כח הצורות: הלכה, עבודה זרה, אמנות. (המשך לרשימה הקודמת על גרמא)

ברשימה על דיני גרמא עמי הגיב:

שלום ניר
לא קראתי הכל, אבל תמיד כשאני קורא אותך אני מגלה צורת חשיבה מיוחדת במינה, שמבררת שכל מה שהיה נדמה כמושכל ראשון ממש אינו כזה.
אני רואה ציור תמים שכשאדם שותל עץ בחצר שלו אין כאן שום דבר מזיק ומאיים במעשה שלו, אבל בזרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו, הציור שמצטייר הוא של סכנה גדולה מאד, של כלי שנועד ונוצר להרוג מתקרב למישהו, ושהאדם שנטל את התריס עושה מעשה רצח, כי הרי האיום והסכנה של חץ מתקרב קיים ברגע זה מול העינים, וכל מה שהוא מוגן ושמור זה מחמת התריס, והאדם שבא ועושה מעשה ונוטל את ההגנה הוא ממש רוצח אותו. למה הוא פטור (בגמרא מבואר שגם היורה וגם מי שנטל את התריס פטורים, מזה שאמרו רבותא שאפילו אם היורה עצמו הסיר את התריס ג"כ פטור). הרי אפילו אם נניח שמה שסיבב את הריגתו אירע ממילא, למשל סלע נופל במורד ההר ולמטה נמצא אדם ויש מעליו תקרה שמגינה ובא אדם ומסיר את התקרה והאיש נהרג, זה נראה בעינים מעשה של רצח. ורק אם נכנס לחילוק של שכל דברי אז נאמר שיש הבדל אם האדם יצר במעשהו את האיום ואת הנזק, או אם האיום היה קיים ממילא והאדם רק הסיר את ההגנה ובעצם "רק" גרם לו למות, ושיש לפרוט את כללות המעשה לפרטים ולהסתכל על מעשה נטילת התריס כפרט בפני עצמו ללא קשר אל החץ המתקרב.

עד כאן לשונו.

*

היי עמי,

ההערות שלך משמחות אותי(:

זו אכן נקודה דקה שדורשת תוספת ביאור.

העניין של ראיית צורה בשכל עיוני צריך להבדיל אותו מהעניין של רגש שמתעורר מול הצורה.

זה לא מנותק לגמרי מרגש, גם החלקים של רגש באדם משתתפים בזה, אבל עדיין זה עניין של התבוננות לראות מה לפניו ולא הסתכלות להבחין איזה רגש מתעורר בו מכח מה שלפניו.

בסנהדרין ל"ז ב' נאמר שאם אדם רואה את ראובן מחזיק חרב בידו ורץ אחרי שמעון, ורואה את ראובן ושמעון שניהם נכנסים לחורבה ריקה, ואז האדם נכנס גם הוא לחורבה אחריהם, ייתכן שרק כמה שניות אחריהם, ורואה שם את ראובן עומד כשהחרב שבידו שותתת דם ושמעון מוטל על הארץ דקור ומפרפר. אותו אדם אינו יכול להעיד שראובן רצח את שמעון.

והטעם הוא שהוא יודע שראובן רצח את שמעון אבל הוא לא ראה שראובן רצח את שמעון, ועדות צריך שתהיה על ידי ראיה.

מבחינה רגשית האדם חווה רגש כמו מי שראה רצח. אבל הוא לא ראה מראה של רצח. המראה זה חפץ, כמו ציור או פסל, ואם לא ראה בעיניו מראה כזה אין כאן צורה שנקלטה בעינו של העד, שתפעל מה שצורה בכוחה לפעול. ומה שיש כאן רגש או ידיעה אינו מאומה.

זה כמו למשל שבעולם הקדום אם לא היה פריון בבית, שלא נולדו ילדים, היו עושים פסל קטן שמסמל צורת פריון. אשה עם רחם ודדים גדולים. והפסל הזה היה בכוחו לפעול שיהיה פריון בבית. כי צורה של פריון התלבשה בחומר והתלבשות צורה בחומר זה חיים וחיים הם כח פעולה, ונעשה שהפסל הזה עצמו פועל שיהיה פריון. וצריך לזה דווקא חפץ של פסל שלם עם רגליים וידיים ודדים ורחם.

1_110527014

מה שהתורה לועגת לעובדי עבודה זרה שהם פסלים של אלילים מעשה ידי אדם עץ ואבן, עיניים להם ולא יראו וכו', הכוונה היא שאע"פ שלצורה יש כח לפעול, והיא אכן פועלת, אם הקב"ה שהוא הצייר של כל הצורות ירצה למנוע מהם פרי בטן לא יהיה להם פרי בטן גם אם יעשו פסלים כחול הים. ואם ירצה הקב"ה לתת להם פרי בטן הוא יתן גם אם לא יעשו פסלים. ולא כמו אמונת עובדי עבודה זרה שלא הכירו שיש אל אחד מעל כל האלילים שהכל תלוי רק בו, והם חשבו שאכן פרי הבטן תלוי בעשיית הפסל בלבד ולא בשום דבר אחר.

זה כמו רפואה שאם הקב"ה ירצה שימות בחוליו לא יועילו כל הרופאים שבעולם, ואם הקב"ה ירצה שיבריא יבריא גם בלי רופאים. ועדיין זה לא סותר שטבע העולם כך הוא שפעולת הרופאים היא סיבה לרפואה. ומי שמתיר ללכת לרופאים סובר שזו השתדלות מותרת כי יש לה אופי כמו חרישה וזריעה (שגם עליהם אפשר לומר שאם הקב"ה ירצה יגדל יבול גם בלי חרישה וזריעה וכו'), ומי שאוסר ללכת לרופאים סובר שיש לזה אופי שדומה לעבודה זרה. שזה לא אופי וסגנון ההשתדלות שהקב"ה רצה שנעשה. אבל גם מי שאוסר על השתדלות כזו מודה שבטבע יש קשר של סיבה ותוצאה בין מעשי הרופאים להחלמה, וכך גם יש קשר סיבה ותוצאה בין עשיית הפסל לכך שיהיה פריון. וחז"ל עסקו בכשפים והתורה מלאה מזה שכשפים פועלים, וכל הכשפים הם על דרך עיצוב חומר כלשהו באופן שתתבש בו צורה כלשהי וכך תיגרם התוצאה הרצויה.

המצוות הן סוג של כשפים שהתורה התירה, וכך כל הדינים וההלכות הן מהעניין הזה שנתינת צורה מסויימת לחומר היא דבר שיש בו כח פעולה בעולם. וכמו שנאמר גדול ה' על כל אלוהים, ונאמר מי כמכה באלים ה', ונאמר מי כה' אלהינו, ועוד הרבה כיו"ב. הקב"ה הוא לא משהו שונה לחלוטין מכל שאר האלים, רק שהוא הכי גדול והוא העליון על כולם ואין אחד מהם מגביל את רצונו או יכול לפעול נגד רצונו, והוא חופשי לגמרי לעשות כרצונו, והוא יכול לפעול נגד כוחם של כל האחרים ולבטלם, כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ואין בהם שום מועיל לפעול נגד רצונו, אבל עדיין בטבע הוא שהאלילים פועלים, רק שהם כפופים לקב"ה. שהרי כל הכוחות בטבע אין בהם מועיל לפעול נגד רצונו יברך ועדיין הכח שלהם קיים, רק שהקב"ה יכול לנצח אותו.

*

כמו שאי אפשר כלל לחוות אמונה באמת בלי לדעת מהי עבודה זרה, כך גם אי אפשר כלל לדעת מה היא תורה ומה הן הלכות ודינים בלי לדעת מה היא עבודה זרה.

מצוות כיבוד הורים היא פיתוח אותו כח נפש עצמו של אמונה בקב"ה, שבילדות הוא צומח כלפי ההורים ורק אחר כך מתפתח עוד לצמוח יותר ולהגיע להיות גם כלפי הקב"ה.

כיבוד הורים זה רגש חי כלפי משהו מוחשי וחי, לא רעיון פילוסופי. וכך האמונה גם היא צריכה להיות אמונה חושית חיה. כמו שבתנ"ך היחסים עם הקב"ה רגשיים וסוערים ומוחשיים וחיים כמו בין בני אדם זה לזה ולא יחסים פילוסופיים מופשטים.

אברהם אבינו השתחווה קודם לשמש ולירח. הוא הכיר בהם הכרה חיה מוחשית וראה את כוחם לפעול בעולם ולא הכיר שיש כח גבוה מזה ולכן השתחוווה להם. ואז צמח עוד והכיר שיש כח גבוה יותר שהוא יחיד מעל כל שאר הכוחות, ומזה אמונתו היתה חושית וחיה מבחינה רגשית. אנחנו שכבר יודעים את המסקנא מההתחלה, ולא מגלים אותה שלב אחרי שלב כמו אברהם אבינו, צריכים לכל הפחות לדעת מה הוא הרגש של עבודה זרה להשתחוות לירח ולשמש ולפסלים.

*

בצעירותי למדתי אצל צייר ופסל גדול, שמו היה אברהם אופק. הוא הראה לי פסל נפלא שעשה ואמר שאין מי שמבין את זה ואין איפה להציג את זה וסגר את זה בארון. ואמר שגם מתוך הארון זה פועל בעולם.

מי שבתוך העניין ונמצא שם יודע שזה אמת.

כשעומדים מול יצירת אמנות גדולה מאוד, דווקא מול המקור עצמו ולא שמסתכלים על צילומים שלה, מי שיש לו הכנה וחיבור לאמנות הזו יכול להרגיש חוויה כמו חוויה דתית. התפשטות הגשמיות והתעלות הנפש וכמו נגיעה בחוש במהות רוחנית. לכן יש ערך כל כך גדול ליצירה המקורית למרות שאפשר לעשות לה העתקים מאוד מדוייקים. כי להלביש צורה בחומר יש משמעות לכוונה שבה זה נעשה וכשהאמן התכוון הוא הוריד משהו חי שמתלבש בחומר יותר ממה שיש בהעתקים. וגם בהם יש משהו חי כי גם בהם יש חומר מעוצב לפי הצורה רק בגלל חסרון הכוונה כח החיים שבהם קטן יותר.

כשאדם זרק חץ מול תריס, אם נצלם את הרגע ונעשה ממנו פסל של עבודה זרה שצריך לפעול משהו בעולם, בצילום יהיה כמו פסל פריון שאין לו דדים. כיוון שרואים חץ עף על תריס ואין כאן חפץ של ציור רציחה. לכן בראה ראובן רודף אחרי שמעון לחורבה אין בצילום הרגע שנחקק בעינו של הרואה ומשם בנפשו כמו צילום שנחקק על נייר, אין שם תמונה של רצח שיכולה לשמש כמו פסל פריון שפועל פריון וכך תמונת הרצח תפעל חיוב מיתה. כי צריך דווקא את החפץ של הפסל ואת החפץ של התמונה.

*

אי אפשר להשיג מאומה בלי להשתמש בשכל הדברי (האנליטי הרציונלי). הוא שריר הכרחי לכל פעולת השגה שהיא. העניין רק שאינו התכלית וסוף הדרך, אלא אחרי הניתוח הרציונלי צריך להגיע לראייה עיונית. השכל הדברי מפרק ומנתח איפה נמצא בדיוק הדבר שבו יש להתבונן, ומגיש אותו לעין השכל העיוני כמו טבח שמגיש מנה מוכנה חתוכה לנתחים נכונים ומבושלת כדי שהסועד יטעם אותו בחיכו. התבוננות השכל העיוני היא כמו טעימת החיך.

*

*

למדתי כמה שנים ציור רגיל וניסיתי לצייר (כתבתי על זה כאן https://nirsternartbook.wordpress.com/), ואחר כך אמנות של העולם העתיק, אמנות מצרית עתיקה ואשורית ויוונית ושאר תרבויות מתקופת התנ"ך וחז"ל. כדי לנסות לקלוט את העניין של השפה של ציורים. זה עניין שדורש התלמדות רבה.

*

{70CDC952-237B-4B03-B189-084C7CA54B9F} {755B38E4-04BC-447A-A94C-B4E73E33E000} anistone-age-cave-children-drawing-1 d7a6d799d795d7a8-d79ed7a2d7a8d795d7aa-2 d7a6d799d795d7a8-d79ed7a2d7a8d795d7aa-d794d795d793d799 hunter huntingindis

אלה ציורים פרה-היסטוריים. הם עוסקים בציד. סוברים ששימשו לטקס עבודה זרה שנערך לפני הצייד.

הם ציירו בעלי חיים ואת האדם שצד אותם.

אני מביא את זה כתרגיל, אם מתבוננים בציורים האלה היטב, ומנסים לפתוח משהו בפנים, משתמשים גם בכח הדמיון ובחלק הילדותי, אפשר להרגיש את הכח שנמצא בהם.

בשני הציורים העליונים זה לא רק ציור של שור. זה ממש נוכחות חיה של שור. יש כאן תפישה של הצורה של שור במובן של חומר וצורה, ומזה נעשה שיש חיים בציור הזה, נוכחות, כח. זה לא רק התעוררות של רגשות מול הציור. זה משהו יותר עמוק. מאגי. מיסטי. עד שאפשר להרגיש שאם אני מרגיש שור במציאות שהוא בן צורתו של השור המצוייר הזה, אם אדקור את השור המצוייר או אצייר איש דוקר אותו, זה יסייע לי לדקור במציאות את השור החי.

באחרים זה צורה של מעשה הצייד עצמו. יש בהם נוכחות של האנרגיה הנפשית של מעשה הצייד. של התנועה של כוחות הנפש שיש בצייד. של משהו חי ונוכח מעצם מהות הצייד. שוב, א רק הרגשות שמתעוררים מול חוויית הצייד. אלא משהו עמוק יותר. המציאות של מעשה צייד קיימת הרובד אחר של מציאותו של העולם. רובד שבו הזמן לא חולף אלא עומד, ולכן מה שציירו לפני אלפי שנים עדיין חי גם עכשיו כאילו לא עבר כלל זמן מאז. מי שמתבונן בזה הרבהמאוד זמן ונפתח בתוכו עד שממש עין רוחו ושכלו העיוני רואה את הצוררה יש בציורים האלה, יחיה את חוויית הצייד כמו מי שצד באמת. עמוק יותר, כמו מי שעבד את אלוהיו דרך צייד. כמו עשיו שהיה גיבור צייד.

*

Lascaux_01

זה ציור שמשמעותו נחשבת לדעת החוקרים לא מפוענחת. לדעתי רואים בו מוות האדם על ידי השור. לשיפוטכם…  בכל מקרה יש בו כח רב ותחושת סמליות הרת גורל. גם אם לא מבינים בדיוק מה רואים.

*

כאן יש צורה של נגינה. המצרים האמינו שמכח שציירו ציורים כאלה על כותל הקבר, הנוגנות ילוו את המת בדרכו לעולם המתים. כלומר הם תפשו שיש כאן כח חי פועל של מנגנות. שוב אחרי הרבה התבוננות לדעתי אפשר להגיע לתפישה של שכל עיוני שקולט שיש כאן משהו חי ופועל ולא רק ציור מת:

Egypt1

*

כאן יש ציור של מלכות. בחיים לא כל מי שיותר גדול או יושב הוא דווקא המלך. אבל בציור הז הנתפשת צורה של מלכות. המלכות עצמה, לא רק המלך גופו אלא עצם עניין המלכות, המושג שלכאורה הוא מופשט, מתלבש כאן בצורה. בשפת הצורות להיות יושב ולהיות גדול ולהיו במרכז אלה צורות של מלכות. למרות שבשכל אנליטי רציונלי אין שום הכרח לקשור עניינים אלה למלכות.

וכמו שבשפת הציור אדם שמחזיק חפץ ביד שלו זו צורה של המושג בעלות (ולכן לפי ההלכה אנן סהדי שמה שבידו של אדם הוא שלו, כמו שביארתי באורך בתלמוד מוסבר ומאמרים על תחילת בבא מציעא), למרות שבשכל רציונלי אין הכרח שיש קשר בין אחיזה ביד לבין בעלות קניינית.

osiris

*

כאן יש שוב צורה של צייד ומעשה צייד:

Tomb_of_Nebamun

*

זו צורה של הכנעה, הבאת מנחה. יש כאן צורה של התנועה הנפשית של מביאי המנחה. כשמתבוניים היטב יש כאן צורה של המושג הבאת מנחה בעצמו. המהות של הבאת מנחה. האידיאה של הבאת מנחה. מה שהתורה התכוונה בדין הבאת ביכורים, הדין עצמו, ההלכה, חלות הדין ביכורים, יש נגיעה בו בצירו הזה אם מתבוננים בו היטב בהתבוננות עמוקה עד שכמעט מגיעים למצב מיסטי של התפשטות גשמיות. הצייר כאן נגע בדין הבאת מנחה לא פחות מה שנגעו גדולי תלמידי חכמים כשמדו דיני הבאת ביכורים.

צריך להתבונן כאילו לא מצויירים כאן אנשים, אלא כאילו זה ציור מופשט. רק קווים וצבעים וצורות גיאומטריות. יש תנועה בקווים, בחלק העליון יש תנועה של צורות כהות, מתחילה מימין וזורמת כלפי שמאל תוך שהתנועה מרכינה עצמה כלפי מטה. ואז בצד השמאלי התנועה מתרוממת שוב. זה כמו מוזיקה. מוזיקה של הבאת מנחה בהכנעה. גווני הלבן של הלבוש הם צורה של ענווה. גורמים לנוכחות של ענווה.

החיבור של הדמויות הכי שמאליות, העולה כלפי מטה והמשתחווה למטה, יוצרת כאילו אדם אחד שהוא גם נופל בהשתחוויה וגם פורש ידיו כלפי מעלה. הצירוף הזה יש בו עומק עצום וכח עצום. סולם הגוונים של לבן חום וירוק גם לו יש משמעות וכח. הדמויות מימין יותר צפופות, כאילו נטענת שם אנרגיה שהולכת ומשתחררת, זה כמו קפיץ שמצד ימין דחוס ומשמאל הולך ונפתח. זה יוצר כח של תנועה נפשית של התשוקה להביא את המנחה כאילו הנפש דוחפת להביא ואינה יכולה לעמוד בפני התשוקה להביא.

הכדים שהם אוחזים ביד בגובה המתניים, שלוש הדמויות מימין, הם באלכסון לאותו כיוון, מצביעים על הפינה השמאלית העליונה שלשם הוא הכיוון של התנועה הנפשית של הבאת המנחה. גם הידיים נעות לשם. יש קו אופקי בחלק העליון שנע לכיוון הפינה השמאלית העליונה, ויש את הקו שהכדים האלכסוניים מציירים לכיוון ההוא ויש את התנועה בחלק התחתון שבס עולה גם היא לכיוון הינה השמאלית העליונה. הכל הולך לאותה נקודה. תנועה של כמיהה להבאת המנחה בהכנעה וענווה והתבטלות. זו שירה של תפילה. וכל זה קיים במציאות של צורה.

כך צריך ללמוד הלכות. כל הלכה היא הגדרה של צורה מסויימת. בנדון דידן צורה של רוצח למשל. וכך יש להתבונן בצורה. הרי חז"ל והתנ"ך דברו באותה שפה של מצריים העתיקה. אמרו בה דברים אחרים אבל השפה היא אותה שפה.

מעלי-מנחה-מצריים

*

וכאן צורה של עבודה קשה:

עבדים-במצרים (1)

*

וכאן של הכאת עבד. הדמות השמאלית היא הנוגש, שיש לו כובע המגדיר את מעמדו. והוא מכה את העבד השוכב. העבד שמימין הוא לא ברור כל כך ואין כאן המקום להאריך.

עבדים-במצרים

*

כאן אין צורך להכביר מילים:

images

*

כאן רואים ציור של משפחה בהליך גירושין. כל אחד נפרד לבדו. צורה של ניכור ובדידות. השכל העיוני יכול לראות כאן את עצם צורת הבדידות, מהות הבדידות. מאחרי החיוכים האדומים הפצועים והעיניים השמחות החלולות וריקות.

כתוב שתינוקות של בית רבן תורתם היא תורה שאין בה חטא. לכן העולם עומד על הבל פיהם. יש בהם את הנקיון והבריאות לדעת לצייר צורות אמיתיות שיש בהן חיים ונוכחות של הצורה, במובן של האידיאה האפלטונית, יישות רוחנית שקיימת באותו מובן שהדברים החומריים קיימים.

paint93-1

*

*

הכתב התפתח מצורות כאלה. אני לא נכנס כאן לדיון על כתב אשורית שהוא עניין בני עצמו, אלא מדבר על כתב חולין של בני אדם.

אותיות יש להן חיים וכח. אותיות הקודש של כתב אשורית שנכתבות על קלף בכוונה לפי ההלכות, וודאי יש בהן קדושה עצמית וכח פעולה משלהן. מזוזה שומרת, וכו'. זה לא רק שהקב"ה שומר כי הוא אוהב את מי שיש לו מזוזה, אלא המזוזה עצמה שומרת. זה כמו שהמזון משביע לא רק כי הקב"ה משביע את מי שאכל כי הוא אוהב אותו ורוצה להשביעו, אלא המזון עצמו יש בו סגולה טבעית שהוא משביע.

המציאות היא ספר סופר וסיפור. הכל הוא אותיות.

וגם אותיות של חולין יש בהן את הכח שלהן. זה מתגלה בעיקר באותיות העתיקת של תחילת הכתב.

אותיות הן צמצום וריכוז של הצורה, הן מגיעות למקום עליון יותר שבו הצורה כללית יותר.

אב

3-Piece-Brown-Wall-Art-font-b-Painting-b-font-font-b-Egyptian-b-font-Made

הלכות הן כמו אותיות, הן ברובד גבוה יותר מציור רגיל. הכל הרבה יותר כללי ומרוכז ותמציתי. והכל מוכרח להיות מרוכז מאוד. כל קוצו של יו"ד יש בו תילי תילים של הלכות. והלכ מוכרח להיות שלם בציור אחד. אי אפשר שיהיה חלק אחד של אדם הוזרק חץ וחלק נוסף של נטילת התריס. צריך שהכל יהיה ציור אחד מאוחד ותמציתי שהזריקה שמצויירת בו היא זריקה שממיתה, זריקה שהיא על האדם ולא על תריס.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הלכה, חומר וצורה, יהדות, ציור, תלמוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על כח הצורות: הלכה, עבודה זרה, אמנות. (המשך לרשימה הקודמת על גרמא)

  1. עמי הגיב:

    תודה ניר, החכמתי רבות
    אני מרגיש עוצמות כלשהם כשאני רואה את הציורים, אך אין לי את הרקע המתאים, ואין לי לפחות כרגע את היכולת לחוות אותם ברמה שאתה מתאר.
    ראיתי שהציור של הבאת המנחה הוא רק חצי ציור, ואפשר לראות כאן את הציור המלא יותר

    כשקראתי שהאות אלף פירושה שור, מיד קפץ בראשי הפסוק "בכור שורו וכו' והם אלפי מנשה". אע"פ שהמשמעות הפשוטה של "אלפי" הוא המספר, אולי יש כאן משמעות כפולה. ישנם מילים שכשהתבוננתי במשמעות של האותיות המרכיבות אותם מצאתי שייכות בין המילה למה שהיא מייצגת. אבל אולי אני רואה רק מהרהורי לבי ואני מייחס כוונות מסויימות למה שהכוונה בהם היא אחרת.
    למשל המילה "אל", שאחד משמותיו הוא שור, ומסמל כוח ושפע.

    אני מסכים שהציור של הזריקה הוא ציור של זריקה על תריס, אבל אני לא מתייחס למעשה הזריקה כמעשה שהרג, אלא למעשה של נטילת התריס, וכמו שכתבתי שגם אם החץ היה נזרק ממילא אז נטילת התריס מעשה של רצח. אם נצייר או נפסל תמונה של הרגע של החץ מתקרב ופלוני נוטל בכח את התריס, אז אילולי התרגלנו לחשוב ולקרוא לזה גרמא, אני חושב שהיינו רואים מעשה שפעל את הרצח, ושהוא מעשה ישיר לא פחות מיריית חץ.
    ובאמת מה ההפרש בין זה למ"ש בסנהדרין עו ב שאם ראובן היה במים או באש ובא שמעון וכבש עליו שלא יוכל לעלות חייב?

  2. nirstern הגיב:

    תודה על הציור, כמובן כשהוא כך ההתבוננות אחרת, לכל חלק יש את ההתבוננות שלו.
    כתבתי כעת עוד רשימה על העניין ונדמה לי שיש שם התייחסות לחלק מהדברים שלך.

    לגבי הקושיא החזקה שלך:

    אפשר לשאול מקודם קושיא פשוטה יותר, מה החילוק בין זורק חץ מול מי שמחזיק תריס, ובא אחר ונטל את התריס, לבין אשקיל עליה בדקא דמיא (הכל בסוגיא בסנהדרין מדף ע"ו ב' והלאה). אם היה סכר בנהר, ומישהו ישן ליד הסכר במקום היבש, ובא אחד ושבר את הסכר ונפלו המים על הישן, נחשב רוצח.
    אפשר לומר שכשחץ עף על חברו ויש תריס, זה כמו שנאספים מים מעליו ויש סכר. והנוטל את התריס הוא כמו השובר את הסכר.
    כאן החילוק פשוט, מי ששבר את הסכר הוא עשה באופן ישר את כח הדחיפה על המים, המים היו עומדים והוא זה שדחף אותם והניע אותם על חברו, וממש כמו שזרק את המים על הנרצח, כמו למשל מי שעמד בראש גג ואוחז אבן, והוא רק מרפה את אחיזתו והאבן נופלת בכח הכובד לחוד על מי שלמטה, והוא לא דחף כלל את האבן וזה נחשב שהוא זרק את האבן. כי הפעלת כח טבע כלשהו נחשבת עשייה שלו. אם הוא שורף או שופך חומצה או מפוצץ חומר נפץ הוא מפעיל כח כימי, או מקפיא, ואם הוא משתמש בכח הכובד זה גם כח שהוא מפעיל ישירות בעצמו על חברו וזה מעשה שלו. לכן השובר את הסכר על ידי הפעלת כח הכובד הוא זה שדחף את המים על חברו. לעומת זאת את כח הדחיפה של החץ יצר מי שירה אותו מהקשת ולא מי שנטל את התריס. ולכן במעשהו של הנוטל את התריס אין דין מעשה רציחה כי הדחיפה של החץ שהיא הכח ההורג עשה מישהו אחר.
    .

    לגבי הקושיא שלך שהיא לא פשוטה בכלל,

    בראובן שהיה בתוך מים ושמעון כבש אותו במים כך שלא יוכל לצאת, שמעון נחשב רוצח. וכם אם היה בחדר שהיה שם חם ונעל עליו הדלת שלא יוכל לצאת וכל כיו"ב אפילו לא עשה מעשה בגופו אלא רק נעל עליו דלת.
    שמעון לא הפעיל במעשהו שום כח. המים היו כבר שם והם היו כח הורג שכבר קיים על הנרצח בלי שהרוצח עשה אותו. והוא רק איפשר להם להטביע. וזה דומה למי שנטל תריס, שהכח הממית שהוא החץ היה שם כבר על הנרצח כמו שהמים היו כבר על הנרצח, והוא איפשר לחץ שהיה שם להרוג כמו הכובש שאיפשר למים שהיו שם להרוג.

    החילוק שאני יכול לראות כעת הוא דק, אבל לעניות דעתי הוא נראה ברור על אף דקותו. הפעלת כח חוסם שהוא כח עומד שאין בו תנועה, לחסום מי שרוצה לצאת ממקום מסויים, זה שקול למי ששם אותו באותו המקום. לחסום את יציאתו מהמים זה אותו דבר כמו להכניס אותו למים. לנעול אותו בחדר זה אותו דבר כמו לקחת אותו להכניס אותו לחדר. כי כדי לחסום גם צריך להפעיל כח והפעלת כח היא עשיית מעשה.
    החזון איש כתב שעיקר כח הסברא של חז"ל הוא הכח לשקול. לקחת את הנרצח לגרור אותו ולהכניס אותו למים זה ציור שבגלל בהירותו והכח שהוא מפעיל על השכל העיוני את הרושם של ציור מעשה רציחה ממש, הוא נניח שוקל 100 קילו. נניח שכדי לחייב על רציחה בבית דין המינימום שצריך זה ציור שמשקל העוצמה של החוויה שהוא צורב בשכל העיוני של רושם של ציור מעשה רציחה ממש שמבורר מתוך הציור, והציור מסמל אותו מכיל את תמציתו באופן מלא, זה 50 קילו. כמו שאותיות שמצויירות בשחור משקל הרושם שלהן על העין והנפש הוא 100, ואותיות באפור הוא 50, ובאפור יותר בהיר הוא 30. וכך בכתב ספר תורה שנעשה מטושטש עם הזמן וקצת נמחק, חכם יסתכל עד כמה הוא אפור בהיר או כהה ושיקול את מידת כהות האפור במאזני שלו, וילמד כמה משקל של אפור ההלכה דורשת כדי לומר שהפר עדיין כשר, והוא ישקול האם האפור שהאו רואה הוא במשקל כזה או לא.
    החזון איש כתב שככה מכריעים הלכה, אחרי שמתרצים את כל הקושיות על שיטה זו ואת כל הקושיות על שיטה החולקת, כעת שוקלים במאזני השכל כל שיטה ולפי כובד משקלה כך פוסקים להלכה כשיטה הזו נגד השנייה. לפסוק לפי קושיא אין זה נכון כי אם אלה שיטות ראשונים בוודאי היה להם תירוץ שלא הגענו אליו. וכל דבר שוקלים בפלס מאזני השכל.
    רבי שלמה ברמן כתב שהו אלמד מרבי עקיבא איגר, שלפעמים כותב בסוף קושייתו צריך עיון, ולפעמים צריך עיון גדול. והרי הוא לא יודע את התירוץ לקושיא ואולי כשתיגלה התירוץ יתברר שלא היתה קושיא חמורה ומניין לו שזה צריך עיון גדול? אלא שיש לו נאזניים בשכלו והוא שוקל את הקושי וללמדו לשקול זה עיקר שימשו תלמידי חכמים.

    נניח שלפי המקרים שמבוארים בסוגיות אנחנו למדים שכדי לחייב רוצח צריך שמשקל בהירות הציור של מעשה הרציחה יהיה לא פחות מ 50 קילו. להכניס אותו לתוך המים זה נניח בהירות במשקל 100 קילו. האם כשהוא כבר בתוך המים והרוצח כובש אותו שם שלא יוכל לצאת זה משקל בהירות של ציור מעשה רציחה של 55 קילו שאז הוא יתחייב משום רוצח, או שזה משקל בהירות של מעשה רציחה של 45 קילו שאז יהיה פטור.
    כשאני אומר שלכבוש אותו בתוך המים זה מעשה כמו להכניס אותו למים, אין הכוונה שזה אותו משקל בהירות וזה אותו דבר לגמרי. לכן הגמרא היתה צריכה לחדש שגם כובש ומצמם דינו כרוצח. הכוונה רק שזה ציור שמצייר את אותו עניין של מעשה רציחה, אבל בוודאי משקל הבהירות שונה ובכובש הוא קלוש יותר.

    אני יכול לראות שאם למשל משקל בהירות הציור של כובש הוא 55 קילו והוא חייב משום רוצח, המשקל של נוטל תריס הוא 45 קילו ויהיה פטור משום רוצח, למרות שהחילוק ביניהם דק וקלוש, די בחילוק כזה כדי שישתנה הדין.
    בכובש בתוך המים או נועל אותו בתוך חדר, הפעלת כח חוסם היא כמו שהוא מפעיל כח להכניס אותו לשם, כי בשני המקרים הוא מפעיל עליו כח, גם כח חוסם זו הפעלת כח, והכח הזה באופן ישיר עושה שהוא יהיה בתוך המים בין הכניס אותו למים ובין כבש אותו במים.
    אם מי שהיה בתוך המים היה כפות או משותק ולא ניס הלצאת מהמים, הכובש אותו במים לא יתחייב עליו. מדובר שהנרצח ניסה לצאת מהמים, או אם הוא בחדר חזקתו שניסה לפתוח את הדלת והפעיל כח לצאת והכח החוסם פעל שהוא נשאר בתוך המים וזה כמו להכנסי אותו למים. לשים אותו במקום הזה.
    בחץ בשכל דברי אפשר גם לומר שבשעת יריית החץ המסלול שלו היה להתנגש בתריס וליפול לארץ, והרוצח שנטל את התריס הכניס את הנרצח למקום שבו מסלול מעוף החץ על ידי שחידש במעשהו שהחץ יעוף עד המקום שהנרצח עומד בו.
    אבל הציור הוא לא כך. כשאדם יורה חץ, הציור שרואים הוא שמסלול החץ שהיורה יצר הוא לעוף עד הנרצח גופו ולהינעץ בגופו.
    אם נשאל ילד שרואה מה היורה את החץ עושה, הוא יאמר שהוא מעיף חץ שמסלולו הוא להגיע עד גוף הנרצח, ומה שיש שם תריס שיכול לקטוע את המסלול הזה זה מקרה חיצוני לציור ולא חלק ממהות הציור עצמו. הוא לא יאמר שמהות הציור היא שהיורה מעיף את החץ במסלול שיגיע עד התריס ואז יפול לארץ. הנפילה היא מקרה למהות הצורה ולא עצם מהותה העצמית. כמו שמהות הצורה של כלב היא של חיה בת ארבע רגליים ומה שיש לפנינו כלב עם שלוש רגליים, גם אם נולד כך, זה מקרה מחוץ למהות העצמית של הצורה.
    זה דיון גדול וארוך באריסטו, להבדיל בין מהות הצורה למקרה.
    הוא עוסק הרבה במיון בעלי חיים לסוגים. יש כלב גדול עם שיער קצר ואזניים זקופות שדומה לחמור קטן, ויש כלב קטן ארוך שער עם אזניים ארוכות ושמוטות שדומה לארנב גדול. הכלב הגדול דומה לחמור יותר ממה שהוא דומה לכלב הקטן, והכלב הקטן דומה לארנב יותר ממה שהוא דומה לכלב הגדול.
    אולי נאמר שהכלב הגדול הוא סוג של חמור והכלב הקטן הוא סוג מסוגי הארנב?
    התירוץ לזה שגודל הכלב ואורך שערו והאם אזניו זקורות או שמוטות אלה מקרים לא מהותיים לעצמיות צורת כלב. ולכן הם לא קובעים לגבי השאלה איזה סוג של בעל חיים זה. יש דברים אחרים בצורת כלב שהם ממהות עצמיותה של הצורה ובהם שני הכלבים דומים זה לזה יותר ממה שהם דומים לכל סוג אחר של בעל חיים ולכן שניהם מאותו סוג.
    לכן כלב עם שלוש רגליים וארנב עם שלוש רגליים הם לא שני סוגי בעל חיים שנקרא לו יונק תלת רגלי. כי חסרון הרגל הוא מקרה פרטי שאינו קובע על מהות הצורה שלו. הצורה של כלב עם שלוש רגליים היא צורה של רגל בעל ארבע רגליים, רק בהתלבשותה בחומר רגל אחת לא התלבשה בחומר ונשארה מופשטת כנפש בלי גוף.

    לפי מה יודעים מה בצורה הוא מעצמיות מהותה ומה בצורה הוא מקרי?
    זה בדיוק החילוק אם משתמשים בשכל עיוני או בשכל דברי. השכל הדברי אינו יכול לשפוט על דבר כזה. השכל העיוני יודע. הוא פשוט יודע, בלי יכולת להסביר או לנמק. הוא פשוט רואה שזה ככה ותו לא. כי יש לו יכולת ראייה של הצורה המופשטת שקיימת בעולם הצורות. ומכח זה גם אם יש מחלה במדינה שגורמת לרוב הכלבים כבר שנים רבות להיוולד עם שלוש רגליים, הוא עדיין יודע שמהות צורת כלב בעצמיותה היא עם ארבע רגליים. זו ידיעה נבואית, היא באה מכח שאפשר לקרוא לו כח הדמיון, במובן שהרמב"ם אומר שנבואה היא השגה שבאה מכח הדמיון. נבואה היא ראייה ישרה של עולם הצורות.
    למשל כשחז"ל אומרים שחזקה אין אדם כופר בממון מול בעל חובו, או חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכל כיו"ב, גם אם היום אנו רואים שכל בני האדם לא מתנהגים ככה, אנו אומרים שכל בני האדם של היום זה כמו כלב עם שלוש רגליים ולא קובעים את ההלכה לפיהם. וחז"ל ידעו מה היא עיקר צורת אדם.
    (העניין הזה עם כלבים הוא היסוד של מדע הגדרת סוגי בעלי חיים למשפחותם גם בימינו. יש לתרבות המערבית יחסים מעורבים עם אריסטו. לגבי העניין של צורות ואידאות ועולם הצורות לא מקבלים את דבריו. וכן לגבי העניין ששכל עיוני שופט מה צורה מהותית ומה צורה מקרית לפי ידיעה שהיא בדרך של נבואה ובלי יכולת לנמק, גם את זה לא מקבלים. בעצם כל אמירה עקרונית שלו לא מקבלים. ועדיין משתמשים בזה בכל במדעים באופן זה או אחר, ועדיין מצהירים שאריסטו הוא אבי המדע והחשיבה של התרבות המערבית. גם לוגיקה שמבוססת על אקסיומות כמו אם א=ב וב=ג בהכרח א=ג, זה ידיעה של השכל העיוני בדרך נבואה בלי יכולת להסביר או לנמק. וזו ידיעה אריסטוטלית ולא מערבית.
    תינוק קטן מאוד כבר יודע שכלב שחור גדול וקצר שער וכלב לבן קטן וארוך שער הם אותו סוג חיה וכולם כלב לעומת חתול או ארנב שהוא חיה אחרת, למרות שיש הרבה דברים שבהם כלב אחד דומה יותר לחתול או ארנב מאשר לכלב אחר. כי תינוקות חסר להם בכח השכל הדברי אבל שכל עיוני יש להם. ולמשל בהלכות כתיבת ספר תורה כשיש ספק האם יש כאן צורת האות שואלים דווקא תינוק, כי בגלל שחסר לו בשכל דברי יותר קל לו להסתכל בשכל עיוני בלי עיוותים ובלבולים).
    .
    הנבואה הזו לא בהכרח צריכה להיות אמיתית בפועל כדי לקבוע הלכה. למשל החזון איש שואל אם אדם מבעיר ערימת חיטים של חבירו, נאמר שישלם רק על השכבה החיצונית של החיטים, ולא על כל החיטים שבאמצע הערימה. כי הן טמון שהרי לא רואים אותן שהשכבה החיצונית מסתירה אותן, וטמון פטור. והוא מתרץ שלהלכה נחשב שרואים באספקלריא שגם בפנים הערימה יש חיטין ולא עפר או דבר אחר. השכבה החיצונה היא אספקלריא שמשקפת לנו שגם בפנים יש חיטים. כי יש כאן צורה של ערימת חיטין וזו צורה רוחנית שקיימת בעולם הצורות והיא מלובשת בחומר. והצורה של ערימת חיטין מהותה היא כזו שגם באמצע הערימה יש חיטין, כמו שמהות צורת כלב שיש לו ארבע רגליים גם אם באלף השנה האחרונות אין בעולם אלא רק כלבים שנולדים עם שלוש רגליים (זה מה שכותבים הפוסקים על השתנות הטבעים שההלכה נקבעת על פי מה שכתוב בגמרא ולא על פי השתנות הטבעים שאנו רואים בעינינו). ועל פי זה נקבעת ההלכה בדרך של חזקה. מוחזק לנו שיש שם באמצע חיטין וכאילו רואים אותן. וזה יהיה הדין גם אם כל בני האדם באותה מדינה כבר שנים רבות מחפים ערימות עפר בשכבה אחת של חיטין וכך דרכם לשמור חיטים ואפילו אם המלך גזר עונש על מי שתהיה לו ערימת חיטין שיש בתוכה חיטין ואין לנו ספק מכח זה שיש בפנים עפר ולא חיטין נחייב את המבעיר על כל הערימה. ורק אחרי שהמבעיר יביא ראייה בעדי ראייה לפי הלכות עדות שיעידו שראו בעיניהם שבפנים היה עפר ולא חיטין רק אז נפטור אותו על אמצע הערימה. (יש לשאול גם אם יש עדים שבאמצע הערימה היו חיטים, עדיין נאמר שזו אמנם המציאות בשטח אבל זו צורה מקרית וההלכה לא נקבעת על פיה אלא על פי הצורה המהותית ונחייב על כל הערימה. באריסטו יש דיונים ארוכים ועמוקים מאוד על יחסים בין צורות כלליות לצורות פרטיות. למשל כל היונקים שייכים לצורה כללית אחת. כלב וחתול הן צורות פרטיות מתחת לצורה הכללית של יונק. כלב זאב הוא צורה פרטית וכלב פודל הוא צורה פרטית תחת הצורה הכללית של כלב. הכלב נבחן שיש לו כתם לבן בראשו והכלב זנבן שיש לו כתם לבן בזנבו הם צורות פרטיות יותר תחת הצורה הכללית של כלב. הכלב נבחן בצעירותו שהיה קטן והכלב נבחן בזקנותו שהיה שמן וגדול הן שתי צורות פרטיות בצורה הכללית של הכלב נבחן, וכן הלאה. אם הכלב נבחן איבד רגל זו כבר לא צורה פרטית שגם היא מהותית אלא צורה מקרית ולא מהותית כלל שדינה אחר. אם נתלשו לו שערות וזה מום עובר, זה עוד יותר מקרי מאשר אם איבד רגל שזה מום קבוע ויש להם דינים אחרים. אם הוא רק נולד ועיניו סגורות ואחרי כמה ימים גדל ועיניו נפקחו, האם זו צורה פרטית מהותית ביחס לאבדן רגל, או שזה מקרי כמו אבדן רגל או אולי מקרי יותר? אריסטו דן בזה ובכל כיו"ב הרבה, וגם חז"ל דנים הרבה בשאלות כאלה. יש אופנים רבים ומחולקים בין סוגי הצורות, עם חילוקים רבים ודקים, וזה לא רק חלוקה גסה בין מקריות למהותיות או כלליות ופרטיות).

    וכמו שמי שאוחז חפץ בידו, ילד שיראה את הציור יאמר שהוא רואה ציור שהאוחז הוא בעלים של החפץ למרות שבאמת אין שום גילוי מהאחיזה שהוא בעלים. ולמשל אם היו משחקים מסירות בכדור. או שבריון צעיר מחזיק תיק של זקנות עם תכשיטי זקנות ובאה זקנה וטוענת שהוא חטף לה את התיק. נאמר שאנן סהדי שהתיק של הבריון. למרות שאנו יודעים שלא כך הוא. ואם היה לנו לצייר אות בכתב עתיק למילה "בעלות קניינית על חפץ" היינו מציירים אדם אוחז חפץ בידו. כי כך היא הצורה והשכל הנבואי העיוני כך יודע ומשיג אותה.

    ועל דרך זו, כשמישהו יורה חץ על אדם שמחזיק תריס, הצורה של מסלול החץ שעשה היורה היא שהוא יעוף ישר, והצורה היא שהנרצח עומד בתוך מסלול מעוף החץ, ומה שיש שם תריס זה דבר מקרי וכמו כלב עם שלוש רגליים. שבאמת יש לו שלוש אבל צורתו היא של ארבע. כך באמת החץ ייעצר בתריס ויפול לארץ אבל צורתו היא שימשיך במעופו.
    אין כאן ציור של מעשה רציחה בגלל שיש כאן תריס, אבל כשהנדון מה הציור של מסלול החץ הציור הוא שהוא עף ישר כמו שנורה מהקשת. מעשה רציחה זה סוג אחר של צורה, במישור אחר, מאשר הציור של מסלול מעוף החץ.
    כשיורד גשם יש ציור של גשם שיורד על הארץ, למרות שיש גגות ועצים וכו'. ומי שישפוך מים מלמעלה אין כאן ציור שהוא עושה מעשה של שפיכת מים על אנשים שנמצאים מתחת לגג. ולגבי ירידת הגשם כציור מצב אין הציור שהוא יורד על גגות ויפול באלכסון הצידה אלא שהוא יורד ישר על הארץ. משורר שמדבר על ירידת גשם ומשקף בכתיבתו את הרשמים שלו יכתוב "הגשם יורד על הארץ", ולא על גגות שישנו את מסלולו הצידה. אם נזכיר לו שיש כאן גגות הוא יאמר שזה עניין טכני צדדי מקרי וזה לא מה שיש לכתוב שירה על ירידת הגשם. ועדיין גם לפי הרושם שלו מי ששופך גשם על הארץ אינו עושה רושם ציורי של מעשה הרטבה על אנשים שיושבים בתוך בית. זו הסתכלות אחרת על עניין אחר.
    מכח שכך הצורה שהחץ עף ישר כמו שנורה מהקשת, נמצא שבעת יריית החץ כבר היה הנרצח עומד במקום שבו מיתתו. ומי שנטל את התריס אין כאן ציור שהוא שם אותו במעשה שלו לעמוד במקום מיתתו.
    לעומת זאת אדם ששוחה במים וצולל בתוך המים, הציור המהותי כאן שהוא רק באופן זמני ומקרי בתוך המים והוא ייצא מהמים לפני שימות. זה ציור של תנועה ולא של מצב עומד. האדם בתנועה וכעת דרך תנועתו היא לעבור מתחת למים. בגלל שבמים זה מקום מיתתו ולא מקום חיים כי עבורו זה נמצא מונח בעצם צורת הדברים ולא במשהו מקרי להם. ילד שיסתכל על אדם בריא ששוחה ומכניס ראשו למים לא יראה כאן צורת אדם טובע למוות אלא צורת אדם שוחה במים ולרגע צולל.
    כשבא הרוצח וכובש אותו בכח בתוך המים ומפעיל כח שחוסם את הכח שהשוחה מפעיל כדי לצאת מהמים, עכשיו הכובש פועל לחדש את מקומו של הנרצח והוא כעת מכניס אותו לתוך המים שדרך תנועתו היתה כבר לצאת מהם, ובכך רוצח אותו. וכן בחדר שאין שם אוכל או שיש שם הבל ממית וכיו"ב, הצורה העיקרית היא שהאדם ששם אינו עומד שם כמצב קבוע אלא כמצב זמני ובתנועה ומי שנועל את הדלת מחדש את מקומו להיות שם באופן קבוע ומחדש שזה מקום מיתה עבורו, ולכן יש ציור שהוא מכניס אותו לשם והורג אותו.
    אני מסכים שכאן בהירות הציורים קלושה הרבה יותר מאשר מי שממש מכניס אדם לתוך מים, וזה עניין דק וקשה לתפישה, ולכן הוצרכו הסוגיות ללמדנו הדין בהרבה ציורים שונים כי החילוקים דקים מאוד, אבל עדיין אני מרגיש שאני יכול לומר ביושר וכנות שאני רואה היטב וברור שכך הוא, אם כי דק מאוד, וחז"ל שקלו בפלס חכמתם אחרי שלמדו הלכות רוצח וגילו לנו שדי במשקל בהירות כזו כדי לחייב על רציחה.

    *
    אם יהיה שופט אזרחי שלא שמע מימיו על תלמוד והלכה, וניקח תיק משפטי שהונח לפניו של כובש ותיק משפטי שהונח לפניו של נוטל תריס, וננסה לומר לו שזה חייב וזה פטור, בוודאי נחשב בעיניו כמשוגעים. כי הוא מורגל לגמרי לניתוח של שכל דברי לחוד, ושם אין שום אפשרות לראות חילוקים כאלה. ואם הוא ייכנס לבית המדרש וילמד גמרא ולא ילמד דרך לימוד נכונה הוא לא יוכל לתרץ בשום פנים קושיא כזו, ועוד אינספור קושיות מעין אלה שיש בכל דף.
    וגם אם ילמד דרך לימוד ויידע לראות את החילוקים, עדיין לא יבין למה זה שייך לעונש שמגיע לרוצח, ובוודאי בשני המקרים הוא ראוי לעונש שווה. וזה עוד עניין, שבאמת הר"ן בדרשותיו והרשב"א כתבו שכדי להעמיד את החברה האנושית אין לנו לדון לפי דיני תורה ולכן יש דין מלך והמלך הורג את הפושעים לא לפי דין תורה אלא לפי מה שנראה בעיניו נחוץ לתקנת העולם באותו זמן ובאותו מקום. כי דין תורה לא בא להסדיר התנהגות בני האדם בחברה האנושית אלא רק לדבק את האדם לבוראו בהשראת אור קדושת הבורא על האדם, וזה נעשה על ידי התבוננות בצורות הטהורות שהן הצינור לגילוי אור הבורא על ברואיו.

  3. עמי הגיב:

    תודה מרובה על הדברים המחכימים מאד ועל החילוק המקסים.

    עכשיו ראיתי ברש"י בדף ע"ז ע"א: "כפתו ומת ברעב פטור – דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה, והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה, ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן".

    אני מבין שכוונתו שההבדל הוא אם בשעה שעשה את הפעולה הגורמת למות חבירו אם הדבר הממית בפועל (מים, אש, רעב) כבר קיימים בעולם או לא, ובמים ואש הדבר הממית כבר נמצא בעולם, אבל הרעב עדיין לא נמצא בעולם. אבל עדיין לא כ"כ מובן החילוק בין אם ההורג מזומן או לא, הרי ודאי בשניהם עדיין לא התחילה המיתה, ובשניהם בסופו של דבר מכח פעולתו הוא ימות. נראה לי שלפי ההסתכלות של שכל עיוני החילוק הזה מאד מאיר, אם בתוך הציור של מעשה הרציחה נמצאת היישות שפועלת את הרציחה זה ודאי שונה מציור שבו היישות הזו לא נמצאת והיא רק עתידה לבוא.

    רק שלדברי רש"י תמוה מאד, שאם בכבש עליו לתוך המים ע"י פעולתו חשיב ההורג מזומן, כ"ש בשעה שהחץ מתקרב להורגו והוא בא באותה שעה ומסיר את התריס, שודאי וודאי שעל ידי פעולת הנטילה חשיב שההורג מזומן. ובשניהם המעשה של ראובן הוא רק גרמא. (בגמרא מבואר שיש לימוד מיוחד לחייב כבש, שאמרו שם "כבש מנלן, אמר שמואל דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם". ולכאורה מזה שצריך לימוד מיוחד לחייב, אז מצד הסברא היינו פוטרים אותו).

    אמנם האמת שכל זה הוא לפי ההבנה שהבנתי מתחלה, ש"כבש עליו לתוך המים" זה שראובן הניח על פתח היציאה של שמעון איזה קורה או חפץ והלך משם, ואח"כ שמעון שהיה במים לא יכול היה לצאת משם עד שטבע. אבל ראיתי עתה שרש"י בדף ע"ו ע"ב מפרש "כבש – פרמי"ר בלעז (פירוש: לדחוף), אוחז ראשו של חבירו ותוקפו במים כדי שלא יוכל להרים ראשו, וננער ומת". מדבריו נראה שיש הכרח לפרש ש"כבש" זה ממש לדחוף את הראש למים, שמעון מפעיל כח לצאת וראובן מפעיל כח נגדי חזק שלא מאפשר לו לצאת ומטביע אותו וממיתו בפועל. אם זה נכון אז נראה שזה בדרגת חומרה יותר חמורה מלהניח קורה או לסגור דלת על מי שבמים, ובציורים האחרונים הנ"ל יתכן שראובן פטור בדיני אדם, כי בשעה ששמעון מת כבר לא היתה מעורבות פעילה אקטיבית של ראובן אלא רק גרמא, והמים עדיין לא התחילו את פעולת ההטבעה עד הזמן בו הם התחילו להטביעו ושכבר אז ראובן הסתלק מלעשות מעשה בפועל. ולפי זה הציורים הנ"ל הם באמת ממש דומיא דמי שנטל תריס, שלא היתה לו יד כלל בכך שהחץ פגע בחבירו, והחץ לא בא מכוחו. ולא דמי למי שכובש ומטביע את חבירו בידיו. איני יודע אם כל זה נכון.

    מכל מקום לפי החילוק שלך לכאורה אפשר יהיה לפרש שכבש עליו לתוך המים הוא גם בגוונא שהניח קורה וכיו"ב והלך, ועדיין זה שונה מנטילת תריס.

    • nirstern הגיב:

      לגבי רעב, כתבתי בטעות בין הדוגמאות של כובש שגם אם סגר אותו במקום שאין אוכל חייב וזה וודאי לא נכון וזו סתם טעות של חוסר תשומת לב.
      לגבי האם יש חילוק בין צמצם על ידי שאחז בו לבין שסגר עליו דלת, מרש"י זה לא דיוק מוכרח כי דרכו לפרש את הלשון של הגמרא כמו שהוא מבחינה לשונית ולא לומר משהו אחר רק כדי ללמדנו רבותא, ולשון כובש כך פירושו הלשוני שמפעיל עליו כח כבישה כלומר כח לחיצה. ולכן רש"י כתב שאוחז בו ולא בהכרח בגלל שאם נעל עליו פטור. כי נעל עליו לא נכנס מבחינה לשונית ללשון "כובש" שפירושו לוחץ. הגמרא עצמה לא בהכרח מביאה את הציור שיש בו את הרבותא הכי גדולה. במיוחד אם זו לא באמת רבותא שיש בה חידוש אמיתי.

      לא התעמקתי בזה ואין לי דעה ברורה בזה האם יהיה חייב גם בנועל דלת, הגמרא שהבאת מדברת על מי שצימצם חיות של חברו בשמש, מזה חשבתי שבחיות מדובר שסגר עליהן את הגדר ולא שאחז בהן בידיו ממש, אבל לא בדקתי במפרשים על זה ואולי זה לא מוכרח.
      מסברא היה נראה לי לפו"ר שאין לחלק בין כבש בידיו ממש לבין נעל עליו דלת, שאם נעל את הדלת והלך, מה שהדלת כעת נעולה וחוסמת כח החסימה הוא עדיין כל הזמן גיריה דיליה ולא רק גרמא, כי מדובר בכח עומד ולא בכח נע של דחיפה, והכח הזה הוא פעל בידיו כשנעל והוא יכול לעמוד זמן לא מוגבל ועדיין בכל משך הזמן מה שהכח עומד וחוסם יהיה נחשב גיריה דיליה. כמו בכח של תנועה כשזורק אבן כל משך מעוף האבן זה גיריה דיליה ולא גרמא, כך נעילת הדלת זה כמו זריקת האבן וכל כמה שהיא עומדת וחוסמת זה כמו שהאבן עפה. כי מה שהאבן עושה זה הוא עושה כיוון שהוא הפעיל בה את הכח לעשות מה שהיא עושה, וכך בדלת מה שהיא חוסמת זה כי הוא הפעיל את כח החסימה בכך שנעל אותה באותו אופן שהוא הפעיל את כח הדחיפה בזריקת אבן. אמנם עדיין זה לא ברור לי לגמרי ואני כותב רק לפו"ר מאוד.
      כתבתי נעל דלת כדי לומר שאפילו באופן כזה החילוק שרציתי לומר יכול להעלות שיהיה חייב ואין קושיא על החילוק אם יהיה כתוב באיזה ראשון שבנעל דלת חייב. ואם אכן באופן כזה כתוב שפטור אז עוד יותר קל לומר את החילוק שרציתי לומר.

  4. עמי הגיב:

    דברים נכוחים, תודה רבה

  5. nirstern הגיב:

    בדקתי וראיתי שזו מחלוקת ראשונים:
    בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף עז עמוד א:
    "כפתו ומת ברעב או בצמא פטור שהרי בשעת שכפתו אין כאן דבר ההורג והרעב מאליו הוא בא אח"כ ואינו דומה לכובש שההורג מזומן וכן במצמצם אף על פי שאינו נוגע בידיו בגופו מ"מ הוא עושה מעשה המונע מלצאת מן השמש והרי השמש לשם מזומן להרוג".

    טור חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפג סעיף ו:
    "היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם"

    שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפג סעיף ה:
    "הכובש בהמת חבירו במים, או שהניחה בחמה וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל עד שהרגתה החמה, חייב. הגה: ודוקא שאחזה בידו, אבל סגר עליה הדלת שלא תצא יש אומרים דפטור מדיני אדם (טור)."

  6. nirstern הגיב:

    מצאתי ביד רמ"ה את הביאור שכתבתי לחלק בין אשקיל בדקא דמיא לבין נטל תריס. וכן הוא כותב בסוף הדברים שאחז באבן והרפה אחיזתו ונפלה על אדם חייב.

    יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עז עמוד ב:
    אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא השיא מרוצת זרם המים עליו חייב מאי טעמא גירי דידיה נינהו כו'.
    ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אף על גב דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב, לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא כיון דמחמת מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. והיינו דקאמר רב פפא גירי דידיה נינהו ומיחייב
    ולא דמיא הא מילתא לזרק בו חץ ותריס בידו דאלו התם כי סלקיה לתריס מיקמי דנימטי גירא לגביה הוא דסליקיה דאי לבתר דמטא לגבי תריס אף על גב דהוה מסליק ליה לתריס תו לא הוה אזיל גירא טפי ולא הוה מיקטיל אלא ודאי על כרחיך בדסלקיה מקמי דנמטי לגביה עסקינן ואמטול הכי פטור דכי סלקיה לאו מידי עבד מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא, אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה היא ואמטול הכי מיחייב, תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן
    והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת סילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי והיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן.
    ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשע' שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז א) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא דאע"ג דגמרא לאו הני תרתי מילי קאמר הכא מכל מקום חדא דאמר אמר ואידך אף על גב דלא פירש בהדיא כיון דעל כרחיך דינא לא אצטריך לפרושיה.
    מיהו פירושא בתרא דייק טפי משום דלפירושא קמא אין לדבר קצבה ותו דכולהו מיא דסמיכי להדדי כחד גופא דמו. ואית דמפרשי והני מילי בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים והשפה מדרון ובכח ראשון כשפינה להן דרך לצד זה נפלו עליו דהוי כחו אבל בכח שני שהניחו דחוק /רחוק/ קצת ולא נפלו המים בצאתם מגדותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו עד מקום שהוא שם גרמא הוא ולאו מכחו. ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן:
    וא"ר פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין דרך עליתה שלא עלתה למעלה למקום שנתכוון לזרקה בכיוון אלא נטתה לצדדין והרגה חייב והוא דאתרו ביה. כו'. ושמעינן מינה דאי אזלא תחת והרגה פטור דלאו כחו הוא וגרמא בעלמא הוא וה"מ בזורק כלפי מעלה וחזרה והרגה אבל מי שהיתה אבן בידו ונתכוון להניחה כדי שתפול על האדם ותהרג וירדה והרגה חייב אף על גב דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא דלא גרע מבידקא דמיא:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s