ביאור בעבודת השם לפי המורה נבוכים. המשך לרשימות הקודמות לגבי המורה נבוכים וחומר וצורה

אני מעתיק כאן את כל פרק נ"א מחלק ג' של המורה נבוכים לתועלת המעיין, ואחר כך אביא קטעים מלשונו באותו פרק, ואדון בהם:

"זה הפרק אשר נזכרהו עתה, אינו כולל תוספת ענין על מה שכללו אותו פרקי זה המאמר, ואינו רק כדמות חתימה, עם באור עבודת משיג האמתיות המיוחדות בשם יתעלה אחר השגתו, אי זה דבר הוא, והיישירו להגיע אל העבודה ההיא אשר היא התכלית אשר יגיע אליה האדם והודיעו איך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעתק אל צרור החיים, ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך, ואומר, כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם, קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה, מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל. מן הרוצים לבא אל הבית, מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך, ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית א"א לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו. והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר, אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התור"ך המשוטטים בצפון, והכושיים והמשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף, ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך, ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצרך בקצת העתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם, והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך הכלל, הם המון אנשי התורה רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה, ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק, אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שא"א בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית, ודע בני שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו רז"ל על צד המשל, עדין בן זומא מבחוץ, וכשתבין העניינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלהיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלהיות, והוא נוטה כלו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על הש"י, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה, מהם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים, יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי הש"י, עד שנאמר בו ויהי שם עם ה' וגו', ישאל ויענה [ידבר] וידובר עמו במעמד ההוא המקודש ומרוב שמחתו במה שהשיג לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עב שבגוף, ר"ל מיני חוש המשוש, ויש מן הנביאים מי שיראה לבד, ויש מהם מי שיראה מקרוב, ומהם מי שיראה מרחוק, כאמרו מרחוק ה' נראה לי. וכבר הקדמנו לדבר במדרגות הנבואה, ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם, אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים, ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו', ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', ואמר דעו כי ה' הוא האלהים. והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, אם תבקשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזנחך לעד, והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי:

הערה הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחלשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמתת החכמה האלהית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין הש"י, ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפעל בעת ההיא, ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם, והזהירו ממנו ואמרו, אל תפנו אל מדעתכם, ואמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, הוא אומר איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני אשר לא ישכחה האדם כהרף עין לקלות תנועתה, ומפני זה לא אמוט כלומר לא אפול. ודע שמעשה העבודות האלו כלם, כקריאת התורה, והתפלה, ועשות שאר המצות, אין תכלית כונתם רק להתלמד ולהתעסק במצות הש"י ולהפנות מעסקי העולם, וכאלו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו, אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא התורה בלשונך ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו, וכן כל אשר תעשה מצוה תעשנה באבריך, כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם.

ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלמוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחלת מה שתתחיל לעשות שתפנה מחשבתך מכל דבר, כשתקרא ק"ש ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכונה בק"ש בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, וכשיתחזק זה בידך ג"כ זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנוי בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם, תכוין בהן להבין מה שתהגה בו ולבחון ענינו, וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם בעת שתעשם, נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם, הזהר אחר כן מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותרי מאכלך, וסוף דבר תשים מחשבתך במילי דעלמא, בעת אכלך, או בעת שתיתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים, או בעת ספרך עם המון בני אדם, אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך, לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף, ואמנם בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה כמו שבארנו, אבל בעת שתהיה לבדך בפני עצמך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא להתקרב אל השם ולעמוד לפניו על הדרך האמתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעליות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל.

אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו כלו בעת ההיא יהיה עם השי"ת והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו העניינים, אני ישנה ולבי ער קולי דודי דופק, זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת מרע"ה, הנאמר עליו ונגש משה לבדו אל ה', ונאמר בו ויהי שם עם ה', ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, כמו שבארנו מענייני אלו הפסוקים, וזאת ג"כ מדרגת האבות, אשר הגיע קרבתם אל הש"י עד שנודע שמו בהם לעולם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וגו', זה שמי לעולם, והגיע מהתאחד דעותם בהשגתו שכרת עם כל אחד מהם ברית קיימת, וזכרתי את בריתי יעקוב וגו', כי אלו הארבעה ר"ל האבות ומשה רבינו, התבאר בהם מן ההתאחדות בשם, ר"ל השגתו ואהבתו, מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת השם בהם ובזרעם אחריהם גדולה, והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, הוא אצלי ראיה שהם כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, ולבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם. ויראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל השם, והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, ר"ל בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל הש"י קרבה גדול, כי תכלית כונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהיישיר בני אדם לאהבתו, ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה, ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בי להיישיר להגיע אליה, אבל המדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני זאת, אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל השם נשא תחנה ותפלה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו, ואף על פי שרוב המונעים ההם הם מאתנו כמו שבארנו בפרקי זה המאמר, עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם.

והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפעל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב, ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר, כמי שהוא בחשך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרם ורשעים בחשך ידמו, ואשר השיג וכונתו כלה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר, ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינו, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי ארך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים, לשלול השגחת השם מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה מצוא החסידים והטובים רעות גדולות, והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם, ותהיה השגחת הש"י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש"י בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מן ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיב מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי, וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע, והנה התאמתה אצלי זאת האמונה ג"כ מדברי התורה, אמר ית' והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עקר, אמר הש"י אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך, ואמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, תדבר בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כלם, אמר ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ואמר הסכן נא עמו ושלם, יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע. התבונן בשיר של פגעים, תראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה, והמחסה והשמירה מכל הרעות הפוגעות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות, ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם, אמר כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות, באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים, והגיע מספור השמירה מצער בני אדם, שאמר שאתה אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת ואתה על דרכך עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט השם ושלומתו לרשעים ההם שנהרגו ואתה בשלום, והוא אמרו יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואח"כ נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח"כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק. וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, כ"ש זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה, כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא, ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, (ואמר) שאמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', מלמד שמת בנשיקה, וכן נאמר באהרן על פי ה' וימת שם, וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה אבל לא זכר בה על פי ה' להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה, הכונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק, ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש"י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו, וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים, אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וישאר השכל ההוא אח"כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאת הגוף, כמו שבארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו. ושים לבך להבין זה הפרק, והשתדל בכל יכלתך, להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם ה', או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו, ובזאת ההישרה די לפי כוונת זה המאמר: "

*

*

הרמב"ם כתב בפרק הזה:

"והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם, אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים, ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו', ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', ואמר דעו כי ה' הוא האלהים. והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, אם תבקשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזנחך לעד, והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי: "

*

*

הרמב"ם מדבר על ידיעת השם, ואחר כך עבודתו. העבודה היא להתמסר לידיעה ולהתמיד בה ככל האפשר יותר.

מה היא הידיעה שמדובר בה כאן. הרמב"ם כותב: "אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים".

הוא מדבר על שני אופנים, האחד מי שנמשך אחר קצת דמיון, והשני נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו.

כלומר מדובר כאן גם על מי שלמד את התורה ומאמין בה ואמונתו היא לפי מה שמשה רבינו כתב בתורתו. עדיין משה רבינו הוא "זולתו", וכשהוא מאמין לדברי משה רבינו שכתובים בתורה הוא עדיין נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו. והדבר שהוא קורא לו בשם האל אינו האל כלל. וכמו עיוור מלידה שאמרו לו שיש דבר הנקרא "שמיים", והסבירו לו שיש דבר כזה הנקרא צבע, ויש צבע זך ונאה שנקרא תכלת, ויש משהו גדול ומעוגל שהוא כיפה וצבעה תכלת והיא מעל בני האדם ולזה קוראים שמיים. והעיוור מלידה יצייר בדמיונו מקצת מציור עניין שמיים ויאמר כל היום שמיים שמיים, אבל הציור שלו אינו נאווה לעניין שמיים כלל, כלומר אינו משיג כלל מהם שמיים ואין לו את החוויה של מי שרואה שמיים ואין לו חיבור איתם. כך מי שקורא בתורה את המילה אלוהים או שאר שמות הבורא, הוא כמו עיוור שאמרו לו את המילה שמיים והוא רק יודע לומר את המילה אבל אינו יודע כלל מה משמעה ופירושה ומצייר לו בדמיונו עניין שאינו נאווה כלל לעניין האמיתי שהוא משמעותה של המילה הזו.

.

זה מתאים לדברי חובת הלבבות בשער העבודה שמדבר על עבודה מכח הערה תוריית כנגד עבודה מכח הערה שכלית. הערה תוריית הכוונה מי שקורא את התורה ומאמין בה ומקבל את מסורת אבותינו שהתורה אמת, ואמונתו ועבודתו היא מכח שהוא מקבל מה שכתוב בתורה. ועבודה מכח הערה שכלית היא מה שעובד מכח מה ששכלו העצמי משיג. וכותב שם החובת הלבבות שהעבודה האמיתית העיקרית היא רק זו שמכח הערה שכלית. וכמו אברהם אבינו שלא היתה לו תורה והשיג את האמונה מכח שכלו העצמי בלבד.

.

והרמב"ם ממשיך:

"ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל".

הרמב"ם כותב "תשיג השם ומעשיו". הוא מדבר על שני דברים, על השם ועל מעשיו.

איך ייתכן שיהיה לאדם ציור שכלי על השם, ציור שאינו בא מכח הכתוב בתורה וגם לא מכח מעשיו של השם, שהרי הקדים את הציור על השם לפני הציור על מעשיו?

הרי הרמב"ם עצמו מדגיש שאין לשם דמות והוא נעלה מעל כל השגה אנושית. אם כעת אני רוצה שיהיה לי ציור שכלי של השם שאדע באמת מה אני אומר כשאני קורא בשמו, איך אעשה זאת?

זו קושיא חמורה עד מאוד. הדברים חסרי פשר. אם לא בתורה ולא במעשיו, אז לאן אפנה את מבטי כדי להתבונן? על מה אתבונן?

ועוד שהרמב"ם כאן בסמוך כותב שיתבונן בקריאת שמע ותפילה ואחר כך בתורה. והרי זה אמונת זולתו. ובהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב:

"והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי" (תהילים מב,ג).

וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך . . . מה אנוש, כי תזכרנו" (תהילים ח,ד-ה)". ומשמע שההתבוננות מתחילה במעשיו, וכאן הקדים את ההתבוננות בשם להתבוננות במעשיו."

.

הרמב"ם בא להשיב על שאלה זו וכותב:

"ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלמוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחלת מה שתתחיל לעשות שתפנה מחשבתך מכל דבר, כשתקרא ק"ש ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכונה בק"ש בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, וכשיתחזק זה בידך ג"כ זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנוי בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם, תכוין בהן להבין מה שתהגה בו ולבחון ענינו"

זה לא מובן לכאורה, הרי הרמב"ם שלל מי שנמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, וכתב שצריך שיהיה ציור שכלי עצמי להשיג את השם ומעשיו. אם אני קורא קריאת שמע ומפנה מחשבתי מכל דבר אחר, הרי אני נמשך אחר אמונה שמוסר לי זולתי, ואיך מלקרוא קריאת שמע אשיג בציור שכלי את השם ומעשיו. מה יש בקריאת שמע מלבד אמירת שמו של השם ושהוא אחד, איך יבוא מזה ציור שכלי בו.

.

העניין בזה הוא לפי מה שביארתי ברשימות האחרונות וגם בכמה רשימות לפני כן ובעוד מקומות רבים את העניין של דרך הלימוד של רבי חיים מבריסק שהחזיר את דרך הלימוד של הרמב"ם עצמו ליושנה, דרך של התבוננות בצורות בשכל עיוני.

.

הבחינה של דרך לימוד אמיתית היא בהשפעה שלה על הלומד, האם היא מקרבת אותו לבורא או לא.

.

הרמב"ם לא מדבר כאן על לימוד תורה בפלפולים כמו שמקובל היום בישיבות. שהרי הוא מדבר על שנים ארוכות של לפנות מחשבתו מכל דבר בקריאת שמע ותפילה. הרי לא מדובר כאן על פלפולים וחידושי תורה בדרך המקובלת. וזה אותו עניין גם כשהוא ממשיך "כשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, וכשיתחזק זה בידך ג"כ זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנוי בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם". הוא לא מדבר כלל על תלמוד אלא על קריאת שמע, תפילה, תורה ונביאים.

.

החקירות והקושיות והתירוצים המקובלים בלימוד גמרא הם מבוא הכרחי להגיע עד שורש הנקודה שבה יש לשים את העיון בשכל עיוני. בבחינת דלאי חספא ואשכח מרגניתא, להסיר את החרס המכסה ולמצוא את המרגנית שמתחת. כמו בצדפה ופנינה. צריך להקשות כל מה שיש להקשות ולתרץ ככל האפשר לדקדק ולדייק ולטחון את חשבון הסוגיא לקמח דק ככל האפשר, ורק אז מתגלה עצם האמירה של הסוגיא, מה התחדש בה, מה באו לומר בה וללמד בה שלא ידענו מקודם.

החפץ חיים אמר שאם קוראים מימרא או ברייתא בתלמוד, מוכרחים לברר מה לא ידענו לפני שקראנו את זה ומה זה בא לומר לנו. לא מספיק לתרץ את הקושיות על המימרא או לברר מה שיטות החולקים. יש תמיד אחרי כל הבירורים והקושיות והחקירות אמירה. אמירה בסיסית ופשוטה שהיא האמירה של המימרא או הברייתא או המשנה בעצמה בעיקרה. וצריך לשמוע אותה. לפעמים האמירה נשמעת מכח קושיא מוכרחת או דיוק אבל לרוב היא מפורשת אחרי שמבררים היטב את הפשט.

ואז יש לעיין בזה בשכל עיוני ולצייר את צורת העניין בשכל.

אחרי שנים רבות של עמל מאוד מייגע כזה, בבחינת ממית עצמו באהלה של תורה, נבנה באדם יכולת לצייר בשכלו עניינים כלשהם.

כשאדם רואה בשכלו העצמי צורות, בצורות משתקף הצייר שצייר אותן. גם בצורות של הסוגיות בתורה וגם בצורות שקיימות בבריאה.  וכמו שאמרו אל תקרי אין צור כאלוהינו אלא אין צייר כאלוהינו ואמרו שם שהבריאה היא ציורים שלו, ולא כמו צייר בשר ודם שמה שהוא מצייר מרוח בצבע על קיר אלא הציורים שלו יש להם מעיים והם חיים.

זו לא סתירה לכך שלקב"ה אין דמות והוא מעל כל השגה. כשרואים ציור של צייר, לא רואים את הצייר בעצמו, לא יודעים אם הוא גבוה או נמוך, בהיר או כהה וכל כיו"ב. אבל עצמותו של הצייר נגלית בציוריו למתבונן בהם, בדרך מופלאה, שאינה מראה את הצייר בעצמו אלב יחד עם זה עצמותו ומהותו נגלים למתבונן בדרך ישרה של ציור.

.

הרמב"ם כותב: "ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל".

הלשון "תשיג השם ומעשיו" קשה. לא משמע שמשיג את השם דרך ההשגה של מעשיו, ואם יכול להשיג את השם בעצמו למה לטרוח להשיג מעשיו. אלא העניין הוא שלא מדובר כאן בשתי השגות נפרדות: השגת השם והשגת מעשיו. אלא מדובר בהשגה אחת, השגת השם ומעשיו. כמו שמתבוננים בציור של צייר, משיגים את מה שמצוייר בציור, את הצבעים והצורות, וגם משיגים את עצמותו ומהותו של הצייר שמשתקפים בציורו כמו באספקלריא, והכל הוא השגה אחת ואין זה בלא זה ואין כאן התחלה והמשך אלא הכל אחד לגמרי ובא בבת אחת.

*

לא מדובר כאן על נטישת ענייני העולם והחיים, והשתקעות באיזו התבוננות שכלית ערטילאית שהיא מחוץ לחיים ולעולם.

אמנם הרמב"ם כותב:

"הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי"

.

"הזהר אחר כן מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותרי מאכלך, וסוף דבר תשים מחשבתך במילי דעלמא, בעת אכלך, או בעת שתיתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים, או בעת ספרך עם המון בני אדם, אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך, לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף, ואמנם בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה כמו שבארנו, אבל בעת שתהיה לבדך בפני עצמך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא להתקרב אל השם ולעמוד לפניו על הדרך האמתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעליות הדמיוניות. "

.

"שהם כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, ולבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם."

.

.

הכוונה היא כך:

כאמור בשכל העיוני שרואה צורות, אין חילוק כלל בין לראות את הצורה לבין לראות את יוצרה. שהצורה היא אספקלריא המאירה שמשקפת את יוצרה. ואי אפשר לראות את מה שמשתקף בלי להסתכל באספקלריא, ואי אפשר לראות את האספקלריא כדבר מובחן בפני עצמו אלא כל מה שרואים שם זה רק מה שמשתקף. לכן אין חילוק כלל בין להתבונן על ענייני העולם וכל הבריות לבין להתבונן על הבורא. ואדרבא, כדי לראות את הצייר צריך דווקא להסתכל על הציור שהוא צייר. וכדי לראות את הבורא צריך בדווקא להסתכל על הבריאה. והבריאה היא בעיקר אשתו ובניו ושכניו וקרוביו ועניי עירו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו וכל כיו"ב ענייני ביתו ושדהו ועסקיו. זה עיקר הפגישה של האדם עם הבריאה, ושם עיקר המקום לראות אותה.

לכן האריכו שיהיה אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ומקרב את קרוביו ואוהב את שכניו וכיו"ב. שמה שיותר קרוב אליו שם הוא המקום שהוא יותר יכול לראות את הבריאה ואת הציור שהוא האספקלריא לצייר. ולעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ודרך ארץ קדמה לתורה וכל שהיא תפארת לעושיה ותפארת מן האדם ואבותינו היו רועי צאן ועסקו ביישובו של עולם ולא התבודדו וכו' וכו'.

.

יש כאן עניין שקשה לתפוס למי שלא הגיע לזה בעצמו.

בעלי המוסר מתלמידי הסבא מקעלם העמידו את עיקר העבודה על כך שהאדם "לא ייצא מעצמו".

כשהנאצי כיוון עליהם את המקלע, והם עמדו על שפת הבור, הם נשארו רגועים לגמרי, דיברו בנחת, לא שינו מהתנהגותם. לא עשו דרמה גדולה ולא עניינים "גדולים" ונרגשים.

חלקם לפני מותם עסקו בדברים שנראים זוטות, החזרת חוב קטן, וכו'.

מי שעמל הרבה בתורה בדרך של התבוננות בצורות ושכל עיוני, זוכה שהמצב הטבעי, הרגיל, של עולמו הפנימי, הוא של התבוננות. לא צריך להתאמץ בשביל זה. אם זה דורש מאמץ זה לא יחזיק לאורך זמן. לא שייך שאדם כל הזמן ישקיע מאמץ. זה נגד הטבע ובלתי אפשרי.

כשהרמב"ם מדבר על דבקות המחשבה בבורא באופן תמידי כל רגע ורגע, הוא מדבר על מצב מנוחה קל ונוח ופשוט שקורה לאדם מעצמו באופן טבעי בלי לעשות אמומה ובלי להשקיע שום מאמץ. זה המבט של לראות את הצורות, ובכל דבר יש צורה וכל דבר משקף את הבורא. זה לא מצריך פרישה מענייני העולם כלל ולא הסחת דעת מהם.

*

אמנם יש כח שיכול להסיט את האדם מהמצב הזה. כל טרדה, כל מצב של לחץ, דאגה, של תגובה למה שקורה מהחוץ, מפעיל כח שיכול לעקור את האדם מהמצב של התבוננות. מהמרכז שלו, מחיבור עם עצמיותו. זה מה שבעלי המוסר כינו "לצאת מעצמו". הם ביארו שזה הטעם שקובעים מזוזה על הדלת. המעבר מהבית לחוץ או להיפך בכוחו להוציא את האדם מעצמו וצריך שהמזוזה תחזיר אותו לעצמו.

כשהוא נעקר הוא עובר להשתמש בשכל דברי.

מטפלים בפסיכותרפיה לפעמים אומרים שהחרדות נובעות ממחשבות. אם משקיטים את המחשבות שוקטות החרדות. אלה מחשבות של הרצת כל מיני תרחישים בראש, חשיבה על כל מיני מהלכים שיכולים לקרות או לא לקרות, כמו מהלכי שחמט, בנייה של דברים בדויים. ההיפך הגמור מהתבוננות שהיא להיות פסיבי בשכל, כמו אגם שקט, כמו עין שרואה הכל וכל המציאות נכנסת לתוכה בבבואה בקנה מידה מוקטן, כמו שהיא, צלולה. בלי לבנות שום דבר. רק להקשיב למה שכבר יש.

*

*

ההתבודדות שמדבר עליה הרמב"ם, ההתנתקות בשעה שהוא עוסק בענייני העולם, הפרידה מהדבקות בשם, הכל נאמר כלפי המצב הזה של להעקר מההתבוננות.

להתבודד זה להיות במצב של התבוננות, ואז חלק הטרדות והחשבונות עובר מבחוץ בלי ששמים לב אליו, ובפנים יש באותה שעה התבוננות. ההתבוננות היא באותו עניין עצמו שעוסק בו. כלומר אם הוא קונה שדה מעפרון החיתי, יש כאן מצב של עקירה מההתבוננות וטרדה חיצונית שהוא חושב כיצד לשאת ולתת עם עפרון וטרוד בזה, והניתוק מענייני העולם שהרמב"ם מדבר עליו הוא שמתבונן באותו עסק עם עפרון עצמו, רק בדרך של התבוננות ולא של טרדה, שהוא קונה כאן מערת מכפלה ומה עניינה של המערה הזו ומה עניין קניין הזה וכו'. ואין צריך להבין דווקא את העניין כמו שיש לנו הבנה מהתורה והלימוד על עניין מערת המכפלה והקניין ההוא. די בכך שהוא רואה את המערה והקניין בדרך של התבוננות בצורות אע"פ שאינו יודע מה המשמעות של זה.

.

.

מה שהרמב"ם כותב:

"תחלת מה שתתחיל לעשות שתפנה מחשבתך מכל דבר, כשתקרא ק"ש ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכונה בק"ש בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, וכשיתחזק זה בידך ג"כ זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנוי בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם, תכוין בהן להבין מה שתהגה בו ולבחון ענינו"

הענין בזה שוודאי מדובר על מי שכבר טרח בעמל פשט הכתובים ומאמרי חז"ל, דקדק את כל הדקדוקים הקושיות ותירץ את כל מה שצריך לתרץ ותורתו מבוררת וטחונה היטב כמו קמח דק, וכמו שאמרו אם אין קמח אין תורה. וכעת הוא מתבונן על הכתובים בדרך של שכל עיוני והשגת הציור השכלי. הרמב"ם כתב את המורה נבוכים למי שכבר השתלם מקודם בתורה כמו שכתב בהקדמה. אמנם יש סגולה דווקא בתנ"ך יותר ממאמרי חז"ל שהם יכולים להיות מושגים בדרך של ציור גם בלא טורח גדול של דקדוק הפשט.

הרב ש"ך ז"ל אמר שכשהוא צריך חיזוק באמונה הוא קורא את התחלת ספר בראשית בתמימות ופשטות כמו שתינוק בחיידר קורא אותו.

יש בתורה צד שהוא כמו ספר ילדים, שמצייר את הדברים בציור הפועל על הנפש.

לצייר זך את ציורי התנ"ך בדרך כזו ייתכן רק למי שעמל מקודם בסוגיות הגמרא בדרך נכונה במשך שנים רבות והשיג בסוגיות את צורתא דשמעתא. שלמד לראות את התוך ולא את הקליפה, להפריד בין הגרעין לבין התבן, בין הפנינה לבין הצדפה. בלא זה הוא יראה בתנ"ך סיפורים בעייתיים למה שרה פגעה בהגר ולמה צריך להרוג את התינוקות של עמלק ולמה דוד חטא עם בת שבע וכל כיו"ב.

כשמתבוננים בתורה בדרך ציור זה בונה את היכולת להתבונן בכל דבר בדרך ציור. כי התורה היא ציור ברור יותר מהחיים עצמם ומצבו של האדם בעולם וכל נסיונותיו.  הרמב"ם מדבר על לפנות את מחשבתו מדברים אחרים, הכוונה להתבונן בדרך שכל עיוני שמתבונן בציור השכלי ולא בדרך של חשבונות של שכל דברי.

מדובר שאדם כבר עמל בסוגית הגמרא הרבה, ובהן השתמש הרבה מאוד בשכל דברי של חשבונות שהוא הכרחי לסוגיות הגמרא ובלעדיו אי אפשר כלל לקרוא את מה שכתוב ברמה הכי התחלתית. ולמד כבר להגיע מהחשבונות אל צורת הסוגיא. וכעת מדבר שאותו אדם מתחיל לבוא ללימוד פנימיות התורה. שהוא התכלית של העמל בסוגיות התלמוד. וכאן עליו להתרגל להשתחרר מההרגל לעסוק כל הזמן החשבונות. ללמוד לשקוט ולנוח. זה העניין של לפנות מחשבתו מכל דבר. להתחיל להתרגל להתבונן, ואפילו בלי לחשב חשבונות, וכמו בקריאת שמע ותפילה שאין צורך בהם לחשב חשבונות ולפלפל פילפולים אלא הם אומרים את האמונה באופן הכי מפורש ופשוט, וכבר אפשר להתבונן בהם בשכל עיוני בלי צורך לטחון את הסוגיא לקמח דק, ולכן יש להתחיל בהם. ומשם ללמוד להתבונן כך בשאר התנ"ך, שהוא בעצם הפנימיות של התורה ביחד עם זה שהוא הפשט שבה.

בקריאת שמע יש סגולת סוד קודש, שאע"פ שבדרך לימוד רגילה של פירוש המילים אין בה ציור שכלי של השם, בהתבוננות של שכל עיוני יש בה סגולה שהיא מחזיקה בתוכה ציור שהוא אספקלריא להשגת השם בציור שכלי. וכשמשיג כך זו כבר השגה עצמית ולא רק שנמשך אחר אמונת זולתו. ומשם יוכל לבוא לראות שגם בשאר התורה כך הוא אם כי נסתר יותר.

ומזה יבוא שהכל אצלו יהיה התבוננות וציור. שהתנ"ך יותר קל לראות בו ציור כיוון שהוא ציור של העולם והאדם באופן זך ומופשט וצלול ונצחי וגלוי יותר מהציורים שיש להם מעיים והם זזים וחיים. אמנם לא די בתנ"ך לחוד שהרי התכלית היא ללמוד ולעשות. ולכן ההשלמה היא לבוא מזה להתבוננות שמחברת את התנ"ך עם המעשים והעולם.

*

*

*

*

כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג

"טז) ודע כי לפי גודל המצוה יגדל עונש מי שיחדל לעשותה, אף על פי שאינו עושה מעשה בהפרתה, כמו שמצינו במצות הפסח ובמצות המילה שהן מצוות עשה ויש בהן כרת.

.

יז) ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה, כמו מעלת הבחירה, שנאמר (דברים ל, יט): "ובחרת בחיים", ומעלות תלמוד תורה, שנאמר (שם ו, ז): "ודברת בם", ומעלות לכת בדרכי ה', שנאמר (שם כח, ט): "והלכת בדרכיו", ומעלות שלמות הבטחון, שנאמר (שם יח, יג): "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ומעלות התבונן בגדלות ה', שנאמר (שם ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים", ודוד אמר (תהלים יד, ב): "ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים", ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר (דברים ח, ב): "וזכרת את כל הדרך", ונאמר (שם ח, ה): "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", ודוד אמר (תהלים קז, מג): "ויתבוננו חסדי ה'", ונאמר (שם כו, ג): "כי חסדך לנגד עיני", ומעלות הקדושה, שנאמר (ויקרא יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים", ומעלות העבודה, שנאמר (דברים י, כ): "אותו תעבוד", ומעלות היראה, שנאמר (שם): "את ה' אלקיך תירא", ומעלות האהבה, שנאמר (שם ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך", ומעלות הדביקות, שנאמר (שם י, כ): "ובו תדבק". לכל אחת מהנה כמה מדרגות, כאשר יתבאר בעזרת השם, ובעבור המעלות האלה נברא האדם, שנאמר (ישעיה מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ומה תקות הנברא – אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם."

.

הוא כותב:

"כמו מעלת הבחירה, שנאמר (דברים ל, יט): "ובחרת בחיים""

לכאורה תמיד אנחנו בוחרים בבחירה חופשית, ומשמע שזו מעלה עליונה שנמסרה רק לבני עלייה.

.

מי שמגיע למצב שהוא צריך לבחור, למשל אם להתחתן עכשיו או לא, או להתחתן עם פלונית או אלמונית, או להתחיל לעבוד בעבודה מסויימת וכל כיו"ב, לפי מה הוא בוחר?

בעצם כמעט תמיד איננו יודעים כלל לפי מה לבחור. אנחנו מושפעים מכל מיני השפעות חיצוניות שאינן ממין העניין כלל. למשל לגבי חתונה, יש לחץ מצד הכח המיני, ויש קושי בבדידות, ויש מה יאמרו במשפחה והחברים, ויש שהבחורה רוצה ולא נעים לסרב אם אין סיבה מיוחדת לסרב. ולמה שאסרב אם אין לי סיבה לסרב.  וכל מיני סיבות מעין אלה שאינן שייכות כלל לעניין שבו בוחרים. ובעצם הבחירות שלנו נעשות כמו עלה שצף בנחל והנחל גורר אותו לכאן ולכאן, וכך אנחנו נגררים לעשות כך וכך.

אין בכך גריעותא, החיים, הבורא, העולם, מחליטים בשבילנו ומובילים אותנו. שומר פתאים ה'. אם בסוף יצא שעשינו כך וכך, סימן שזה מה שהיה צריך לקרות. למה לחשוב שזו לא הבחירה הנכונה.

.

אמנם זה שייך למה שכתב הרמב"ם:

"והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפעל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב, ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר, כמי שהוא בחשך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרם ורשעים בחשך ידמו, ואשר השיג וכונתו כלה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר, ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינו, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי ארך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה."

כשאדם במצב עיוני הבחירה שלו באה מהשכל העיוני שלו שהוא עצמותו ומהותו וצלם אלוהים שבו. גם אם אין לו סיבות ונימוקים למה הוא בוחר דווקא כך, אלא הוא שומע לקול פנימיותו. מכיוון שזה קולו האמיתי של עצמותו זו בחירה שלו באמת והוא מקיים מצוות עשה של ובחרת בחיים וזו מעלה עליונה. ותהיה השגחה פרטית גלויה על הבחירה שלו ויראה שהוא בחר טוב.

השכל העיוני מסתכל, מתבונן, מקבל הכל כמו שהוא, חי את ההווה, מקבל הכל בשוויון נפש ושמחה ואהבה. מקבל גם יסורים באהבה. הוא פסיבי לגמרי. בחינת נוקבא. מקבל. החלק הפעיל שלו הוא הששון שיש בהשגה. כשהוא בוחר הוא פעיל. הוא מחדש. זה צד משלים והכרחי.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה חומר וצורה, יהדות, מורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ביאור בעבודת השם לפי המורה נבוכים. המשך לרשימות הקודמות לגבי המורה נבוכים וחומר וצורה

  1. nirstern הגיב:

    היתה לי פעם "תכנית גדולה", מה שכתבתי "תלמוד מוסבר ומאמרים" חשבתי לכתוב ביאור על רוב המסכתות בתלמוד. להתחיל מהרמה הפשוטה ביותר של ביאור הכתוב בדרך של תרגום הארמית, והערות בבירור פשט, ולשלב בתוך זה גם עיונים ישיבתיים למדניים בעומק הסוגיות בדרך ישיבתית, בהסברה שכל מתחיל יוכל להבין אם יעמול די הצורך, וקצת מאמרים בדברי אגדתא ודרוש והתחלה של הסתכלות של פנימיות. כדי לתת סולם למי שמתחיל בלימוד שיוכל להכנס לשערי הלימוד הישיבתי והאגדתא.
    ואחר כך חשבתי לכתוב ביאור על המורה נבוכים כולו על הסדר, להתחיל להסביר באופן פשוט ומשם להכנס לעומק יותר. שמי שהשתלם ועמל הרבה בתלמוד יהיה לו שער להתחיל להכנס לחלק הפנימיות והסוד.
    וכך "לעקוף" את עולם הישיבות של היום, שמי שרוצה להכנס בשערי תורה יוכל לעשות זאת מההתחלה קודם בלימוד סוגיות התלמוד ואחר כך בכניסה לעומק יותר, בלי להיות תלוי בישיבות של היום ובציבור החרדי של היום. וכמו שכתבתי בהרבה מקומות שיש בהן עיוות וסילוף גדולים של התורה וחושך גדול ושכחת תורה גדולה, שלילת היכולת להיות עצמאי ואמיתי וחופשי וחי ואנושי, במחשבה ובמעשה.
    אבל זה כמובן בלתי אפשרי. גם אני לא הלכתי בדרך כזו אלא קניתי את לימודי בישיבות. כי אי אפשר לשבת לבד וללמוד, מוכרחים ללמוד באופן חי עם אנשים בחברותא ובחבורה. והייתי צריך לקבל מהישיבות ואחר כך להיפגע מהן ולפרוש מהן ולפלס לי את דרכי ולהיות בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק. ומסלול חיי קטע את היכולת להשלים את התוכניות הגדולות ונשארו רק שברים קטועים וחסרים שאין בהם חפץ ואינם מועילים לשום אדם כמעט. מי שבישיבה רואה בדברי דברי מינות וכפירה ומי שאינו בישיבה אין לו את הכלים לקרוא מה שאני כותב. אני לא מתמרמר על זה, אלא מקבל את זה באהבה ועושה מה שמתאפשר ומוותר על מה שלא, ולא אני אחראי על התורה שלא תישכח. ויש מי שמנהיג את העולם ויודע מה שהוא עושה.
    כמו שאמרו חז"ל שבחורבן בית המקדש יצאו הכהנים ועלו על הגג ומסרו את המפתחות ויצאה יד מהשמיים ולקחה אותם. כי האחריות על בית המקדש ועל האמונה והתורה היא על מי שנתן אותם והוא אינו צריך לשום אדם וידו לא תקצר, וכשאפשר אנחנו מצווים ללמד ולמסור את מסורת התורה ולשמור את אורה בטהרתו, וכשאי אפשר זה בגלל שמי שמנהיג את העולם עשה שלא יהיה אפשר וממילא הוא כבר לא דורש מאיתנו להיות אחראים על מה שאינו בכוחנו, ואנו מחזירים לו את המפתחות באהבה ואמונה שלמה והוא כבר יעשה כרצונו ואין צורך בשום אדם לעזור לו.

  2. הnirstern הגיב:

    קיבלתי מרבותי שמכל המתרגמים רק אבן תיבון הבין מה הוא מתרגם ושאסור ללמוד בתרגום אחר זולת תרגומו. שגם כשאין המתרגמים האחרים שוגים בפירוש המילות על פי פשוטן, לא מאיר בהן הנמשל בבחינת תפוחי זהב במשכיות כסף. אחרי הקדמה זו אני מרשה לעצמי להביא בתרגום החדש כיוון שלא נמצא איתי כעת הישן.
    *
    מורה הנבוכים חלק ב פרק ב':
    "טוב בעינַי שאשלים את דעותיהם של הפילוסופים ואבהיר את ראיותיהם למציאות השׂכלים הנבדלים8 ואבאר שזה תואם את עיקרי תורתנו. כוונתי למציאות המלאכים. אני אשלים עניין זה. אחרי-כן אחזור למה שהבטחתי, כלומר הבאת ראיות לחידוש העולם. כי ראיותינו הגדולות ביותר לכך אינן אפשריות ואינן מתבארות9 אלא לאחר שיודעים את מציאות השׂכלים הנבדלים. אך כיצד אביא ראיות למציאותם, שעה שחייבים10 לפני כל זאת להקדים הקדמה שהיא נר המאיר את נסתרות הספר הזה בכללותו, הפרקים הקודמים והבאים. והיא הקדמה זאת:
    הקדמה
    דע שבספרי זה לא היתה כוונתי לחבר דבר בפיסיקה או לסכם את ענייני חוכמת האלוהות11 על-פי כמה שיטות או להוכיח הוכחה מופתית את מה שהוכח בה הוכחה מופתית. כן לא היתה כוונתי בו לסכם, או לתאר בקצרה, את תכונת12 הגלגלים; גם לא לספר מה מספרם. שהרי הספרים שחוברו על כל זאת מספיקים. ואם אין הם מספיקים למטרה מן המטרות, אין מה שאני אומר בעניין זה טוב יותר מכל מה שנאמר13. אלא מטרת הספר הזה היא רק מה שאמרתי לך בראשיתו, כלומר, להסביר קשיים בתורה, ולהראות את המשמעויות האמיתיות של הנסתרות הגנוזות בה שהן נשׂגבות מבינת ההמון. לפיכך, כאשר תראה שאני דן בהוכחה לקיום השׂכלים הנבדלים ובמספרם או במספר הגלגלים ובסיבות לתנועותיהם או במשמעות האמיתית של החומר והצורה או במשמעות השפע האלוהי וכיוצא באלה העניינים – אל תחשוב, ואל יעלה על דעתך, שמטרתי היתה רק לאמת אותו עניין פילוסופי – שהרי עניינים אלה נידונו בספרים רבים, ואמיתות רובם הוּכחה הוֹכחה מופתית – אלא מטרתי לציין דברים שעם הבנתם מתבארת אחת מקושיות התורה, ונפתרים סיבוכים רבים עם ידיעת אותו עניין שאני מסכם אותו14.
    יודע אתה מן הפתיחה לספרי זה15, שצירו סובב על הבהרת מה שניתן להבינו ממעשֹה בראשית ומעשֹה מרכבה וביאור קושיות בנבואה ובהכרת האלוה16. לכן, כל פרק שבו תמצאני עוסק בביאור דברים שכבר הוכחו הוכחה מופתית בפיסיקה או דבר שהוכח הוכחה מופתית במטפיסיקה או שהתבאר שהוא הדבר שראוי ביותר להאמין בו, או דבר הקשור במה שהתבאר במתמטיקה – דע שהוא בהכרח מפתח להבנת דבר מספרי הנבואה, כלומר ממשליהם וסודותיהם. ולשם כך הזכרתי, ביארתי והבהרתי אותו בגלל מה שהוא מלמד אותנו מידיעת מעשֹה מרכבה או מעשֹה בראשית או ביאור עיקרון במשמעות הנבואה או באמונה בדעה אמיתית מאמונות התורה. "

    כמעט כל הלומדים שגו בזה וחושבים שהרמב"ם מדבר בענייני פילוסופיה, אבל באמת בתחילת חלק שני בעשרים וחמש ההקדמות הוא מראה כיצד לראות את מציאות הבורא בעולם בציור שכלי חי וברור כמו בראיית העין וכמו שנאמר פנים בפנים דיבר ה' עימכם, וכמ"ש בהלכות יסודי התורה פרק ח', ובכל זמן ומקום ייתכן שיהיה בו בחינת מעמד הר סיני.

    *
    הרמב"ם כתב את ספרו בערבית, כיוון שדברים כאלה הם דברי אלוהים חיים ורק אל איש שמקשיב מתעורר הדיבור, וכיוון שדיבר אל תלמידו ושיחתם היתה בערבית הוכרח לכתוב בערבית אע"פ שידע שזה ספר לכל הקהילות ולכל הדורות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s