המשך נוסף – המשך הביאור בטעם שכתב המורה נבוכים למאכלות אסורות, ועוד בעניין רחמים על קן ציפור

שוב התייחסות לתגובה האחרונה של עמי:

לגבי לשון המורה בחלק ג' תחילת פרק מ"ח, התכוונתי גם לזה במה שכתבתי על בשר בחלב.

שאם הנדון הוא אילו מאכלים טובים לבריאות ואילו מאכלים מזיקים לבריאות, הרי הרמב"ם בהלכות דעות ד' ט' שהבאתי עושה רשימה כזו שהיא מה שאדם צריך לנהוג כדי לשמור על בריאותו, ואין לזה שום שיתוף ודמיון עם הרשימה של המאכלים שהתורה אסרה והתירה. והרמב"ם מביא שם מאכלים שהם סם המוות ואין לאכלם לעולם, כך שאי אפשר לומר שאת המאכלים הכי מזיקים התורה אסרה ובהם הרמב"ם לא דן בהלכות דעות, ומאלה שהם פחות מזיקים ולכן התורה התירה אותם, בהם הרמב"ם דן בהלכות דעות וממליץ שיש מהם יותר טובים ופחות טובים. שהרי בהלכות דעות הרמב"ם כותב על הרבה מאכלי היתר שהם ממש סם המוות ואין לאכלם לעולם. ואילו חלק מהמאכלים האסורים אינם במדרגת נזק כל כך חמורה, כמו חלב הקרב למשל, שאינו טוב לבריאות אבל אינו כמו סם המוות כמו הדגים המלוחים הגדולים ופטריות וכיו"ב.

ומזה מבואר שאי אפשר להבין בכוונת הרמב"ם לגבי כל המאכלות אסורות שהטעם שהתורה אסרה אותם היא משום שהם מזיקים לבריאות.

הרמב"ם לא אומר שהמאכלות האסורות הם המאכלים הכי מזיקים לבריאות שיש, ושהתורה אסרה את כל המאכלים המזיקים לפי חומרת הנזק שלהם, שכל מה שמזיק יותר ממדרגה של חומרת נזק מסויימת אסור וכל מה שמזיק פחות מזה הותר. הוא רק אומר מזונם מגונה, כלומר אין אחד מהם שהוא טוב ומועיל לגוף, אלא כולם משותף להם שאין זה מזון טוב, ומידה כלשהי של נזק לבריאות יש בהם. ויש מהם שאפילו קשה לראות מה הנזק שבהם ורק המעמיק בידיעת הרפואה ימצא שיש בהם קצת צד של נזק.

ולגבי דגים הוא רק אומר שהדגים האסורים הם לא משובחים מבחינת ההזנה שיש בהם ולא שהם ממש מזיקים ורעים לגוף. וכ משמע לגבי נבלה ודם, ובפרט לגבי טריפה שהיא חיה עדיין ואפשר לשחוט אותה והיא רק תחילת עניין נבלה ומסתבר שההשפעה של מה שהיתה טרפה לפני שנשחטה לגבי הבריאות היא דקה וקלושה.

לגבי חזיר הוא רק אומר שהוא יותר לח ממה שצריך ויש בו הרבה פסולת ומותרות, ומשמע שלגבי בריאות זה עניין דק וקלוש ולא נזק גדול וניכר, ובוודאי פחות מזיק מדגים גדולים מלוחים וכו'. והוא ממשיך לבאר על חזיר שהטעם הוא הלכלוך, וזה טעם אחר לגמרי מעניין התועלת לבריאות הגוף. שהרי גם פרה רובצת בצואה שלה, ולא אוכלים את הלכלוך שדבק מבחוץ אלא וודאי מפשיטים ורוחצים ואוכלים את הבשר בלבד שהוא נקי. והוא לא אומר שעניין הלכלוך קשור לבריאות אלא שזה כמו שהתורה אסרה ראיית הלכלוכים אפילו במחנה, דהיינו שהטלת הצואה נעשית מחוץ למחנה קדושה ומכסה בעפר, וזה שייך לדין של לא לומר דברי קדושה מול צואה ולא לענייני שמירת בריאות כלל.

.

אלא העניין הוא שזה כמו בני מלך שיושבים על שולחן המלך. שבשולחן המלך מדקדקים לברור היטב שכל המזונות לא יהיו מגונים,

והרמב"ם מתחיל: "ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה"

כאן הוא אומר את הטעם עצמו. "מגונה" אין פירושו בדווקא מזיק לבריאות, אלא זה עניין של כבוד.

ומכאן הוא מפרט את העניין של מגונה, חלק מהעניין של מזון מכובד שאינו מגונה, שייך לכך שיהיה מזון משובח וזך וטוב לגוף, ועל זה אומר שהמאכלות האסורות כולן מזון שאינו מהמשובחים וזכים וטובים. ומלבד זה יש מהם שהם גם מלוכלכים וזה עניין של חוסר כבוד לאכול דבר שהתפלש בצואה אפילו שכעת הוא רחוץ ונקי ואין נזק בריאותי מהצואה הזו.

לא מדובר כאן על בריאות כי התורה לא אסרה דגים מלוחים גדולים ישנים שהם סם המוות. אלא על ציור של כבוד. לאכול דג זה ציור מכובד כי דג באופן עקרוני זה מאכל משובח ועדין וזך ומועיל לגוף וראוי לעלות על שולחן מלכים. אם הדג מקולקל או ישן או רקוב זה כבר מקרה פרטי, זה לא קובע את הצורה המהותית העיקרית של טבעו של הדבר.

.

נפש האדם נקראת כבוד. כמו שנאמר בתהילים "עורה כבודי". היא עשוייה מכבוד, היא חפצא של כבוד. כבוד זה השם העצמי שלה. שמעתי מגדולים שאם האדם היה במצב של חוסר כבוד מוחלט הוא היה מייד מת מוות גמור גופני. לכן הלבנת פנים זה כמו רציחה. שהדם אוזל וזו תחילת מיתה, ואם היה מושפל לגמרי הדם היה אוזל לגמרי והיה מת לגמרי.

הגוף הוא לבוש של הנפש, כל מה שקורה לנפש קורה גם לגוף. אכילה מכובדת היא חיים לנפש כי הנפש היא כבוד, וזה ממילא גם חיים לגוף שהוא אחד עם הנפש.

התורה אומרת על מאכלות אסורות לא תשקצו את נפשותיכם.

הקב"ה הוא כבוד, הוא מלך. אנחנו טועמים את החיבור איתו על ידי שהמאכל שלנו יש בו צורה של מאכל מלכים מכובד. חלק מעניין הכבוד הוא שזה צורת מאכל משובח שאין בו פחיתות באיכות שלו. וגם שהוא נקי. הצורה היא עניין כללי ולא שייכת למקרים פרטיים. הבריאות למעשה דווקא תלויה בעיקר במקרים פרטיים, שאם המאכל לא טרי וכיו"ב הוא מזיק. ויש מאכלים רעים שאם שמים בהם תבלינים נכונים הם לא מזיקים כמו שכבתבו במפרשים על פר' שמיני.

יש בזה שני צדדים, מצד אחד מאכל שצורתו היא שהוא טוב לגוף ולבריאות זה סיבה שיהיה נחשב מאכל מכובד. ומצד שני גם להיפך, מאכל שהוא מכובד בגלל צורתו העצמית בלי שייכות איך הוא משפיע על הבריאות, הוא יהיה גם טוב לבריאות כי הוא מכבד את הנפש ומוסיף לה חיים ואז גם הגוף מתחייה. לכן יש מאכלים כמו תולעים ורמשים ועכברים שאולי חלק מהם טובים לבריאות, ויש מקומות שאוכלים אותם והם בריאים מאוד כמו שכותב האברבנאל. אבל יש בהם חוסר כבוד לנפש שיש להם צורה משוקצת, וממילא זה מפחית את החיות של הנפש וממילא דגם של הגוף. וזה דווקא אצל מי שקרוב לבורא שהנפש שלו רגישה לכבוד יותר, ומי שמרוחק והנפש שלו ממילא במקום נמוך מבחינת כבוד זה לא יזיק לבריאותו.

הרמב"ם מדבר דווקא על הבריאות והשפעת המאכל על הגוף, כי שם אנחנו נוגעים בזה, זה מקום החיבור האמיתי שלנו לעניין הזה, דרך הגוף. אחרת זה סתם רעיון יפה מופשט ולא משהו שהאדם ממש נוגע בו באמת.

גם לגבי מאכלים כמו עכברים ועכבישים מובן מעצמו ששייך בה לא תשקצו את נפשותיכם קדושים תהיו, זה ציור ברור של מאכל שהוא היפך מכבוד של האוכל. אבל בבהמה וכגון חזיר או נבלה וטריפה או דם או דגים שאין בהם סנפיר וקשקשת, שם קשה מהשייך לא תשקצו את נפשותיכם. ועל זה נצרך מה שמבאר הרמב"ם שגם אלה מאכלים מגונים. ואע"פ שאנו דנים רק על הצורה של המאכל (שהרי מאכל כשר שנרקב או הומלח וכיו"ב שבגלל זה נעשה סם המוות וכמ"ש בהלכות דעות לא שייך בזה איסור מאכלות אסורות. כיוון שעיקר צורתו היא של מאכל טוב ורק מקרה פרטי הוא שהתקלקל) גנותם היא בעיקר צורתם ומשום שאינם מהמשובח לבריאות ונחשבים בעצמותם החלק הפחות טוב, או שזה עניין של נקיות וכמו בחזיר שזה היפך כבוד וכמו וכיסית את צאתך.

.

תפריט סעודה מלכותית זה ציור של מהות של מלכות, כמו שצורת הארמון היא גילוי מהות המלכות וצורת בגדי המלך וסגנון דיבורו והתנהגותו. אין בזה מקום לשאלות של הגיון כמו קל וחומר, כלומר אם יש בארמון חדר מרוצף כסף, אפשר לשאול הרי קל וחומר שאם היה מזהב או אבני אזמרגד היה עדיף. כמו  שבבניין המשכן והמקדש לא שייך שאלות כאלה. זו צורה עליונה של גילוי עליון וכך היא ואין לשכל אנושי מבוא לשאול שאלות כאלה, וכמו שכתבתי לגבי טריפות גם כן שהחיים הם סוד ואינו כפוף לשאלות כאלה.

החיבור של האדם לזה הוא על ידי שכלו, אבל לא בהבנה של שכל דברי אלא בהסתכלות של שכל עיוני. טעמי המצוות זה עניין של טעם כמו טעם במאכל. מסתכלים ומרגישים וחווים את הטעם. כמו שמסתכלים על יצירה של צייר, פשוט מההתבוננות מרגישים את הטעם, ואל שייך לשאול שאלות של ניתוח והגיון למה הצייר צייר דווקא כך ולא אחרת. אפשר לתאר מה רואים, אבל לא לשאול מכח זה. כמו שבציור אפשר לתאר שרואים צבעי כחול שונים וזה יוצר אווירה רגועה. זה תיאור וזה ג הסבר, שכחות הוא צבע שקט שגורם לאווירה שקטה. והיה אפשר לשאול אם כן למה לא השתמש בגווני ירוק שהוא גם צבע שקט. אין לזה תשובה, כי זה לא נתון להגיון רציונלי אנושי. אפשר להסביר רק בכפוף למה שזה, ומה שזה הוא מושא להתבוננות, והניתוח הוא להבחין בדקות מה רואים ולהגדיר. אבל לשאול למה לא השתמש בירוק זו כבר שאלה שאין לשאול. רבי חיים אמר שדרך לימודו היא לומר "מה" כתוב ולא "למה" כתוב והתכוון לזה.

הרמב"ם רק מתאר מה רואים בציור של מאכלות אסורות, ואומר שרואים מזון שאינו מגונה, שהוא מהמובחר והבריא והמועיל והזך והחלק המובחר לאכילה. זה כמו שהוא יאמר על ציור שהוא מורכב מגווני כחול שונים. זה מה שרואים בו. ובציור אפשר לומר שגוונים כאלה מציירים אווירה שקטה או עצובה, ובמאכלות הציור מצייר אכילה שיש בה כבוד והתייחסות מכובדת לנפש ולגוף לא לתת להם אלא את מה שמשובח וטוב עבורם. וזה ציור של בני מלך שאוכלים על שולחנו של המלך מידו הפתוחה הקדושה והרחבה, וכמו שהוא מכבד את עצמו כך הוא לא יאכיל את בניו עכברים וגם לא חלקי בהמה לא טובים לבריאות הגוף או כאלה שהדמיון קושר אותם לזכרון של טינופת כמו חזיר וכל כיו"ב.

*

*

*

לגבי מה שהבאת מהרמב"ן, לדעתי מה שהרמב"ם לא פירש כך, כי אם הקב"ה בעצמו לא מרחם על קן ציפור, רק עלינו הוא אסר כדי שאנחנו נרחם, אין כאן חיבור אמיתי אליו.

החיבור הוא דווקא כי הוא בעצמו מרחם, ואז אם אנחנו עוצרים את רצוננו לקחת את האם ומתחברים לרחמים, אנחנו מתחברים אליו. זה כמו שאמרו חז"ל משל למלך שהושיב את בניו על שולחנו והציע להם מאכלים משובחים, והם אמרו אין רצוננו לאכול אלא רק ממה שבתוך פיך. כדי לטעום את הטעם שלך. זה כמו נשיקת פה אל פה שטועמים הבל נשימת פיו יתברך שמרגישים את הרחמים שהוא בעצמו מרחם. ולכן אי אפשר לומר שהוא עצמו לא מרחם ורק עלינו ציווה כדי שאנחנו נרחם.