בדיני גרמא בנזקין ובשבת

בבבא קמא ס' א' נאמר גרמא בנזיקין פטור, לגבי ליבה וליבתו רוח (שהוא ליבה אש ורק בצירוף מה שהרוח ליבתה מעצמה נעשה שיש אש שיכולה להזיק. הוא לא עשה לבדו מעשה של ליבוי אש, אבל הוא סיבה לכך שהאש הזיקה כיוון שבלי שהוא עזר לרוח ללבות לא היתה נעשית אש).
הגמרא לא מביאה מקור מפסוק או סברא כלשהם, וגם בראשונים לא שואלים מניין לנו שגרמא בנזיקין פטור ומה ההסבר והטעם בזה.
בסנהדרין ע"ז ב' נאמר: זרק חץ, ותריס בידו [יש מגן בידו של מי שזרקו עליו את החץ] ובא אחר ונטלו [נטל את המגן ואיפשר בכך לחץ לפגוע], ואפילו הוא קדם ונטלו [אפילו אם מי שזרק את החץ בעצמו רץ מהר יותר מהחץ והספיק ליטול את המגן לפני שהגיע לשם החץ וכשבא החץ היה כבר יכול לפגוע] – פטור. דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה [שבזמן שזרק אותו בו היה נפסק חיצו].
אדם שזורק חץ ואחר כך רץ ונוטל את המגן כדי שהחץ יפגע, אחראי לנזק לא פחות ממי שזורק חץ כשאין שם מגן. ונאמר גם שגרמא חייב בדיני שמיים. הפטור מטעם גרמא אינו משום שיש בזה פחות אחריות על האדם.
וצריך לשאול מה ההסבר שגרמא פטור. הרי סוף סוף גם בגרמא הוא הסיבה לתוצאה שהיא נזק או מוות לחברו, בלי מעשהו לא היה הנזק, ומכח שעשה בהכרח נתהווה נזק, ולמה אינו חייב על זה.
בזורק חץ על חברו ויש תריס ביד חברו והוא עצמו רץ ונטל את התריס, הרי הנזק לחברו נגרם באופן הכרחי וישיר ומיידי משני המעשים שלו, הזריקה והסרת התריס, שנעשו זה אחר זה, בלי ששום כח אחר או סיבה אחרת השתתפו בעשיית הנזק. מה אכפת לנו לגבי אחריותו להתחייב, אם הוא מזיק על ידי מעשה אחד או על ידי צירוף של שני מעשים שכל אחד מהם הוא מעשה גמור שלו שהוא לבדו עושה?
זה מסוג השאלות שבחורים בישיבה לומדים עם הזמן לא לשאול. כשהם בילדותם שואלים למה מי שזרק חץ ותריס בידו פטור עונים להם משום שזה גרמא וגרמא פטור. וזה מצלצל כאילו היה כאן הסבר וסותם את השכל מלראות שבאמת עדיין אינו מבין כלל למה פטור. וכשמתרגלים לא לשים לב לסתימה כזו של השכל נעשה שכל הלימוד אינו מובן באמת.

חולי אחד הוא שמתרגלים לא לשאול שאלות כאלה.
חולי נוסף הוא שלא יודעים איך להסביר שאלה כזו, שבאמת אינה שאלה הטעונה הסבר אלא דבר פשוט מאוד, ולכן הראשונים לא טרחו לעורר לשאול על זה. הטעם שלא יודעים היא כי לא שימשו תלמידי חכמים לקבל את דרך הלימוד של תורה שבעל פה שנמסרה איש מפי איש עד משה רבינו, ובזמננו נעלמה.

*

כתב בספר ברכת שמואל בבא בתרא סימן י"ג:

"וראיתי בכתב יד מו״ר קדוש ישראל זצוקלה״ה [רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק] דדין מזיק שמדין שמירת גופו עליו [כלומר אב הנזיקין "אדם המזיק"], או מדין חיוב שמירתן עליך [אבות נזיקין שור בור ואש], לא שייך אלא כשעשה מעשה לעשות בתוך של חברו, אבל הנך נסמכין [נזקי שכנים המבוארים בפרק שני של בבא בתרא שנוטע אילן בחצירו ושרשיו מזיקים את בור חבירו, או שטוחן בחצירו ומניד על ידי המכות את כותל חבירו, או אופה בתנור והעשן והחום מזיקים בעליה שמעליו ועוד כיו"ב] שעושה בתוך שלו לעולם לא חשוב עושה מעשה בתוך של חברו.

והראיה לזה דודאי אם עשה אילן ברשות הרבים ואזיל ומזיק לבורו של חבירו, ודאי יש אפילו חיוב תשלומין גם כן, דחשוב אדם המזיק ואפילו בלא גיריה [חיציו. כלומר גם אם לא נחשב כעושה מעשה גמור בכוחו כזורק חץ על חבירו] דהוי גיריה דפשיעתו ומזיק בידים הוא על ידי שלא שמר שלא ילכו השרשין ויזיקו, ולא צריך שם לחייבו עבור סמיכתו הראשונה ומדין גיריה דסמיכתו הראשונה, אלא על ידי דלא משמר השרשין הוי כדליל דלא אצנעיה והכא גבי נסמכין כל החיוב שמחייבין אותו הוא רק על ידי סמיכתו הראשונה, ובלא סמיכתו הראשונה אין כאן אפילו שם מזיק, ואפילו בהנך דגיריה נמי כל חיובו הוא על ידי סמיכתו הראשונה ובלא זה לא הוה שם מזיק אפילו לענין אסור דהוי ככלו לו חציו, וזה הוא עצם הטעם מה שאינו מזיק הוא משום דעל הניזק להרחיק את עצמו, ביאור הדברים דכל זמן שאינו עושה בתוך של חבירו הוי כלו לו חציו, ודומה לזה כתב בהריב״ש דהוי כמו שזורק חץ במקום שאין בני אדם ובא אחד והוציא ראשו בכונה דהוי ודאי כלו לו חציו.

ובזה פליגי ר׳ יוסי ורבנן ואין עליו שם מזיק כלל לר׳ יוסי אפי׳ לענין אסור, ורק דעל ידי דהוי גיריה של הסמיכה הראשונה הוי זה כחציו וכמו שכתב הרמב״ם (פרק י' מנזקי שכנים הלכה ה') הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו וזורק חצים לרשות חבירו וכו', ולענין אם חשיב על ידי שהוא גיריה גם מזיק לענין שיהיה שמירתו עליך לחייב על ידי זה בתשלומין, או דרק הוי כמו גרמא דגיריה שהוא רק לענין איסור נאריך לקמן איה״ש".

.

ושם בסימן י"ד כתב:

"וראיתי בכתבי מו״ר קדוש ישראל זיע״א לעיקר דין חיוב שמירת נזקי ממונו מדין ושמירתן עליך, ודין שמירת גופו שבתורה, הוא רק אם עושה מעשה או פשיעה לכנס ברשות חברו זהו עצם דין שמירת נזקין שחייבה התורה, אבל הכא גבי אילן ובור, וכן גבי מיא דעילאי ותתאי דפסקי מיא והדר נפלי (בבא מציע קי"ז), וכן אפילו בהנך דגיריה דיליה אין לו דין נכנס ברשות חבירו אם לא שבהסמיכה יש לתת לו דין מזיק, ובלא מעשה סמיכתו אין עליו אפילו שם מזיק, דהא עושה בתוך שלו והשרשין הוין רק נולדין, ועל כן סובר ר׳ יוסי דאין לו אפילו איסור ושם מזיק, וזהו גוף סברתו דעל הניזק להרחיק את עצמו דהניזק הוא מזיק את עצמו.

ודומה לזה מצאתי בהריב״ש סי׳ שכ"ב שסובר דאם עשה אחד מזיק בהפקר במקום שאין שם ניזק, ובא חברו וזכה בצדו, אפילו בהנך מזיקין דהוויין גירי דיליה, ואף שהוא מהסוברים דאם מסמיך בצד המיצר הנך דאחר כך כשיהיה הניזק אז יזיק על ידי גירי דיליה דהוי להו דין גירי וחייב להרחיק, מכל מקום הני מילי אם היה שם מכבר חבירו אלא שלא עשה עדיין תשמיש הדבר הניזק, בזה סובר דלא מהני לו קדימתו וחייב להרחיק אחר כך, אבל באם עשה המזיק בעוד שלא היה שם חברו כלל אז אינו חייב להרחיק, דהוי סמיכה בהיתר טובה כזה דמהני לכולי עלמא, ולא חשיב זה גיריה דיליה דמודה בה רבי יוסי, וכתב שם דדומה למי שזרק חץ במקום שאין בני אדם ובא חבירו והוציא ראשו בכונה וקבלה והוזק בה עד כאן דבריו,

ובודאי שאם נוטע אילן ברשות שאינו שלו סמוך לבורו של חבירו שבזה הוי מזיק גמור, דאפילו מלבד מעשה סמיכתו, הא על ידי פשיעתו לחוד חשוב אדם המזיק, דהוי גיריה דפשיעתו, מה שאין כן הכא דזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו, ומכיון דרק על ידי סמיכתו הוא דמקרי אדם המזיק, על כן פליגי רבי יוסי וחכמים אם כל זמן דליכא גיריה חשיב מזיק על ידי הסמיכה, או דוקא על ידי דאיכא גיריה דיליה".

.

ושם בסימן כ' כתב:

"וראיתי בכתבי מו״ר זיע״א דעיקר דין התורה בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו הוא אם נתגבר ונכנס ברשות חבירו, אבל היכא דאינו עושה ברשות חבירו אלא ברשות עצמו לענין אם יכולין לומר הרחק את עצמו זהו תלוי בדין נזקי שכנים, ופליגי בזה ר' יוסי וחכמים וסובר ר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו.

וביותר הסבר נראה לפי עניות דעתי דעיקר חיוב התורה הן בחיוב ממונו דרמי רחמנא חיוב על ידי ממונו ושמירתן עליך, והן באדם המזיק גופא דהוא מועד לעולם, היינו לענין שמירתן עליך בגוף ההיזק דבאדם הוא מועד לעולם שלא יזיק את חבירו, אבל אם הוא עומד ברשותו ואינו עושה מעשה ברשותו של חבירו, אלא דאנו באין לחייבו שישמור את עצמו גם ברשותו ולהרחיק את עצמו שלא יצא מזה היזק, זה אינו בכלל שמירתן עליך ואינו בכלל אדם מועד לעולם דאינו חיוב נזקין כלל, ועל הניזק רמי להרחיק את עצמו והוא יכול לעמוד ברשותו שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ורק היכא דהוא גיריה דיליה בזה אינו ניצל על ידי שעומד ברשותו, דעל ידי חיוב שכנים נעשה מזיק ועליה רמיא חיוב גם להרחקה, וחייב גס על ידי זה בתשלומין של עיקר שמירת נזקין [יש מחלוקת בראשונים אם חייב גם בתשלומין או רק בהרחקה], וכמו שכתב הרמב״ם דהרי זה כמו שזורק חציו מרשותו לשל חבירו. ונראה דביאור דבריו דגם זה הוא דין רק בנזקי שכנים, כן נראה לפי עניות דעתי להסביר דברי מו״ר זיע״א".
.
.
השאלה שלו היא שבבבא בתרא פרק שני בהלכות נזקי שכנים מדובר על מי שנוטע עץ בחצר של עצמו ליד הגבול של חצר חברו, ושרשי העץ גדלים והולכים לתוך חצר של חברו ושם שוברים את בור המים של חברו. ומבואר בבבא בתרא שבאופן כזה אין עליו חיוב מזיק ממון חבירו מהדין של ארבעה אבות נזיקין של מסכת בבא קמא, ומהדין של מזיק ממון חברו של ארבעה אבות נזיקין ותולדותיהן הוא פטור. רק שיש דין אחר, שיש אומרים שהוא מדרבנן, של נזקי שכנים, ושם יש הלכות אחרות לגמרי ואין חיוב לשלם דמי הנק כמו בנזיקין של בבא קמא.
ושואל הברכת שמואל שאם היה נוטע את האילן ברשות הרבים והיה מזיק בשורשיו את בורו של חברו היה חייב לשלם את הנזק מדין ד' אבות נזיקין. ואם כן למה כשהוא נוטע בתוך חצרו הוא פטור?

וכתב שם בסימן כ':
"דעיקר דין התורה בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו הוא אם נתגבר ונכנס ברשות חבירו, אבל היכא דאינו עושה ברשות חבירו אלא ברשות עצמו לענין אם יכולין לומר הרחק את עצמו זהו תלוי בדין נזקי שכנים, ופליגי בזה ר' יוסי וחכמים וסובר ר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו".

אם הוא נטע אילן ברשות הרבים וצמחו שורשים לתוך חצר חבירו והזיקו את בורו, זה נקרא "נתגבר ונכנס ברשות חברו" (או: "עושה מעשה או פשיעה לכנס ברשות חברו" כלשונו בסימן י"ד. או: "שעשה מעשה לעשות בתוך של חברו" כלשונו בסימן י"ג).

אבל אם נוטע אילן בתוך חצרו והשורשים הולכים לתוך חצר חברו זה כבר לא נחשב מעשה לעשות בתוך של חברו, אלא נחשב עושה בתוך שלו.
וזה תמוה, שהרי אם הוא עומד בתוך חצרו ומשם זורק אבנים על חצר חברו ומזיק, בוודאי זה מזיק גמור וחייב אע"פ שהוא עומד בחצרו. אם שרשי האילן נחשבים כמו אבנים שהוא זורק, אז מה אכפת לי שהוא זורק אותם מתוך חצרו.
לגבי הכוונה של המעשה, שמתכוון להשתמש בחצרו ולא להזיק בחצר חברו, הרי בחיוב נזקים לא אכפת לנו כלל מהכוונה וגם שוגג וגם אנוס חייב. ובוודאי אם מבעיר אש בתוך חצרו בכוונה לבשל עליה או להתחמם או ליאור באורה בתוך חצרו, ולא התכוון כלל להזיק את חברו, ולא שמר על האש כדין ויצאה בשוגג והבעירה את חצר חברו, פשוט שחייב לשלם וזה עיקר דין אש שבתורה. אז מה ההבדל בין שורשי אילן שהם אש מהלכת לשבור כתלי בורו של חבירו שבגלל שהוא עושה בתוך חצרו אין זה נחשב מתגבר ונכנס ברשות חברו ולכן פטור מתשלומי נזק מדין ד' אבות נזיקין ונכנס לגדר נזקי שכנים שאין בהם חיוב תשלומי נזק אלא הלכות אחרות.

בנעורי תמהתי הרבה על הברכת שמואל הזה, וניגשתי לכמה תלמידי חכמים גדולים לבקש ביאור, ולא ידעו לבאר לי ולא ידעתי בעצמי להבין. ולמדתי את הקטע הזה מדבריו בלבד במשך חצי שנה כל יום מהבוקר עד הערב עד בכייה. ומזה התחילה להיפתח לי בע"ה דלת בלימוד.

המהר"ל מבאר שיש שכל דברי (מלשון דיבור) ושכל עיוני (מלשון עין). שכל דברי הוא שכל שמשתמש במילים, ומנתח ומפרק ומרכיב מושגים שיש להם מילה לבטא אותם. הוא מה שהיום קוראים השכל הרציונלי, האנליטי, המדעי, וכיו"ב.
השכל העיוני הוא כמו עין, הוא רואה את המושכלות כמו שעין רואה חפצים גשמיים.
התרבות המערבית שאנחנו חיים בה והיא זו שמעצבת את דרך מחשבתנו ולימודנו, מעריכה את השכל הדברי ולו היא קוראת שכל. התרבות של העולם הקדום, חכמי יוון כאפלטון ואריסטו וחכמי ישראל, העריכו את השכל העיוני,. רק הוא נחשב באמת שכל וחכמה והשגה, והשכל הדברי אינו אלא כלי שימושי בעלמא כמו שרירים וידיים ורגליים ואין לפעולתו ערך וחשיבות של השגת חכמה.

כשמשתמשים בשכל דברי ומנתחים באופן אנליטי רציונלי את המקרים באמת אין שום הסבר לדברי הברכת שמואל.
אבל אם מתבוננים בשכל עיוני ההבדל ברור ופשוט ואין כאן שאלה כלל.

*
מה שמחייב לשלם בדיני ד' אבות נזיקין אינו עצם העובדה הגשמית שממון חברו ניזוק כתוצאה ממעשה המזיק ולכן המזיק אשם בזה ואחראי על זה.
מה שמחייב לשלם הוא העובדה שעומד במציאות של העולם ציור. ובציור מצוייר שראובן הזיק לשמעון. ורק בגלל שיש ציור כזה יש חיוב. ולולא שהיה ציור לא היה חיוב.
מבואר בבבא קמא נ"ג א' ששור שדחף את שור חברו לבור, בעל השור הדוחף ובעל הבור שניהם ביחד עשו את הנזק. אבל אין דינם כמו שני שוורים שנגחו ביחד שור שלישי ששני השוורים הנוגחים חייבים בשווה. לחכמים רק בעל השור שדחף לבור חייב, ולרבי נתן בעל הבור חייב יותר מבעל השור הדוחף כמו שכתב שם רש"י בדיבור המתחיל "את קטלתיה". והטעם הוא שלדעת חכמים הציור כאן שבעל השור הדוחף נראה שהוא זה שהזיק את הכל. ולדעת רבי נתן כיוון שהשור נמצא מוטל בבור הציור הוא שהבור הרג אותו.
ההסתכלות מהו הציור היא הסתכלות כמו של ילד קטן, לפי הרושם שמוטבע בנפש. איך שעין הנפש הישרה הנקייה חווה את הציור שעומד מולה. מבוגר שמנתח את המקרה בשכל דברי יאמר שודאי שניהם אחראים לנזק בשווה, וכן מבואר מהסוגיא שהיה לנו לומר לולא שהציור היה מורה אחרת. רק ילד שלא מנתח בשכל דברי אלא חווה את המיאות כציור שגורם חוויה פשוטה, יכול לראות שאין זה דומה לשני שוורים שנגחו ביחד.
הדין שמה שבידו של אדם אנן סהדי שהוא שלו, כמבואר בתוספות בתחילת בבא מציעא ובבבא בתרא בסוגיית נסכא דרבי אבא, בשכל דברי אינו מובן כלל, שהרי הרבה פעמים אדם מחזיק בידו חפץ שאינו שייך לו, הרבה פעמים גם בהסכמת חברו, ואיך יש כאן עדות שהחפץ שלו. אבל אם נבקש מילד קטן לצייר כדור וילד ושיהיה מצוייר שהכדור שייך לילד, הוא יצייר שהילד אוחז בכדור. וכיוון שכ הוא הציור הנקט בנפש בשכל עיוני ממילא כך הדין. ועיין בתלמוד מוסבר ומאמרים על בבא מציעא ב' א' ביאור ארוך בזה עם הרבה דוגמאות והוכחות ברורות נוספות,
https://bavametzia.wordpress.com/2011/01/25/%D7%91%D7%91%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90-%D7%93%D7%A3-%D7%91-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%90/
.
ועיין בתלמוד וסבר ומאמרים בחידושים על סוגיות סימן א' עוד הרבה ראיות ואריכות והסבר בזה.
https://gmarachidushim.wordpress.com/category/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%90-%D7%91%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C/
.
ועיין בתלמוד מוסבר בבא קמא ג' א' שהבאתי לשון הרב גוסטמן בספרו קונטרסי שיעורים בבא קמא סימן א' והארכתי שם בביאור העניין. וזה לשון הרב גוסטמן:
"ולאחר העיון נראה לי לחדש בס׳׳ד חידוש גדול אשר לדעתי היא נקודה נפלאה, ומפתח לכל הלכות נזיקין.

נראה דלא חייבה התורה את המזיק לשלם אלא בתנאי שיש עליו מקודם ״חלות שם מזיק״.
כגון אדם המזיק, או שור המזיק, או אש, וכן כל אבות נזיקין.
אבל אם יצויר שאדם יזיק את חברו אפילו במזיד ממש ובכוונה להזיק, וכן אם שורו או שאר מזיקין יזיקו בכל גדרי ותנאי הנזיקין שהתורה חייבה עליהן, רק שחסר תנאי זה של חלות שם המזיק, פטור הוא מתשלומין.
דלא חייבה תורה על נזקין אלא ״אדם המזיק״ לא אדם סתם, וכן בכל הארבעה אבות לא חייבתו תורה אלא אם הוא בעל ״שור המזיק״ לא בעל השור סתם, וכן בבור ובכולם, אינו חייב אלא אם כן קודם חל על הבור או על האש שם מזיק, ואז חייב הבעלים מדין בעל המזיק.

ולפי זה יאירו לנו דברי הגמרא הנ״ל [לקמן ה' ב'] כשמש בצהרים, "דלמאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים", הכונה בזה שכיון שנתנה התורה למזיק זה שם המזיק של שן ורגל, ושן ורגל פטור הוא ברשות הרבים, שוב אי אפשר לחייבו ברשות הרבים מטעם בור וקרן. שהרי אין לו שם מזיק של בור וקרן, שהרי התורה נתנה לו שם מזיק של שן ורגל.
ואע"פ שאילו לא היה כתוב בתורה לגמרי שן ורגל, היה חייב גם ברשות הרבים שהיה נלמד מהצד השוה של בור וקרן, היינו משום דמילפותא [מהלימוד] היינו נותנין לו שם מזיק של בור וקרן, אבל כעת שנכתב בתורה ששמו של מזיק זה הוא שן ורגל, לא שייך ליתן לו עוד שם של בור וקרן. וממילא אע״פ שיש לו כל המעלות של בור וקרן, מכל מקום פטור הוא מדין בור וקרן. שמזיק שאין לו שם מזיק לא חייבה תורה בתשלומי נזקו אפילו אם הזיק בכל הגדרים ופרטים שחייבה תורה עליהן… שלא מצאנו בפרשת נזיקין חיוב על מזיק בלי שם מזיק". עד כאן לשון הרב גוטסמן. ועיין שם שהוכיח עניין זה מעוד מקומות רבים, וביאר לפיו הרבה דברים מוקשים בגמרא ובראשונים.

וכוונתו היא שיש צורה, במובן האפלטוני והאריסטוטלי של צורה, במובן שהרמב"ם משתמש בזה כשהוא מדבר על חומר וצורה. בלשון היוונים 'אידיאה'. מציאות של ציור שקיים בעולם הצורות, שהעול החומרי הוא רק כמו בגד שמלובש על עולם הצורות, ועין השכל העיוני יכולה לראות את הצורות האלה. לצורה קורא הרב גוסטמן "חלות שם מזיק". בלשון התורה "שם" פירושו צורה. שמו של דבר הוא צורתו. "חלות", במובן של חלות דין כלשהו, כמו שאומרים בישיבות "חלות קידושין", או חלות של צורה רוחנית שאינה בהכרח דין מסויים אלא גורמת לדינים שונים, כמו שאומרים בישיבות "חלות אישות", הוא שימוש לשון שחידש רבי חיים מבריסק כדי לומר צורה או אידיאה. והרב גוסטמן משתמש בלשונו של רבי חיים לקרוא לצורה "חלות שם".

וזו כוונת הברכת שמואל, מה שמחייב בנזיקין הוא הציור. כשאדם נוטע אילן בתוך חצרו, גם אם האילן שולח שורשים לחצר חברו עדיין הציור הוא לא של אדם שמתגבר להכנס לתוך חצר חברו אלא של אדם שמתשתמש בתוך חצר של עצמו. לכן אין כאן ציור של מזיק ולכן אין כאן חלות שם מזיק כלשון הרב גוסטמן, ולכן אינו נכלל בגדרי ההלכות של ד' אבות נזיקין. לעומת זאת כשנוטע ברשות הרבים הציור שמעמיד המעשה הוא ציור של מעשה הנטיעה על כל תוצאותיו ובכללן של הליכת השורשים לחצר חברו להזיק ולכן נחשב בדין מזיק.
כדי לראות היטב את הציור כאן וכאן צריך להשתחרר לגמרי מההרגל להשתמש בשכל דברי ולנתח בצורה של חשיבה אנליטית מערבית. אלא צריך להיות כמו ילד קטן תמים לגמרי ולהרגיש איך ילד כזה חווה את המציאות ומה הרושם שהיא מטביעה בנפשו הרכה התמימה.
אש היא ציור של דבר מפחיד ומזיק ומשולח רסן, ולכן גם כשהוא מבשל בתוך חצרו יש כאן ציור של משהו שמסכן את חצר חברו אם לא יעשו שמירה כדין, ולכן יש לזה דין של חיוב נזיקין. מה שאין כן אילן שולח שורשים שאינו עושה רושם ציורי של כח מזיק למרחוק כמו אש ולכן הוא טור על שרשיו למרות שמבינת ניתוח משפטי אנליטי אין שום הבדל בין אש לשורשים.

*
בית דין הוא עין שמסתכלת על ציור. כשיש ציור זה התלבשות של צורה בחומר. צורה בחומר זה חיים, וזה כח שפועל ומשנה את המציאות בעולם. לכן עובדי עבודה זרה השתחוו לפסלים עץ ואבן. כי הם יצרו בהם ציור של צורות עליונות, וכשצורה עליונה מצויירת חומר נעשה כאן כח חי שפועל דברים בעולם. זה הכח של מעשה אמנות, או מוזיקה, שמצייר בחומר או בצלילים חומריים סדר של צורה עליונה וכשהצורה מלובשת בחומר יש כאן חיים שבכוחם לפעול בעולם.

*

אני מעתיק כאן את הלשון שכתבתי בתלמוד מוסבר על גיטין ע"ח ב' (נמצא באותו אתר של בבא קמא):
" עיין מה שכתבתי לעיל ע"ו א' בעניין צירוף עדות (שמצרפים עד אחד על מעשה אחד שחייב מאה ועד שני על מעשה אחר שחייב מאה להיות שני עדים שחייב לו מאה ולהוציא ממנו מאה),  שעדות אינה דין בירור על המציאות. אלא עדות יוצרת כח פעולה. לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". כשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג]. וזהו שורש עניין עדות שהוא כח לפעול כפי העדות ובית הדין מוציאים אותו לפועל בכך שדנים לפי העדות כמו שדנים לפי ידיעה ודאית (ועיין עוד בהערה בתחתית העמוד שכך מבואר מלשון הרמב"ן).

ועניין עדות דומה קצת לעניין קניין, וכמו שאם בית דין יודעים בוודאי שראובן גמר בדעתו להקנות לשמעון לא די בכך שיוכלו להוציא ממון מכח עצמם, וצריך שיעשה ראובן מעשה קניין שיצור כח שמעביר את הממון, ואז בית הדין יוכלו להוציא ממון כיוון שיש את הכח על ידי מעשה הקניין והם רק מוציאים אותו לפועל. ובאותו אופן העדות היא מעשה היוצר את הכח ובית דין רק מוציאים אותו לפועל. ועיין תוספת ביאור עמוק בזה בבבא מציעא כ"ח א'. ועיין תלמוד מוסבר בבא קמא פ"ד א' שכתבתי שלעניין לברר מהי המציאות עד אחד נאמן גם לממון ולנפשות. והטעם שלא דנים על ידי עד אחד משום שאינו יוצר די כח להחיל את הדין. וכן גם עדות שאי אתה יכול להזימה היא מבררת את המציאות ורק אינה פועלת כח לפעול את הדין.

עיין עוד מה שכתבתי בזה בבבא מציעא ז' א' שמוכח כן בבירור מהסוגיא שם ושם הוספתי ביאור עמוק בזה. ועיין עוד שם ז' ב'. ועיין עוד ברש"י קידושין ס"ה א' דיבור המתחיל "מהו" ודיבור המתחיל "ואי ליכא", שמחלק להדיא בעדות בין כח לבירור, שעד אחד אינו נאמן לבירור אבל יש בו מקצת כח עדות.  ועיין בבא מציעא ד' א' שכתבתי שיש שיטות שמה שעד אחד מחייב שבועה זהו משום שהוא באמת מחייב ממון, ורק ששבועה יכולה לפטור."

זה הקישור לגיטין שם:
https://gmarabavakama.wordpress.com/2010/05/24/%D7%92%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%A3-%D7%A2%D7%97-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%91/
*
*
ועיין גם מה שכתבתי לעיל לגבי מעשה קניין ומעשה קידושין לבאר שהוא מעשה סמלי שמעמיד ציור ומכח זה נעשה שיש כאן דבר חי, שהתלבשה צורה של קניין בחומר ויש לזה כח חיים וכח פועל והבית דין רק מוציאים אל הפועל את הכח הפועל שיש בהתלבשות הציור בחומר. הקישור הוא כאן:

https://nirstern.wordpress.com/2015/03/20/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%96%D7%A7%D7%A3-%D7%A2/
*

*

ובזה יובן היטב עניין גרמא. שבאמת בגרמא האדם הוא הסיבה והגורם לנזק ממש כמו במזיק גמור, אבל חסר כאן שיעמוד ציור שמצייר את עשיית הנזק. והציור לבדו הוא סיבת החיוב, ובלי ציור זה כמו בית דין בלי עדים או קניין בלי מעשה קניין, שלא מתחדש מציאות של דין בעולם. שרק ההרכבה של ציור בחומר גורם לחיים אמיתיים במציאות שמחדשים את המציאות, ומכח החידוש הזה בית דין פוסקים שהממון שייך לפלוני. שבית דין לא עוקרים את הממון ונותנים אותו, אלא הם טוחנים קמח טחון, ורק מוציאים אל הפועל את מה שכבר קיים ממילא (וכמו חרבן בית המקדש שהחטאים כבר החריבו אותו ומי שבידיים הרס אותו רק טחן קמח טחון). וזה פשוט שבגרמא אין ציור ולכן פשוט שגרמא בנזקין פטור ואין צורך לבאר ולשאול שום דבר ולכן הגמרא והראשונים לא שואלים מניין לנו שגרמא בנזיקין פטור ומה הטעם והמקור לזה. ולכן כתבתי שהטעם שזה לא מובן לבן ישיבה של היום זה משום שאין שימוש תלמידי חכמים לקבל מהם דרך נכונה בלימוד. ומשתמשים רק בשכל הדברי כאילו זה מובן מאליו שכך צריך ללמוד תורה. כי כך הי התרבות המערבית המודרנית שאנו חיים בה ומכח זה פשוט לנו שכך לומדים כמו שלומדים מדע או משפטים או לוגיקה או פילוסופיה מודרנית. ובאמת התורה אינה שייכת לתרבות הזו ולדרך החשיבה הזו ואינה יכולה להילמד כך. כל פעם שאני רוצה להסביר דבר תורה אני צריך מחדש לחזור על כל ההקדמות הארוכות האלה, ועדיין אנשים לא מאמינים לזה ולא מקבלים. ולכן אני מתעצל מלכתוב הרבה דברים. כי דרך החשיבה הלא תורנית כל כך שולטת שבלי הסבר מחדש באריכות כל פעם מחדש לא יהיה שום הסבר ומובן למה שאכתוב.

.

יש שני חצאי ציור: מה שזרק חץ כשיש תריס, ומה שנטל את התריס. כל חצי ציור אינו מצייר מעשה מזיק, ואינם מצטרפים להיות ציור שלם כי צריך שהציור יהיה חפץ ממשי שקיים ועומד בעולם כמו אדם שיש לו גוף ונפש ואינו יכול לחיות כשחצי גוף כאן וחצי אחר שם, שציור אינו רק משהו שמודיע מה אירע. כמו שבית המקדש הוא ציור ולא מועיל חצי בית כאן וחצי אחר שם, וכך תפילין לא מועיל שיהיו חצי תפילין כאן וחצי כאן, וכך כל מצווה וכל הלכה ודין שבתורה.

ושורש העניין הוא שאמרו העולם נברא בעשרה מאמרות, וכתוב לעולם ה' דברך ניצב בשמים, שהמציאות כולה היא רק דיבור של הבורא עם בריותיו. ואמרו בגמרא אין צור כאלוהינו אל תקרי אין צור אלא אין צייר, שהבורא הוא צייר, שהמאמרות שהוא מדבר עם בני האדם הם מאמרות בשפה של ציור. ילד קטן לפני שלמד לדבר במילים מדבר בשפת ציורים. רבי ירוחם אמר שהמצוות שייכות לגן ילדים כמו סוכה ושופר ואתרוג וכיו"ב, כי הן דיבור בשפת ילדים שמתרשמים מזה באופן נפשי פתוח ותמים. וגם למבוגר הם מדברים אל החלק הילדותי שבו, אל הנפש הבהמית, וצריך ללמוד להתרשם מהם כמו ילד. (בספר אדם חי שנמצא באתר כעת להורדה התבאר באורך במשך כל הספר עניין נפש הבהמית).  וכל העולם הוא דיבור בשפה של ציורים, זריחת השמש, שקיעתה, תכלת השמיים וחשכת שמי הלילה עם הכוכבים, הים, יערות ופרחים ובעלי חיים ונהרות ואגמים והרים וגבעות, וכל בני האדם שהם יפים ופניהם ועיניהם מאירות, וכו' וכו'. דברים כאלה מפעימים את הנפש ומעוררים לומר שירה, כי הנפש שומעת בהם דיבור של הצייר שצייר אותם. והציור הוא חי, כמו שנאמר בגמרא שם שצייר בשר ודם מצייר בצבע כל כותל והקב"ה ציוריו חיים. לכן כל הבריאה חיה. כי מלוא כל הארץ כבודו, הכל הוא ציור של כבודו, נגינה של כבודו. הנגינה גם היא היא אופן של ציור. וממילא פשוט שהתורה והלכותיה כולן שהן ציור אדריכלי של העולם כמו שנאמר במדרש בראשית רבה, גם היא עוסקת רק בציורים וכל הדינים תלויים בציורים.

דרך הסתכלות זו היתה פשוטה בעולם העתיק, ומי שבאמת מבין את כתבי אפלטון ואריסטו רואה שרק על זה דבריהם. ולא היה אצלם כלל אפשרות להעלות על הדעת שאנשים ישתמשו בשכל הדברי המילולי כאילו הוא השכל העיקרי ולא בשפה של ציורים על ידי השכל העיוני שהוא בלב ובכליות לא פחות ממה שהוא בשכל. ולכן לא טרחו להסביר את העניין הזה, ואצלנו שהוא נשכח איבדנו את היכולת לגעת בדבריהם ורק על ידי שימוש תלמידי חכמים גדולים כמו רבי חיים מבריסק ורבי ברוך בער והרב גוסטמן ואחרים שהחזירו עטרה ליושנה וחידשו את אורה של תורה בעולם אפשר לבוא לידי דרך לימוד נכונה. והיום הפוסקים אין להם דרך לימוד ומורים על אסור מותר ולהיפך.

*

*

דוגמה נחמדה לדברינו יש בסוגיא בסנהדרין ע"ז א', שהגמרא דנה שם לגבי כפתו לפני יתושים האם חייב. שאינו יכול לברוח ומרוב שיעקצוהו הוא מת. מי שפוטר הוא משום שהיתושים כל הזמן בתנועה, אלה שנמצאים בזמן שכפתו יעקצו מעט וילכו למקום אחר ואחריהם יבואו חדשים ויעקצו מעט וילכו ויבואו עוד אחרים וכך הלאה עד שימות, ונמצא שעל היתושים שיש כאן פטור כיוון שיעקצו מעט וילכו אין בהם כדי להמית, ועל היתושים שיבואו פטור כיוון שעדיין אינם כאן.

ומ שמחייב על יתושים לא מבואר שם כיצד ייתכן שמחייב, הרי צדקו דברי הפוטר. ולפי דברינו הוא פשוט, שלא מנתחים בשכל מדעי דברי מה ממית אותו אלא דנים על הציור. ויש צד לומר שבני אדם לא מתרשמים מכל יתוש בפני עצמו אלא אצלם הוא ענן כללי של יתושים, ויש יתושים סתם במקום הזה ולא עושה על הנפש רושם של ציור מה כל יתוש בפני עצמו עושה, ולכן יש כאן ציור של כופתו לפני דבר הממיתו. הרי גם בכופתו לפני אש אפשר לומר שכל מולקולה של אש שורפת מעט והולכת ונוצרת מולקולת אש חדשה וזה כמו יתושים. אלא וודאי בתפישת בני אדם פשוטה כל האש היא חפץ אחד וכך מי שמחייב ביתושים סובר שכל להקת היתושים היא חפץ אחד. שכל החוויה הנטבעת בנפש מול זה.

מי שלומד כמו מדען בדרך של ניתוח לא יוכל לעולם למצוא הסבר איך ייתכן שחייב על יתושים, הרי באמת אלה הולכים ואלה באים.

*

*

בהלכות שבת החיוב הוא על מלאכה. מלאכת מחשבת. זה סוג ציור אחר מציור של מזיק. לכן גם אם זורה ורוח מסייעתו חייב משום מלאכה בשבת ייתכן שבנזיקין הוא פטור. כמבואר בבבא קמא ס' א'. שבנזיקין צריך ציור של מעשה מזיק שאינו תלוי כלל במחשבה וגם שוגג ואנוס חייב בנזקין ותלוי רק בגופו של המעשה. וצריך לראות בציור איך הנזק נעשה ממנו לניזק במעשה ישר בלי שכח אחר מעורב בו. ואם הרוח משתתפת כבר אין ציור איך הוא בעצמו מזיק. ועד כמה הציור ישר וברור ומשקף ומסמל בצורתו את עשיית הנזק, יש בזה מדרגות מדרגות, יש מצמצם ויש כח כוחו ויש כח כחוש ועוד חילוקים רבים. וחכמים מסברתם דנו עד היכן הגבול של בהירות הציור ואיזה מדרגה של בהירות בציור מחשיבה שיש כאן דין חיוב ואיזו לא, ויש מחלוקות בזה, ויש לימודים מגזירת הכתוב לחלק בין רמת בהירות הציור שנדרשת לחיוב רוצח וזו שנדרשת לחיוב מזיק, וכמבואר בסוגיא בסנהדרין ע"ו ב והלאה ועוד מקומות. ולגבי גירי דיליה בהלכות נזקי שכנים, בסוגיא בבבא בתרא פרק שני בסוגיא של רקתא, לפי השיטות שגם בגיריה דיליה זה רק מדין נזקי שכנים ואינו נכנס לדין ד' אבות נזיקין זה דיני ציור בפני עצמם לגבי הדרישה מה בדיוק מהות הציור, מה הוא צריך להראות ועד כמה ברור וישיר הוא צריך להיות. ולשיטות שגיריה דיליה נכנס לדין ד' אבות נזיקין זה אותו דין.

בשבת צריך ציור של אדם שמוציא לפועל את מחשבתו, ולכן גם אם משתמש בכח אחר כמו הרוח להוציא את מחשבתו לפועל אם כך היא צורת המלאכה יש כאן ציור של מלאכת מחשבת. זה לפי הביאור של חלק מהראשונים לחילוק למה בשבת חייב על זורה ורוח מסייעתו, ויש בזה שיטות של רמ"ה ואחרים שביארו באופנים אחרים וגם הם מוסברים היטב לפי דרכנו.

*

*

במסכת שבת ק"כ ב' נאמר שלהניח חביות מים ליד האש, והאש תלך ותשרוף את החבית והמים ישפכו ויכבו את האש, אין זו מלאכה מהתורה משום מכבה. והטעם נאמר שם: "לא תעשה [כל] מלאכה –  עשייה הוא דאסור, גרמא שרי [מותר]".

שמעתי מהגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שהקשה הרי ממילא פטור מהתורה כיוון שהוא דרך שינוי. ולעניות דעתי אינו נכון שזה אינו דרך שינוי כיוון שאוחז בחביות כדרך שאוחזים ומניח אותן כדרך שמניחים. ולא כלאחר יד או כיו"ב. ששינוי פטור הוא רק אם הוא מבטל את הציור של אדם שעושה מלאכה חשובה כדרך שאנשים עושים. אבל מה שהוא לא שוך ישר את המים מהחבית על האש אלא מניח את החבית שתישרף והמים ישפכו מעצמם, זה לבד אינו מבטל את הציור מדין שינוי, כי יש לו תוכנית לעשות כיבוי והוא מבצע את מחשבתו בתנועות כדרך שעושים, וזה מלאכת מחשבת.

הלימוד מהפסוק כאן הוא שמלאכת מחשבת אינה רק שמחשבתו תצא לפועל על ידי תכנית כלשהי, אלא צריך גם כן שיהיה ציור של עשייה. אין זו אותה עשייה כמו בנקין, ונחשב ציור של עשייה גם בזורה ורוח מסייעתו, אבל אם אין עשייה כלל אלא רק מתבצעת מחשבתו, חזר בכח הציור הזה לחייב אותו. ולכן כיוון שלא עושה כלל שום מעשה ישיר על גופה של האש אלא רק מניח חביות במקום שאין עכשיו אש, אין צד בציור הזה של עשייה אלא של קיום מחשבתו ותוכניתו לבד וה אינו מספיק כדי לחייב מהדין החדש שנלמד כאן שצריך עשייה ולא די בגרמא. ואין לזה שייכות לדין בנזיקין, שלא כל מה שחיבי עליו בנזיקין יתחייב בשבת ולא כל מה שחייב בשבת יתחייב בנזיקין, כי גדרי הציור אחרים, שעשייה שנאמרה בשבת היא בנוסף ועל גבי הדין של מלאכת מחשבת ובא לתת גדר נוסף בדין מלאכת מחשבת שצריך שיהיה בה גם צד עשייה, ואין זה דומה לעשייה של נזיקין שהוא עשייה בלי מחשבה ולכן המעשה נזקק לסוג אחר של ציור.

יש שאלה: בבבא קמא ס' ובבא בתרא כ"ו נאמר שלמרות שגרמא בנזקין פטור בשבת חייב על זורה ורוח מסייעתו שהוא גרמא כיוון שבשבת יש דין של מלאכת מחשבת. ואילו בשבת ק"כ לגבי כיבוי כתוב שגרמא בשבת פטור. וצריך ביאור מה החילוק בין גרמא של זורה שחייב לגרמא של כיבוי שפטור. ולעניות דעתי החילוק הוא שבזורה הוא עושה חלק מהמעשה על גוף הגרגרים והרוח רק מסייע, ובכיבוי אינו עושה מאומה על האש עצמה ורק באופן כזה פטור בשבת משום גרמא, ובאופני גרמא שפטור בנזיקין אפשר שיתחייב בשבת אם הוא עושה חלק מהמעשה עצמו. ויש חילוקים אחרים בראשונים, ויש גם כמה הסברים למה בזורה חייב בשבת ולא אכפת לנו שהוא גרמא, והדברים לגבי השיטות השונות כבר ידועים וכתובים בהרבה מקומות ואין צורך להאריך בזה.

*

*

בשבת שם נאמר לגבי איסור מחיקת שם שאם היה שם כתב על בשרו רבי יוסי מתיר לטבול ובלבד שלא ישפשף את השם ואע"פ שהשם נמחק על ידי מי הטבילה מותר מדין גרמא. "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי". אין הכוונה שהיה סלקא דעתך שיחול דין איסור מחיקת שם שלא מכח ציור. אלא היינו אומרים שדי בציור של אדם שמעמיד את עצמו כסיבה מכחה נגרם לבסוף שנמחק שם. וכלפי זה נתחדש שצריך גם ציור של עשייה, ולכן שייך בזה דין גרמא. גרמא תמיד פירושו שחסר בציור אע"פ שלא חסר בסיבה ובתוצאה. האדם הוא סיבה למחיקת השם ויש תוצאה מהסיבה הזו שהשם נמחק, אבל בכל זאת פטור כי למרות שאירעו הסיבה והתוצאה היה חסר בהעמדת הציור, ולזה קוראים גרמא. ולכל דין יש את אופן הציור המיוחד לאותו דין, מה בדיוק צריך להיות מצוייר בו (זה החילוק בין נזיקין לשבת לדעת הרמ"ה בבבא בתרא בסוגיא דרקתא האם צריך להיות מצוייר רק העשייה או גם שנארע התוצאה ולאחרים האם צריך להיות מצוייר שנתקיימה מחשבתו כמו בזורה או צריך מעשה שעומד גם בשוגג ואנוס בלי שייכות לתכניתו ומחשבתו כמו בנזיקין), עד כמה צריך הציור להיות ישר וברור ומכיל את תוכן המעשה (אלה החילוקים בסנהדרין מדף ע"ו ב' והלאה לגבי מצמצם, וכופתו לפני ארי ויתושים שאלה באים ואלה הולכים וממיתו ברעב וכח כוחו, כח שני, בדקא דמיא, כח כחוש וכו', ושם חילקו מגזירת הכתוב בה בין רוצח ונזיקין). ולכן לכל דין יש דיני גרמא משלו ואין ללמוד מגרמא בדין אחד לגרמא בדינים אחרים.

בשבת ק"כ ב' שמניח חביות לפני האש והאש הולכת ושורפת את החביות, לפי השיטות שאשו משום חציו הוא דין גמור, דהיינו שנקבע בסברת חז"ל שזה ממש ציור של זורק חץ בלי חילוק מזורק חץ ממש, וממילא גם בשחיטה תהיה כשרה מדין אשו משום חציו וגם ברוצח יתחייב (עיין תוספות סנהדרין ע"ז א' ד"ה סוף) וכן בלכ מקום שחייב אם זורק חץ גמור, קשה הרי גם בחביות יש כאן אשו משום חציו שמניח דבר לפני האש ה גם אשו משום חציו. ומוכרחים לומר שמדובר שאין זה וודאי שהאש תגיע לחביות. ואז יש מקום לומר שאם וודאי האש תגיע לחביות יתחייב משום מלאכת שבת אם משום אשו משום חציו ואולי גם בלי זה אלא משום שזה ציור של עושה מלאכה כמו זורה ורוח מסייעתו, שהחילוק שזורה חייב גם אם מסייעתו רוח ונחשב גרמא בנזיקין, ובחביות פטור משום גרמא, כי בזורה וודאי יפרדו הגרעינים מהמוץ, ובחביות אפשר שהאש לא תגיע לשם ולכן הוא גרמא בשבת. לשיטות שאשו משום חציו חייב רק בנזיקין ולא ברוצח, עיין ר"ן בסנהדרין שם, ועיין שם גם בדעה השנייה בתוספות וברשב"א וברא"ש, שאשו משום חציו אינו ציור גמור של עשייה כמו זורק חץ ממש, אלא ציור קלוש של עשייה ורק בנזיקין מחייבים עליו ולא ברוצח ובשחיטה, אז יש לומר שבחביות מדובר אפילו אם וודאי האש תגיע אליהן ועדיין נחשב גרמא.

ואם בחביות אם וודאי האש מגיעה אליהן חייב משום מלאכה כמו זורה ורוח מסייעתו, יש בזה נפקא מינא גדול לכל מיני היתרים שמתירים בפטנטים של כפתורי גרמא בשבת. וצריך לעיין בזה להכריע מה ההלכה מהשיטות האלה ומה יסברו בחביות.

*

*

ציור של מעשה הוא לא רק מעשה של הפעלת כח דחיפה כמו לזרוק חץ. שהרי אמרו אשו משום חציו. להפעיל כח של בערת אש הוא מעשה לא פחות מלהפעיל כח של דחיפת כובד החץ. לכן וודאי גם אם ישפוך חומצה על דבר של חברו זה מעשה מזיק שחייב. כל הפעלה של כוחות טבע כלשהם אם יש בה צורה של מעשה נחשבת ציור של מעשה. למשל אם יורה באקדח, יש כאן לחיצה על הדק שדוחף להכאת פטיש קטן על מעט כספית, והיא מתפוצצת ואז מבעירה את אבק השריפה והוא נדלק בתרמיל סגור, ולחץ האויר שנוצר באותו תרמיל סגור דוחף את הקליע, ומה שהקליע מהודק היטב למקומו עוצר אותו מלהידחף עד שנוצר כח חזק שמתגבר על העצירה הזו והוא דוחף במהירות וכח שיש בהם כדי להמית. יש כאן הרבה כוחות שונים, של דחיפה ושל פעולות כימיות. וחלק מהכוחות אינם פועלים באופן ישר שלחץ האויר לחוד אין בו כדי לדחוף חזק ורק מכיוון שיש לו מעצור המעצור גורם שידחוף חזק. ופשוט לגמרי שלא נאמר שאם ירה באקדח פטור כי הוא גרמא או כח כוחו או כח שני וכל כיו"ב. כי לא אכפת לנו כלל מבחינה מדעית אילו כוחות טבע הוא מפעיל וכמה שלבים של פעולת כוחות שונים יש במעשה שלו ומה הכיוון והדרך של פעולת הכוחות האלה. כי כל פעולת המנגנון היא נסתרת מחוויית החושים של ילד שמסתכל, ותלויה בדברים דקים שרק השכל הדברי האנליטי מנתח אותם אבל אינם מוחשיים להיות משפיעים על הציור. בציור יש לנו רק שהוא הפעיל מנגנון שבנוי מקיבוץ כוחות טבע ופועל לירות את הקליע כשלוחצים על ההדק, וכיוון שזה מכשיר שעושה כך ועומד לזה והוא הפעיל אותו וירה, יש כאן ציור של יורה את הקליע ולא אכפת לנו בדקדוקי דרכי הפעולה המדעיות של המנגנון.

לכן למשל החזון איש פסק שמצות מכונה הן מצות שנאפו לשמן בעבודת יד, כי הלחיצה על הכפתור החשמלי שמפעיל את המכונה התעשייתית שלשה ואופה את המצות היא פעולה ישירה של אפיית המצות. יש במכונה מנגנון מאוד מורכב של הרבה כוחות שונים שמפעילים זה את זה בדרכים שונות, ולא אכפת לנו בזה כלל, כי יש כאן מכונה שאם לוחצים על הכפתור שלה היא אופה מצות, ולכן אם לחץ יש כאן ציור שהוא אפה מצות ולא אכפת לנו בכלל להכנס לניתוחים מדעיים איך עובד חשמל ומנוע חשמלי וכל כיו"ב, שאין לזה שום שייכות לציור. ורק מי שלא יודע להפריד בין שכל דברי לשכל עיוני יכול לטעות בזה.

במדליק נורת חשמל בשבת שמעתי שיש דנים שבעצם מה שמבעיר את חוט הלהט זה לא הלחיצה שלו על הכפתור, כי כל רגע ורגע נוצר חשמל חדש אחר מכח סיבוב הגנרטורים בחברת חשמל ולא החשמל שלו הוא אותו החשמל שהדליק את הנורה ודנים בזה כל מיני דברים מוזרים. ופשוט שאין מקום כלל להכנס לכל זה, אלא פשוט הוא שיש כאן מכונה שבנויה כך שיש כפתור שאם לוחצים עליו נדלקת אש, וזה בוודאי ציור של מדליק אש, בלי שום שייכות איך מבחינה מדעית זה עובד.

יש חידושים טכנולוגיים למיניהם שמתירים לעשות בשבת כל מיני פעולות על ידי מנגנונים טכנולוגיים של גרמא. הדברים האלה נעשים על ידי אנשים שאינם מבינים כלל את הסוגיות ואי אפשר כלל לסמוך על היתיריהם. אינני אומר שכל מה שהתירו אסור, זה תלוי בכל מכשיר ומנגנון בפני עצמו שצריך ללמוד היטב בסוגיות ובפוסקים מה להלכה נחשב ציור של מלאכה בשבת ומה לא, ולהתבונן בשכל עיוני באותו כלי מסויים שחידשו האם יש בו ציור של עושה מלאכה או לא, ואין לזה שייכות לניתוח המדעי טכנולוגי של דרך פעולת אותו מכשיר אלא רק לצורה של השימוש בו, ורק לפי זה ייקבע דינו. וזה עניין קשה מאוד להגיע להכרעה ברורה בזה שדורש בהרבה מקרים התבוננות דקה ומדוייקת מאוד.

.

לגבי חשמל כבר כתבתי באריכות בתשובות כאן:

https://tshuvot.wordpress.com/category/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%9C-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/

שאין בחשמל מצד עצמו איסור בשבת, שדברי החזון איש שיש בו משום בונה ודברי הרב קוק שיש בו משום מבעיר לענ"ד אחרי העיון אינם עומדים להלכה. ומותר להשתמש במחשב וטלפון ומנוע חשמלי ורדיו וכל כיו"ב. ואסור רק אם החשמל מפעיל מלאכה כמו שמדליק מנורה שיש בה חוט להט ואז הוא מבעיר אש או שמפעיל תנור אפייה וחייב משום אופה או שמפעיל מכונת כביסה וחייב משום מכבס, אבל על הפעלת כח חשמל לחוד, בלי שעל ידי זה עושה מלאכה אסורה, וכן מדליק מנורות כמו במסך של מחשב שאין בהן דין אש, אין בזה איסור.

*

*

העניין התעורר כי נשאלתי על המצאה חדשה למתג חשמל שיהיה מותר להדליק בו בשבת, שיש שם חשמל שעובר דרך קרינה ולא דרך זרימה בחוט, וחתיכת פלסטיק שמפסיקה את הקרינה.

שמעתי בצעירותי שיעור מהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שדן לגבי האם מקיימים מצוות הדלקת נר שבת בהדלקת מנוה חשמלית. ודן שאולי אין זה קיום מצוות הדלקת נר כי המנורה דולקת מכח חשמל שכל הזמן מיוצר מחדש בחברת חשמל ולא מהחשמל שהדלקתי כשלחצתי על הכפתור של המנורה. הוא לא דיבר על הצד שלפי זה יהיה צד היתר להדליק בשבת מטעם שאין הבערה מכח מעשהו, אבל אם אינו מקיים מטעם זה מצוות הדלקת נר אפשר שגם יהיה מותר. ובאמת אינו כן.

והשבתי שלא די בכך שיסבירו לי איך המתג החדש פועל, אלא אני צריך לראות בית שהותקן בו וכיצד אנשים משתמשים בו. ואם זה שיש כפתור בקיר ועל ידי לחיצת הכפתור נדלקת המנורה שיש בה חוט להט ואין חילוק בצורת השימוש ממנורה רגילה זה מעשה של מדליק אש בשבת כמו במנורה רגילה, כי יש כאן כלי מוכן, מכונה, שכך פעולתו שבלחיצת כפתור מצד אחד מבעיר אש מהצד השני, זה כלי שמשמש בני אדם להבעיר אש כמו גפרור, והמשתמש בו מדליק אש, ולא אכפת מה המנגנון הפנימי שמסתתר בין הכפתור למנורה כמו שלא אכפת מה הכימיה שעובדת בהצתת גפרור או במנורת חשמל רגילה וכל כיו"ב.

*

*

למדנים מנסים שלא לקבל את הדברים לגבי דרך הלימוד, גם אם הם מסכימים שכך האמת. כשהכל מבוסס על "לחשבן" את הסוגיא והשיטות, ועל ניתוח רציונלי אנליטי, הם מרגישים שיש להם שליטה. בלי זה ההרגשה היא כאילו הכל נעשה תהו ובהו שאין להם כלים להכניס בו סדר ובהירות. העניין הוא שלחשבן ולנתח כולם יכולים, ואין הבדל בין דברי תורה של זה לדברי תורה של חברו. כל מחשב שיכניסו לו נתונים כך וכך יתן אותה תוצאה. הרב וולבה נשאל למה לא צומחים גדולי תורה חדשים מבין הצעירים, ואמר שהיום אין לנו אברכים אלא רק דוקטורים לגמרא, ולזה היתה כוונתו.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה גרמא בנזיקין ובשבת, הלכה, חומר וצורה, יהדות, תלמוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בדיני גרמא בנזקין ובשבת

  1. עמי הגיב:

    שלום ניר
    לא קראתי הכל, אבל תמיד כשאני קורא אותך אני מגלה צורת חשיבה מיוחדת במינה, שמבררת שכל מה שהיה נדמה כמושכל ראשון ממש אינו כזה.
    אני רואה ציור תמים שכשאדם שותל עץ בחצר שלו אין כאן שום דבר מזיק ומאיים במעשה שלו, אבל בזרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו, הציור שמצטייר הוא של סכנה גדולה מאד, של כלי שנועד ונוצר להרוג מתקרב למישהו, ושהאדם שנטל את התריס עושה מעשה רצח, כי הרי האיום והסכנה של חץ מתקרב קיים ברגע זה מול העינים, וכל מה שהוא מוגן ושמור זה מחמת התריס, והאדם שבא ועושה מעשה ונוטל את ההגנה הוא ממש רוצח אותו. למה הוא פטור (בגמרא מבואר שגם היורה וגם מי שנטל את התריס פטורים, מזה שאמרו רבותא שאפילו אם היורה עצמו הסיר את התריס ג"כ פטור). הרי אפילו אם נניח שמה שסיבב את הריגתו אירע ממילא, למשל סלע נופל במורד ההר ולמטה נמצא אדם ויש מעליו תקרה שמגינה ובא אדם ומסיר את התקרה והאיש נהרג, זה נראה בעינים מעשה של רצח. ורק אם נכנס לחילוק של שכל דברי אז נאמר שיש הבדל אם האדם יצר במעשהו את האיום ואת הנזק, או אם האיום היה קיים ממילא והאדם רק הסיר את ההגנה ובעצם "רק" גרם לו למות, ושיש לפרוט את כללות המעשה לפרטים ולהסתכל על מעשה נטילת התריס כפרט בפני עצמו ללא קשר אל החץ המתקרב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s