוץ לכותלי בית המדרש של התלמוד, שאין לך מדה גדולה מזו, ותחת אשר חסר לנפשו חכמה השכל ודעת, והחסיר לדורו חכם ונבון, עוד יוסיף להביא שיטות בדויות וחכמות מזויפות ומעמיד לו תלמידים לשכחת התורה ולנליזה מדרך מישרים.


.

ואמנם ברב מרצם יבנו דברים משוכללים ברב תבונות, וינחילו לעצמם ולתלמידיהם אמצעים חשובים להטות לב צעירים ליראה רוממה, ולהלהיב בקרבם שלהבת תורנית, ולהפכם לבני חיל דוגלים בדגל התורה במעוז ומגדל, אבל כולם בדויות לב ולא ממקור התורה נשאבו, ולכן כשלונם בטוחה, והפסדיהם מוחלטה, כי העבודה הרצוי׳ לפניו ית׳ אינה מספקת במסירה הלב, אלא בשמירת פקודיו ית', כל מצוה ומצוה במשפטיה וחקותיה אשר נאמרו למשה ע״ה בע״פ, ואשר מסרה ליהושע ויהושע לזקנים ועד שזכינו לדעתה וללמדה גם בדור אחרון שאנו חיים. ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו ית׳, בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצוה שנאמרה מפי הגבורה לשום חובה על כל אדם מישראל לקיימה דוקא כשלימות הדקדוק, ובחםרו תנאי אחד מתנאי דקדוקיה לא קיים המצוה, והאיש הזה שהניח תפלין בראשו והפרשיות לא נכתבו כדין – חבר הוא לזה שלא הניח תפלין כלל, וכן בכל מצות, וכן במצות לא תעשה, אם כי הוא שומר אותה בכללה עדיין אין שמירתה שמירה בעת שלא שקד על הדינים המסתעפים לחקרם ולדרשם, ואמנם עובר עליה עבירה מספקת בחלקלקות, ומחלל את השבת מתוך נעימות הזמירות לכבוד השבת וקיומה, ונוטל ידיו דרך החלון הפתוח לרה״ר, ונוטל ידיו דרך החלון הפתוח לגינתו, ורוקק דרך החלון הפתוח לרה״ר, ובורר את עצמות הדג מן הקערה, ונושא משא בשבת בהגררו אחר האומרים שהעיר הזאת מתקנה, ועל הרוב יש בזה מכשולים, וכן הרבה מהלכות השבת הנעלמות ממנו, והוא דש אותם בעקביו, וכן בשאר עבירות, במאכלות אסורות, בנקימה ונטירה, בשנאה וקטטות, בגניבה וגזילה.
.

וההתמדה בדרך הדבקות מצד אחד וההזנחה בתלמודה של המצוות מצד שני, יוצרת שיטה שלמה הנראית לרבים, ומתבלטת כיצירה מסוימה, המכרזת על עצמה, ועל אלה המתיחסים אליה, כאילו אמרו חלילה הרינו מקבלים עלינו מלכות שמים ע״מ שאין עלינו דקדוק הדין. וההכרזה הזאת הלא היא מחמורה שבחמורות, חבר הוא לפורקי עול, ולא עוד אלא שהקבלה על הדברים שהם נכנסים במחיצות קבלתו מזויפת בהחלט כאשר סיג וצרורות של המראה מעורבות בה, עירוב מכוון ומבוסס, מחושב ויסודי."

*

מדובר כאן כמובן על רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל ותלמידיו.

כששאלתי חסידים על העניין של לימוד הלכה למעשה שמעתי לא פעם תשובה אני עושה כמו שראיתי בבית.
פשוט שאין זו תשובה. אם הוריו חיו בבית בלי גינה, והוא כעת גר במקום שיש עץ פרי בגינתו הוא יאכל טבל בלי לדעת. אם הוריו לא אכלו פת כיסנין כשיעור קביעת סעודה הוא יאכל כשיעור ולא יברך ברהמ"ז. וכיו"ב לאין מספר. ראיתי בעיני מעשה באברך שבשבת נפל מלח על אבטיח שאכל והוא ניקה את המלח מהאבטיח. וכשהעירו שזה אסור משום בורר הוא טען שמעולם לא ראה שאסור דבר כזה…
כשההלכה חייבה לקיים מצוות מעשיות נכלל בהכרח בזה חיוב הלכתי ללמוד את כל ההלכות המעשיות ברמת הבנה שתספיק כדי שיוכל לקיימן לפי דרישות ההלכה על כל פרטיהן השייכים לו מעשית. אין שום אפשרות לקיים בלי לדעת. כמובן שלא עליך המלאכה לגמור אבל אין אתה בן חורין מלעשותה לפי מידת היכולת. ולימוד זה הוא נפרד מהמצווה של תלמוד תורה ונובע מהציווי על המצוות המעשיות עצמן.
(וכן מבואר בשלחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו:
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן.  הגה: ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור בשם סמ"ג)."
ובתוס' סוטה כ"א ב':
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באו ללמוד נשים לשמוע ונראה דפי' דמצוה לשמוע הנשים כדי שידעו לקיים מצוה".

ופשוט שאותו חיוב לימוד שיש על הנשים מכח החיוב במצוות גם לולא מצוות תלמוד תורה, יש אותו גם על האנשים, רק שבנשים יש צורך לדבר על זה לבאר שאין כאן משום האזהרה לא ללמדן, ובאנשים הוא כל כך פשוט שאין צריך לאמרו)

מי שבמזיד וכשיטה אינו משתדל ללמוד כפי האפשרי לו, בוודאי כל העבירות ההלכתיות המעשיות הנגרמות מחוסר הלימוד נחשבות לו כמזיד וכשיטה אע"פ שלא ידע שעבר עליהן בשעה שעבר. (אני לא דן כאן לגבי הלכות חיוב קרבן על שגגה אלא לגבי הגדרים של מומר לתיאבון או להכעיס ושל מין ואפיקורס).

*

בהלכות תשובה פרק ג' כתב הרמב"ם:

"ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים:

המינים, והאפיקורוסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשין מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.

חמישה הן הנקראים מינים…

שלשה הן הנקראים אפיקורסין…

שלושה הן הכופרים בתורה…

שנים הם המומרים מישראל המומר לעבירה אחת, והמומר לכל התורה כולה.
מומר לעבירה אחת – זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס.
מומר לכל התורה כולה – כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם ויאמר: 'מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה', הרי זה מומר לכל התורה כולה.

העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה."

בשלחן ערוך חו"מ תכ"ה ה' כתב:
"אפיקורס מישראל, והם עובדי עבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, (הרי זה) אפיקורס, הכופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן; אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו. אבל העובדי כוכבים שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועה בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל, וכיוצא בהם, אין מסבבים להם המיתה, ואסור להצילן.
בד"א, בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם; אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. (עיין ביורה דעה סימן קנ"ח)."

ובסמ"ע שם ס"ק כ' כתב:
"כגון אוכל נבילות לתאבון. פירוש, כשאינו מוצא בשר כשר אוכל נבילות למלאות תאותו, ולהכעיס מיקרי שיש בנמצא בשר כזה ואוכל נבילה להכעיס מצות בוראו יתברך".

עולה מזה לאחר העיון היטב, ועיין היטב גם בש"ך יורה דעה סימן רנא ס"ק ג', שההלכה מגדירה את ההולכים בדרך החסידות מומר לדבר אחד להכעיס (ומ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה "והוא שיעשה להכעיס" הכוונה שלובש שעטנז גם כשיש לו מלבוש כשר, וזה עצמו שלא לובש את הכשר אע"פ שיכול ונוח לו, המעשה הזה עצמו נקרא להכעיס ואין צורך דווקא שיתכוון בליבו ומחשבתו ממש להכעיס. ואם תמיד לבש שעטנז אבל פעם היה לו מלבוש כשר ובדווקא לבש את הכשר רק בזה מכניס עצמו לגדר תיאבון, וכל שאינו לתיאבון נחשב להכעיס ואין צריך להכעיס ממש. כך עולה לכה"פ לפי הכרעת ההלכה שהיא ע"פ לשון הסמ"ע, ונראה שאין זה נסתר מדברי הש"ך ביו"ד), ולפי ביאור הגר"א והסמ"ע על החושן משפט שם בתחילת הסעיף נקראים מינים ולא אפיקורסים. וגם אם היה דינם כמו לתיאבון עדיין שייך בהם גם "עושים עבירות ביד רמה כיהויקים". ואין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים, וגם מצווה להרגם בסייף בפרהסיא אם יש כח, ויש דעות מפורשות  שדינם כעכו"ם לכל דבר וצריך בירור מה הדין בזה לפי מסקנת ההלכה ואין כאן מקומו. ומנהיגיהם בוודאי מוגדרים על פי ההלכה גם כמחטיאי הרבים כירבעם וצדוק ובייתוס ע"ש ברמב"ם הלכות תשובה.

כידוע חלק ניכר מהאדמו"רים תלמידי הבעש"ט, גם מהקדמונים, באופן מוצהר וגלוי כשיטה עברו על ההלכות של זמני התפילה, וחלקם גם על הלכות זמן מצוות מצה ושופר והסעיף בהלכות ליל הסדר שיקדים הקידוש ועוד. וכל הביאורים שנאמרו בזה כגון שהם מעל בחינת הזמן וכיו"ב הם ביאורים חוץ הלכתיים. ההלכה עצמה הגדירה בפירוש את הזמן ואין שום סעיף בשום ספר הלכתי שכותב כגון "אבל אם הוא מעל בחינת הזמן מותר לו להתפלל לכתחילה לאחר הזמן האמור כאן", או שאר היתרים לכתחילה כיו"ב.

ומה שעברו על זמנים הלכתיים שהם גופי הלכות מדינא דגמרא היא מציאות מפורסמת שאין מי שיכול להכחישה, וגם אין מי שיכול להכחיש אמיתת התיאור של החזון איש את המציאות שכשיטה אין הקפדה על דקדוק ההלכה. וכיוון שכך היא בלי ספק המציאות, אלה הגדרים ההלכתיים שבאופן מפורש ופשוט וברור כשמש נאמרו על מציאות כזו על ידי ההלכה עצמה בלי שום מחלוקת. ומרוב שזה פשוט לא ייתכן על זה שום תירוץ.
והיום כבר נשכח אבל אז היה חרם נורא ומסירות ורדיפות נוראות כלפי החסידים ועד דיני נפשות הגיעו ועד בכלל. וכמו שהיום לא הורגים למעשה את האפיקורסים והמינים והמומרים להכעיס בסיף בפרהסיא אבל האותיות עדיין חיות על הגווילין וההלכה עומדת כתובה כמו שהיא והתורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה ולא שייך בה אותיות מתות, כך גם בנוגע לחרם על החסידים היום אין רדיפות וחרם מעשיים אבל האותיות עדיין כתובות ותורה עדיין היא תורה.

*
*
*

אמנם אותו הדבר עצמו יש לומר גם על דרך החזון איש עצמו.

פשוט לגמרי שספר היד החזקה של הרמב"ם הוא ספר ההלכה המחייב היסודי וכל אות בו היא הלכה מחייבת כל זמן שלא חלקו עליה פוסקים שיש בכוחם לחלוק. והשולחן ערוך בא רק לומר את המקומות בהם הרא"ש והרי"ף אחדים בדעתם שלא כהרמב"ם שאז הלכה כמותם. וכל מקום שלא הוכרע שלא כהרמב"ם נשאר שלשון הרמב"ם היא הלכה פסוקה.

ספר הלכה היינו שכל הכתוב בו יכול להיות נקרא בפשיטות על ידי כל איש מבן י"ג וכל אשה מבת י"ב ויוכלו גם בלי עומק העיון להבינו במידה מספקת כדי שמכח הבנה זו יוכלו לקיים את ההלכה באופן שיצאו ידי חובת הקיום ההלכתי של המצווה, ובמקום שיש שאלה המחייבת לימוד עיוני עמוק ידעו שיש לשאול בעניין זה חכם.

הרמב"ם עצמו כתב בהקדמת המורה נבוכים שרק מעטים יוכלו להבינו ורוב הלומדים בו ישתבשו ויבוא להם נזק. ולפי זה הורה החפץ חיים ושאר גדולים והתקבל ברוב קהילות המתנגדים שלא ללמוד בו.

בתחילת היד החזקה כותב הרמב"ם:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך "

מכיוון שזה ספר הלכתי לכל איש ואשה, והרמב"ם בעצמו הזהיר שההמון לא יקרבו אל ספר מורה נבוכים, פשוט שאין כוונתו כן שהלומדים הלכה מספרו ילמדו בעיון ועומק כפי דרך העיון שבמורה נבוכים אלא יקראוהו ויבינוהו בפשטות ובאופן שכל אדם יכול אין לו בזה שום חשש נזק כלשהו. ויש חיוב הלכתי על כל אדם ואדם לדעת דברים אלה.

מה שכתב יסוד היסודות גם זה דין הלכתי כיוון שזהו ספר הלכה, והדין לעניות דעתי הוא שאם אין בידו הפנאי ללמוד את כל ההלכות, רק בלימוד עיוני עמוק שיש בו קיום מצוות תלמוד תורה נאמר אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ אבל בלימוד הלכה למעשה כדי לקיים את ההלכות המעשיות יש חיוב להתחיל בהלכה זו. שאם אינו יודע שיש מצוי ראשון וכו' הרי אינו יודע מצוותיו של מי הוא מקיים ומה טעם לקיים מצוות לפני שיודע דבר זה ולכן חייב להתחיל לימודו מכאן.

(אגב שואלים בישיבות איך שייך מצוות אמונה הרי אם מאמין הוא כבר ממילא מאמין ואם אינו מאמין מה יועיל שיצוו עליו הרי אינו מאמין במי שמצווה. ואין בלשון הרמב"ם שום הזכרה של אמונה אלא רק שיש מצווה לדעת את הדברים הכתובים כאן. אמנם יש לשונות כאלה בסהמ"צ (הוא מתורגם מערבית) וייתכן שהכוונה לידיעה וודאית שלא הגיע אליה מהשגה עצמית אלא מקבלה ממי שגדול ממנו, ולא למה שבלשוננו מורגל לכוון בלשון אמונה שאינו מובן בשכל ואין זה פירוש מוכרח של הלשון בלשונם).

אמנם וודאי שאם נאמר שמצווה "לידע" דבר זה, לא די למלמל את המילים כתפילה ויש חובה להבין ברור לכה"פ בפשטות מה כתוב.

מבואר שיש להיות נמצא ויש "אמת" והם שני עניינים נבדלים. ויש גם לנבראים אמת רק שהיא לא אותה אמת כמו אמיתתו. ובתחילה אמר שהוא ממציא כל נמצא, ואם כן אין טעם להוסיף שכל נמצא נמצא ממנו, שזה לא מחדש מאומה, אלא כנראה בא להוסיף שכל נמצא נמצא דווקא מאמיתת הימצאו ולא סתם מהימצאו. וכן לשונו לקמן פרק ב' הלכה ט' ".

מי שעמל להבין דבר זה בפשטות כדי לקיים המצווה לדעת אותו ולא עלה בידו בוודאי יצא ידי חובה. אבל מי שלא ניסה כלל ולשיטתו אין חשיבות ועניין לנסות או לברר מה חסר לנו כדי שנוכל להבין, בוודאי רומס ברגל גסה את ההלכה ועובר על מצוות עשה מהתורה הכי חשובה שהיא יסוד היסודות ואינו שם על ליבו כלל, ובאותו זמן הוא מזמר ומשורר על נועם מתק לימוד ההלכה. וזו התעלמות מכוונת ומבוססת, מחושבת ויסודית.

 

יש לפעמים בישיבות ליטאיות קביעת זמן ללימוד הלכה למעשה. לומדים משנה ברורה הלכות שבת תפילה וכיו"ב. מי לומד שם הלכות יסודי התורה? מי מעורר על זה? אפילו הלכות דעות לא לומדים. כאילו שהלכות יסוה"ת זו חקירה ופילוסופיה כמו המורה נבוכים וכאילו הלכות דעות שייכות ללימוד מוסר. והרי שעקרו בכוונה וכשיטה גופי פסקי הלכות מתרי"ג המצוות המעשיות ההלכתיות ומה זה אם לא מרד בהלכה?
*
.
ובפרק ב' מהלכות יסודי התורה כתב:"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.

ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.

ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.

זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.

שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.

וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.

כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו."

מה פירוש "שיתבונן"?
כל אדם מרגיש ממילא בלי עמל תנועה רגשית של התפעלות מול כיפת השמים, כוכבי הלילה, זריחת או שקיעת החמה וכיו"ב. זה נעלם זמן קצר אח"כ ולא רואים שבאים מזה אהבתו ויראתו על דרך שכתב הרמב"ם. ובמקום אחר כותב הרמב"ם שהתפעלות הדמיון אינה מדרכי החכמה ואינה מביאה למעלה. גם מול זיקוקין דינור מרגישים התפעלות. ועוד שהרמב"ם בפירוש כתב על מה יש להתבונן ולא מדבר על דברים כאלה.

פרופסור דתי מפורסם שהיה הוגה לעיתים קרובות את השם "רמב"ם" הבין מכאן שצריך ללמוד באוניברסיטה להיות דוקטור לביולוגיה וכימיה ופיזיקה וכיו"ב. והרי הרמב"ם מדבר להתבונן על מלאכים וצורות ושאר דברים שבאוניברסיטה מכחישים את קיומם ולא עוסקים כלל בסוג התבוננות השייך בהם והיכול לראותם או למצוא שאינם. וגם לא מצאנו אהבתו ויראתו בין חכמי האוניברסיטה יותר מבשאר בני אדם.

בוודאי לא מדובר כאן על ידיעה בלבד כמו בפרק א' שהרי אמר דווקא התבוננות כדי שיהיה "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה", וידיעה לבד אין בה כדי כך.

אם כתוב בליל פסח לאכול מצה, בלימוד הלכה למעשה אין צורך ללמוד כל עיוני ההלכה העמוקים שנאמרו בזה ודי אם ידע ידיעה כזו שתספיק לכך שבליל פסח למעשה יאכל כזית מצה. והרי אם אינו יודע מה פירוש התיבה "מצה" ורק יודע שזה מאכל ואולי זה שם של חיה או פרי, וודאי לא קיים חובתו ללמוד הלכה מעשית.
כך גם אם אינו יודע מה פירוש התיבה "להתבונן".
והרי הרמב"ם מדבר כאן על התבוננות במלאכים. לא רק קריאת מילים אודותם. איזו התבוננות אנו מכירים שיכולה להתבונן במלאכים, והרי כאן זה ספר הלכה שנכתב לכל איש ואשה בני מצווה, ולא מדובר כאן על חכמים גדולים קדושים וטהורים שנכנסים לפרד"ס או על יחזקאל הנביא.
ואמרו במדרש על "זה אלי ואנווהו" בשירת הים ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים.
והוא כמו שנאמר על הגדה של פסח בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ולומדים מזה שלא יצא ידי חובה אלא אם כן מצה ומרור מונחים לפניו בעצמם. כי "זה" פירושו שמצביע על הדבר שעומד לפניו ורואהו בעין. (ואמירה כזו היא סוג אמירה אחר מאמירה בעלמא ולכן הביא הגר"א ראיה מהמדרש "בעבור זה" לסתור המנהג שהביא הרמ"א לומר הגדה כבר מר"ח, עיין בביאור הגר"א בהלכות הגש"פ ואכמ"ל)
וזה דווקא בגלל שהיה שם נס. אמנם יש לעיין מה היה הנס, ששפחה זכתה לחכמה וטהרה ומדרגה גבוהה יותר מהנביאים. זה וודאי אינו נכון שלחכמה וטהרה לא זוכים מכח נס אלא מכח עמל, וזה נסתר מעוד מכמה טעמים מוכרחים ואכמ"ל. ושמא היה הנס שכסא הכבוד ודמות של מעלה כביכול והמלאכים והצורות העליונות נעשו מגושמות ולכן ראתה אותם השפחה, זה וודאי אינו. ואם כן מה היה הנס?
ועוד שבקדמונים מבואר שניסי מצרים אינם כמו ניסים של שינוי גדרי הטבע אלא הם גילוי עמוק של הטבע כמו שהוא תמיד רק שתמיד הוא מכוסה בכסות שקר מסמאת עיניים וביציאת מצריים לא היה כסות שקר ונגלה הטבע כמו שהוא תמיד. ויש להבין מהו הטבע הזה שיש בכוחו ששפחה תראה מלאכים, איך היא רואה אותם, באילו עיניים, הרי אין להם גוף גשמי והם צורות בלבד. הם לא מחזירים קרני אור שנקלטות בחוש הראייה, ואם מדובר בראייה לפי הטבע הרי שהיא צריכה להיות לפי חוקי הטבע הרגילים וזה טעון הסבר.
שוב אם יגע ולא מצא הרי עשה כל מה שיכול ואין עליו תלונה. אבל אם לא ניסה כלל, ולא רוצה לנסות, ואין לו שאלה למה זה כל כך זר לו ואין לו התחלה של אל"ף בי"ת בזה ולא אכפת לו ולא חסר לו ולא רק שאין מי שמעורר אלא משתיקין את מי ששואל, וודאי זה מרד בהלכה לא פחות מהמרד שקבע החזון איש לגבי החסידים.
*
*
ברשימה הבאה בדעתי לבאר באריכות ובהירות בע"ה מה פירוש "להתבונן" כאן, במובן ההלכתי הפשוט. ומתוך התחלת הביאור ההוא עלה בדרך אגב הנושא שאני דן בו כאן.

לכן אניח כעת את השאלה לגבי מהו "להתבונן" בלא תשובה.

*
לגבי חב"ד ידועה אמרתו של רבי אברהם כהנמן מייסד ישיבת פוניבעז' שאם היה נגזר עלי להמיר את דתי הייתי מבקש שזה יהיה לחב"ד כיוון שהיא הדת הכי קרובה ליהדות. ומהיכרות אישית ידוע לי משמיעת אזני שגם הרב ש"ך והסטייפלר וכמובן ההולכים בעקבותיהם אחזו כך אם כי לרוב השתדלו להצניע כדי לא להצית להבות.

אין לשום אדם בעולם בלי שייכות כמה הוא גדול יכולת לקבוע דבר כזה. מה שלאחר זמן מספיק של שנים רבות נשאר בהכרת העם כענף בתוך היהדות זו עובדה שיש ענף כזה ולא תועלנה שום אמירות.

.
(דוגמה, מעניינת לכשעצמה לדעתי, היא הנושא האם לבורא יש גוף.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג
חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
השגת הראב"ד: והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
הרי לדעת הרמב"ם האומר שיש לאלוה גוף הוא מין גמור. ולדעת אותם גדולים וטובים אדרבה כך כתוב בתורה וחז"ל בכל מקום ולא רק שזו אמונתנו בתורת משה אלא אפשר שלדעתם מי  שסבור שאין לו גוף הוא כופר במציאות האל שהופך אותו לרעיון פילוסופי בעלמא חסר ממשות רגש וחיים והוא אל חי, הוא אבינו ואנו בניו, אוהב וחומל וקנא ונוקם. ורגשות כאלה הם מעניין גוף. ובשמות טו הביא רש"י מחז"ל "זה אלי – בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" ונאמר והיו עיניך רואות את מוריך ולזה אנו מצפים.
ולדעת הארי ז"ל יש במציאות האל צמצום, ולפי זה התשובה אינה או כן או לא אלא גם וגם. ובמקום אחר הארכתי בזה.

ובספר התניא: "וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומאן דנפח וכו'. וז"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו פי' כמו חבל עד"מ שראשו א' קשור למעלה וקצהו למטה. כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ואיהו ממלא כל עלמין וכו".

ומבואר שהיהדות בכוחה להכיל את כל הצדדים בשאלה כזו מקצה לקצה ומה שביניהם.

ובשאלה אם הוא גוף תלוי גם מה פירוש שהוא אחד, כי גוף ייתכן שיהיה לו שני ואינו אחד מוכרח ומוחלט שאין שני לייחודו, כמו שהרמב"ם הבין את אחדותו, וגם ייתכן שאינו נצחי וייתכן שמישהו זולתו ברא אותו ועוד ועוד. גם העניין של כל הנמצאים נמצאים מאמיתת הימצאו ואין אמיתתם כאמיתתו כל זה אינו אם הוא גוף. וכל זה יש ליהדות מקום להכיל את הדעות השונות.

 

ומה שמדובר בנצרות על השילוש הקדוש ובן האלוהים, לזה כבר אין מקום בתוך היהדות, והרי כבר כתוב נר ה' נשמת אדם ובנים אתם לה' אלוהיכם ואעפ"כ זה לא נסבל ע"י היהדות ונפרד ממנה. ואין בדברים כאלה שום מקום לסברא ושום יכולת לשום אדם להחליט אלא זה כמו אילן חי שאם ענף נפל ממנו הרי שנפל וככה זה ואם לא נפל הרי שעוד הוא מחובר והוא איבר חי וככה זה וכל מה שיאמר אדם על זה לא ישנה את המציאות.)

*
*
*

מכל האמור עולה בבירור שאין שום אדם בעולם שאינו כופר בהלכה ושיש לו חלק לעולם הבא, שכל ישראל דינם מומרים לדבר אחד להכעיס ומינים ולכמה דעות נחשבים כגויים וכל גדולי התורה מכל הצדדים הם מחטיאי הרבים כירבעם. וצריך עיון ומצווה ליישב.

ובע"ה מהדברים שבדעתי לבאר ברשימה הבאה יתבאר ממילא למה כל ישראל פטורין מאשמה זו אע"פ שבאמת אינם מקיימים את ההלכה, ושאין אפשרות כלל שלא למרוד בהלכה וזה מעצם עניינה וגדרה ומה שעברו על זמני תפילה וכל כיו"ב זה משום שהוכרחו למרוד במשהו אז בחרו בזה מטעמים נכונים, שמי שלא ימרוד בדבר זה יהיה מוכרח למרוד בדבר אחר, שזה כמו שמיכה קצרה שאם מושך לצד זה בהכרח צד אחר מתגלה, ואלה מרדו בזה ואלה מרדו בזה וכל אחד ראה את דבשת חברו ולא את דבשת עצמו, ובאמת אינה דבשת אלא כך הוא העניין במהותו אחרי שמבינים בצורה נכונה מהי הלכה ומה עניינה. ואי"ה בקרוב אכתוב את הרשימה הבאה ויתבאר כל זה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין קיום ההלכה ובעניין עומק המחלוקת בין החסידים למתנגדים, הלכה, יהדות, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בעניין קיום ההלכה ובעניין עומק המחלוקת בין החסידים למתנגדים

  1. jewishproblems הגיב:

    אזיה כיף, כולנו באותה סירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s