על דרכי בלימוד התורה – המשך לרשימה הקודמת

מזמן התלמוד עד הרמב"ם חלה ירידה בידיעת התורה. לא אכנס כעת לנסות להבין את התקופה שלפני הרמב"ם. הרמב"ם האיר מחדש את אורה של תורה.

בספרו מורה נבוכים הוא העמיד מחדש את שני העמודים שבגלל שכחתם נשכחה התורה. העמוד האחד הוא ההתבוננות של השכל העיוני שאריסטו היה המעמיד הגדול שלה כמגדלור שמפיץ אורו לכל האנושות וניסח את הכלים והמתודה שלה במושגים שכוללים את כל עיקר הגותו: חומר וצורה. הרמב"ם העמיד את עצמו כתלמיד של אריסטו בגלוי והשתמש באותם מונחים של אריסטו.

העמוד השני הוא הבנת העבודה זרה. עבודה זרה היא הנושא הכי מדובר בתנ"ך. המורה נבוכים מאריך הרבה בזה. העבודה זרה היא הרקע של התורה. הרמב"ם מבאר במורה על הרבה מהמצוות שעניינן הוא להוציא ממנהג שנהגו עובדי עבודה זרה בזמן ההוא.

לכאורה לפי זה אותן מצוות כבר בטל טעמן כיוון שכבר אין בעולם את אותה עבודה זרה. ובכלל עולה מזה שהתורה כתבה דברים שנכונים רק לשעתם, ומתייחסים לאיזשהם שקרי הבל מופרכים לגמרי שבמקרה טפשים אחדים המציאו באותה תקופה ומעט דורות אחר כך זה נשכח וטפשים אחרים המציאו המצאות הבל מופרכות אחרות וכלפיהן התורה כבר לא מדברת.

אלא וודאי עניין עבודה זרה הוא האדמה שעץ התורה עומד עליו ויונק ממנו. השגה  אמיתית מתחילה מלמטה, מהגוף, מהחומר, מהחיים שניתן לגעת בהם ולמשש ולחוות בחושים ובכלי הרגש הבסיסיים בכוחות נפש האדם. תורה שמתחילה מפילוסופיה מופשטת אינה מאומה ובוודאי אינה עץ חיים. העבודה זרה היא המגע של האדם עם מה שלמעלה ממנו, בכלים האמיתיים. מהחיים, החושים, הנפש הבהמית. התורה רק מששרטטת את מלוא המסלול של המגע הזה, עד להיכן עליו להגיע. מי שעוצר באמצע הדרך בלי שביכולתו להמשיך, נשאר במקום של עבודה זרה. וכלפי הזה בא התורה להראות לו שיש המשך, שזה לא שאם השתחווה להר ואחר כך השיג שהרוח חזקה ממנו והשתחווה לרוח זה סוף דבר. אלא יש מי שלמעלה אף מהרוח וצריך להמשיך לעמול כדי להשיגו בחוש. עבודה זרה היא הסולם שדרכו עולים לתורה. בלעדיה אין מאומה.

העבודות הזרות שנזכרות בתורה באריכות רבה הן השגות אנושיות בסיסיות ביסודי המציאות והאנושיות. התורה מתייחסת אל ההבנות האלה כי התורה באה לדבר עם בני אדם ומתייחסת לדרך בה בני אדם רואים את המציאות. דרך זו היא גם תורה, כי הקב"ה ברא את האדם וברא אותו בצלמו והשכל האנושי הוא בריאה קדושה ומלאכי השרת קראו לפניו קדוש קדוש קדוש כי טעו לחשוב שהוא עצמו הבורא. וזה השכל שבהתבוננותו הגיע ליסודות של העבודה זרה שהתורה מדברת עליה. והתורה באה רק להשלים את זה, להוסיף את הנקודה שחסרה, וכמובן נקודה אחת קטנה, חוט שערה, די בו כדי להפוך הכל על פניו ולהוציאו מדרכי מיתה לדרכי חיים ולהפוך את זה מעץ מקולל של גירוש מגן עדן לעץ חיים שמחזיר לגן עדן.

כל הכופר בעבודה זרה כאילו קיים כל התורה כולה. כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. כדי לכפור בעבודה זרה צריך לדעת מה היא. היא ההשגה, ולכפור בה זה לתקן את הטעות בהשגה שהיא הגורם לחטא הקדמון. בלי לדעת מה היא עבודה זרה אין כאן כפירה בה ואין כאן אדם שיש לו איזשהו שכל והשגה שיהיה אפשר לתת לו תורה ולנהל איתו דיאלוג, והוא סתם גולם שעוד לא נפקחו עיניו.

בספר היד החזקה הרמב"ם לא מזכיר את אריסטו ולא משתמש במונחים שלו חומר וצורה. הוא גם לא מדבר על טעמי המצוות שנתבארו במורה נבוכים ועל הבנת העבודה זרה שהאריך בה מאוד במורה נבוכים.

זה בגלל שנתהוותה בעולם תרבות של נצרות ואסלאם שמיוסדת על אריסטו ועל עבודה זרה. והרבה נמשכו אליה. הרמב"ם לא רצה להשתמש בשפה שבה משתמשת גם התרבות הזו בספר שמיועד לעם כולו. כדי ליצור הבחנה בין דבריו לדברי חכמי המוסלמים והנוצרים. במורה נבוכים הוא השתמש בשפה שבה יש להשתמש כדי להבין, וסמך על המעיין שיבחין בעצמו בין זה לבין דברי הנצרות והאסלאם, וידע מה ללמוד מהם (הרמב"ם למד הרבה מחכמי האסלאם) ומה לדחות מדבריהם.  ביד החזקה מאיר אותו אור שיש במורה נבוכים, רק שהוא לא משתמש בשפה שמשותפת לתרבות הכללית באותו דור והוא שומר על טהרת השפה התלמודית המקורית.

התנגדו לרמב"ם מאוד, אבל דרכו ניצחה, והוא האיר אור חדש ובוהק, אורה של תורה חי ואמיתי שמחבר את האדם לבוראו ומכוון אותו לדרכי חיים.

אחר כך שוב נשתכח ונסתתם האור הזה.

עד שבאו רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק והחפץ חיים והחזירו עטרה ליושנה. רוב הציבור החרדי הלומד קיבל שאלה הם שני מאורות העולם בעת החדשה.

רבי חיים היה תלמיד מובהק לרמב"ם. הוא אמר על עצמו שהוא לומד גמרא ורמב"ם בלבד. בלי שאר מפרשים וראשונים, גם בלי רש"י ותוספות. הוא לא למד כלל ספרים מאוחרים יותר. לדעתי, וגם שמעתי כן ממקורבים לגרי"ז מבריסק, בנו של רבי חיים, גם אצל רש"י נתחדש האור שחידש הרמב"ם אבל הוא מוסתר ורק מי שכבר זכה לו יכול לראותו דרך חרכי לשונו. הרגרי"ז ידוע שהיה לומד הרבה גמרא עם רש"י בלבד. אינני יודע לגבי רבי חיים לעניין זה.

רבי חיים לא השתמש בגלוי במורה נבוכים, ואינני יודע אם לעצמו בפרטיות למד בו. ייתכן שבעוצם גדולתו הוא הגיע לזה מהיד החזקה בלבד. כדי לגלות את האור שביד החזקה היה הכרח להשתמש במושגים של חומר וצורה. בלי זה אין מילים לדבר בהן, ומי שרואה רואה ומי שלא לא ואי אפשר ללמד בלי שיש מילים לומר אותן.

שוב המילים של אריסטו הן מילים שכבר בנו עליהן תרבות שלמה של פילוסופיה נוצרית, או רנסנסית-מערבית. ולא היה אפשרי ורצוי להכניס אותן לאהלי תורה כפי שהיו בזמן רבי חיים.  יתכן גם שרבי חיים חידש לשון משלו כי הוא למד מעצמו וכליותיו נעשו לו כשני רבנים, ולא היה תלמיד של אריסטו.

רבי חיים חידש לשון משלו, שהיא בעצם תרגום, מודע או לא, למושגים של חומר וצורה. "חלות דין", "שם מזיק" "שם קידושין" וכל כיו"ב, הם מושגים בלשון שרבי חיים חידש ובאים לרמז על עניין צורה.

החפץ חיים הסתיר מאוד את האור של לימוד הגמרא שלו. בצעירותי כתבתי ספר שלם על המשנה ברורה שבא להראות את הלמדנות המאירה שמסתתרת בה. יש דיוקים קלים בלשונו, הרבה פעמים רק בביה"ל והרבה פעמים דווקא בשער הציון. וכשלומדים לא מרגישים בזה. אבל אם לומדים בעיון את הסוגיא היטב, ומדקדקים בדבריו היטב, ועמלים היטב בביאור הגר"א לראות היטב מרמזיו את כל שיטתו ומהלכו בהבנת הסוגיא, (הגר"א משמש אצל המשנה ברורה כנקודת התחלה להבין מה ההבנה הראשונה בסוגיא ומה חשבון הסוגיא והשיטות ראשונים שבה, ומשם הוא מעמיק לחתור ולקדוח לעומק להבנה השנייה העמוקה והלמדנית שבה מאיר אורה של תורה. ובלי ידיעת שיטת הגר"א אי אפשר להבין מהיכן יוצא המשנה ברורה ומה הוא מחדש מול זה), פתאום מתגלה באותו דקדוק לשון קל אור בהיר עד מאוד וחדש מאוד שמאיר עומקים נפלאים מכבשונה של תורה. הספר נכתב בעט על נייר לפני שהיו מחשבים ולא נדפס ולצערי אבד.

אצל החפץ חיים התגלה לרבים עניין האמונה החושית. זה עניין אחד עם דרך הלימוד של הרמב"ם ורבי חיים. ההסתכלות בצורות על ידי השכל העיוני גורמת שהאדם מתחבר לתורה, נוגע בה, ברבדים של כוחות הנפש וקומת האדם, שגורמים שהאמונה נעשית בחוש וחיה ולא רק משהו רעיוני מופשט.

אמיתתה של דרך לימוד נבחנת לפני הכל במה היא גורמת ללומד שהולך בה. דרכו של רבי חיים מביאה לאמונה חיה וחושית צומחת ומלאה לחלוחית. אצל החפץ חיים היה גלוי עניין זה. אצל רבי חיים זה היה מוסתר מאוד. לכן צריך שניהם, אצל רבי חיים גלויה דרך הלימוד ואצל החפץ חיים האמונה שאליה מובילה דרך הלימוד הזו.

לטעמי עיקר תלמידי רבי חיים הם קודם כל רבי ברוך בער ליבוביץ', ואחריו גם בנו הגרי"ז ורבי נפתלי טראפ. לדעתי רבי שמעון שקאפ לא היה באמת תלמיד של רבי חיים, הוא לקח ממנו כלים והושפע מיכולת הניתוח הנפלאה שלו, ובנוסף היה גאון עצום ונפלא בנוסח הישן אבל לא ממש תלמיד רמב"ם בדרך אריסטו כמו רבי חיים (ספרו של רבי שמעון שקאפ מסודר בתבנית השב שמעתתא, כי הוא ראה עצמו כממשיכו. ואילו הגר"ח והגרב"ד והגרי"ז לא הביאו בשום מקום שב שמעתתא או קצות. חלילה אין בכוונתי להמעיט מאומה מגדולתם העצומה של הקצות והשערי יושר, רק שזו לא דרכו של רבי חיים שלמד מהרמב"ם). גם רבי אלחנן וסרמן היה כך. ושניהם השפיעו על עולם הישיבות של היום הרבה יותר מרבי ברוך בער שתורתו נשכחה לגמרי בישיבות והגרי"ז שגם הוא לא מהמורים היסודיים בלימוד הישיבתי היום. וגם רבי חיים שלומדים אותו בישיבות של היום לא מבינים כלל מה שלומדים, ובאמת אע"פ שאומרים שרבי חיים הוא האב של כל דרך הלימוד בישיבות באמת היום דרכו נשכחה והלימוד הישיבתי אינו מה שרבי חיים בא ללמד. ספרים כגון הש"ש והקצות והמנח"ח ומחנ"א והנתיבות והשערי יושר וקוב"ש וכיו"ב הם עניין אחר לגמרי מרבי חיים וברכת שמואל והגרי"ז. הם מעלים חקירות ועושים חשבונות גאוניים ומדוייקים לברר אותן ולהביא ראיות לכאן או לכאן, וכמובן יש בהם התבוננות בשכל עיוני כי בלי זה אין בכלל לימוד תורה אמיתי, אבל אצלם זה לא הדבר שרק בו עוסקים.  אצל רבי חיים וברכ"ש והגרי"ז אין חקירות ואין גם חשבונות. יש רק נסיון להתבונן בצורתא דשמעתא (צורת הסוגיא) על הדף כמו שהיא. כמובן שהם עסק היטב בבירור חשבון פשט הסוגיא, שבלי זה לא יודעים כלל מה כתוב, אבל לא דיברו על זה כי לא את זה באו ללמד, אלא יברו רק על ההתבוננות שבאה אחרי זה. וכמו שנאמר בגמרא צורתא דשמעתא ונאמר אי לאו דדלאי לך חספא לא אשכחת מרגניתא, והחספא הוא חשבונות פשט הסוגיא והמרגניתא היא צורתא דשמעתא, כמו שהוא בשיחות רבי ירוחם וגם החזון איש באגרת כתב שאחרי העמל הגדול לברר הפשט לטחון היטב כקמח, זוכים לאור גדול והוא שורש הסוגיא. רק שהוא לא דיבר הרבה בספריו על ההתבוננות בצורתא דשמעתתא ויותר האריך בחשבון פשט הסוגיא, כי את זה ראה שנכון ללמד לתלמידים בזמנו. ואין באמת מחלוקת אמיתית בין דרך החזון איש לדרך רבי חיים.

בארץ רוב הישיבות היו בהנהגת ממשיכי דרכו של רבי שמעון שקאפ, דרך רבי שמואל רוזובסקי ואחרים. ואין בעולם התורה שהתחדש אחרי השואה שום תלמיד אמיתי של רבי חיים. הרבה מהמנסים לסגל לעצמם את דרכו של רבי חיים בלימוד הלכו עם זה לאיבוד, כי זו דרך נשגבה שדורשת עמל עצום מאוד והכנה עצומה וחיים ישרים של אמונה חושית וכל מה שהזהירו חז"ל על עמלה של תורה וקנייני תורה, ולא כל לומד ליבו נכון לזה וזו לא דרך שנתונה לרבים, וכמו שאמרו חז"ל שממאה שנכנסים לבית המדרש רק עשר יוצאים לגמרא ורק אחד יוצא להוראה. וכמו שהרעיש החזון איש על זה שאיבדו את היושר לברר כל דבר בעמל תורה גדול במסירות גמורה לאמת וליושר, ומרשים לעצמם לומר דברים לא מבוססים ולא ישרים בלי עמל מספיק. כי היו רק תלמידים שלא עמדו על סוף דעתו, ומאז השואה כבר לא היה בנמצא גדול אמיתי שיהיה מגדלור של אמת שיוכלו לישר את עצמם לפיו. וגם לפני השואה רק מי שחשקה נפשו בתורה היה מגיע לישיבות בתנאים קשים מאוד ונצרכה לזה מסירות נפש עצומה ורק אחד מאלף הגיע לישיבה כי מסר נפשו על זה, ולכן הצליחו.

*

*

לדעתי אני לא מחדש גישה חדשה ללימוד תורה, אלא רק מנסה לאחוז בדרכם של רבי חיים ותלמידיו.

כמו שהרמב"ם במורה נבוכים השתמש במושגים של אריסטו על חומר וצורה וכן בנסיון להבין את העבודה זרה, אני גם מנסה להשתמש באותם כלים עצמם. דרכו של רבי חיים מיוסדת על הרמב"ם ביד החזקה, כדי שיהיו מילים שמאפשרות להסביר ולהתלמד את אורו של הרמב"ם יש הכרח להשתמש במושגים שהרמב"ם השתמש בהם במורה נבוכים.

מה שאצל הרמב"ם היה נקרא עבודה זרה היום קוראים לו אמנות. ההשגה של בני האדם ירדה עם הדורות, וכבר אין להם את הכח להשיג צורה באופן שהלבשתה בחומר תיצור פסל שיהיה בכוחו לפעול דברים בעולם ממש כגון להוריד גשם ולהביא פריון ולהגן מבצורת ואויבים וכל כיו"ב. ומסתפקים בכח שיש לחומר שהולבשה בו צורה להשפיע על החוויה של הצופה ועל חיי בני אדם בעולם. ולכן קוראים זה רק אמנות ולא עבודה זרה או כשפים. אבל זה עניין אחד. השבח הכי גדול שאפשר לומר על יצירת אמנות הוא שהיא "מכשפת". כך שהעניין שלי באמנות הוא אותו עניין שהיה לרמב"ם בעבודה זרה, וזה עניין שהוא הכרחי לגעת בתורה ולקבל שייכות בלימודה וקניין אמיתי בה.

אני בסך הכל הולך בדרך הראשית של לימוד התורה, במיינסטרים. בדיוק בדרך הרמב"ם ורבי חיים והחפץ חיים. אין כאן שום דבר "מקורי" ו"חדשני" וכיו"ב. אם כל היער נובל ונשאר רק עץ קטן אחד זה לא אומר שהוא משהו מיוחד או מקורי וכיו"ב.

את הרמב"ם החרימו ושרפו את ספריו כי טענו שהוא מוציא את הצעירים לכפירה בכך שהוא עוסק באריסטו ומשבחו כמורה גדול, ובכך שהוא כותב בסגנון שלא היה מוכר לפניו ונתפס אז כסגנון זר שאוב ממקורות זרים כמו הלשונות של מונחי אריסטו והעיסוק ב"הסטוריה" של עבודה זרה שמקורו לא בבית המדרש שהיה מקובל אז, והוא כמו העיסוק שלי היום באמנות. אבל הדורות שאחריו הכירו בכך שהוא החזיר עטרה ליושנה והוא קנקן חדש מלא ישן ולא שבאמת חידש דברים זרים. וגם אצלי הקטן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה כך. זה לא שאני חלילה משווה את עצמי לרמב"ם, אלא אפשר ללמוד מדבר גדול לדבר קטן לא חשוב כמה גדול ההפרש ביניהם, כמו שאם לומדים את מהלך השמש והירח אפשר מזה ללמוד על מהלך נפילת תפוח מהעץ.

*

*

אם רבי חיים היה אלמוני והיה יושב לבדו בביתו ואיש לא היה מכירו, ורק היה נדפס ספרו, לדעתי הוא לא היה עושה את המהפכה העצומה שעשה בעולם התורה. היו מתייחסים אליו כאל קוריוז שוליים וספר שיש בו קצת ווארטים טובים והרבה דברים תמוהים.

כדי להתלמד היה צריך שיהיו תלמידים גדולים מאוד ומקשיבים מאוד, שישבו איתו יום יום כל היום במשך שנים רבות, ישאלו ביחד את השאלות ויעשו ביחד את העמל ויגיעו ביחד לאט לאט למסקנות. ואותם תלמידים יצאו למקומות אחרים וגם להם היו תלמידים כאלה וכך זרח אורו בעולם. אי אפשר ללמוד רק מספר. חוץ מאנשים כמו רבי חיים שלמדו כמו אברהם אבינו שכליותיהם נעשו להם כשני רבנים.

אנשים שקוראים דברים שאני כותב ומתעניינים בהם, הם אנשים שכבר למדו שנים רבות בדרך מסויימת. ממה שאני כותב אי אפשר להתלמד בדרך לימוד וגישה. זה מעט דברים כתובים, ולא עמל תורה משותף יום יום שעושים את כל עמל הלימוד ביחד. אי אפשר לצפות שהם ינטשו את כל מה שלמדו כל חייהם בשביל דבר לא ברור שאי אפשר באמת להתלמד בו.

*

*

לשון הכותב אלי בעניין הזה:

"אני חייב לומר שפעמים רבות אני לא מצליח להשתכנע מדבריך עד הסוף, ולפעמים אני רואה בהם "ווארטים" יפים גרידא. דומני כי הסיבה לכך היא שמשום ששאלת הגדרת הציור אינה מוגדרת עד הסוף וניתנת לאמירה סובייקטיבית, ואז נמצא כי כמו שכל דבר יכול להיחשב ליצירת אומנות (ביחוד באומנות המודרנית וכו') ויש בה את שאלת המתבונן, כך אתה יכול לפתור כל סוגיה על ידי שרטוט של ציור חדש. רוצה לומר: בשיטה שאתה מציב אפשר לפתור כל סוגיה שלא מתיישבת בשכל הדברי על ידי שרטוט הציור היוצר את הדין, גם אם הוא ציור קצת תלוש (וכיצד בעולם הפוסטמודני נתווכח מהו ציור תלוש ומה לא), ובכך לצאת ידי חובה. לכן, דומני כי קשה להוכיח את דבריך כשיטה שלימה מן הסוגיות עצמן, וצריך מן אמונה אפריורית בשיטה הזו, שרק אחרי קבלתה בדרך זו ניתן ליישמה על הסוגיות. אם אמנם יש אמונה מוקדמת בשיטה שלך (ולא דרך שכנוע מתוך הסוגיות) אז ניתן לומר כי כל ציור שייווצר לנו מן הסוגיה, גם אם הוא יראה לנו קצת תלוש, היות שזה ציור של התורה אזי עולה כי כך נראה ציור אמיתי ויש לאמץ את נקודת המבט הזו. אך כאמור, נדרשת לזה תחילה אמונה בפרדיגמה שאתה מתאר. " עד כאן לשונו.

הגישה האירופאית שמשליטה את השכל הדברי, האנליטי רציונלי, כמושל בכיפה (מה שהתחיל ברנסאנס ופותח על ידי דקארט פסקל וממשיכיהם, והגיע לשיא בהוגים הגדולים של המאה התשע עשרה, והיום נמצאת בירידה ביוקרתה), מהמאפיינים שלה שמחפשים דברים שניתנים להוכחה, להגדרה ברורה שמאשרת לכל אחד לאחוז ברעיון בצורה מדוייקת. מחפשים לבנות מערכת רעיונית קוהרנטית מבחינה לוגית שתהיה עקבית וסגורה.

אם מתבוננים על הטיפוס הסטראוטיפי של פרופסור באקדמיה לבדוק מה זה גורם לאד מבחינת כוחות הנפש, כוחות החיים והצמיחה, זה לא מוכיח את עצמו לדעתי.

לדעתי זה הרי ידוע בבירור שדרך החשיבה הזו לא היתה קיימת אצל בני האדם, גם לא המלומדים, לפני הרנסאנס. התלמוד נכתב בתקופה אחרת, ולכן פשוט שאין זה נכון לנסות להבין אותו לפי כלים שלא היו קיימים כלל בזמן שנכתב.

יש בזה פיתוי גדול, יש הרגשה ששולטים בעניינים, שיש קריטריונים ברורים ונוחים לשימוש להבחין מה נחשב נכון ומה לא. יש בסיס מאוד מוצק לדיון, אם כל המשתתפים בדיון מקבלים את ההנחות של חשיבה לוגית רציונלית, יש לכולם אקסיומות משותפות והסכמה על כללי החשיבה וההיקש, ומאוד קל לכן להוכיח זה לזה מה נכון ומה לא, ומאוד נוח ופורה לקיים דיון כזה.

בראשונים כתוב שבתורה אי אפשר להוכיח שום דבר בהוכחה מתימטית. כל דבר ניתן לתרוץ ויישוב, והרי מותר גם לדחוק ושערי דוחק לא ננעלו ושערי תירוצים לא ננעלו ואין קושיא שאי אפשר ליישב אותה. האדם מסדר את הסוגיא לפי מה שליבו והתבוננותו אומרים לו, הוא מנסה להעביר את זה למישהו אחר, אם ההוא מקבל מוטב ואם לא אז אי אפשר להוכיח לו. זה כמו באמנות שאם אני סבור משהו על ציור מסויים, שרואים בו כך וכך ומרגישים בו כך וכך, ואדם אחר יטען אחרת, אי אפשר להוכיח לו מאומה. מי ששומע בסימפוניה ארבעים של מוצרט עצב נוקב לא יוכל להוכיח מאומה למי ששומע שם שמחה. הוא יוכל לנסות לנסח את החוויה שלו באופן שמישהו אחר יוכל לבדוק האם גם הוא מרגיש כך, אבל אם לא ירגיש כך אין שום דרך "להוכיח".

הקוהרנטיות נובעת מהחיים עצמם. כמו עץ שכל העלים שלו באותה צורה כי ככה צורתו וחיותו ומהותו. ואם פרחיו אדומים מטבעו, ופתאום צמח בו פרח אחד לבן או כתום, ויטענו שהוא סותר את עצמו וזה לא קוהרנטי וזו טעות וצריך לתלוש את הפרח כי הוא מוטעה, לא תהיה לו תשובה. זה משהו שמוכתב ממהותו ומחיותו. מי שאוהב אותו ומחובר אליו יבין אותו ויזדהה איתו ויטעם בו ממתקים ושעשועים. ומי שאצלו זה כחצץ לשיניים ועשן לעיניים אי אפשר להוכיח לו מאומה. בתורה אין דרך "לשכנע". זה כמו בשידוכים, אי אפשר לשכנע אשה לאהוב אותי ולרצות לחיות איתי. זה חופשי לגמרי, נובע מהלב והחיים והאהבה. כך גם אני לא יכול לשכנע שום אדם לקבל סברא שלי, להרגיש בה טעם.

כל הציורים שאני מדבר עליהם בעיניים שלי הם ברורים לגמרי, ואני מוכן להתיר אשת איש לעולם מכח זה הלכה למעשה. כמו שכתב החזון איש ששום סברא שהוא לא מוכן להתיר אשת איש לעולם למעשה מכחה הוא לא אומר אותה בלימוד. מאוד ייתכן שאדם אחר לא יראה כך. ליבא דאינש אינש. לכל אחד יש את שכלו העיוני ודעתו וזווית הראייה שלו ושורשו בתורה, ובהחלט ייתכן שהוא יראה אחרת. וזה לא אומר בהכרח שהוא צודק יותר או שאני צודק יותר, ובהחלט ייתכן שאלה ואלה דברי אלוהים חיים. אכן זה הכל מה שנקרא בתרבות הפילוסופית "סובייקטיבי". לדעתי בעולם העתיק לא היתה בכלל אבחנה של מושגים אובייקטיבי וסובייקטיבי. עץ לימון מצמיח לימונים כי הוא כזה. עץ תמרים יאמר לו שלימוניו חמוצים מדי, ומי שאוהב לימונדה יאמר לו שפירותיו בדיוק כמו שצריכים להיות. ואין מקום לנסח שאלה האם "אובייקטיבית" הוא חמוץ או לא. אין בכלל דבר כזה "אובייקטיבי", לכל צדיק ש"י עולמות משלו, לכל אחד יש את הדיאלוג שלו עם הבורא, כמו שבמכת דם מאותו נהר הישראלים שתו מים והמצרים שתו דם. הכל נע ומשתנה, אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. אין שום דבר קפוא ומת ומקובע ולא נתון לשינויים וריבוי זוויות ראיה וריבוי רבדי מציאות וריבוי שרשים שונים של אורות וגילויים של הבורא שהוא חי ומעל כל ההגבלות של לוגיקה ורציונליות, שאפשר יהיה למדוד איתו מה אובייקטיבי. העולם חי.

כל פעם שאני לומד שוב אותה סוגיא שכבר למדתי בעבר, אני רואה דברים אחרים. כל פעם שאני מתבונן בסברא כלשהי אני רואה אותה אחרת. וזה כך צריך להיות. אין בית מדרש בלי חידוש. לעתיד לבוא נלמד ביחד עם נותן התורה וכל רגע ורגע התורה תהיה חדשה והכל ייראה אחרת לגמרי וזה יהיה שעשוע גדול ומתמיד. זה לא שיש מסקנא אחת "אמיתית" באופן "אובייקטיבי" בסוגיא ואחרי העמל מגיעים אליה ואפשר לומר אותה למישהו וזה סוף דבר. אפילו בציור אמיתי של צייר גדול כל פעם רואים משהו אחר וחדש.

קשה לחיות בעולם חי חיים אמיתיים. זה דורש להשתנות כל רגע, להתחבר ולהתנתק, לאהוב ולשנוא, להיות בהתהוות מתמדת, היווצרות יש מאין כל הזמן וממילא גם מוות מתמיד. בירור מתמיד שאף פעם לא מגיע לשום דבר קבוע ועומד, ללמוד מחדש כל הזמן, לסתור הכל כל רגע ולהתחיל הכל מההתחלה כל רגע. להיות בדיאלוג עם אל חי שהוא אש אוכלת.

הרבה יותר קל לנסות להקפיא את הכל למשהו עומד וקפוא, למערכת רעיונות מנוסחת בקפידה וקוהרנטית וניתנת להוכחה שאחרי שמשתלטים עליה פעם אחת כבר נמצאים במרחב בטוח או אזור נוחות כמו שקוראים לזה ולא צריך מחדש לצאת למדבר ולבנות הכל מההתחלה. אבל זה ממית את מי שהולך בדרך כזו, והתורה אמורה להחיות.

לראות ציורים זה עניין שדורש הרבה התלמדות. גם להבין בצורה מקצועית בציור דורש הרבה התלמדות, עמל של שנים ארוכות. ובתורה זה עוד יותר דק וקשה לתפישה. זו עוד סיבה למה זה מרתיע אנשים ולמה קשה להם לראות על מה מדובר.

*

"אתה יכול לפתור כל סוגיה על ידי שרטוט של ציור חדש. רוצה לומר: בשיטה שאתה מציב אפשר לפתור כל סוגיה שלא מתיישבת בשכל הדברי על ידי שרטוט הציור היוצר את הדין, גם אם הוא ציור קצת תלוש (וכיצד בעולם הפוסטמודני נתווכח מהו ציור תלוש ומה לא), ובכך לצאת ידי חובה".

זו בדיוק הביקורת של החזון איש על הלימוד הישיבתי. כל אחד יכול לבדו סברת מכרסו כאוות נפשו. נכון.

זה מהדברים המסורים ללב. אפשר בקלות לבדות משהו שמצלצל יפה וחכם כדי להתכבד וליישב את הסוגיא. ואפשר גם להתמרמר על הסוגיא ולהקיא חלב שינק משדי אמו ולכתת את עצמו ולהמית עצמו באהלה של תורה ולפשפש בעצמו בסכין מנתחים כואב ולקלף מעצמו ומנפשו קליפה אחר קליפה ככל שכוחו מגיע ואף יותר מזה במסירות נפש ממש ולהגיע ליושר האמת העצמית שלו עד כמה שבכוחו כעת. ובידיעה שמחר זה ייראה לו שקר ויצטרך שוב לכתת עצמו על זה.

אין דרך להוכיח את זה ולבדוק את זה. יש מי ששומע בליבו שמדובר כאן במאמץ אמיתי להיות ישר ובירור נוקב לעומק לחפש את היושר ומרגיש שניכרים דברי אמת ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב והאמת יורה דרכו וכו'. ויש מי שאינו שומע את כל זה. זה כמו מי שנפגש עם שידוך ומרגיש שמדובר באדם אמיתי וישר וטוב שרצונו לחיות איתו ולאהוב אותו, ומישהו אחר יפגש עם אותו שידוך ולא ירגיש ככה, ולהיפך. ולכל סיר יש את המכסה שלו ואי אפשר לומר שזה יותר נכון מזה.

אני כל הזמן חוזר ואומר שלקבל את דברי, ובכלל להקשיב לרב כלשהו, זה לא עניין של אמונה עיוורת או סמכות וכיו"ב. בראשונים כתבו אפלטון אהוב ואריסטו אהוב אבל האמת אהובה מכל. אסור אף פעם לקבל דבר תורה ממישהו רק כי סומכים עליו ומאמינים בו וגם לא בגלל שהוא הוכיח ככה.

כידוע בנו של רבי חיים מבריסק, הגרי"ז מבריסק, היה מסור לאביו ובטל לגביו ותלמיד שלו באופן הכי מוחלט וככל שרק אדם יכול להיות תלמיד של מישהו. הוא ידע בעל פה כל מילה מכל דבר שאביו כתב ואמר. אביו היה אומר לו את חידושיו והוא היה כותב אותם. חידוש מסויים אביו אמר לו. אחר כך אביו הסתכל במחברות ולא ראה שכתוב שם החידוש הזה. הבן אמר, אכן לא כתבתי אותו. אביו שאל למה לא כתבת? והבן השיב אני לא סובר ככה אז למה שאכתוב?

רק אם הדבר באמת התיישב על הלב והתאחד עם הנפש ומהותו העצמית של האדם רק אז אפשר לקבל אותו. הרב רק עוזר לתלמיד להגיע למצב הזה. אם הגיע מוטב ואם לא הגיע אסור לו לקבל את דבר התורה ולא חשוב מי אמר אותו. בספרי קבלה וחלק מזה בפרי צדיק שהבאתי ברשימה קודמת הנקראת "אש לבנה, כותב על קרח שהיה מוכרח לומר את מה שבדעתו והיה נכון שיאמר א זה, את כל מחלוקתו על משה. ובאמת היה לו טינא בלב נגד משה. והוא סבר שגם באופן כזה מותר לו לעשות מחלוקת על משה. אם לא היתה לו טינא בלב על משה וכמו שכותב רש"י שעינו הטעתו וכו', אז היה גם אומר כל מה שאמר, ואז כל דברי היו נחשבים מחלוקת לשם שמיים והיתה מחלוקת מתקיימת וכמו בית הלל ובית שמאי כ היתה מחלוקת קרח ומשה ואלה ואלה דברי אלוהים חיים. הרי קרח ראה שמשה הוציאנו ממצרים ועשה את כל האותות המכות וקרע את הים, וראה שמשה נקרא לעלות על הר סיני ומוריד משם את התורה וראה מה היה בהר סיני, וראה מה היה עם מרים שנצטרעה, והרי היה פקח ומגדולי הדור. אבל לפי השכל שלו כך נראו הדברים והיה מחוייב לומר את זה ולהיות נאמן לזה, ולא בגלל הטינא אמר את מה שאמר אלא כי כך הראה לו שכלו ומבחינתו זו האמת "הסוביקטיבית" שלו.

והיה ראוי שתהיה מחלוקת המתקיימת, ולעתיד לבוא שיטת קרח תהיה שיטה בתורה ומחלוקת המתקיימת וכמו בית הלל ובית שמאי, והוא יעלה ויזכה לחלקו הגדול בגן עדן.

להתבטל לרב הכוונה לא לדחות דבריו בלי עיון היטב היטב ונסיון ישר לברר ולהבין. אבל אם אחרי העיון הדברים לא התקבלו אסור לעוור ולעוות את שכלו העצמי.

לכן כל ציור שאני אומר, אם הוא מתיישב על הלב והדברים מאירים ושמחים אז אפשר לקבל. ואם ההרגשה שזה ציור תלוש ובדוי, אם רוצים להתבטל אלי כרב מנסים לעמול ולברר ולהתייגע ואם עדיין לא מתיישב דוחים את זה וחולקים על זה וכותבים ברבים שזה שקר.  ואם מתייחסים אלי כאל חבר אפשר לדחות מייד גם בלי עמל וגם זה כמובן בסדר גמור. אני סבור של מי שמציע שהוא יאמר דברים שאפשר להוכיחם ולבנות שיטה סגורה מוצקה ואחידה וקפואה שאינה משתנה ופתוחה להתבוננות מחודשת כל הזמן, ואינה מקבלת שמי שדוחה אותה אינו טועה, אין זו דרכה של תורה ויש להתרחק מזה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, הלכה, חומר וצורה, יהדות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על על דרכי בלימוד התורה – המשך לרשימה הקודמת

  1. nirstern הגיב:

    עוד התכתבות בזה:
    נכתב אלי:
    רציתי רק לחדד את דברי ולציין כי אני מודע לכך שדבריך בנויים על המהלך הבריסקאי וכו'. אלא שדומני כי ההבדל כאן הוא בפרשנות שלך (פרשנות אהובה עלי, יש לציין) ל"חלות שם": בעוד שהבריסקאי שואל כידוע "ואס" ולא "פארוואס", הוא אינו צריך להצדיק מדוע יש כאן חלות מסוימת שכן זה מה שעולה מן המקורות וזהו. ואילו המהלך שלך הממיר את מושג ה"חלות" במושג ה"ציור" למעשה מצדיק מדוע אמנם יש כאן חלות. אלא שכאמור זו יכולה להיות מן פרשנות בדיעבדית בכל פעם שתצא לנו חלות מסוימת תהא אשר תהא מדיון במקורות. רציתי להוסיף ולשאול האם יש לך איזה מסורות מרבותיך או רמזים עבים יותר בספרים על הבנת הלמדנות הקלאסית בדרך עולם הצורות.

    אני כתבתי:
    אני לא רואה למה אם קוראים לזה ציור זה יותר "פארוואס". למה משיכת חמור זה ציור של קניין ורכיבה עליו זה לא ציור של קניין? ככה זה. למה העמדת ציור שמראה על קניין עושה שיהיה נפעל במציאות קניין? ככה זה. למה תפוח נופל מהעץ למטה ולא למעלה? ככה זה. אני לא מחפש להסביר למה יותר ממה שמנסה רבי חיים. רק להסתכל מה רואים. יש בזה סוג מסויים של נתינת תחושה של טעם ומשמעות, אבל לטעמי גם בהסברים של רבי חיים זה נמצא.
    מה שבעיקר רבי חיים שלל הסברים, זה כלפי סוג ההסברים למה תיקנו חז"ל שהגבהה קונה, כי אחרת יבואו להתקוטט זה עם זה והתורה רוצה שיחיו בשלום ועשתה שיהיה ברור מייד למי זה שייך. וכל כיו"ב הסברים שמעמידים כאילו ההלכה היא לא דבר שעומד כשלעצמו אלא הוא כלי להשיג תועלת חינוכית או חברתית כלשהי. יש מישור שבו אכן התורה נתפשת ככלי להשיג תכלית התכלית היא חיים והתורה אמורה להחיות ואפשר לחקור איך היא עושה את זה, אבל זה מקצוע אחר בתורה מזה שעסק בו רבי חיים ויש לו דרך לימוד משל עצמו והוא מצריך זהירות יתרה במיוחד לא לסטות מדרך הלימוד שלו.
    לדעתי אם עמלים להבין באמת את המושגים הלמדניים שנתחדשו אצל רבי חיים, כולם, אין להם שום הבנה אחרת מלבד להבין שזה מילה נרדפת למושגים האריסטוטליים. בישיבות הורגלו לומר את המושגים בלי להבין כל מה פירוש המילים שאומרים והתרגלו להרגיש בצלצול היפה של המילה כאילו הבינו, אבל לדעתי לא באמת מבינים מאומה, ולכן לא רואים שזה הביאור. כשבחור אומר "חלות דין קידושין" ונשאל אותו מה זה "חלות", מה זה "חלות דין", מה הוא יאמר?
    למה דין צריך "לחול"? הקב"ה ציווה אותנו, נתן לנו הוראה, שאחרי שראובן נתן פרוטה לאשה אסור למישהו אחר לבוא עליה. כמו שהממשלה נותנת הוראה שאחרי שהעברתי על שמי דירה בטאבו אסור למישהו אחר לגור בה. האם הממשלה גרמה לכך שהדירה נעשית חפצא של איסור? או שהאיסור בגברא? יש פשוט דין. ציווי על האדם במצב פלוני להתנהג בהתנהגות פלונית. לא שייך כלל לדבר על "חפצא וגברא" על "חלות דין", על "שני דינים" וכיו"ב. על מה מדברים? איך להבין את זה? אני לא רואה שום הבנה אחרת. לדעתי זה ממש ברור כשמלה שמדבר על צורה. בפרט שהכל מיוסד לדברי רבי חיים עצמו על הרמב"ם. איפה ברמב"ם כתוב "חלות דין" ו"חפצא וגברא" וכיו"ב? לעומת זאת הרמב"ם בהרבה מכתביו, לא רק במורה, כותב בפירוש שהמושגים המרכזיים בדרך חשיבתו הם חומר וצורה. אז אם למושגים של רבי חיים אין שום ביאור והבנה אחרים, והמתבונן בהם רואה מאוד ברור שזה מה שהם אומרים, והוא עצמו מפנה לרמב"ם וזה מפורש ברמב"ם, מה יותר מזה צריך להוכיח ולהביא מקורות?
    דברי הברכת שמואל שהבאתי כאן לדעתי מה שביארתי בהם אינו "פירוש" אלא זה כתוב להדיא באופן המפורש ביותר שהוא מדבר על צורת המעשה.
    הרבה פעמים כשמשהו מתחדש הוא מופיע באותו זמן ובאותה סביבה אצל כמה גדולים במקביל באופן לא תלוי אחד בשני. כמו למשל בצפת של המקובלים או בזמן גדלי הראשונים ועוד. לדעתי גם הרוגאטשובר בלי להיות תלמיד של רבי חיים היה כלי לאותה הארה, ועם כל ההבדל ביניהם יש גם הרבה קרבה בין דרכו לדרך רבי חיים. והוא מפרש להדיא בדבריו שמדובר במושגים של חומר וצורה.

  2. נתנאל הגיב:

    בענין ר' חיים ובמורה, נכדו הרב סולוביצ'יק כותב בספר חידושים שלו על ברכות שהיה לו פירוש על המורה.

  3. nirstern הגיב:

    תודה, זה מעניין וחשוב. האם הכוונה שהוא כתב פירוש או שלמד בפירוש שמישהו כתב?
    באמת לא מסתבר שאם הרמב"ם היה רבו המובהק שלא למד במורה.
    קשה לי לקבל שהוא נמנע מלהזכיר מושגים כמו חומר וצורה רק בגלל טעמים חינוכיים-פוליטיים. אולי הוא כל כך סיגל לעצמו את הדברים עד שנוצרה אצלו לשון אישית משלו, ואולי הוא נמנע בגלל דעת החפץ חיים שהתנגד ללימוד במורה כיוון שאחרי המטען התרבותי שהתפתח אחרי הרמב"ם אצל חלק מממשיכיו, ובפיתוחים אחרים מקבילים של תורת אריסטו, זה נעשה עניין שמוביל לגישה פילוסופית שכרוכה ברציונליזם חקירות והתרחקות מאמונה חושית פשוטה ותמימה.

  4. עמי הגיב:

    דוד הולזר בספרו "The Rav Thinking Aloud" עמ' 24 כותב שהגר"ח ידע מורה נבוכים בעל פה, בנוסף להרבה ספרי קבלה.

    שולמית מייזלמן-סולובייצ'יק בספרה "מורשת סולובייצ'יק" בעמ׳ 109-110 מספרת שהגר"ח התעניין בספר מורה נבוכים, וסיימו מספר פעמים. אולם, כאשר מצא שבנו הגר"מ מעיין בו, לא נחה דעתו מזה, והמשילו לתרופה אשר מרפא חולים ומזיק לבריאים. הגר"מ קיבל על עצמו שלא לעיין במורה, קבלה ששמר אפילו ברבות הימים כאשר בניו כבר השתלמו באוניברסיטה וספר המורה היה חלק מהספרייה המשפחתית.

    המידע הנ"ל לקוח מכאן, וראה שם עוד דברים מעניינים
    http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?t=17139

  5. עמי הגיב:

    דוד הולזר בספרו "The Rav Thinking Aloud" עמ' 24 כותב שהגר"ח ידע מורה נבוכים בעל פה, בנוסף להרבה ספרי קבלה.

    שולמית מייזלמן-סולובייצ'יק בספרה "מורשת סולובייצ'יק" בעמ׳ 109-110 מספרת שהגר"ח התעניין בספר מורה נבוכים, וסיימו מספר פעמים. אולם, כאשר מצא שבנו הגר"מ מעיין בו, לא נחה דעתו מזה, והמשילו לתרופה אשר מרפא חולים ומזיק לבריאים. הגר"מ קיבל על עצמו שלא לעיין במורה, קבלה ששמר אפילו ברבות הימים כאשר בניו כבר השתלמו באוניברסיטה וספר המורה היה חלק מהספרייה המשפחתית.

    המידע הנ"ל לקוח מכאן, וראה שם עוד דברים מעניינים
    http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?t=17139

    מצאתי עתה ברשימות שיעורי הגרי"ד סוכה עמ' רנח: "ואמנם כלל גדול אצלנו שאין להקשות על סתירה שבין ספר היד לספר מורה הנבוכים, כי כן קבל רבינו שליט"א מפי זקנו מו"ר הגר"ח זצוק"ל, וזקנו זצ"ל קבע כך כמופלג גדול בספר מורה נבוכים, שרצה לכתוב עליו פירוש, גם חשב לכתוב הערות על הספר מנחת חינוך, ברם שתי המחשבות לא יצאו לפועל מפני טרדות הזמן, וחבל".
    וכנראה לזה כיון המגיב נתנאל. ומזה מבואר בפירוש שהגר"ח למד והכיר היטב את ספר המורה ושהיה "מופלג גדול בספר מורה הנבוכים".

    הגרי"ד לא מביא מהי הסיבה שא"א להקשות סתירה בין ספר היד למורה הנבוכים, וגם לא אם הכונה לסוג סתירה מסויים או שזה כלל גדול ומוחלט בכל מיני סוגי הסתירות. לפו"ר אפשר שהכוונה לסוג סתירה כזו שהרמב"ם כתב במורה דברים שאינם עולים בקנה אחד עם המסקנא ההלכתית שלו בספר היד, ואת זה אפשר להסביר בכך שבספר המורה הרמב"ם לא חשש שדבריו לא יעלו עם מסקנתו ההלכתית שבספר היד, כי ספר המורה אינו ספר הלכתי.
    אם מדובר גם על סתירה במשנתו הרעיונית פילוסופית של הרמב"ם בין מ"ש בספר המדע לבין מ"ש במו"נ, אזי איני יודע מדוע א"א לעשות סתירה בדבריו.
    הסתירה בין ספר היד לספר מורה שעליה מדבר הרב סולובייצ'יק שם ושעליה הביא את ה"כלל גדול" הנ"ל, היא הסתירה בין מ"ש הרמב"ם פ"ח מלולב שעיקר השמחה בסוכות היא שמחת בית השואבה, ואילו במורה ח"ג פמ"ג כתב שעיקר השמחה בסוכות היא לשמוח על ארץ ישראל ופירותיה. לא ברור לי באיזה קטגוריה זה נכלל.
    מ"מ ידוע שבספר היד כמעט בכל מקום הרמב"ם צמוד ללשונות ולדברי חז"ל בתושבע"פ בתלמודים ובמדרשי ההלכה והאגדה. נראה שבספר המורה בביאורי המקראות, בטעמי המצות וכו', הרמב"ם נתן דרור לפרשנות האישית שלו ועפ"י התפיסה הפילוסופית שלו, בלא שהדברים יהיו בהכרח מעוגנים בדברי חז"ל, ואף שבחז"ל מפורשים ביאורים אחרים, וכדרך שאר פרשני המקרא שפירשו עפ"י פשוטו של מקרא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s