עוד המשך לרשימות הקודמות. ביאורים בעניין דרך הלימוד ועניין חומר וצורה

מה שכתבתי בתגובה לרשימה שלפני הקודמת, ובגלל שהדברים חשובים בעיני רציתי שיהיו בגוף רשימה.

תודה על הציור, כמובן כשהוא כך ההתבוננות אחרת, לכל חלק יש את ההתבוננות שלו.
כתבתי כעת עוד רשימה על העניין ונדמה לי שיש שם התייחסות לחלק מהדברים שלך.

לגבי הקושיא החזקה שלך:

אפשר לשאול מקודם קושיא פשוטה יותר, מה החילוק בין זורק חץ מול מי שמחזיק תריס, ובא אחר ונטל את התריס, לבין אשקיל עליה בדקא דמיא (הכל בסוגיא בסנהדרין מדף ע"ו ב' והלאה). אם היה סכר בנהר, ומישהו ישן ליד הסכר במקום היבש, ובא אחד ושבר את הסכר ונפלו המים על הישן, נחשב רוצח.
אפשר לומר שכשחץ עף על חברו ויש תריס, זה כמו שנאספים מים מעליו ויש סכר. והנוטל את התריס הוא כמו השובר את הסכר.
כאן החילוק פשוט, מי ששבר את הסכר הוא עשה באופן ישר את כח הדחיפה על המים, המים היו עומדים והוא זה שדחף אותם והניע אותם על חברו, וממש כמו שזרק את המים על הנרצח, כמו למשל מי שעמד בראש גג ואוחז אבן, והוא רק מרפה את אחיזתו והאבן נופלת בכח הכובד לחוד על מי שלמטה, והוא לא דחף כלל את האבן וזה נחשב שהוא זרק את האבן. כי הפעלת כח טבע כלשהו נחשבת עשייה שלו. אם הוא שורף או שופך חומצה או מפוצץ חומר נפץ הוא מפעיל כח כימי, או מקפיא, ואם הוא משתמש בכח הכובד זה גם כח שהוא מפעיל ישירות בעצמו על חברו וזה מעשה שלו. לכן השובר את הסכר על ידי הפעלת כח הכובד הוא זה שדחף את המים על חברו. לעומת זאת את כח הדחיפה של החץ יצר מי שירה אותו מהקשת ולא מי שנטל את התריס. ולכן במעשהו של הנוטל את התריס אין דין מעשה רציחה כי הדחיפה של החץ שהיא הכח ההורג עשה מישהו אחר.
.

לגבי הקושיא שלך שהיא לא פשוטה בכלל,

בראובן שהיה בתוך מים ושמעון כבש אותו במים כך שלא יוכל לצאת, שמעון נחשב רוצח. וכם אם היה בחדר שהיה שם חם ונעל עליו הדלת שלא יוכל לצאת וכל כיו"ב אפילו לא עשה מעשה בגופו אלא רק נעל עליו דלת.
שמעון לא הפעיל במעשהו שום כח. המים היו כבר שם והם היו כח הורג שכבר קיים על הנרצח בלי שהרוצח עשה אותו. והוא רק איפשר להם להטביע. וזה דומה למי שנטל תריס, שהכח הממית שהוא החץ היה שם כבר על הנרצח כמו שהמים היו כבר על הנרצח, והוא איפשר לחץ שהיה שם להרוג כמו הכובש שאיפשר למים שהיו שם להרוג.

החילוק שאני יכול לראות כעת הוא דק, אבל לעניות דעתי הוא נראה ברור על אף דקותו. הפעלת כח חוסם שהוא כח עומד שאין בו תנועה, לחסום מי שרוצה לצאת ממקום מסויים, זה שקול למי ששם אותו באותו המקום. לחסום את יציאתו מהמים זה אותו דבר כמו להכניס אותו למים. לנעול אותו בחדר זה אותו דבר כמו לקחת אותו להכניס אותו לחדר. כי כדי לחסום גם צריך להפעיל כח והפעלת כח היא עשיית מעשה.
החזון איש כתב שעיקר כח הסברא של חז"ל הוא הכח לשקול. לקחת את הנרצח לגרור אותו ולהכניס אותו למים זה ציור שבגלל בהירותו והכח שהוא מפעיל על השכל העיוני את הרושם של ציור מעשה רציחה ממש, הוא נניח שוקל 100 קילו. נניח שכדי לחייב על רציחה בבית דין המינימום שצריך זה ציור שמשקל העוצמה של החוויה שהוא צורב בשכל העיוני של רושם של ציור מעשה רציחה ממש שמבורר מתוך הציור, והציור מסמל אותו מכיל את תמציתו באופן מלא, זה 50 קילו. כמו שאותיות שמצויירות בשחור משקל הרושם שלהן על העין והנפש הוא 100, ואותיות באפור הוא 50, ובאפור יותר בהיר הוא 30. וכך בכתב ספר תורה שנעשה מטושטש עם הזמן וקצת נמחק, חכם יסתכל עד כמה הוא אפור בהיר או כהה ושיקול את מידת כהות האפור במאזני שלו, וילמד כמה משקל של אפור ההלכה דורשת כדי לומר שהפר עדיין כשר, והוא ישקול האם האפור שהאו רואה הוא במשקל כזה או לא.
החזון איש כתב שככה מכריעים הלכה, אחרי שמתרצים את כל הקושיות על שיטה זו ואת כל הקושיות על שיטה החולקת, כעת שוקלים במאזני השכל כל שיטה ולפי כובד משקלה כך פוסקים להלכה כשיטה הזו נגד השנייה. לפסוק לפי קושיא אין זה נכון כי אם אלה שיטות ראשונים בוודאי היה להם תירוץ שלא הגענו אליו. וכל דבר שוקלים בפלס מאזני השכל.
רבי שלמה ברמן כתב שהו אלמד מרבי עקיבא איגר, שלפעמים כותב בסוף קושייתו צריך עיון, ולפעמים צריך עיון גדול. והרי הוא לא יודע את התירוץ לקושיא ואולי כשתיגלה התירוץ יתברר שלא היתה קושיא חמורה ומניין לו שזה צריך עיון גדול? אלא שיש לו נאזניים בשכלו והוא שוקל את הקושי וללמדו לשקול זה עיקר שימשו תלמידי חכמים.

נניח שלפי המקרים שמבוארים בסוגיות אנחנו למדים שכדי לחייב רוצח צריך שמשקל בהירות הציור של מעשה הרציחה יהיה לא פחות מ 50 קילו. להכניס אותו לתוך המים זה נניח בהירות במשקל 100 קילו. האם כשהוא כבר בתוך המים והרוצח כובש אותו שם שלא יוכל לצאת זה משקל בהירות של ציור מעשה רציחה של 55 קילו שאז הוא יתחייב משום רוצח, או שזה משקל בהירות של מעשה רציחה של 45 קילו שאז יהיה פטור.
כשאני אומר שלכבוש אותו בתוך המים זה מעשה כמו להכניס אותו למים, אין הכוונה שזה אותו משקל בהירות וזה אותו דבר לגמרי. לכן הגמרא היתה צריכה לחדש שגם כובש ומצמם דינו כרוצח. הכוונה רק שזה ציור שמצייר את אותו עניין של מעשה רציחה, אבל בוודאי משקל הבהירות שונה ובכובש הוא קלוש יותר.

אני יכול לראות שאם למשל משקל בהירות הציור של כובש הוא 55 קילו והוא חייב משום רוצח, המשקל של נוטל תריס הוא 45 קילו ויהיה פטור משום רוצח, למרות שהחילוק ביניהם דק וקלוש, די בחילוק כזה כדי שישתנה הדין.
בכובש בתוך המים או נועל אותו בתוך חדר, הפעלת כח חוסם היא כמו שהוא מפעיל כח להכניס אותו לשם, כי בשני המקרים הוא מפעיל עליו כח, גם כח חוסם זו הפעלת כח, והכח הזה באופן ישיר עושה שהוא יהיה בתוך המים בין הכניס אותו למים ובין כבש אותו במים.
אם מי שהיה בתוך המים היה כפות או משותק ולא ניס הלצאת מהמים, הכובש אותו במים לא יתחייב עליו. מדובר שהנרצח ניסה לצאת מהמים, או אם הוא בחדר חזקתו שניסה לפתוח את הדלת והפעיל כח לצאת והכח החוסם פעל שהוא נשאר בתוך המים וזה כמו להכנסי אותו למים. לשים אותו במקום הזה.
בחץ בשכל דברי אפשר גם לומר שבשעת יריית החץ המסלול שלו היה להתנגש בתריס וליפול לארץ, והרוצח שנטל את התריס הכניס את הנרצח למקום שבו מסלול מעוף החץ על ידי שחידש במעשהו שהחץ יעוף עד המקום שהנרצח עומד בו.
אבל הציור הוא לא כך. כשאדם יורה חץ, הציור שרואים הוא שמסלול החץ שהיורה יצר הוא לעוף עד הנרצח גופו ולהינעץ בגופו.
אם נשאל ילד שרואה מה היורה את החץ עושה, הוא יאמר שהוא מעיף חץ שמסלולו הוא להגיע עד גוף הנרצח, ומה שיש שם תריס שיכול לקטוע את המסלול הזה זה מקרה חיצוני לציור ולא חלק ממהות הציור עצמו. הוא לא יאמר שמהות הציור היא שהיורה מעיף את החץ במסלול שיגיע עד התריס ואז יפול לארץ. הנפילה היא מקרה למהות הצורה ולא עצם מהותה העצמית. כמו שמהות הצורה של כלב היא של חיה בת ארבע רגליים ומה שיש לפנינו כלב עם שלוש רגליים, גם אם נולד כך, זה מקרה מחוץ למהות העצמית של הצורה.
זה דיון גדול וארוך באריסטו, להבדיל בין מהות הצורה למקרה.
הוא עוסק הרבה במיון בעלי חיים לסוגים. יש כלב גדול עם שיער קצר ואזניים זקופות שדומה לחמור קטן, ויש כלב קטן ארוך שער עם אזניים ארוכות ושמוטות שדומה לארנב גדול. הכלב הגדול דומה לחמור יותר ממה שהוא דומה לכלב הקטן, והכלב הקטן דומה לארנב יותר ממה שהוא דומה לכלב הגדול.
אולי נאמר שהכלב הגדול הוא סוג של חמור והכלב הקטן הוא סוג מסוגי הארנב?
התירוץ לזה שגודל הכלב ואורך שערו והאם אזניו זקורות או שמוטות אלה מקרים לא מהותיים לעצמיות צורת כלב. ולכן הם לא קובעים לגבי השאלה איזה סוג של בעל חיים זה. יש דברים אחרים בצורת כלב שהם ממהות עצמיותה של הצורה ובהם שני הכלבים דומים זה לזה יותר ממה שהם דומים לכל סוג אחר של בעל חיים ולכן שניהם מאותו סוג.
לכן כלב עם שלוש רגליים וארנב עם שלוש רגליים הם לא שני סוגי בעל חיים שנקרא לו יונק תלת רגלי. כי חסרון הרגל הוא מקרה פרטי שאינו קובע על מהות הצורה שלו. הצורה של כלב עם שלוש רגליים היא צורה של רגל בעל ארבע רגליים, רק בהתלבשותה בחומר רגל אחת לא התלבשה בחומר ונשארה מופשטת כנפש בלי גוף.

לפי מה יודעים מה בצורה הוא מעצמיות מהותה ומה בצורה הוא מקרי?
זה בדיוק החילוק אם משתמשים בשכל עיוני או בשכל דברי. השכל הדברי אינו יכול לשפוט על דבר כזה. השכל העיוני יודע. הוא פשוט יודע, בלי יכולת להסביר או לנמק. הוא פשוט רואה שזה ככה ותו לא. כי יש לו יכולת ראייה של הצורה המופשטת שקיימת בעולם הצורות. ומכח זה גם אם יש מחלה במדינה שגורמת לרוב הכלבים כבר שנים רבות להיוולד עם שלוש רגליים, הוא עדיין יודע שמהות צורת כלב בעצמיותה היא עם ארבע רגליים. זו ידיעה נבואית, היא באה מכח שאפשר לקרוא לו כח הדמיון, במובן שהרמב"ם אומר שנבואה היא השגה שבאה מכח הדמיון. נבואה היא ראייה ישרה של עולם הצורות.
למשל כשחז"ל אומרים שחזקה אין אדם כופר בממון מול בעל חובו, או חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכל כיו"ב, גם אם היום אנו רואים שכל בני האדם לא מתנהגים ככה, אנו אומרים שכל בני האדם של היום זה כמו כלב עם שלוש רגליים ולא קובעים את ההלכה לפיהם. וחז"ל ידעו מה היא עיקר צורת אדם.
(העניין הזה עם כלבים הוא היסוד של מדע הגדרת סוגי בעלי חיים למשפחותם גם בימינו. יש לתרבות המערבית יחסים מעורבים עם אריסטו. לגבי העניין של צורות ואידאות ועולם הצורות לא מקבלים את דבריו. וכן לגבי העניין ששכל עיוני שופט מה צורה מהותית ומה צורה מקרית לפי ידיעה שהיא בדרך של נבואה ובלי יכולת לנמק, גם את זה לא מקבלים. בעצם כל אמירה עקרונית שלו לא מקבלים. ועדיין משתמשים בזה בכל במדעים באופן זה או אחר, ועדיין מצהירים שאריסטו הוא אבי המדע והחשיבה של התרבות המערבית. גם לוגיקה שמבוססת על אקסיומות כמו אם א=ב וב=ג בהכרח א=ג, זה ידיעה של השכל העיוני בדרך נבואה בלי יכולת להסביר או לנמק. וזו ידיעה אריסטוטלית ולא מערבית.
תינוק קטן מאוד כבר יודע שכלב שחור גדול וקצר שער וכלב לבן קטן וארוך שער הם אותו סוג חיה וכולם כלב לעומת חתול או ארנב שהוא חיה אחרת, למרות שיש הרבה דברים שבהם כלב אחד דומה יותר לחתול או ארנב מאשר לכלב אחר. כי תינוקות חסר להם בכח השכל הדברי אבל שכל עיוני יש להם. ולמשל בהלכות כתיבת ספר תורה כשיש ספק האם יש כאן צורת האות שואלים דווקא תינוק, כי בגלל שחסר לו בשכל דברי יותר קל לו להסתכל בשכל עיוני בלי עיוותים ובלבולים).
.
הנבואה הזו לא בהכרח צריכה להיות אמיתית בפועל כדי לקבוע הלכה. למשל החזון איש שואל אם אדם מבעיר ערימת חיטים של חבירו, נאמר שישלם רק על השכבה החיצונית של החיטים, ולא על כל החיטים שבאמצע הערימה. כי הן טמון שהרי לא רואים אותן שהשכבה החיצונית מסתירה אותן, וטמון פטור. והוא מתרץ שלהלכה נחשב שרואים באספקלריא שגם בפנים הערימה יש חיטין ולא עפר או דבר אחר. השכבה החיצונה היא אספקלריא שמשקפת לנו שגם בפנים יש חיטים. כי יש כאן צורה של ערימת חיטין וזו צורה רוחנית שקיימת בעולם הצורות והיא מלובשת בחומר. והצורה של ערימת חיטין מהותה היא כזו שגם באמצע הערימה יש חיטין, כמו שמהות צורת כלב שיש לו ארבע רגליים גם אם באלף השנה האחרונות אין בעולם אלא רק כלבים שנולדים עם שלוש רגליים (זה מה שכותבים הפוסקים על השתנות הטבעים שההלכה נקבעת על פי מה שכתוב בגמרא ולא על פי השתנות הטבעים שאנו רואים בעינינו). ועל פי זה נקבעת ההלכה בדרך של חזקה. מוחזק לנו שיש שם באמצע חיטין וכאילו רואים אותן. וזה יהיה הדין גם אם כל בני האדם באותה מדינה כבר שנים רבות מחפים ערימות עפר בשכבה אחת של חיטין וכך דרכם לשמור חיטים ואפילו אם המלך גזר עונש על מי שתהיה לו ערימת חיטין שיש בתוכה חיטין ואין לנו ספק מכח זה שיש בפנים עפר ולא חיטין נחייב את המבעיר על כל הערימה. ורק אחרי שהמבעיר יביא ראייה בעדי ראייה לפי הלכות עדות שיעידו שראו בעיניהם שבפנים היה עפר ולא חיטין רק אז נפטור אותו על אמצע הערימה. (יש לשאול גם אם יש עדים שבאמצע הערימה היו חיטים, עדיין נאמר שזו אמנם המציאות בשטח אבל זו צורה מקרית וההלכה לא נקבעת על פיה אלא על פי הצורה המהותית ונחייב על כל הערימה. באריסטו יש דיונים ארוכים ועמוקים מאוד על יחסים בין צורות כלליות לצורות פרטיות. למשל כל היונקים שייכים לצורה כללית אחת. כלב וחתול הן צורות פרטיות מתחת לצורה הכללית של יונק. כלב זאב הוא צורה פרטית וכלב פודל הוא צורה פרטית תחת הצורה הכללית של כלב. הכלב נבחן שיש לו כתם לבן בראשו והכלב זנבן שיש לו כתם לבן בזנבו הם צורות פרטיות יותר תחת הצורה הכללית של כלב. הכלב נבחן בצעירותו שהיה קטן והכלב נבחן בזקנותו שהיה שמן וגדול הן שתי צורות פרטיות בצורה הכללית של הכלב נבחן, וכן הלאה. אם הכלב נבחן איבד רגל זו כבר לא צורה פרטית שגם היא מהותית אלא צורה מקרית ולא מהותית כלל שדינה אחר. אם נתלשו לו שערות וזה מום עובר, זה עוד יותר מקרי מאשר אם איבד רגל שזה מום קבוע ויש להם דינים אחרים. אם הוא רק נולד ועיניו סגורות ואחרי כמה ימים גדל ועיניו נפקחו, האם זו צורה פרטית מהותית ביחס לאבדן רגל, או שזה מקרי כמו אבדן רגל או אולי מקרי יותר? אריסטו דן בזה ובכל כיו"ב הרבה, וגם חז"ל דנים הרבה בשאלות כאלה. יש אופנים רבים ומחולקים בין סוגי הצורות, עם חילוקים רבים ודקים, וזה לא רק חלוקה גסה בין מקריות למהותיות או כלליות ופרטיות).

וכמו שמי שאוחז חפץ בידו, ילד שיראה את הציור יאמר שהוא רואה ציור שהאוחז הוא בעלים של החפץ למרות שבאמת אין שום גילוי מהאחיזה שהוא בעלים. ולמשל אם היו משחקים מסירות בכדור. או שבריון צעיר מחזיק תיק של זקנות עם תכשיטי זקנות ובאה זקנה וטוענת שהוא חטף לה את התיק. נאמר שאנן סהדי שהתיק של הבריון. למרות שאנו יודעים שלא כך הוא. ואם היה לנו לצייר אות בכתב עתיק למילה "בעלות קניינית על חפץ" היינו מציירים אדם אוחז חפץ בידו. כי כך היא הצורה והשכל הנבואי העיוני כך יודע ומשיג אותה.

ועל דרך זו, כשמישהו יורה חץ על אדם שמחזיק תריס, הצורה של מסלול החץ שעשה היורה היא שהוא יעוף ישר, והצורה היא שהנרצח עומד בתוך מסלול מעוף החץ, ומה שיש שם תריס זה דבר מקרי וכמו כלב עם שלוש רגליים. שבאמת יש לו שלוש אבל צורתו היא של ארבע. כך באמת החץ ייעצר בתריס ויפול לארץ אבל צורתו היא שימשיך במעופו.
אין כאן ציור של מעשה רציחה בגלל שיש כאן תריס, אבל כשהנדון מה הציור של מסלול החץ הציור הוא שהוא עף ישר כמו שנורה מהקשת. מעשה רציחה זה סוג אחר של צורה, במישור אחר, מאשר הציור של מסלול מעוף החץ.
כשיורד גשם יש ציור של גשם שיורד על הארץ, למרות שיש גגות ועצים וכו'. ומי שישפוך מים מלמעלה אין כאן ציור שהוא עושה מעשה של שפיכת מים על אנשים שנמצאים מתחת לגג. ולגבי ירידת הגשם כציור מצב אין הציור שהוא יורד על גגות ויפול באלכסון הצידה אלא שהוא יורד ישר על הארץ. משורר שמדבר על ירידת גשם ומשקף בכתיבתו את הרשמים שלו יכתוב "הגשם יורד על הארץ", ולא על גגות שישנו את מסלולו הצידה. אם נזכיר לו שיש כאן גגות הוא יאמר שזה עניין טכני צדדי מקרי וזה לא מה שיש לכתוב שירה על ירידת הגשם. ועדיין גם לפי הרושם שלו מי ששופך גשם על הארץ אינו עושה רושם ציורי של מעשה הרטבה על אנשים שיושבים בתוך בית. זו הסתכלות אחרת על עניין אחר.
מכח שכך הצורה שהחץ עף ישר כמו שנורה מהקשת, נמצא שבעת יריית החץ כבר היה הנרצח עומד במקום שבו מיתתו. ומי שנטל את התריס אין כאן ציור שהוא שם אותו במעשה שלו לעמוד במקום מיתתו.
לעומת זאת אדם ששוחה במים וצולל בתוך המים, הציור המהותי כאן שהוא רק באופן זמני ומקרי בתוך המים והוא ייצא מהמים לפני שימות. זה ציור של תנועה ולא של מצב עומד. האדם בתנועה וכעת דרך תנועתו היא לעבור מתחת למים. בגלל שבמים זה מקום מיתתו ולא מקום חיים כי עבורו זה נמצא מונח בעצם צורת הדברים ולא במשהו מקרי להם. ילד שיסתכל על אדם בריא ששוחה ומכניס ראשו למים לא יראה כאן צורת אדם טובע למוות אלא צורת אדם שוחה במים ולרגע צולל.
כשבא הרוצח וכובש אותו בכח בתוך המים ומפעיל כח שחוסם את הכח שהשוחה מפעיל כדי לצאת מהמים, עכשיו הכובש פועל לחדש את מקומו של הנרצח והוא כעת מכניס אותו לתוך המים שדרך תנועתו היתה כבר לצאת מהם, ובכך רוצח אותו. וכן בחדר שאין שם אוכל או שיש שם הבל ממית וכיו"ב, הצורה העיקרית היא שהאדם ששם אינו עומד שם כמצב קבוע אלא כמצב זמני ובתנועה ומי שנועל את הדלת מחדש את מקומו להיות שם באופן קבוע ומחדש שזה מקום מיתה עבורו, ולכן יש ציור שהוא מכניס אותו לשם והורג אותו.
אני מסכים שכאן בהירות הציורים קלושה הרבה יותר מאשר מי שממש מכניס אדם לתוך מים, וזה עניין דק וקשה לתפישה, ולכן הוצרכו הסוגיות ללמדנו הדין בהרבה ציורים שונים כי החילוקים דקים מאוד, אבל עדיין אני מרגיש שאני יכול לומר ביושר וכנות שאני רואה היטב וברור שכך הוא, אם כי דק מאוד, וחז"ל שקלו בפלס חכמתם אחרי שלמדו הלכות רוצח וגילו לנו שדי במשקל בהירות כזו כדי לחייב על רציחה.

*
אם יהיה שופט אזרחי שלא שמע מימיו על תלמוד והלכה, וניקח תיק משפטי שהונח לפניו של כובש ותיק משפטי שהונח לפניו של נוטל תריס, וננסה לומר לו שזה חייב וזה פטור, בוודאי נחשב בעיניו כמשוגעים. כי הוא מורגל לגמרי לניתוח של שכל דברי לחוד, ושם אין שום אפשרות לראות חילוקים כאלה. ואם הוא ייכנס לבית המדרש וילמד גמרא ולא ילמד דרך לימוד נכונה הוא לא יוכל לתרץ בשום פנים קושיא כזו, ועוד אינספור קושיות מעין אלה שיש בכל דף.
וגם אם ילמד דרך לימוד ויידע לראות את החילוקים, עדיין לא יבין למה זה שייך לעונש שמגיע לרוצח, ובוודאי בשני המקרים הוא ראוי לעונש שווה. וזה עוד עניין, שבאמת הר"ן בדרשותיו והרשב"א כתבו שכדי להעמיד את החברה האנושית אין לנו לדון לפי דיני תורה ולכן יש דין מלך והמלך הורג את הפושעים לא לפי דין תורה אלא לפי מה שנראה בעיניו נחוץ לתקנת העולם באותו זמן ובאותו מקום. כי דין תורה לא בא להסדיר התנהגות בני האדם בחברה האנושית אלא רק לדבק את האדם לבוראו בהשראת אור קדושת הבורא על האדם, וזה נעשה על ידי התבוננות בצורות הטהורות שהן הצינור לגילוי אור הבורא על ברואיו.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הלכה, חומר וצורה, יהדות, תלמוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s