המשך נוסף – המשך הביאור בטעם שכתב המורה נבוכים למאכלות אסורות, ועוד בעניין רחמים על קן ציפור

שוב התייחסות לתגובה האחרונה של עמי:

לגבי לשון המורה בחלק ג' תחילת פרק מ"ח, התכוונתי גם לזה במה שכתבתי על בשר בחלב.

שאם הנדון הוא אילו מאכלים טובים לבריאות ואילו מאכלים מזיקים לבריאות, הרי הרמב"ם בהלכות דעות ד' ט' שהבאתי עושה רשימה כזו שהיא מה שאדם צריך לנהוג כדי לשמור על בריאותו, ואין לזה שום שיתוף ודמיון עם הרשימה של המאכלים שהתורה אסרה והתירה. והרמב"ם מביא שם מאכלים שהם סם המוות ואין לאכלם לעולם, כך שאי אפשר לומר שאת המאכלים הכי מזיקים התורה אסרה ובהם הרמב"ם לא דן בהלכות דעות, ומאלה שהם פחות מזיקים ולכן התורה התירה אותם, בהם הרמב"ם דן בהלכות דעות וממליץ שיש מהם יותר טובים ופחות טובים. שהרי בהלכות דעות הרמב"ם כותב על הרבה מאכלי היתר שהם ממש סם המוות ואין לאכלם לעולם. ואילו חלק מהמאכלים האסורים אינם במדרגת נזק כל כך חמורה, כמו חלב הקרב למשל, שאינו טוב לבריאות אבל אינו כמו סם המוות כמו הדגים המלוחים הגדולים ופטריות וכיו"ב.

ומזה מבואר שאי אפשר להבין בכוונת הרמב"ם לגבי כל המאכלות אסורות שהטעם שהתורה אסרה אותם היא משום שהם מזיקים לבריאות.

הרמב"ם לא אומר שהמאכלות האסורות הם המאכלים הכי מזיקים לבריאות שיש, ושהתורה אסרה את כל המאכלים המזיקים לפי חומרת הנזק שלהם, שכל מה שמזיק יותר ממדרגה של חומרת נזק מסויימת אסור וכל מה שמזיק פחות מזה הותר. הוא רק אומר מזונם מגונה, כלומר אין אחד מהם שהוא טוב ומועיל לגוף, אלא כולם משותף להם שאין זה מזון טוב, ומידה כלשהי של נזק לבריאות יש בהם. ויש מהם שאפילו קשה לראות מה הנזק שבהם ורק המעמיק בידיעת הרפואה ימצא שיש בהם קצת צד של נזק.

ולגבי דגים הוא רק אומר שהדגים האסורים הם לא משובחים מבחינת ההזנה שיש בהם ולא שהם ממש מזיקים ורעים לגוף. וכ משמע לגבי נבלה ודם, ובפרט לגבי טריפה שהיא חיה עדיין ואפשר לשחוט אותה והיא רק תחילת עניין נבלה ומסתבר שההשפעה של מה שהיתה טרפה לפני שנשחטה לגבי הבריאות היא דקה וקלושה.

לגבי חזיר הוא רק אומר שהוא יותר לח ממה שצריך ויש בו הרבה פסולת ומותרות, ומשמע שלגבי בריאות זה עניין דק וקלוש ולא נזק גדול וניכר, ובוודאי פחות מזיק מדגים גדולים מלוחים וכו'. והוא ממשיך לבאר על חזיר שהטעם הוא הלכלוך, וזה טעם אחר לגמרי מעניין התועלת לבריאות הגוף. שהרי גם פרה רובצת בצואה שלה, ולא אוכלים את הלכלוך שדבק מבחוץ אלא וודאי מפשיטים ורוחצים ואוכלים את הבשר בלבד שהוא נקי. והוא לא אומר שעניין הלכלוך קשור לבריאות אלא שזה כמו שהתורה אסרה ראיית הלכלוכים אפילו במחנה, דהיינו שהטלת הצואה נעשית מחוץ למחנה קדושה ומכסה בעפר, וזה שייך לדין של לא לומר דברי קדושה מול צואה ולא לענייני שמירת בריאות כלל.

.

אלא העניין הוא שזה כמו בני מלך שיושבים על שולחן המלך. שבשולחן המלך מדקדקים לברור היטב שכל המזונות לא יהיו מגונים,

והרמב"ם מתחיל: "ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה"

כאן הוא אומר את הטעם עצמו. "מגונה" אין פירושו בדווקא מזיק לבריאות, אלא זה עניין של כבוד.

ומכאן הוא מפרט את העניין של מגונה, חלק מהעניין של מזון מכובד שאינו מגונה, שייך לכך שיהיה מזון משובח וזך וטוב לגוף, ועל זה אומר שהמאכלות האסורות כולן מזון שאינו מהמשובחים וזכים וטובים. ומלבד זה יש מהם שהם גם מלוכלכים וזה עניין של חוסר כבוד לאכול דבר שהתפלש בצואה אפילו שכעת הוא רחוץ ונקי ואין נזק בריאותי מהצואה הזו.

לא מדובר כאן על בריאות כי התורה לא אסרה דגים מלוחים גדולים ישנים שהם סם המוות. אלא על ציור של כבוד. לאכול דג זה ציור מכובד כי דג באופן עקרוני זה מאכל משובח ועדין וזך ומועיל לגוף וראוי לעלות על שולחן מלכים. אם הדג מקולקל או ישן או רקוב זה כבר מקרה פרטי, זה לא קובע את הצורה המהותית העיקרית של טבעו של הדבר.

.

נפש האדם נקראת כבוד. כמו שנאמר בתהילים "עורה כבודי". היא עשוייה מכבוד, היא חפצא של כבוד. כבוד זה השם העצמי שלה. שמעתי מגדולים שאם האדם היה במצב של חוסר כבוד מוחלט הוא היה מייד מת מוות גמור גופני. לכן הלבנת פנים זה כמו רציחה. שהדם אוזל וזו תחילת מיתה, ואם היה מושפל לגמרי הדם היה אוזל לגמרי והיה מת לגמרי.

הגוף הוא לבוש של הנפש, כל מה שקורה לנפש קורה גם לגוף. אכילה מכובדת היא חיים לנפש כי הנפש היא כבוד, וזה ממילא גם חיים לגוף שהוא אחד עם הנפש.

התורה אומרת על מאכלות אסורות לא תשקצו את נפשותיכם.

הקב"ה הוא כבוד, הוא מלך. אנחנו טועמים את החיבור איתו על ידי שהמאכל שלנו יש בו צורה של מאכל מלכים מכובד. חלק מעניין הכבוד הוא שזה צורת מאכל משובח שאין בו פחיתות באיכות שלו. וגם שהוא נקי. הצורה היא עניין כללי ולא שייכת למקרים פרטיים. הבריאות למעשה דווקא תלויה בעיקר במקרים פרטיים, שאם המאכל לא טרי וכיו"ב הוא מזיק. ויש מאכלים רעים שאם שמים בהם תבלינים נכונים הם לא מזיקים כמו שכבתבו במפרשים על פר' שמיני.

יש בזה שני צדדים, מצד אחד מאכל שצורתו היא שהוא טוב לגוף ולבריאות זה סיבה שיהיה נחשב מאכל מכובד. ומצד שני גם להיפך, מאכל שהוא מכובד בגלל צורתו העצמית בלי שייכות איך הוא משפיע על הבריאות, הוא יהיה גם טוב לבריאות כי הוא מכבד את הנפש ומוסיף לה חיים ואז גם הגוף מתחייה. לכן יש מאכלים כמו תולעים ורמשים ועכברים שאולי חלק מהם טובים לבריאות, ויש מקומות שאוכלים אותם והם בריאים מאוד כמו שכותב האברבנאל. אבל יש בהם חוסר כבוד לנפש שיש להם צורה משוקצת, וממילא זה מפחית את החיות של הנפש וממילא דגם של הגוף. וזה דווקא אצל מי שקרוב לבורא שהנפש שלו רגישה לכבוד יותר, ומי שמרוחק והנפש שלו ממילא במקום נמוך מבחינת כבוד זה לא יזיק לבריאותו.

הרמב"ם מדבר דווקא על הבריאות והשפעת המאכל על הגוף, כי שם אנחנו נוגעים בזה, זה מקום החיבור האמיתי שלנו לעניין הזה, דרך הגוף. אחרת זה סתם רעיון יפה מופשט ולא משהו שהאדם ממש נוגע בו באמת.

גם לגבי מאכלים כמו עכברים ועכבישים מובן מעצמו ששייך בה לא תשקצו את נפשותיכם קדושים תהיו, זה ציור ברור של מאכל שהוא היפך מכבוד של האוכל. אבל בבהמה וכגון חזיר או נבלה וטריפה או דם או דגים שאין בהם סנפיר וקשקשת, שם קשה מהשייך לא תשקצו את נפשותיכם. ועל זה נצרך מה שמבאר הרמב"ם שגם אלה מאכלים מגונים. ואע"פ שאנו דנים רק על הצורה של המאכל (שהרי מאכל כשר שנרקב או הומלח וכיו"ב שבגלל זה נעשה סם המוות וכמ"ש בהלכות דעות לא שייך בזה איסור מאכלות אסורות. כיוון שעיקר צורתו היא של מאכל טוב ורק מקרה פרטי הוא שהתקלקל) גנותם היא בעיקר צורתם ומשום שאינם מהמשובח לבריאות ונחשבים בעצמותם החלק הפחות טוב, או שזה עניין של נקיות וכמו בחזיר שזה היפך כבוד וכמו וכיסית את צאתך.

.

תפריט סעודה מלכותית זה ציור של מהות של מלכות, כמו שצורת הארמון היא גילוי מהות המלכות וצורת בגדי המלך וסגנון דיבורו והתנהגותו. אין בזה מקום לשאלות של הגיון כמו קל וחומר, כלומר אם יש בארמון חדר מרוצף כסף, אפשר לשאול הרי קל וחומר שאם היה מזהב או אבני אזמרגד היה עדיף. כמו  שבבניין המשכן והמקדש לא שייך שאלות כאלה. זו צורה עליונה של גילוי עליון וכך היא ואין לשכל אנושי מבוא לשאול שאלות כאלה, וכמו שכתבתי לגבי טריפות גם כן שהחיים הם סוד ואינו כפוף לשאלות כאלה.

החיבור של האדם לזה הוא על ידי שכלו, אבל לא בהבנה של שכל דברי אלא בהסתכלות של שכל עיוני. טעמי המצוות זה עניין של טעם כמו טעם במאכל. מסתכלים ומרגישים וחווים את הטעם. כמו שמסתכלים על יצירה של צייר, פשוט מההתבוננות מרגישים את הטעם, ואל שייך לשאול שאלות של ניתוח והגיון למה הצייר צייר דווקא כך ולא אחרת. אפשר לתאר מה רואים, אבל לא לשאול מכח זה. כמו שבציור אפשר לתאר שרואים צבעי כחול שונים וזה יוצר אווירה רגועה. זה תיאור וזה ג הסבר, שכחות הוא צבע שקט שגורם לאווירה שקטה. והיה אפשר לשאול אם כן למה לא השתמש בגווני ירוק שהוא גם צבע שקט. אין לזה תשובה, כי זה לא נתון להגיון רציונלי אנושי. אפשר להסביר רק בכפוף למה שזה, ומה שזה הוא מושא להתבוננות, והניתוח הוא להבחין בדקות מה רואים ולהגדיר. אבל לשאול למה לא השתמש בירוק זו כבר שאלה שאין לשאול. רבי חיים אמר שדרך לימודו היא לומר "מה" כתוב ולא "למה" כתוב והתכוון לזה.

הרמב"ם רק מתאר מה רואים בציור של מאכלות אסורות, ואומר שרואים מזון שאינו מגונה, שהוא מהמובחר והבריא והמועיל והזך והחלק המובחר לאכילה. זה כמו שהוא יאמר על ציור שהוא מורכב מגווני כחול שונים. זה מה שרואים בו. ובציור אפשר לומר שגוונים כאלה מציירים אווירה שקטה או עצובה, ובמאכלות הציור מצייר אכילה שיש בה כבוד והתייחסות מכובדת לנפש ולגוף לא לתת להם אלא את מה שמשובח וטוב עבורם. וזה ציור של בני מלך שאוכלים על שולחנו של המלך מידו הפתוחה הקדושה והרחבה, וכמו שהוא מכבד את עצמו כך הוא לא יאכיל את בניו עכברים וגם לא חלקי בהמה לא טובים לבריאות הגוף או כאלה שהדמיון קושר אותם לזכרון של טינופת כמו חזיר וכל כיו"ב.

*

*

*

לגבי מה שהבאת מהרמב"ן, לדעתי מה שהרמב"ם לא פירש כך, כי אם הקב"ה בעצמו לא מרחם על קן ציפור, רק עלינו הוא אסר כדי שאנחנו נרחם, אין כאן חיבור אמיתי אליו.

החיבור הוא דווקא כי הוא בעצמו מרחם, ואז אם אנחנו עוצרים את רצוננו לקחת את האם ומתחברים לרחמים, אנחנו מתחברים אליו. זה כמו שאמרו חז"ל משל למלך שהושיב את בניו על שולחנו והציע להם מאכלים משובחים, והם אמרו אין רצוננו לאכול אלא רק ממה שבתוך פיך. כדי לטעום את הטעם שלך. זה כמו נשיקת פה אל פה שטועמים הבל נשימת פיו יתברך שמרגישים את הרחמים שהוא בעצמו מרחם. ולכן אי אפשר לומר שהוא עצמו לא מרחם ורק עלינו ציווה כדי שאנחנו נרחם.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות, מורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על המשך נוסף – המשך הביאור בטעם שכתב המורה נבוכים למאכלות אסורות, ועוד בעניין רחמים על קן ציפור

  1. עמי הגיב:

    תודה רבה
    הסתכלות חדשה לגמרי ממה שהיה נראה לי בהבנה הפשוטה

  2. nirstern הגיב:

    הדברים אינם מופנים אליך עמי, רק התעוררתי לכתוב אותם שוב כאן מתוך כאב על המצב הכללי של עולם התורה.

    כל דברי התורה מתפרשים בעיון של מבט שני בדווקא. רבי חיים שמואלביץ' היה אומר "פשט" זה הכשר שבעיונים אבל "פשוט" זה טרף.
    בהתחלת המסילת ישרים אומר שהעולם הזה הוא חושך, ולא רק שלא רואים, אלא שעמוד נראה אדם ואדם נראה עמוד. וכל מהות התורה ותכליתה היא להוציאנו מהחושך הזה, וזה על ידי שלומדים לעיין ולהתבונן במה שנסתר מאחרי המבט הראשון הרגיל של עמוד שנראה אדם ולהיפך, לראות מה בעומק, מה מסתתר מתחת לפני השטח, שהוא תמיד הפוך ממה שנראה בהשקפה ראשונה, ולכן כל סוגיא בהכרח נלמדת רק באופן כזה שאחרי המבט הראשון שמתקבל צריך לדקדק היטב היטב ולעמוד על כל פרט וכל דיוק בעמל גדול ולהקשות קושיות נכונות ולסתור מכח הקושיות את מה שהיה נראה בלימוד הראשון ואז להתבונן בעומק בעמל ויגיעה גדולים ואם זוכים רואים שיש מבט נוסף אחר ממה שנראה בהתחלה והוא הנכון.
    לכן אמרו דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. וכל דבר תורה אמיתי ייראה לבעלי בתים בהסתכלות ראשונה כמו פלפול ו"פירוש רש"י" שמוציא את הדברים מפשוטם ואינו אמיתי לדעתם.
    ודברי המורה נבוכים על אחת כמה וכמה רבי רבבות פעמים, שהוא כתב בהקדמה והזהיר שזה ספר עמוק מאוד ונסתרה דרכו מאוד ומדבר מסודות התורה ורוב מי שיעיין בספר הזה יבוא לו נזק וייכשל בו ויחשוב שהוא מבין מה כתוב ובאמת אינו מבין.
    *
    היום נעשה באופנה להדגיש את חשיבות לימוד הבקיאות. כי לימוד העיון פסקה המסורת שלו ואין מי שימסור דרך לימוד והולכים בו לאיבוד ומבזבזים את הזמן, ןחןשבים שאם ילמדו הרבה דפים וייבחנו עליהם אז לא בזבזו את הזמן.
    אבל כשלומדים בבקיאות חושבים שיודעים מה כתוב ובאמת לא יודעים כלל ולרוב חושבים שיודעים ומה שיודעים הוא להיפך והוא שקר. יש הלצה בישיבות שהליטאי אומר להונגרי אתה תאמר לי איפה זה כתוב ואני אומר לך מה כתוב שם. כי באמת לימוד הבקיאות הוא רק כלי שימושי לצורך העיון ולא לימוד בפני עצמו. וכבר אמרו חז"ל שמשנאיכם אלו בעלי מקרא שאין להם סברא. ואם אינם יכולים ללמוד בעיון עדיף שיהיו בעלי בתים בגלוי ויקבעו עיתים ללמוד רק מקרא ומשניות והלכות ולא ישלחו ידם בתלמוד להרוס. ואל כתוב בשום מקום שמגדרי תלמוד תורה הוא לדעת הרבה דפי גמרא. שהרי גדולים רבים למדו לפעמים שנה שלמה דף אחד, ואם כן מי שקרא את הדף ועבר לדף הבא הותיר דברים רבים מאוד שלא למד אותם באותו דף, ומה רבותא שסיים את הש"ס אם את רוב מה שכתוב בו לא באמת למד ואינו יודע. ומה הוא טוב ממי שלמד רק דף אחד אבל יודע מה כתוב בו.

  3. נתנאל הגיב:

    שלום ניר.
    אני קורא לאחרונה כמה וכמה רשומות שלך, ואני מתפעל.
    מתפעל מההבנה שלך על לימוד, מהי התורה והאדם.
    מפריעה לי ההתנגדות שלך ללוגיקה. אריסטו וחכמת יון הם מעצבי הלוגיקה. איך אפשר מחד להעריך ולדבר על חומר וצורה של אריסטו, ומאידך לזלזל בלוגיקה? לוגיקה היא צורת החשיבה האנושית.
    ועוד, אני מתחבר למה שכתבת שחוקי התורה הם כמו טעם שטועמים, אבל מה שכתבת לא לשאול למה כפתורי החים למשל הוא בטריפה ולא במקומות אחרים, זה דבר תמוה. הרי אם במקום אחד השיגו בנבואה שהוא מקור חים, הרי שהשיגו משהו, הרגישו משהו. אם אנחנו מרגישים זאת במקומות אחרים, אז זו קושיא. למה לא?
    בכל דבר נבטל דעתינו לנביאים? הרי לא בשמים היא, והיא חכמה, ויש מה לתת דעת על גדרי המצוות.
    למשל בציצית יש כאלו אומרים שכך נבחר לסמן את עם ה', וזו לא שאלה למה פתיל ולא בננות. אבל אני חושב שזו שאלה, כי אם הענין להזכיר את מצוות ה', אז הרבה יותר בולט בננות. אלא ע"כ שיש טעם מיוחד שנמצא דווק בפתילים. אני מסכים שכעת צריך לבדוק איזה טעם זה, לקרוא לו בשם. אבל צריך להגיע למצב שטועמים את הטעם רק בפתיל ולא בבננות.
    בשולי הדברים אוסיף שמענין אותי אם יש באמת לר' ירוחם ולרב וולבה עוד תלמידים שכמותך, שהרי ר' אורי ויסבלום ועוד שנחשביןם תלמידיו כלל לא במהלך הזה. לכאו'. ואולי אני לא מספיק מכיר.
    עכ"פ מאוד נהנתי מדבריך על ר' חיים. אגב נציין שמר' חיים יצא הרב סולוביצ'יק, והוא החשיב עצמו ממשיך. וצ"ע.
    עכ"פ ישר כח מקורא אלמוני.
    נתנאל

  4. nirstern הגיב:

    שלום נתנאל, ותודה על דבריך
    לגבי הלוגיקה, אתה צודק. בוודאי הלוגיקה הא חלק יסודי וחשוב והכרחי ומרכזי מהכרת בני האדם. היא כמו עיניים, ומי שאצלו היא חלשה הוא כמו עיוור מבחינה שכלית, ומנותק מהמציאות.
    רק שזה צד בקומת האדם שיש לו נטייה לחרוג ממקומו הנכון ולנסות לתפוס את הממשלה על כל קומת האדם. וכנגד זה יש להכות לפעמים בכבודו וחשיבותו כדי להחזירו למקומו הנכון.
    מה הוא מקומו הנכון ומה עניין מרידתו זה עניין ארוך, והשתדלתי להסבירו היטב בחלק השני מספרי "אדם חי". כל החלק השני שם עוסק בזה. כעת כנראה ההוצאה שחשבה להדפיס לא תעשה זאת מסיבות כלכליות ואפשר להוריד אותו בשלמותו כאן:
    https://nirstern.files.wordpress.com/2012/10/d790d793d79d-d797d799-d79ed7a7d795d7a6d7a8-d7a9d7a0d799-d794d797d79cd7a7d799d79d.pdf

    קשה לי לחזור כל פעם מחדש ולכן אני סומך על דברים שכתבתי בעבר וזה לא מוצדק כי כמובן לא כל מי שקורא קטע אחד קורא הכל, ולכן אני שמח על הערתך ומפנה למקום שדיברתי בזה.

    לגבי טריפות אני גם מסכים לדבריך. כתבתי רק שזה עניין שהוא מעל היכולת של הלוגיקה להשיג ולנתח לפי כלליה.
    זה לא בא להפחית מערכה. זה חוזר לאותו עניין, הלוגיקה היא כח הכרחי וחשוב מכוחות ההכרה של האדם, אבל אינה הכח הגבוה ביותר במערכת כוחות ההכרה של האדם. לכן רוב העניינים במציאות אכן כפכפים לחוקיה ונתונים תחת שלטונה ויכולתה להכירם ולנתחם. אבל יש מעט עניינים שהם מעל יכולתה להשיג. כמו למשל בארן הקודש שאמרו מקום ארון אינו מן המידה, ובניסי יציאת מצריים שמאותה כוס ישראל שתה מים ומצרי דם, ובאותו חדר לישראל היה אור ולמצרי חושך. זה בא לגלות שיש מקצת דברים שהם מעל היכולת של הלוגיקה להשיג, והם מגלים קצהו של רובד עליון יותר של המציאות ששם הכל הוא מעבר ליכולת הלוגיקה להשיג.
    וזה לא מבטל את עובדת היותה של הלוגיקה בסיס ההכרה האנושית, ומי שינסה לעבור למישור עליון שבו הלוגיקה לא תקפה יתקיים בו "הציץ ונפגע" כמו שהתקיים בבן זומא, שהשתגע ונשתבשה דעתו וכל שכן אזובי הקיר כמונו.
    הרי חז"ל אמרו שבטריפות לא אומרים קל וחוצר. ואין הכוונה שאלה דברים שאי אפשר להשיג, הם ניתנים להשגה אנושית רק לא בדרך לוגיקה אלא בדרך טעימה או בדרך השגת נבואה שהיא בשימוש כח הדמיון שהוא סוג של כח שכלי שרואה השגות שכליות, רק בדרך ראייה אחרת מהלוגיקה, וכמו שכתב הרמב"ם. אם כי גם כח הדמיון חייב תמיד להשתמש בלוגיקה כביקורת. כתבתי על זה קצת יותר כאן: https://gmara.wordpress.com/%D7%A9%D7%9B%D7%9C-%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94/

    אם אדם משיג בדרך טעימה או כח הדמיון משהו לגבי טריפות וודאי זה יהיה הסבר וטעם לדברי התורה ואם השגתו סותרת לכתוב זו תהיה קושיא טובה.

    לגבי האם יש טעם גם בפרטי המצוות, במורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ו כתב שהטעם של המצווה הוא רק בכללותה ולא בפרטיה. לגבי שחיטה שיש טעם בשחיטה אבל לפי אותו טעם אין הבדל אם שוחט מהצוואר או מהעורף. והציווי לשחוט דווקא נהצוואר ולא מהעורף הוא ציווי בלי הבנה.
    אבל לדעתי גם בזה אתה צודק, שהרי חז"ל חילקו בין חוקים למשפטים, ואמרו שמשפטים כמו לא תגנוב יש בהם הבנה וטעם שכליים, וגזרות כמו שעטנז ובשר בחלב אין בהם טעם והם חוקים וגזירות מלך ולא משפטים.
    ועל זה הרמב"ם כתב שוודאי גם בשעטנז ובשר בחלב יש טעם, רק שהוא נסתר מההמון וגלוי רק ליחידי סגולה חכמים.
    ולענ"ד מוכרח לשיטת הרמב"ם לומר שגם בפרטי המצוות יש טעם, רק שהוא נסתר עוד יותר. ואכן בספרי הקבלה נחתו לפעמם לבאר גם פרטים של מצוות. והרמב"ם התכוון רק שלפי דרגת החכמה שהוא מדבר בה במורה, שהיא מעל דרגת ההמון ויש בה ביאור לחוקים כמו שעטנז, עדיין אין בה הבנה לפרטי המצוות. אבל אין זה שאין הבנה כלל, וברובד גבוה יותר יש הבנה גם לפרטי מצוות, רק הרמב"ם לא עוסק בזה בספרו ואפשר שסבר שאין נכון לעסוק בזה כלל וכמו ארבעה שנכנסו לפרדס. וודאי ראו להגיע למצב שנבין, וכמו רבי עקיבא, אבל צריך גם להיות מציאותיים באפשרותנו להשיג ולא לשגות בהערכת יכולתנו שלא נהיה כמו האחרים שלא יצאו בשלום.

    לגבי תלמידי הרב וולבה, הוא עצמו אמר שמה שבנו אז יצא מחוץ למסגרת החרדית (אינני יודע היכן הוא כעת) זה בגללו, כי בעצם אם הולכים בדרכו בעקביות זה מוביל לשם. והוא הצדיק את הבחירות של בנו. הוא חי בסתירה גדולה עם עצמו בעניין זה. בפרק זמן מחייו הוא התאמץ להחזיר בתשובה, אבל אמר בצנעה שאולי מהחוזרים בתשובה יצמח ציבור דתי חדש, כי זה הקיים כבר סטה מהדרך. ואחר כך אמר שכבר אין טעם ואין מקום להתאמץ להחזיר בתשובה. הוא היה מאוד זר ובודד ומנוכר בעולם החרדי אבל גם מאוד נאמן לו, ונאמן למורשת החזון איש שנתן לו את הבסיס למעמדו וכח השפעתו והוא ראה בזה שליחות ושאסור לו למעול באמון של החזו"א שוודאי לא התכוון שישפיע על אנשים לצאת מהמסגרת. . כשלימד התאמץ מאוד שדבריו לא יובילו ליציאה מהמסגרת, ואמר פעם שמסיבה זו הוא לפעמים לא הולך עם רעיונותיו עד הסוף ולפעמים מעלים את חלקם או את המסקנות שיוצאות מהם. הוא וודאי עודד את תלמידיו להישאר נאמנים למסגרת החרדית וניסה להשפיע עליהם בכיוון כזה.
    אני מאוד התאמצתי ליצור קשר אישי ולהגיע למקום יותר של ד' אמות פרטיות ולא רק מה שנאמר בשיחות לציבור, אל המקום הקרוע עם הסתירות והכאב והשאלות שאין עליהן תשובות. כשהיה הולך בשבתות מביתו בגבעת שאול לבית וגן למסור שיחה בקול תורה התלוויתי אליו ושאלתי שאלות על הדברים שהיה בדעתו למסור בשיחה. וגם אחר כך הייתי עצמאי מאוד בלפתח ולהבין את היסודות שהוא לימד וללכת עם זה הלאה, ומה שאני מדבר זה לא רק נסיון למסור את תורתו לפי הבנתי והכלים שלי, כמו שיש מתלמידיו שעושים, אלא להשתמש בדבריו כהתחלה לפתח הרבה דברים אחרים שהם מדעת עצמי בלבד ומן הסתם הוא היה מתנגד לחלק מהם. ואולי בגלל זה הגעתי למקומות אחרים מתלמידים אחרים שלו.

    לגבי הרב סולבייצ'יק, לא קראתי הרבה מדבריו, כי מה שהתחלתי לקרוא היה לי כחומץ לשיניים ועשן לעיניים, ולמה לגרום לעצמי סבל ולכן לא המשכתי לקרוא. אין לי הגדרות חכמות וכיו"ב למה לא מצאתי בזה עונג וטעם. פשוט כך הרגשתי ולא ראיתי סיבה להתאמץ להבין אולי אני טועה, הרי עדיין לא סיימתי ללמוד הרבה ספרים אחרים שבהם אני כן מוצא עונג ולמה לי להתאמץ על ספריו בדווקא.

    כל טוב ויישר כח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s