עוד המשך – בהבנת טעמי המצוות של המורה נבוכים

אני עונה כאן על תגובתו האחרונה של עמי:

לעניין הביאור של המורה נבוכים במצוות בשר בחלב,

.

במורה הנבוכים חלק ג פרק מח כתב:

"ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בענין, ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתיה מספרי הצאב"ה."

.

רמב"ם הלכות דעות פרק ד:

"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות".

.

דגים מלוחים גדולים ישנים וכל כיו"ב אין זה שייך כלל להלכות מאכלות אסורות, ונראה פשוט שבשר רקוב ומקולקל מזיק לבריאות יותר מבשר בחלב, והרי יש הרבה חילונים שאוכלים בשר בחלב ולא ראינו שזה מזיק להם ובשר מקולקל רואים שמזיק מאוד. ובוודאי אין כוונת הרמב"ם שטעם בשר בחלב בגלל שזה מזיק לבריאות שאם כן היה לאסור יותר בשר מקולקל ודגים גדולים מלוחים ישנים וכו'.

.

חולין מ"ב א':

"תנא דבי ר' ישמעאל: (ויקרא יא) "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני".

בהמה, או אדם (דין טריפה ודאי נאמר גם בבהמה וגם באדם. יש מחלוקת אם דברי רבי ישמעאל נאמרו גם באדם, או שדיני טריפה של אדם שונים משל בהמה), יש י"ח מקומות בגופם, שאם הם נפגעו, דין הבהמה כאילו עכשיו היא מתה, למרות שעדיין היא חיה, וייתכן אפילו שתחיה עוד זמן רב.

.

חולין מ"ח ב':

אמר רב אשי טרפות קא מדמי להדדי [מדמה זו לזו]? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה.

רש"י: שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה: נחתך בשר רגלים למעלה מצומת הגידין (צומת הגידין הוא באיזור הקרסול), ולא נשבר העצם כשרה. נחתכה למטה במקום צומת הגידין אע"פ שנמוך מכאן טרפה (כדאמרינן לקמן, וכן שניטל צומת הגידין בפ' בהמה המקשה לקמן דף עו.), ואע"פ שלא נחתך העצם:

צומת הגידין היא באיזור הקרסול. אם נחתכה הרגל שם טריפה. אבל אם נחתכה הרגל יותר גבוה כשרה. זה לכאורה לא הגיוני. ועל זה אומר רב אשי, שבטריפות לא פוסקים דינים על פי ההגיון. כולן הלכה למה מסיני הן, ומה שנאמר נאמר, ולא לומדים ומדמים על פי ההגיון.

י"ח טריפות הן שמונה עשרה חיבורים שמחברים בין הגוף לנשמה. כמו שמונה עשרה כפתורים. כשהנשמה מחוברת לגוף, נקרא שהגוף חי. אם  נחסר אחד מאותם חיבורים, הגוף נחשב מת. אפילו אם יש כח בשבעה עשר החיבורים האחרים להחזיק אותו במצב שנראה בעינינו כאילו חי, באמת אין דינו כחי. יש דעות שטרפה חיה אפילו יותר משנה, ואעפ"כ דינה כמתה, כיוון שיש פחות משמונה עשר "כפתורים" שמחברים בין הגוף לנשמה.

החיבור של גוף ונשמה, שהוא הנקרא חיים, הוא סוד, ואין בכח שכל אנושי להשיגו. לכן אין אומרים בטריפות "זו דומה לזו".

.

.

אוכל אין עניינו רק סיפוק חומרי מזון לגוף. מי שיתנו לו כדורי ויטמינים שמכילים את כל חומרי המזון שאדם צריך, ולא יאכל מזון עם טעם, גופו אולי יחיה אבל נפשו אחרי מעט זמן תרגיש שהיא מתה.

מזון מנחם את הנפש. אוכל של אמא אמור להיות תמיד הכי טעים (או של סבתא), אם זה לא מצב שאמא לא מתפקדת רגשית כאמא. כי דרך התבשילים אמא מעבירה את החום והאהבה והדאגה. שמעתי פעם טבח מומחה מפורסם שאמר שכל ימיו הוא ניסה להגיע לטעם של קציצות הדגים של אמא שלו, ורק אחרי שנים הבין שהטעם נובע מכך שהיא סחבה סלים מהשוק לקומה רביעית ברגליים נפוחות עם ורידים בולטים ורק מזה יוצא כזה טעם.

האהבה הזו שיש במזון כשמרגישים שהיא באה מהבורא, זה חיים לנפש ולרוח.

יש בספרים הקדושים שמה שמחייה במאכל הוא הניצוצות קדושה שיש בו, והניצוצות הם דווקא הטעם, ולכן מוסיפים תבלינים כי בזה מוסיפים ניצוצות.

הדרכים בהם מושפעים החיים הם דרכים מסויימות בדווקא, ואין בזה סברא או הגיון, כמו בטריפות שאין בהן סברא. והתורה אומרת שהטעם הטוב שמשפיע את החיים לנפש ולרוח הוא כשטועמים דווקא טעם בשר לחוד וטעם חלב לחוד ולא את הטעם של שניהם ביחד. כי יש עדינות ודקות בטעם של כל אחד בנפרד, וכשהם מבושלים ביחד זה טעם עב והטעם העב לא מעביר את האהבה שהיא חיים לנפש.

הטעם שיש במזון בזיכוכו ואמיתתו, שייך למקור ממנו בא אותו המזון. כשוכלים חלב טועמים את עניין ההנקה שיש בבהמה. שמעתי מטבח מומחה מפורסם שכששותים יין צריך לטעום בו את טעם האדמה והשמש המיוחדים למקום בו גדלה הגפן, וכן בכל פירות וכשטועמים דג טועמים בו את הים, וכל כיו"ב.  החיבור הנפשי כשאוכלים חלב הוא שהבהמה נותנת אותו ברצון, וכואב לה אם לא חולבים, והאוכל מקבל באהבה ורצון מה שהבהמה נותנת לו כאילו היה העגל או הטלה שלה.

ובאכילת בשר הוא שוחט את הבהמה ואוכל אותה, וזה טעם אחר לגמרי וחיבור נפשי אחר לגמרי ויניקת טעם וחיות בדרך אחרת, וזה שייך למה שנאמר בספרי קבלה שחלב הוא בחינת חסד ובשר הוא בחינת דין ואין לערבב.

.

מה שיש בזה עניין עבודה זרה, הוא כי מצד האנושיות יש רצון דווקא לטעום את שתי החוויות ביחד, כי יש בזה משהו חזק ומועצם. שיא של חוויה בגלל כפל הבחינות שיש בזה. וזה בדיוק עניין העבודה זרה, שאת הטעם וההנאה והעונג שיש באהבה רוצה האדם לקחת הכל לעצמו. לזלול. לא להיות מחובר למישהו אחר שמעליו ולינוק, אלא לאכול הכל ולא לשייר מאומה שהכל יהיה שלו עד סופו. לא לאכול מהיד של הנותן ולהרגיש את היד הנותנת אלא לאכול יחד עם היד בעצמה ולקחת לעצמו את החווייה כולה. גם בקשר אהבה של איש ואשה יש פעמים שאחד הצדדים אוהב בדרך של לקיחת הכל לעצמו. השתלטות על הכל.

כל הכוחות שיש בעולם, עובד העבודה זרה מתחבר אליהם, והחיבור הזה הוא גם היסוד של התורה, רק בתורה מתחברים עד מידה מסויימת ולא יותר, כי מכירים בכך שיש לכוחות האלה מקור עליון שהוא מעלינו ואנחנו מתבטלים לפניו ומקבלים ממנו כמו ילדים מהוריהם, ולא לוקחים הכל לעצמנו בלי להכיר טובה למקור ולהתכופף לפניו ולאהוב אותו. וכך עניין עבודה זרה זה דווקא לכלול את כל החוויות של טעם ולקחת הכל בבת אחת, וזה עניין מאכל שהוא עב ומוליד מילוי רב, בלשון הרמב"ם. ולא לקבל ולדעת שיש מי שנותן והוא נותן במידה ולא הכל בבת אחת וכשיש את המידה אז מרגישים את הטעם של הנותן באוכל ואת הטעם של פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

.

.

וכל טעמי המצוות של המורה הן על דרך זו, למשל כשהוא אומר שטעם שילוח הקן מפני רחמים, העניין הוא שהאדם רוצה לקחת את האפרוחים, ואז עוצר את רצונו, כי הבורא אמר לו שהוא מרחם על האם, ואז האדם טועם טעם הרחמים האלה, ומתחבר אל ההרגשה שבהם, והטעם הזה מחייה את נפשו.  ודווקא טעם רחמים כזה במידה כזו ובעניין כזה. ולשחוט מותר ולעבוד בבהמה מותר. כמו שכתבתי שזה כמו עניין טרפות, שדווקא טעמים מסויימים בעניינים מסויימים במידות מסויימות הם הצינורות שבהם משפיע הבורא חיי נפש על בני האדם. וכמו שי שח"י טרפות, יש תרי"ג מצוות שהן תרי"ג חיבורים של רוח וגוף, תרי"ג צינורות שפע חיים. תרי"ג טעמים של אהבה. וזה השרטוט של צורת התורה וצורת אדם וצורת העולם ואין ביאור למה דווקא אלה ולמה דווקא תרי"ג.

.

.

לעניין מה שיש דעה שאין למצוות טעם וסברא.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק כו

"כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכלם עלה אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן, וכו'".

היחס כלפי הקב"ה יש בו בחינת בנים ויש בו בחינת עבדים. כמו שאומרים אבינו מלכנו, ואומרים בפיוט אם כבנים ואם כעבדים, ועוד הרבה.

כשעושים רצונו של מקום נקראים בנים, כמ"ש בנים אתם לה' אלוהיכם ועוד הרבה.

.

.

העניין בתורה ובמציאות עצמה, שהיא כמו סולם שניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. אין הכוונה שצריך לטפס למעלה ואז נמצאים למעלה וכבר לא נמצאים למטה. אלא הכוונה שכל שלבי הסולם נמצאים כל הזמן, וכל הזמן נמצאים בכולם בעת ובעונה אחת (ולמעשה זה על ידי שכל הזמן עולים ויורדים בו וכמו שלמדו מהפסוק והחיות רצוא ושוב לגבי דרך העבודה.)

ועל דרך זה ספר המסילת ישרים שהוא סולם לעלות בו, גם כשעולים כל הזמן המדרגה הראשונה הכי נמוכה גם היא קיימת וכל הזמן גם נמצאים שם ועובדים שם וזה לא שאם כבר זכה למעלה העליונה אינו שייך למדרגה התחתונה.

.

.

המעלה העליונה היא להיות כבנים בלבד ולא כעבדים. אבל תמיד יש גם את המצב של עבדים וזה לא שאם זוכים למדרגת בנים כבר לא נמצאים במדרגת עבדים.

העניין של עבדות לקב"ה הוא עניין ארוך עד מאוד. יש בזה צד של להיות כמו תינוק קטן. תינוק קטן ההורים שלו אומרים לו עשה כך ואל תעשה כך והוא אינו מבין למה הם אומרים לו כך ועליו לציית בלי להבין. ובוודאי מה שהם אומרים לו זה מאהבה וכדי להחיות אותו ולהשפיע עליו את האהבה. יש בזה עניין של תמימות וחיבור מיוחד של תמימות.

ומשהו בתינוק מרגיש ויודע שהכל נעשה מאהבה אותו אבל זה לא חלק החכמה והאהבה שבו אלא מקום דק ופנימי שאינו במילים והבנה. כגמול עלי אמו.

זה הפנים של בחינת עבדים ויש בזה צד אפילו יותר גבוה מבחינת בנים, כמו שבסוף מעשה במדרגה הכי נמוכה יש התגלמות בסוד של נקודת המחשבה תחילה שזה העניין הכי גבוה.

.

.

בחלק ג' פרק כ"ו הרמב"ם מדבר על דעה של "אנשי עיון מבעלי התורה" שסוברים שהבריאה והמצוות נמשכים אחר רצון ולא אחר חכמה. ואלה ואלה דברי אלוהים חיים, ויש בחינה כזו ויש בחינה כזו ושתיהן אמת.  והכל מודים שיש מצוות שיש בהן חכמה כמו גזל, והכל מודים שיש צד במצוות שהוא חוק לא מובן, כמו החוקים למי שלא הגיע להשיג אותם, וגם פרטי ההלכות שיש בהן פרטים לא מוסברים, וכגון תפילין שיש בהן טעם שהן אות וטוטפות, אבל יש בהן הלכות לעניין תפרים וריבוע וכתיבה על צד בשר או צד שער וקלף ודוכסוסטוס וכל כיו"ב, שאין להכל טעם והסבר. וגם מה שכתוב בספרי קבלה טעמים לפרטי הלכות כאלה אינם מסבירים את הכל וגם אם כן מדובר במדרגות שהן רק ליחידי סגולה כמו רשב"י וכיו"ב שראויים לכך שיש להם כבר את הצד של חיבור כמו תינוק בתמימות ואינם צריכים מזון לזה מכח מצוות שאינן מובנות.

והמחלוקת היא רק על הדרך באיזו דרך ילך האדם כדרך עיקרית בעבודתו, אם בדרך עבודה תמימה בלי חכמה וכמו גמול עלי אמו, או שעניין גמול עלי אמו הוא מדריגה שזוכים לה בבחינת שכר אבל דרך העמל העיקרית להתעלות היא על ידי החכמה. ובוודאי בעבודה יש את שתי הבחינות השאלה רק מה עיקר העמל וההליכה. והמחלוקת היא לא בכל המצוות אלא רק באלה שניתנות להתפרש לכאן או לכאן כמו שילוח הקן, ואלה שבוודאי הן משפטים או בוודאי חוקים לא נחלקו בהן.

.

.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לא:
"מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצוה מן המצות, והטוב אצלם שלא יושכל למצוה ולאזהרה ענין כלל, ואשר יביאם אל זה הוא חלי שימצאוהו בנפשם לא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו, והוא, שהם יחשבו שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך נצטוינו בהם, יהיו כאלו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל, אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת, יהיה בלא ספק מאת השם כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה, כאילו אלו חלושי הדעת היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו, חלילה לו חלילה, אבל הענין בהפך זה, וכו'".

כאן הוא כבר לא מדבר על "אנשי עיון מבעלי התורה", כמו שדיבר בפרק כ"ו, אלא מדבר על בני אדם סתם ואומר שיש חולי בנפשם. ומדבר כאן בעניין אחר, שכאן לא מדבר במדרגת עבדים, אלא ביצר עבודה זרה שלא רוצה לקבל שיש חיבור של הבנה ושיח בין בני אדם לבורא אלא כביכול מרוממים את הבורא מעל עניינים אנושיים אבל באמת הופכים אותו לזר ומנוכר וזה כח נפש של עבודה זרה. ולכן שולל כל כך בחריפות את דעתם מכל וכל.

ושוב אלה עניינים ארוכים מאוד וכתבתי מאוד בקיצור.

.

.

.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות, מורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עוד המשך – בהבנת טעמי המצוות של המורה נבוכים

  1. עמי הגיב:

    תודה רבה דברים נפלאים כדרכך

    לגבי טעם האיסור בבשר וחלב תמהני מאד, הרי בריש הפרק הרמב"ם כותב להדיא שההסבר בכל המאכלות האסורות הוא משום הנזק הבריאותי. אם כך אין סיבה לפרש אחרת גם במה שהוא כותב בהמשך גבי בשר וחלב יחד שמזונם עב וכו'.

    וז"ל במורה הנבוכים חלק ג' פרק מ"ח שם: "ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב, ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה כל שכן בתוך המדינה, ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא, כמו שתראה ארצת הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם פי חזיר כצואה עוברת דמי, וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו, וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע, וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא".

    *
    כל כך התפעלתי מההסבר שלך בבשר וחלב, שיש הפרש מהותי בין מה שמעניק לנפש החלב שהפרה רוצה לתת ולהשפיע, לבין הבשר שלה שהחיים נלקחו ממנה נגד רצונה, זה פשוט נפלא.

    *
    היום התענגתי באכילת אפרסק טעים, והרגשתי ממש שזה מתנה טובה של אהבה ישירות מהקב"ה לחיות אותי ולשמח אותי, זה נתן לי שמחה וחיות ותחושה של אהוב, והכרתי תודה לה' על זה.
    *
    החילוק בין פרק כ"ו לפרק ל"א, מאיר עינים ומתקבל על הדעת, ובזה גם לא יהיה תמוה איך הרמב"ם יכתוב לשונות חריפים כאלה על החכמים הסוברים שאין טעם במצות

    *
    בענין שלוח הקן, מצאתי באריכות רבה ברמב"ן פרשת כי תצא במצות שלוח הקן, ומפלפל בדברי הרמב"ם במורה, ומדבריו מבואר חילוק אחר ממ"ש במורה בין שחיטה לשלוח הקן, שבלקיחת האם על הבנים הקן יש יותר אכזריות מלשחוט בהמה, כי כשלוקח האם על הבנים כאילו יכרית המין ההוא, ולכן לשחוט מותר אבל לא ליקח האם על הבנים, ע"ש. ומיישב את הסתירה בין המשנה בברכות לבין זה שטעם המצוה הוא רחמנות: "מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקדוש ברוך הוא קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג)". ועיין עוד שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s