למען תחיה

דברים ל' י"ט כ':

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם."

גם חיים של 'על חרבך תחיה' נקראים חיים. אלא ודאי הכוונה כאן לא לכל חיים אלא דווקא לחיים של אהבה ולשמוע בקולו ודבקות. ואם כן היה לו לומר ובחרת באהבה ושמיעה בקולו ודבקות, או ובחרת בברכה שבזה דיבר, וקשה למה אמר ובחרת בחיים, שחיים סתם אינם מה שיש לבחור בו.

ועוד קשה מה הכוונה "ובחרת בחיים למען תחיה".

 

אלא הכוונה שחיים הם הדבר בעצמו והשאר הוא רק מעלות בו או קילקולים בו.

וכמו בעניין נישואין שהדבר עצמו הוא לישא אשה, לחיות עם אשה. ואחר כך נאמרו מעלות בה שתהיה יראת ה' ובעלת חסד וכו' ואז 'וראה חיים עם אשה אשר אהבת', ואם יש בה קלקול ואינה נאמנה אז 'מוצא אני מר ממות את האשה'.

אבל לא שייך לומר להתחתן עם היראת שמים או עם החסד, אלא שייך לומר רק להתחתן עם האשה, שהיא עצם הדבר, ואז אפשר להוסיף שצריך שתהא יראת שמיים ובעלת חסד.

 

והתורה היא עץ חיים והקב"ה אלוהים חיים ומלך חפץ בחיים ומתן תורה הוא חתונה כדי לראות חיים עם אשה אשר אהבת, וזה עצם הדבר ואין בלתו. וכל המצוות והמידות והעבודה הם שיהיה בחיים האלה המעלות הנצרכות להיותם חיים ולא הקלקול והמחלה העושים אותם רק קליפה של חיים ובפנים מוות כמו שאמרו רשעים בחייהם נקראים מתים.

ומניעת הקילקולים וקניין המעלות הוא רק כדי שהחיים יהיו חיים ולא יאכל בהם המחלה שהיא מקצת מוות, ולא לצורך המעלות בעצמן או מניעת הקילקולים בעצמה. וכמו כשמרפאים מחלה אין הסיבה לשם הרפואה בפני עצמה אלא רק לשם היות החולה חי ומניעת מותו. והתורה נקראת סם חיים ורפואה.

וכמו עץ שתול על פלגי מים שחייו הם על ידי המים העולים בשרשיו והמים הם חיותו, והמים הם התורה, ובלא זה ייבש מבפנים עד שימות לגמרי. אבל אין הטעם משום צורך המים בעצמם אלא משום חיות העץ.

וזה עניין תורה לשמה, וכמו שהעץ יונק מים מעצם חיותו ולא לאיזה צורך.

והבחירה בחיים היא הסיבה למניעת הקלקולים החטאים והמידות הרעות כי הם מוות, ולאהבתו ושמיעה בקולו ודבקות בו כי זה החיים כמו מים לעץ, ולכן ובחרת בחיים, דהיינו באהבתו ושמיעה בקולו ודבקות בו, למען תחיה, חיים כפשוטם, חיים בעצמם. שהם התכלית עצמה ואינם צריכים סיבה להם. שאין המצוות והעבודה אלא רק למען תחיה שזה התכלית היחידה ועצם הדבר. ומכאן שורש לכל מקום שדיבר על עבודה ומצוות ואהבה וכו' שכולם הם למען תחיה ועסק ברפואת החיים.

.

– – –

.

וזה הביאור בדברי המדרש "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב"

ומבואר שיש עזיבת ה' ועדיין שמירת תורה. שלא להיות בעזיבת ה' זהו לחיות עם ה' על דרך וראה חיים עם אשה אשר אהבת. ואם עוזב יש כח בשמירת תורה להחזיר שיחיה עם ה'. וזה רק אם לומד על דרך זו והיינו לימוד לשמה, ואם זכה נעשית לו סם חיים וחי עם ה'. ואם לא זכה נעשית לו סם המוות ומרחיקה אותו יור ונעשית כמו מינות ח"ו שלא יכול לשוב, וזה אם לומד תורה על דרך לימוד פילוסופיה שלומד לתאוות השגת המושכלות ולא כמו בת מלך בנ' צעיפים.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות, למען תחיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על למען תחיה

  1. nirstern הגיב:

    מתוך התכתבות בעניין דרך הלימוד של רבי חיים מבריסק:
    אצל רבי חיים העניין של ללמוד רק מה כתוב ולא למה כתוב נובע מחובת ההפרדה בין פשט לרמז דרש וסוד.

    הפשט הוא גופי תורה, מה כתוב. 'למה כתוב' זה כבר מה שחז"ל כינו טעמי תורה.

    אין צייר כאלוקינו, כשמתבוננים בציור קודם כל חווים מה יש כאן, נמצאים עם היצירה.חווים בדיוק את הגוון והקווים. ויש בזה עומק להבחין במבנה ולא רק במה שעל פני השטח. כי אין נפ"מ אם ציירו מלך או נעל. יש לקווים ולצבעים וכו' מבנה שהוא העמק שלהם וזה העומק שש ברבי חיים.
    לשאול למה ציירו את זה זה כבר להכיר את הצייר בעצמו. צריך לשאול למה הוא, הצייר המסויים הזה, עם הלב הזה, ראה לצייר ציור זה. מאיפה בו זה בא. וזה כבר פנימיות. אשתו של הצייר יכולה לדון בשאלות כאלה, לא סתם צופה בתערוכה.

    *
    ההבדל בין תורה לבין פילוסופיה ומדע שהם מינות עומד על זה.
    יש עונג בהשגת המושכלות. וזה תכלית העונג. וגם בפילוסופיה עוסקים בהשגת המושכלות. אותן מושכלות כמו בתורה.

    יש לאדם תאווה לעונג, השתוקקות, והנה מונח לפניו חכמה וידע והוא יכול לבוא ולקחת כאוות נפשו. זה עניין איה הקדשה היא בעיניים. זה כמו לבוא על זונה. לילך אחרי עיניו, לתור אחרי עיניו. לחמוד. וזה עניין פילוסופיה ומדע.

    ולגבי תורה נאמר שזה כמו לאהוב בת מלך, שמעוטפת בנ' צעיפים. ומי שאוהב בא וממתין. יושב במחיצתה באהבתו ולא עולה על דעתו חלילה להסר בעצמו את הצעיפים. זו הקשבה, שמוע מזבח טוב, נעשה ונשמע.
    הוא לא בא ולוקח, הוא מוסר את עצמו. ואז בראותה את התמסרותו והתבטלותו אליה היא מסירה מעצמה צעיף אחד. לכן תורה שייכת רק במקום שיש ענווה כמו מים הבאים לאשבורן.

    הענווה, ההתמסרות, הלהיות במחיצתה בלי לתלוש מעליה את צעיפיה, זה הגדר של רבי חיים להשאר בללמוד 'מה כתוב' ולא לפרוץ ל'למה כתוב'. עד שמעצמה תסיר צעיף ואז זה עניין שדורש צניעות גמורה וחלילה לפרסמו ברבים.

    מה שאמרו תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה כו', זה רק לגבי הפשט. כל אחד מוזמן להיות במחיצתה כשהיא לבושה בצעיפיה. וזה שאמרו במדרש תנחומא על עמל הפשט בחומר ובלבנים בקל וחומר ובליבונה של הלכה, ומי שמסור ואוהב יישאר גם אם יתמשך הזמן עד שהיא בעצמה תסיר צעיף ועוד צעיף לפי האהבה. וכמ"ש בתנחומא פר' נח שרק העם ההולכים בחושך הם אח"כ יזכו ל "ראו אור גדול". יש גם באגרות החזו"א על העם ההולכים בחושך ראו אור גדול שמדובר על עמל הפשט לטחון הסוגיא היטב ורק אח"כ הסברא העמוקה מאירה מעצמה.

    ולהכנס לפנימית לפני שהאור מאיר מעצמו זה חטא חוסר הענווה שהוא החטא הכי חמור וכמו בני אהרן וכמו בני אפרים והמעפילים וכמו שאסור לדחוק את הקץ העתיד לבוא וכו'.

    וזה מה שהגר"א וההולכים אחריו ראו סכנה כל כך גדולה בחסידות, שנכנסו לפנימיות, ולא עסקו רק בפשט והמתינו לפנימיות עד שהיא תבוא אליהם בעצמה. וכמו שלגאולה העתידה יש להמתין עד שתבוא מעצמה, מלמעלה.
    וכשרצו לסגור את ישיבת וולאז'ין על דבר קטן והיה אפשר להציל והיה נראה אז כחורבן כל עולם התורה, אמר הראש ישיבה שבחורבן בית המקדש הכהנים עלו לגג והושיטו את המפתחות כלפי מעלה ויצאה יד משמים ונטלה אותם. וכך התורה אינה שלנו ואין לנו רשות לשנות בה כלום גם לא כדי להציל את התורה, כי יש מי שבידו להציל והיא שלו ואם אין לנו אפשרות לשמור על הפקדון אנחנו מחזירים את המפתחות למי שידו לא תקצר לעולם והוא ישמור על שלו, וחלילה משום החשש לשמור על התורה לעשות איזה שינוי בה.
    והחסידות עניינה היה שראו שכבר אין מי שממתין לפנימיות והיא נשכחת, ורצו להציל על ידי שינוי בדרכה של תורה להתיר להכנס לעניין פנימיות לפני בוא עת דודים ועל זה היה החרם הנורא. כי זה עניין הציונות וגם השבתאות וככל שהוא לבוש בבגדי יראים יותר הוא מסוכן יותר.

    ובזה היטבת לראות שאכן אצל החסידות לא היה גדר ברור כל כך כמו אצל ר' חיים להקפיד ללמוד רק 'מה אמרו' ולא לגעת ב'למה אמרו' וזה אכן תליא לא רק בדרך לימוד אישית של הרוגאצ'ובר אלא שייך לעניין מהלך החסידות.

  2. nirstern הגיב:

    מתוך התכתבות בעניין ירידת הדורות שבדורנו הנשמות מעולם העשייה:

    היום כתבתי משהו שנוגע לדברים האלה. הוא נמצא כאן:
    https://nirstern.wordpress.com/2016/01/14/%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9F-%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%94/

    מה ששמעתי בעניין עולם העשייה, הוא כמו למשל מלך גדול, ואת מה שבליבו של המלך עין לא ראתה, אבל מי שרואה פניו של המלך ועיניו, העיניים הן ראי לנשמה וללב, והבעת הפנים היא אספקלריה שבה מתלבש מה שבליבו ומשתקף דרכה, וכמו שפירש רש"י על רחל יפת מארה זה זיו קלסתר, ועל ידי זה משיג מהאור עצמו שבליבו של המלך. זיו הוא עניין אור שמושג לא בהסתכלות ישירה אלא ע"י אספקלריה.

    ויש מי שלא זכה להכנס לארמון ולראות פני המלך, והוא עומד בעירו של המלך מחוץ לארמון ואינו רואה פניו אבל רואה את מעשיו הטובים החכמים והמתוקנים ומשפטיו הצדיקים שנעשים בעיר על ידי שליחיו לפי רצונו. והמתבונן בזה היטב היטב ובעמקות רבה גם הוא יוכל להשיג עי"ז משהו מהאור שבתוך ליבו של המלך רק שצריך יותר עמל (לכן חלק הפשט שבתורה יש בו צד עמל גדול כמ"ש בחומר ובלבנים בקל וחומר ובליבונה של הלכה) וההשגה פחות בוהקת. וזה נקרא עולם העשייה ונשמות מעולם העשייה זו דרכן להידבק בבורא.
    אבל גם בהן שייך דבקות וחיים של דבקות. ואדרבא יש גם צד בדבקות הזו שנעלה יותר, כי הוא ממש בחוש ובגוף וקרוב אליך בפיך ובלבבך לעשותו ולא בשמיים.

    ובזה אני מסכים לדבריך שירידת הדורות היא הסיבה, שנשמות מעולם העשייה אינן מסוגלות כל כך לראות פני המלך (אלא רק ע"י מסי"נ ושינוי הטבע וקפיצה) ומסוגלות רק להתבונן במעשיו, וכשרואים פני המלך לא שייך כמעט לשכוח אותו ואת אורו, אבל אם עומדים מחוץ לארמון רק מי שמאוד מבקש ונכסף יתבונן במעשים הנעשים על ידי השרים והעבדים ויחשוב שהכל לפי רצונו של המלך וישיג מזה על מה שבליבו של המלך וידבק באורו ויהיה כעמד לפניו וכל מעשיו כעומד לפני מלך גדול וכמ"ש בהג"ה בתחילת השו"ע. אבל מי שאין בליבו כיסופים כל כך יעסוק בענייניו ולא יתבונן ויראה רק ענייני העיר והחולין וכאילו אין מלך בעיר וקל מאוד ליפול לזה כי לא רואים את המלך וכאילו הכל מתנהל מעצמו כפי השגרה ואין בו אור.

  3. nirstern הגיב:

    עוד עניין השייך לכאן

    יש שלוש דרכים בהשגת הבורא:

    אני – דהיינו אני ישנה וליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל

    אתה – העולם הוא הקב"ה והקב"ה הוא העולם

    הוא – בורא העולם מעל העולם, מחוץ לעולם, והוא מתגלה בעולם. בורא אותו ומשגיח עליו.

    *
    כמו שיש לעמול בפשט ולהמית עצמו באהלה של תורה עד שמקיא חלב שינק משדי אמו ולטחון לקמח וחומר ולבנים זה קל וחומר וליבונה של הלכה, ועליו לעמול רק בזה במסירות וענווה ולחכות עד שאור הסברא העמוקה וההשגה יאיר עליו מעצמו, וכמו שהתורה היא בת מלך מכוסה בנ' צעיפים ואוהבה מחכה עד שהיא תסיר צעיף ועוד צעיף מעצמה כשתראה שהוא מסור ואוהב ומתבטל כל הצורך,
    על דרך זה ממש יש להתחיל מההשגה שהקב"ה הוא ליבן של ישראל. הוא הקול הפנימי שבלב. בעומק עומקה של שורש הנקודה הכי אמצעית ופנימית ונסתרת שבלב.
    ואז מזה יאיר עליו מעצמו, כשתגיע השעה הראויה, האור לראות שכל העולם הוא הבורא.
    וכמ"ש בשם בעל התניא שהוא רואה בכל דבר את האותיות של מאמר הבורא שמהן מציאותו והן בתוכו.

    ואחרי שחי בעולם כזה ועמל ומחכה בענווה עד שהבורא ירצה להציץ עליו כמו שהציץ על אברהם אבינו כשהיה בגיל מ' שנה, יזכה להשיג מציאות בורא העולם שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

    מצוות שכליות כמו לא תגזול ולא תרצח שהן דרך ארץ ומושגות בשכל גם ע"י אומות העולם שייכות לחיים וחיבור והשגה של אני, שהן נשמעות מתוך הקול הפנימי של עומק הלב, המצפון העמוק הפנימי.

    מצוות שמעיות (שיודעים אותן רק כי ככה שמענו מהתורה ולא מהשכל האנושי שלנו וגם לא מקול המצפון הפנימי שבליבנו) כמו בשר בחלב שייכות להשגה של 'הוא', הן ציווי שבא ממקום עליון שמעל הטבע והעולם הנגלה.

    אם הופכים את הסדר ומחשיבים מצוות שמעיות כמו בשר בחלב יותר ממצוות שכלות כמו לא תגזול וכו', ואפילו את המצוות שבין אדם לחברו מקיימים כאילו הן נטילת לולב ולא בדרך אנושית טבעית ופשוטה מהלב, מהאלוהים שנמצא בלב, אז הכל נעשה מוות ודרכי מוות וחושך גמור וזהו לא זכה נעשית לו סם המוות ועל זה נאמר ופושעים יכשלו בם.

  4. מיכל זוסמן הגיב:

    שלום לך,
    דבריך מחזקים אותי בדיוק בזמן הנכון בו התרופפה האמונה ושמירת המצוות אצלי.. אשמח אם תוכל לענות לי על שאלה:
    האם כאישה, כאשר תמיד חשתי שמה שהכי מקרב אותי ומחזק אותי בעבודת השם ( מעבר לעונג) הוא לימוד תורה, האם לימוד יותר לעומק( למשל לימוד גמרא) הוא אכן בעייתי לנשים בתקופתנו ( או בכלל)?
    אודה לתשובתך,
    מיכל זוסמן

  5. nirstern הגיב:

    תודה על הדברים שלך ואני שמח על הזכות.
    כל הדיון על הבעייתיות של לימוד תורה לנשים בסוטה כא ב' ותוס' ורמב"ם ת"ת א' י"ג ושאר מפרשים שם מבואר מלשון הסוגיא והמפרשים שם שמדובר רק על לשלוח בת לתלמוד תורה מילדותה בלי לשאול לרצונה וכמו ששולחים את הבנים. שאע"פ שאין האב מחוייב ללמד בתו תורה כמו שמלמד את בנו מכל מקום רשות היא ללמד גם אותה, כדי שכשהיא תלמד יהיה לה שכר כמו על כל מצוות עשה שאין נשים מחוייבות ומ"מ יש להן שכר אם עשו שאף אינו מצווה ועושה יש לו שכר מצווה, ועל זה נאמר כאילו מלמדה תפלות שאע"פ שמצווה היא ויש עליה שכר אין נכון לעשות כן.
    וזה דווקא בבת שלא היה לבה חפץ ללמוד אלא כמו כל תינוק של בית רבן ששולחים אותו ללמוד, ואז אפשר שתוציא את הלימוד לדברים אחרים.
    אבל אם לבה נשאה ויש לה חפץ לב בזה, ובפרט שלומדת מעצמה מרצונה ולא שמלמדים אותה, כבר נהגו בכל הדורות שמותר ואף מצוה ויש על זה הרבה מאוד מקורות בפוסקים והרבה מעשים שהיו ואף בזמן המקרא והתנאים וכגון מרים ודבורה וברוריה ועוד הרבה. ואין בזה שום מחלוקת וזה פשוט ומוסכם על כל הפוסקים בלי שאלה כלל.
    .
    ונאמר בילקוט שמעוני:
    "ודבורה אשה נביאה" – מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם והלא פינחס בן אלעזר עומד?
    מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו.
    *

    אבות דרבי נתן פרק מ"א:
    "שלושה כתרים הם:
    אלו הן:
    כתר תורה
    וכתר כהונה
    וכתר מלכות
    וכתר שם טוב עולה על גביהן.

    כתר כהונה כיצד? אפילו נותן (לו) כל כסף וזהב שבעולם, אין נותנין לו כתר כהונה, שנאמר: (במדבר כה) "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

    כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם, אין נותנין לו כתר מלכות, שנאמר: (יחזקאל לז) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

    אבל כתר תורה אינו כן. עמלה של תורה, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר: (ישעיה נה) "הוי כל צמא לכו למים".
    *

    ומפורש כן בשו"ת מהרי"ל החדשות, סימן מה "ודווקא המלמד לבתו, אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצווה ועושה, שהיא מכוונת לטובה"
    וכעי"ז בפרישה, יו"ד רמ"ו ס"ק טו
    ובעוד הרבה מקומות

  6. מיכל זוסמן הגיב:

    תודה לך על תשובתך, ששימחה אותי מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s