אש לבנה

רק אברהם ושרה התחילו הכל מההתחלה הראשונה, בלי ללמוד ולקבל מאומה מקודמיהם.
יצחק ויעקב היו כבר בנים למשפחה שהיתה בה האמונה והתורה.
רבקה ורחל ולאה, גם הן באו ממשפחה מסויימת בדווקא. משפחתו של לבן. אברהם הזהיר מאוד לא לקחת לבנו אשה מבנו הכנעני. הרי אברהם היה בנו של תרח שהיה עובד עבודה זרה, ולא עשה לו כיבוד הורים ונפרד ממנו. ומה אכפת שיקח אשה מבנות הכנעני שגם היא תיפרד מדרך הוריה. אלא שרבקה רחל ולאה לא נפרדו מדרך הוריהן ומשפחתן.

לבן לא אבד כשאר צוררי ישראל אע"פ שהיה גרוע מפרעה וביקש לעקור את הכל. אלא הוצב גלעד שמפריד בין תחומו של לבן לתחומו של יעקב ונאסר עליו לעבור את הגלעד להרע.

התורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה. לכאורה רק האותיות הן התורה, הן צריכות להיות כתובות על דבר כלשהו אבל הדבר הזה לכאורה אינו עצמיות התורה אלא רק האותיות הן התורה.
ובאמת אינו כך, הלבן הוא מעצמיות התורה לא פחות מהשחור.
בעבודה זרה י"ח א' לגבי ספר תורה שנשרף נאמר: גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר. ושם דימוהו לשריפתו של רבי חנינא בן תרדיון, שגוילין נשרפין הוא כנגד שריפת גופו ואותיות פורחות באויר הוא כנגד נשמתו שעולה למרום.
דהיינו שהלבן, הוא הגוילין, והשחור, הן האותיות, יחסן הוא כמו גוף ונשמה. כמו שגוף בלי נשמה אינו חי כך נשמה בלי גוף אין זה חיים. רק החיבור הפלאי ביניהם הוא החיים, שהם לכאורה הפכים ומתאחדים לדבר אחד לגמרי.

*

מדרש שוחר טוב (לתהלים) פרק א':
"ובמושב לצים…" זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן.
מה עשה קרח? כינס כל הקהל, שנאמר "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", והתחיל לומר להם דברי ליצנות, ואומר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי והיו עמה שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש – אמר לה משה (דברים כ"ב): "לא תחרוש בשור וחמור יחדו." באה לזרוע – אמר לה (ויקרא י"ט י"ט): "שדך לא תזרע כלאים." באה לקצור ולעשות ערמה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות קרן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.
מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות כדי ללבוש מגזותיהן ולהנות מפרותיהן. כיון שילדו – בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה (דברים ט"ו י"ט): "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר – תקדיש לה' אלוהיך." הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן – בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה (דברים י"ח ד'): "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו." (לכהן).
אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחטת אותן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחרי ששחטתי אותן, לא נצלתי מידו – הרי הן עלי חרם! אמר לה אהרן: אם כן – כולה שלי הוא, שכך אמר הקב"ה (במדבר י"ח י"ד): "כל חרם בישראל לך יהיה." נטלן והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה.
כך עלתה לעלובה זו. כל כך הם עושים ותולים בקב"ה."

*

מדרש רבה פר' קרח:
ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת בציצית א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר לו חייב במזוזה א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן.

.
כשאמר הקב"ה למשה (שם ח) קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה לך כך אמר להם משה עשה בי ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות לכהן מיד ויקהלו על משה מיד ויאמרו אליהם אמר ר' לוי באותה שעה כינס קרח עדתו ואמר להם הרביתם עלינו משוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו תחת מצרים מתחת ידכם ובקשו לסקלו.

*

בני ישראל במדבר, שנקראו דור דעה ונחשבים הדור הכי חכם וצדיק מכל הדורות שהיו אי פעם, שוב ושוב התלוננו למה אין בשר ולמה לא חוזרים למצרים והתגעגעו אל השומים והבצלים והקישואים והדגים שאכלו במצרים ואמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה, והמרו והכעיסו, וכמה פעמים נאמר בהם עם קשה עורף. וחלקם הצטרפו לקרח ועדתו, שאלו שאלות קשות, הלא כל העדה כולם קדושים ולמה תתנשאו. הם חשדו שמשה מתנשא ומשתלט וממליך את עצמו ובני משפחתו שלא כדין. ובני אהרן שנשרפו ומרים שחשדה במשה שהוא לא נוהג כשורה עם אשתו ועוד ועוד.
.
הרי משה רבינו הוציאם ממצרים עם כל האותות והמופתים, בעשר מכות, עד שפרעה שה' הכביד את ליבו הכיר בכ שמשה הוא שליח נאמן של האל היחיד. וקרע להם את הים. וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. שראתה את כסא הכבוד וכל פמליה של מעלה.
ואחר כך היו במעמד הר סיני. ונבקעו כל הרקיעים ונתגלה אליהם כביכול הקב"ה בעצמו וכל פמליה של מעלה והיה מביט בכל אחד מהם ופרחה נשמתם והטיף עליהם טל של תחיה ושמעו מפי הגבורה. ואמרו נעשה ונשמע.
.
ואחר כך היה מעשה מרים:
ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ז לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

*
ואחרי כל זה כך קרח מדבר על משה ודבריו נכנסים באזניהם. ואלה דור דעה, האנשים הכי חכמים וצדיקים שהיו מאז ומעולם. איך זה ייתכן?
ובדומה לזה נשאל איך ייתכן שלבן שיעקב חי בביתו עשרים שנה לא ראה מיהו יעקב ואת צידקתו וחשד בו שהוא גונב, ונראה שבאמת היה סבור שהוא גונב?

ביצה כ"ה ב:
"מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין.
תנא דבי ר' ישמעאל (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש.
איכא דאמרי (יש שאומרים): דתיהם של אלו אש שאלמלא (לא) נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.
והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וי"א אף עז בבהמה דקה וי"א אף צלף באילנות".

איך ייתכן שהעזות היא היא הסיבה שבני ישראל קיבלו תורה ולא אומה אחרת? דווקא העזות? לא חסד ולא ענווה? הרי נאמר עז פנים לגהנום ובושת פנים לגן עדן. עזות להיות כמו כלב שנובח על מי שעובר. גאווה ועיקשות וקשי עורף וטפשות. לקרקר ולהתגאות כתרנגול. זו הסגולה והזכות לקבלת התורה?

יצחק לא רצה לתת את הברכה ליעקב אלא לעשיו. ואם עשיו היה מקבל את הברכה של יצחק היה גם מקבל את התורה. למה יצחק חשב שעשיו ראוי יותר?
וכשלבסוף זכה יעקב בברכה זהו משום שהראה שיש לו ידי עשיו.

*

*

בעבודתי כמטפל בילדים אני עובד כעת עם בני שנתיים וחצי. זה הגיל שנקרא "גיל הלא". על כל דבר הם אומרים "לא!". "בוא נלבש סוודר" – "לא!". "אבל קר". "לא קר!". "אתה רטוב אתה יכול להיות חולה". "אני לא אהיה חולה!". וכו' וכו', והכל כאילו אני בודה דברים רק כדי להשתלט עליהם ולרצות ברעתם.
באיזשהו מקום הם יודעים שאני יותר חכם ובוגר וצודק מהם, כי כשיש להם בעיה הם באים ובוכים לי שאפתור אותה ולא חושבים שיש בעיה כלשהי שאינני יכול לפתור. ובכל זאת לא עולה על דעתם כלל לשקול כאפשרות קלושה שאולי יש משהו בדברי וקובעים נחרצות שאני טועה והם צודקים.
זה גיל יקר מאוד, כי אז הם מקבלים מציאות של בני אדם בני עצמם. ורק עם בן אדם שיש לו דעה משלו ומציאות בפני עצמו ועצמאות יש טעם ביצירת קשר. לא יתכן שהם יפתחו דעה משל עצמם בלי שמקודם תהיה בהם העזות להחליט שהם סומכים רק על דעת עצמם ואינם מקשיבים כלל לדעתי, אטומים אליה לגמרי, למרות שהם רואים ויודעים שאני יותר חכם וגדול וחזק ויכול להיטיב או להרע להם והם רואים שאני רק מיטיב להם תמיד ברחמים גדולים ובצר להם הם באים אלי לבכות ולבקש.

.

התורה ניתנה לבני אדם. היא ניתנת רק אם יש בן אדם שמקבל. היא תורת חיים רק אם יש בן אדם שמקבל.
וצריך להיות ממש "בן אדם" כדי שיהיה אפשר לקבל אותה. אדם הכוונה לאדם עצמאי. לגמרי. שרואה הכל אך ורק מנקודת מבט של אדם ואין לו שום צד אחר. ומשם הוא מתנגד ונלחם. ורק אחרי מלחמה קשה מאוד וייסורים ושבירה ומקיא חלב שינ משדי אמו וממית עצמו באהל, רק אז הוא רואה שיש צד הסתכלות של בורא עולם ושל תורה. לימוד תורה נקרא מלחמה.
בזוהר נאמר שעת אכילה היא שעת מלחמה. האדם רואה שהאוכל הוא שלו, הוא חרש וזרע וקצר וטחן והכל הוא פרי עמלו והכל שייך לו. הוא רוצה להנות מהאוכל כמי שנהנה משלו. מהר"ל: "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם מן המצוות שלא היינו דואגים מן המצוות, והיינו אוכלים ושותים בלא דאגת המצוות" (גור אריה על במדבר יא, י).
ולהגיע למצב של ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, זו מלחמה.
ובלא מלחמה אין לזה שום ערך. מי שמקיים את התורה כמצוות אנשים מלומדה, כי ככה חינכו אותו ואילפו אותו, בלי שצד האדם שבו שאל את כל השאלות באופן הכי אמיתי וקשה, זה לא קבלת תורה. זה כצפצוף ציפור בעלמא. זה רק אותיות פורחות באויר. רק אש שחורה בלי אש לבנה. רק יעקב בלי לבן. אין לזה שום מציאות ושום ערך, לא אהבה ולא שכר ועונש, לא מאומה.
לבן נקרא כך לפי ספרי קבלה כי הוא בחינת הלבן של ספר התורה. האש הלבנה. הגוילין שעליהם כתובה התורה. ולכן הוא עצם מעצמה של תורה לא פחות מיעקב. ולכן היה הכרח לקחת אשה ממשפחתו כי זו משפחה של עצמיות התורה כמו משפחת אברהם.
לבן הוא בלעם כמו שנאמר בתרגום אונקלוס. ואמרו לא קם כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם והוא בלעם. ובמסכת אבות הועמדו תלמידיו של אברהם אבינו מול תלמידיו של בלעם הרשע.
נאסר על לבן לנצח במלחמה. כי אז התורה תהיה רק דף לבן שלא כתוב עליו מאומה. נאסר על בלעם להשמיד את ישראל. נקבעה לו נקודת גבול, עד שם יש לו זכות לבוא ולא מעבר לזה. כמו הגבול שהקב"ה שם לים. כל גל וגל אומר אני אטביע את כל העולם, והוא מתנפץ על קו החוף. וכך הוא קיום העולם, שיש לים את מקומו וליבשה את מקומה, והגלים רוצים לשטוף את הכל ולבן רוצה לעקור את הכל, ויש מלחמה תמידית ויש נקודת גבול שבה צריך לעמוד האיזון בין הכוחות על גשר מדוייק וצר מאוד.

.

בראשית ל"א:
"וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. ו וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. י וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. טז כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה. יז וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. יט וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. כא וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. כב וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. כג וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד. כדוַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. כה וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד. כו וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. כט יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. לא וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. לג וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. לד וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. לה וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים. לו וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. לז כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. לח זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. לט טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. מא זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. מב לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. מד וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. מה וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. מז וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. מח וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד. מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. נ אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נא וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נב עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר."

.

דברי לבן:

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. כט יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי."

זה לא ליצנות ולא רמאות. אלה דברים נוקבים שנובעים מהלב ונכנסים אל הלב עד בכי.

*

כשאני קורא את דברי קרח במדרש תהילים, על האלמנה ושתי הבנות היתומות העניות, אני לא שומע ליצנות. אלא אנושיות גדולה. רחמנות ורדיפת צדק. יש מקרים כמו אלה במציאות באמת. וזה באמת נורא. אלמנה ושתי יתומות קטנות ועניות, ומחייבים אותן בכל האיסורים האלה ולוקחים מהן חלק גדול ממה שיש להן. זה באמת לא אנושי ומקומם מאוד. קרח בעצמו בוודאי התכוון לדבריו בדרך כזו. הוא מגדולי דור דעה, ממקבלי תורה במעמד הר סיני, מיוצאי יציאת מצריים, הוא לא סתם איזה בדחן טיפש שמלגלג בלי לדעת על מה הוא מדבר.

יש עגונות, מסורבות גט, נשים שלא יכולות להתעבר בגלל שהביוץ קורה בזמן שהן טמאות נדה, הומוסקסואלים שנדונים לחיים ללא משפחה ואהבה, ועוד ועוד. והלב מתכווץ ומתקומם וזועק על חוסר האנושיות והצדק. צריך להבין למה קראו לזה ליצנות. עובדה שגדולים וחכמים ממני ומכל מי שחי היום וגם יותר מהרמב"ם והארי ז"ל ורבי שמעון בר יוחאי, הם הקשיבו לדברים האלה והסכימו איתם. האם איזה בדחן סנטנדאפיסט מצחיק וליצן ככל שיהיה היה יכול לגרום להם ללכת אחריו להלחם על זה נגד משה ונגד מי שהכה את מרים בצרעת והכה את פרעה בכל האותות והמופתים. בסכנם את כל אשר להם לנצח?

יש נקודת מבט שממנה זה נתפס כליצנות אבל אצלם זה היה מלחמה על אנושיות וצדק ואור. והם ידעו נגד מי הם נלחמים אבל מוכרחים להיות בן אדם לפני שיכולים לקבל תורה. ולהיות בן אדם זה לא להתכחש למה שהאנושיות שבך אומרת. למה ששכלך העצמי וחוש הביקורת והצדק שלך אומר. עד שאתה לא באמת משתכנע לגמרי גם בחלק האדם שבך, אסור לך לוותר רק כי אתה מפחד. רק כי משה או הקב"ה יותר גדולים וחזקים וחכמים ממך. אסור להכנע לזה. אסור לבטל את דעתך. האש הלבנה חייבת להיות קיימת, ולהתאחד עם האש השחורה ביחד עם זה שהיא נשארת קיימת כמו שהיא, לבנה, לא להתבטל מולה.

אני מרגיש בעצמי, וגם שמעתי מכמה אנשים בעלי נפש וחכמים, שרק אחרי שיצאו ממסגרת החיים החרדית נפתחה להם הנגיעה האמיתית באמונה ובתורה. יש לזה הסבר פשוט, בטבע כל ילד וגם כל בוגר רוצים לאכול או ללמוד. אבל כשלוחצים עליהם לעשות את זה הם מאבדים את הרצון. ורק כשמניחים להם לנפשם הם יכולים לחזור להרגיש את הרצון.

אבל יש בזה יותר. הם יכולים לתת פה ומקום לחלק האנושי. לחלק האדם. ורק על גבי זה שייך נגיעה אמיתית באמונה ותורה. בחברה החרדית החינוך לא מאפשר לאדם לתת מקום לצד הלבן. ולכן גם אין שם מציאות לאמונה ותורה. הכל רק מהפה ולחוץ. רק מצוות אנשים מלומדה.

זה גבול מאוד דק. זה ה"גשר צר מאוד" שרבי נחמן אמר וכולם שרים עליו בלי לדעת מהו. בלי המקום והפה ללבן אין מציאות כלל לתורה ואמונה. ובהכרח שלבן יהיה אנושי לגמרי בלי הגבלה, בלי לכופף את עצמו. בלי לבטל את דעתו ובלי להתכחש למה שעיניו מראות לו ולאנושיותו הנקייה כמו שהיא. קרח הלך אחרי עיניו. היה מוכרח ללכת, כי בלי זה אינו אדם.

אבל אם הוא בגלל זה מפסיד במלחמה ומנצח את השחור לגמרי, אז הוא נעשה כמו קרח ולבן ובלעם ואובד. הוא חייב להלחם נגד השחור בכל כוחו. לא לוותר כלל. ומצד שני הוא מוכרח שהשחור יופיע על גבי הלבן באותיות של תורה שצרובות עליו, והעזות שלו תהפוך לענווה ואמירת נעשה ונשמע. זה גשר צר מאוד ומפחיד מאוד.

ויעויין בספר פרי צדיק על במדבר, עמ' 131, שמבאר שקרח היה צדיק ושהוא בן עולם הבא ומבאר שבעצם צדק בכך שהיה צריך לחלוק והיה ריך לומר את דעתו, ומסביר שרק היתה לו טעות ומבאר שם את הטעות.

*

*

לאחרונה התפרסם מאמר כזה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4648123,00.html

מאת רוחמה וייס.

ציטוטים חלקיים ממנו:

"ע"ב (72) דפי תלמוד מכילה "מסכת נידה", והם כמו העבים החוסמים את אור השמש. ע"ב דפים של ליקוי מאורות גבריים. ע"ב דפים של נסיונות לשלוט על הגוף הנשי ולשעבדו לתובנות גבריות. ע"ב דפים מיזוגניים העוסקים בגופה של האישה, מבלי לשאול אותה ולו שאלה אחת! ע"ב דפים של דיונים גבריים מבוהלים לנוכח גופן השונה של הנשים. ע"ב דפים של ניכור ואדנות. ע"ב דפים המלמדים לאלו תהומות אפשר ליפול בהיעדר דיאלוג ובהיעדר צניעות".
אלה ימים שבהם גופנו מנכיח את יכולתנו להצמיח חיים. יש גברים שנבהלים מהדם הנשי ומהיכולת הבריאה שלנו. הם, המבוהלים, יכנו אותנו "דוות" ו"נידות". אבל אנחנו? זה אמנם כואב, אבל זו גם ברכה ייחודית.
.
ולמה צריך ללמוד את "מסכת נידה"?

אני לומדת ומלמדת אותה בעיקר בשביל להבין מהי "אלימות סימבולית" (כניסוחו של בורדייה), ולאן היא עלולה להוביל. לא חייבים להכות נשים בשביל לפגוע בהן אנושות. פגיעה קשה לא פחות היא הבחירה לספר לנו שאנחנו לא מבינות את הגוף שלנו, ועלינו להעביר לגברים את האחריות לניהולו. לשלוח אישה עם דם המחזור שלה לבדיקה רבנית, זה, להבנתי, אלים לא פחות מאלימות פיזית.

אני חייבת ללמוד וללמד את היכולת המיוחדת והקשה לנהל לבני אדם את מחשבותיהם, ולעצבַן בהתאם לצרכי השליט. אם לא נלמד – איך נדע להיזהר ממניפולציות, ואיך נדע להיות מוסריים?

.

למה חייבים להפסיק לשמור הלכות נידה?

יאמר מי שיאמר, ובצדק, שההלכה כולה היא מניפולציה על המציאות. כפי שהגעלת כלים לא באמת מוציאה את החמץ מתוך הכלי, וכפי שההמלחה לא באמת מרוקנת את הבשר מהדם, כך גם הלכות "נידה" הן יצור פורמאלי-משפטי שאינו זהה להגדרה הפזיולוגית. מה כל כך נורא?

א. כי אישה היא לא סיר

הלכות "נידה" עוסקות בגוף האישה ובכבודה. אישה איננה סיר, ותהליך ההתבוננות הגברית בדמה אינו דומה ל"הגעלת כלים". הוא משפיל את כבודה.

על מנת להתמודד עם המחאה הפמיניסטית נגד החיטוט הרבני בגוף האישה, החלו רבנים להסמיך "יועצות הלכה" – נשים הפועלות תחת פיקוחם, וממונות לייעץ ב"הלכות נידה". בעיניי, אין זה תיקון אלא קלקול. "יועצות ההלכה" מקבלות את הנחות היסוד הפטריארכליות ביחס לנשים ולמחזור החודשי, והן פועלות למענן. לא בכך ניוושע."

*

*

אני לא מכיר את הכותבת, וגם לא מספיק קראתי דברים שלה כדי להכירה מפי כתבה. היא מן הסתם שייכת לזרמים לא אורתודוקסיים כלשהם. אני גם נחשדתי והואשמתי שאני שייך לזרמים כאלה למרות שזה אינו כך כלל. בדעתי אני חרדי אורתודוקס אדוק לגמרי גם אם מבחינה חברתית עזבתי את החיים בחברה החרדית. לכן יש לי עניין להבהיר לאחרים וגם לעצמי מה היחס שלי לזרמים כאלה. לא היה לי פשוט לגבש דעה מול מאמר כזה.

ממה שנדמה לי שאני שומע מצליל דבריה, יש לה שייכות אמיתית וחיה ועמוקה עם התורה. העירו לה שאם הלכות נדה לא מקובלות עליה היא יכולה להיות חילונית ולעסוק בדברים שמוצאים חן בעיניה. לדעתי היא לא לומדת תלמוד מתוך שנאה ובמטרה לזרוק אבנים. היא לומדת מאהבה וכואב לה כשהיא רואה דברים כמו הלכות נדה.

למדתי במשך שנים הלכות נדה בעיון רב.

כשאברך למדן לומד חידושי רבי חיים הלוי מבריסק על הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה זה לא בגלל שמעניין אותו משהו בנוגע ללחם שהוא קנה היום במכולת. גם אין שם שום דברי מחשבה והגות על יציאת מצרים ומה שמסמלת עבורנו המצה כלקח לחיים. זה לא קשור כלל לעניינים כאלה. כשהוא לומד שם על הלכות תרומות אין לזה קשר לירקות שיש לו במקרר וכשהוא לומד שם הלכות מכירה אין לזה קשר למה שהוא קנה הבוקר במכולת ושילם למוכר.

יש שם מהחוכמה של התורה ומהאור שבה בענינים מופשטים שנוגעים לדקויות של גדרים הלכתיים. העניין בזה הוא היכולת להגיע להסתכלות על גדרים של צורות עליונות מופשטות שאין להן מאומה עם הפסיכולוגיה האנושית של יחסי גברים נשים. מלימוד כזה לומדים לראות שההלכות הן צורות עליונות טהורות, שמשקפות עניינים שמיימיים, כעין הצורות הטהורות, האידיאות, שאריסטו כתב שתכלית חיי הפילוסוף הוא התבוננות בהן, ושאין עונג גדול כעונג ההתבוננות הזו. ואין לזה ולא מאומה עם עניינים כמו שוביניזם גברי או פמיניזם נשי וכל כיו"ב.

למשל עיקר העיסוק בראיית נדה הוא ההגדרה מה נחשב "ראייה". מה הפירוש של "דם יהיה זובה בבשרה". האם היא דווקא ראייה בעין, או בתחושת הגוף איך הדם יוצא מהבשר, או במגע הבשר, או בידיעת השכל, או בהוכחה נסיבתית מהמציאות. האם מציאת כתם היא ראיית דם או לא. האם קינוח עד בלי הרגשת הגוף זו ראיית דם או לא. וזה עוסק בנושא של ראייה בכלל, מה היא השגה, וזה נוגע לדרך היחס בין הבורא לברואיו שהם משיגים אותו ורואים אותו, אע"פ שהוא אינו מושג ואין לו דמות, הוא ברא בריאה של אפשרות ראייה, והראייה היא דווקא בבשר, באדם שהוא בצלמו, והבריאה הזו היא דרך החיבור בין הבורא לברואיו המשיגים ורואים אותו בבחינת מבשרי אחזה אלוה. ויראת שמיים היא מעניין ראייה שרואה את הבורא. ומה נחשב ראייה ומה לא זה בעצם הנדון המרכזי במסכת נדה. טהרה היא ראייה. טיהרא בארמית זה אור. צהר זה מאותו שורש. וצהר תעשה לתיבה. בני האדם הם בבחינת אשה ביחס לבורא, ולכן זו מסכת שעוסקת בנשיות.

זה כמו כשלומדים על פרצופים בכתבי האר"י ז"ל לא עושים את זה מתוך התעניינות באיך נראה החוטם שלי ומה יחסי אליו וכן כשהאר"י ז"ל או הזוהר מדברים על זכר ונקבה בעניין כמו זעיר אנפין ושכינה, או חמה ולבנה, זה משלים לעניינים אלוהיים לגמרי, ואין לזה שייכות לפוליטיקה מגדרית וכיו"ב.

לכן במבט ראשון אני יכול לחשוב שהיא אינה יודעת כלל מה הן הלכות נדה ואין משמעות לדעתה עליהן.

*

אבל זה לא באמת כך.

לא מזמן למדתי סוגיא במסכת יבמות עם אברך למדן וחריף. והוא דיבר הרבה על "אישות" במובן הלמדני הישיבתי. יש חלות "אישות". יש לו בה "אישות". ודיבר גם על ערווה ועל קידושין.

שאלתי אותו מה זה בעצם אישות. איפה הוא רואה את זה במציאות בחייו עם אשתו. מה זה קידושין במציאות. מה ההבדל במציאות בין זוג שחי בנישואין ארחיים לבין זוג שחי בקידושין.

ראיתי בעליל שבלי זה הוא לא מבין כלל מה פשר המילים שיוצאות מפיו.

.

יש הרבה רבדים בתורה. יש גם רובד שמדבר על החיים שלנו במציאות, חיי בשר ודם פשוטים ואנושיים כמו שהם. וזה הרובד הבסיסי. בלי זה שאר הרבדים הם אותיות הפורחות באוויר.

ומול הרובד הזה אנחנו צריכים לעמוד כבני אדם. אנחנו הלבן שהאותיות של הרובד הזה כתובות עליו. ואם אדם, אנושי, כמו שהוא, עומד מול הרובד הפשוט של דברי התורה, הרובד שמכוון לשכל אנושי רגיל טבעי, נורמלי, הוא בהכרח שואל את השאלות שהיא שואלת, ומרגיש ששכלו אומר לו שמצווה עלינו לבטל את ההלכות האלה כי הן משפילות. ואין לי על זה תשובה. מה שיש רובד אחר עליון שבו הכל הוא מאורות נפלאים שמיימיים זכים ועליונים זה עניין אחר, וזה לא מתרץ ולא פותר את השאלה כלל.

זו הטעות החרדית. כששואלים על דוד המלך עונים הוא קדוש עליון שאין לנו שום מושג במדרגותיו השמיימיות ואין לנו שום יכולת לדבר על מעשיו עם בת שבע. אני מאמין שזה נכון. אבל ברובד מסויים. אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כתובים דברים פשוטים והם נאמרו לבי אדם בשפת בני אדם וזה גם רובד שקיים בתורה. הרובד הבסיסי הראשון, שהכל בנוי עליו ובלעדיו אין מאומה. ורובד זה צריך להיות כתוב על הלבן שזה אנחנו, בני האדם באנושיותנו. קודם כל צריך להתמודד עם הדברים האלה ולצאת מהם שלם, כמו שיעקב חזר מלבן שלם בגופו ושלם בממונו. רק אחר כך נגיע למעלות השמיימיות.

לחרדים אין אומץ לשאול את השאלות בכנות אנושית פשוטה וישרה, להסתכל על הדברים בעין אנושית נוקבת. לכן אין להם בימינו שום מגע אמיתי עם התורה. רוחמה וייס שואלת. ולכן יש לה שייכות עם התורה. היא מרותקת אליה ומחוברת ובוערת באש של חיבור ואהבה ביחד עם שנאה ומאבק. זורקת אבנים ומחבקת ומקבלת השראה. אני כבעל רקע חרדי תורני וכמי שהיה רב וכו' התרגלתי שהשאלות האלה כהות ומטושטשות צלי. איבדתי מהחדות והפכחון והיושר והאנושיות הטבעית מכדי שאוכל לשאו אותן כראוי. ואני לומד ממנה ומשכמותה. אני לא מכיר הרבה אנשים שמשתייכים לזרמים ביהדות מחוץ לזרם האורתודוקסי. לא הסתובבתי בחוגים האלה, רק מעט מאוד קראתי פה ושם מדבריהם. אני גם לא מקבל כמסקנא וכפתרון ליצור הלכה אחרת ברוח חופשית ואנושית ומודרנית בלי מחוייבות לכללי ההלכה שנמסרה בהר סיני.

אני מסכים שהלכה זה דבר שמתחדש וכל הדורות היא התחדשה. אבל החידוש היה במסגרת כללים מאוד ברורים, להצמיח מהגזע ענפים ששייכים אליו שייכות אורגנית כמו ענפים או פרחים ופירות של עץ. לדעתי אופן החידוש של הרפורמים אינו נאמן לזה והוא עוקר את ההלכה משרשיה ומחדש יצירה אחרת שההלכה היא אולי מקור השראה בשבילה או מטען תרבותי כו' וכו', אבל זה לא ממש ענף חי מעץ ההלכה הקדמונית עצמה.

פעם הסברתי את זה שלמשל יש מומחה למוזיקה קלאסית, והוא שומע פסנתרן כמו מארי פרחיה שמנגן מוצרט בדרך חדשה ואישית משלו ופותח בו חלונות לדברים חדשים שלא הוכרו מקודם, ומשבח אותו מאוד. ואחר כך שומע פסנתרן שמנגן עיבוד ליצירה של מוצרט בסגנון רוק כבד אלקטרוני, או בסגנון מוזיקת עולם אתנית, ואומר לו שזה לא מוזיקה קלאסית בכלל וזה לא מתקבל בין כתלי היכלי המוזיקה הקלאסית ולא ינגנו את זה בקונצרט מוזיקה קלאסית אורתודוקסי. כי זה כבר לא בתוך התרבות הזו והדיסציפלינה הזו. מה נותן למומחה כלים לקבוע מה כן מחובר באופן אורגני לתרבות המוזיקה הקלאסית ומה לא? ככה זה. וזה לרוב מקבל הכרה והסכמה אצל אלה שחיים את התרבות הזו בנאמנות וטהרנות, כי יש לה חשיבות בעיניהם דווקא כמו שהיא והם לא מעוניינים ברוק או מוזיקת עולם או כל דבר אחר. או כן מעוניינים אבל בהפרדה ברורה ולא בערבוב.

לדעתי החידוש שהיה מקובל בעולם ההלכה בתקופות שעוד היה בו חידוש, נניח בזמן הרמב"ם ששרפו את ספריו כי הוא יצר חידוש עצום באופי ההלכה, רוחה וסגנונה, היה חידוש ששומר על הדברים בתוך המסורת הישנה. בעוד החידוש של הרפורמים אינו שומר על סוג כזה של נאמנות ושייכות וקשר למה שהיה מקודם. אין לי מלחמה נגדם ואינני חושב שהם אויבים ועוכרים. פשוט האידיאולוגיה שלהם מצד המסקנה שלה, אחרי השינויים שעשו והניחו את רוחם, לא מדברת אלי אישית ולא מושכת אותי, כמו שהרבה דעות ואידיאולוגיות ודתות שקיימות בעולם אינני נמשך אליהן, ואינני רואה בהן אוייב של שום דבר ואין לי שום מניעה לכבד אותן אם אני זוכה לראות בהן משהו שמעורר בי כבוד.

מה שכן מושך אותי ומעורר אצלי כבוד רב ואני לומד ממנו בהערצה וענווה, הוא השאלות, היושר, חוסר הויתור על האנושיות, ועל דעתי העצמית כאדם בלי לבטל את שכלי. האכפתיות לא לוותר על התורה וההלכה ולומר אני חילוני מתקדם אוניברסלי ולא אכפת לי כלל מדברים ארכאיים פרימיטיביים כמו התורה. המלחמה, ההתעקשות, לשאול שאלות על כל מה שלא מובן לי בשכל האנושי שלי. ההתנגשות בין אדם לתורה ראש בראש, עד זוב דם, בלי לברוח ולהתחמק ולוותר ולטשטש ולטייח ולסובב בכחש. באומץ. לדעתי לחשוב שיצירת הלכה רפורמית חדשה ונחמדה כאוות נפשנו מביאה לפתרון שקט של חוף מבטחים זה גם סוג של בריחה מהמאבק ומהאמת, אבל לפחות מרגישים את אש וכאב המאבק. לפחות במה שרוחמה וייס כותבת. מעניין אותי מה שכואב להם ומציק להם שבגללו טרחו לעשות את המאמץ המורכב לנסות ליצור הלכה רפורמית חדשה, ולא ההלכה שלהם עצמה.

גם מי שכבר נמצא בתוך ישיבה בעולם חרדי ולא יכול לשאול שאלות ממש על קיום הלכה ואמונה וכו'. אם היה שואל על מושגים ישיבתיים למדניים, על דברים שכתובים בתלמוד בסוגיות של שור שנגח את הפרה, את זה אני לא מבין בשכל האנושי הפשוט הטבעי שלי, למרות שלפי המקובל בישיבה זה נחשב מובן, כבר היה זוכה לשייכות עם לימוד תורה והבנתה בדרך הישיבתית עצמה לאין שיעור יותר.

בעצם אני בא לומר שהאורתודוקסיה והרפורמה ביהדות זקוקים זה לזה, הם כמו אש לבנה ואש שחורה.

*

*

חשבתי לומר משהו בנושא יום העצמאות המתקרב.

לדעתי הציונות היום היא מבחינות מסויימות משמשת כסוג של דת. היא אידיאולוגיה שמחברת את הציבור היהודי בישראל. גורמת לנו להרגיש עם, נותנת לנו מזון נפשי במלחמה הפיזית והמוסרית מול האוייבים. כל אידיאולוגיה לאומית יש בה מימד חלקי מסויים של דת מבחינה פסיכולוגית.

פעם שמעתי ברדיו תכנית על אשה שעמלה במסירות ובקשיים להקים מקום שעוזר לעניים. ואמרו "זו ציונות אמיתית!". מה זה שייך לציונות? בארצות אחרות אין אנשים שעושים דברים כאלה? הם כולם ציוניים?

אז רציתי להיות קצת "לבן" לגבי הדת הזו. לשאול עליה שאלות נוקבות ביושר ואומץ.

מה שאכתוב לגבי איך היתה ההיסטוריה, אפשר להאריך בהבאת מקורות, ומי שירצה תמיד ימצא מקורות אחרים ויוכל לפרש אחרת את המקורות שלי. אני סבור שקראתי די הצורך והסתכלתי על זה ביושר אינטלקטואלי ומי שיסתכל במקורות ביושר יראה כמוני, ומי שלא מסכים לגבי העובדות לעולם לא אוכל לנצחו בויכוח מכח מקורות, ולכן אני לא טורח לצטט ולהביא מראי מקום ואכתוב את הדברים לפי התרשמותי וכל אחד רשאי לחלוק כרצונו ודעתו.

אם למשל אדם בעל משפחה מכר את ביתו ולווה הרבה כסף בשוק האפור, ועל כל זה הימר בקזינו בסיכוי של אחת ממאה לרעתו. ואנשים אמרו לו שהוא פושע וטיפש. והוא זכה בסיכוי האחד שהיה לו ובנה מהזכייה מפעל גדול למופת שמפרנס הרבה משפחות והוא כעת עשיר גדול. האם נאמר שהוא צדק במעשהו וזה מעשה מופת ראוי לתהילה, או שהמבקרים שלו צדקו?

לפני הקמת המדינה המצב היה שכל דעה מקצועית שפויה אמרה שהסיכוי לנצח את צבאות ערב הסדירים היה נמוך מאוד מאוד. והיה ידוע שאם הם ינצחו תהיה שוב שואה, וארה"ב ושאר האומות הודיעו בפירוש שהן לא יעזרו במקרה כזה. וגם אם הם יובסו היה ברור שהם ישובו לנסות להלחם ושוב הסיכויים שלהם יהיו יותר משלנו. היו פתרונות אחרים להבטיח את שלום היישוב היהודי בארץ, אוטונומיה תחת שלטון עבדאללה בחסות מעצמות ועוד אפשרויות, שבוודאי רחוקות מלהיות מושלמות ובטוחות, אבל לא נשקלו בכובד ראש וביושר בגלל שאיפות לאומיות אמוציונליות, שרמת הסיכון שהיו מוכנות לקבל על חיי כל האזרחים כאן, גם אלה שלא רצו בכך, מכריחה לומר עליהן גם מטורפות וגם פושעות. מי שרוצה להרחיב יוכל לקרוא על יעקב דה האן למשל.

ההנהגה הציונית נלחמה בכח ובתכסיסים נגד הצלת יהודים מהשואה שלא היו ציוניים, כשהיה אפשר להציל על ידי קניית יהודים בכסף. יצחק גרינבוים אמר שכל כסף שיש טוב ליישוב לקנות בו עוד שתי פרות חולבות מאשר להביא באמצעותו חמישים יהודים גלותיים מרחוב נלווקי (שאם לא היו "מובאים" היו נשרפים באושוויץ). ולכן לא נתן תקציב שהיה ברשותו שהיה יכול בוודאות להציל אלפי יהודים, וזו היתה עמדת ההנהגה ברובה המכריע אז. כשהגיעו לכאן ניצולים שאי אפשר היה למנוע את הצלתם קראו להם סבונים וכו', נידו אותם, שלחו אותם להיות בשר תותחים בקרב לטרון ועוד, וגנבו מהם את הפיצויים שממשלת גרמניה שילמה להם, גניבה שנמשכת עד היום.

לתימנים התייחסו כאל עבדים, נתנו להם בהרבה מקומות תנאים מחפירים גרועים משל בהמות, חטפו ומכרו אלפים מתינוקותיהם תמורת בצע כסף. העבירו אותם על דתם באלימות. ועד היום זה מוכחש ומטוייח ואיש לא נתן את הדין.

רבות נכתב על זה ועוד כגון זה (יש גם ספרים כמו חרבת חזעה ואחרים), וכל מי שעיניו בראשו רואה שיש דברים בגו, ואין איש שדורש לחשוף את הדברים ולהרעיש עליהם ולעשות צדק. כי זו דת. בלעדיה יהיה לנו קשה להרגיש עם שמחובר על ידי רגשות אחדות וסולידריות, יהיה לנו קשה למצוא משמעות והצדקה לחיינו כאן. אני לא בא לשלול את זה, אינני חושב שהכל רע ושזו דת שקר. כמובן יש בציונות גם הרבה מאוד יופי וצדק וערכים והקרבה ואומץ והשראה וכו' וכו'. אני רק חושב שכמו לגבי התורה, נכון וטוב לשאול שאלות ולהתבונן בעיניים פקוחות ולכאוב את הבעיות והסתירות והקשיים והמורכבות ולא להיות מאמינים טפשים שהולכים כמו עדר ואין להם שום ביקורת עצמית ושאלות.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אש לבנה

  1. ישראל הגיב:

    ניר היקר,

    איזה יופי שחזרת להתבטא! זה ניר שאני תמיד התגעגעתי איליו מהבלוג הקודם "תלמוד מוסבר". אני לא יודע איך להסביר לך כמה הייתי מכור לפוסטים שלך. הייתה תקופה של בערך שנתיים שהייתי בעצב איתך מרחוק, ראיתי איך אתה מסתגר בתוך עצמך ובקושי כותב. התגעגעתי. בלילות התהפכתי על משכבי חשבתי עליך. ברצינות.

    ועכשיו חזרת ובגדול! ופי כמה יותר רהוט וברור ומאוזן ונוקב.

    אני לא יכול לתאר לעצמי את סיפור חיי בלי התוכן שיצקת אליהם.

    כבר שנים שאני מרגיש שאתה צועק בקול את מה שאני כואב בשקט.

    אני רב חרדי בפועל, חי בתוך כל המסגרת עם כל ההידורים. מה הייתי עושה בלעדיך? הייתי בטוח שאני המשוגע היחיד בעולם?

    רק תמשיך כך, תהיה אתה. תהיה בדיוק כך, עד הסוף! עם האמת עד הסוף! בלי הנחות ובלי קיצורי דרך ועיגולי פינות.

    תודה מכל הלב

  2. nirstern הגיב:

    משהו שכתבתי לרוחמה וייס:
    בעיני זה לא כל כך קבלה של "אחרת". אולי מה שקראתי משלך זה לא מדגם מספיק מייצג, אבל כל מה שקראתי לא עוסק לדון על הפתרונות מה תהיה ואיך תהיה ההלכה החדשה שתתאים לנו, אלא הכל עוסק רק בהלכה הישנה.
    העיסוק הוא כמו שאי אפשר להימנע מלהכניס יד לכלוב של אריה כשהעיניים עצומות, לפעמים יש מגע מזין מרתק ולפעמים מכשף (אני זוכר כעת מה שכתכת על יום כיפור אחר שעוסק במיניות. כתבתי על זה שבעיני זה לא יום אחר וסותר אלא צד זנוח משלים באופן אורגני של יום הכיפורים המוכר שלנו, שכנראה איננו מבינים אותו נכון), לפעמים מגע רך וחם, ולפעמים נתקלים בשן חדה ולפעמים חוטפים נשיכה פוצעת וצועקים בכעס ויש ברקע אפשרות גם להיטרף לגמרי.
    גם אני מנסה לעסוק בהלכה הישנה ומאחל לעצמי שהעיסוק יהיה עם אופי כזה, כך שאני לא רואה הרבה שוני בינינו.

  3. nirstern הגיב:

    דברי הפרי צדיק בפרשת קרח:
    ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק במדבר פרשת קרח
    [א] ויקח קרח וגו'. במדרש רבה פרשה זו (י"ח, ג') מה כתיב למעלה ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת וכו' בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה וכו'. וצריך להבין מנין לקח המדרש רבה שזה היה טענת קרח ומחלוקתו ובתורה מפורש כי כל העדה וגו' ומדוע תתנשאו וגו'. ואם מפני הסמיכות לפרשת ציצית הלא המדרש מביא גם ממזוזה. גם איזה שייכות יש ענין טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים לענין טענת קרח מדוע תתנשאו שזה היה יסוד מחלוקתו כמפורש בפסוק. אך הענין על פי מה שכתב האריז"ל שיש מדריגות הנקראים בחינת עיגולים ויש הנקראים בחינת יושר ובעלמא דאתחרבן קודם בריאת העולם היה אז בבחינת עיגולים ובעולם התיקון התחיל מדריגות בחינת יושר ולעתיד יתגלה גם כן בחינת עיגולים. וזה סוד מה שאמרו (תענית ל"א א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לשון מחול הוא בעיגול. והנה אף שענין עיגולים ויושר מוסב על המדות שהאציל ה' יתברך ושם בתענית מדבר שהצדיקים יקיפו במחול כמו עיגול. אך כמו דאיתא בפתח אליהו (תיקוני זוהר הקדמה י"ז א) כתר עליון איהו כתר מלכות היינו שעל ידי שישראל מכירין ומקבלים עליהם עול מלכותו יתברך שמו על ידי זה נכתר כביכול הקדוש ברוך הוא בכתר ועיגולים הוא בחינת מקיף וכתר הוא אור מקיף ולעתיד כשיתגלה כתר עליון איהו כתר מלכות אז יהיו כנסת ישראל מכתירין לה' יתברך בסוד נקבה תסובב גבר. וזהו הענין המחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד מראה באצבעו. ובבחינת העיגולים שם אין שום מדריגות שהכל שוים כמו עיגול שאין בו ראש וסוף:
    וזה היה טעות קרח שכיון שבאמת בשעת מתן תורה היה ראוי להיות התיקון האמיתי כמו שיהיה לעתיד. וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך (כמו שאמרו בבמדבר רבה י"ח, ו') ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות כנ"ל ומדוע תתנשאו על קהל ה'. וכן הוא באמת כשיש התגלות מדת עתיקא כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף שהיה גם כן ממדת עתיקא כמו שמובא בזוה"ק (ח"ב נ"ב ב) דבעתיקא תליא ואיתא (מכילתא בשלח השירה ג' וזוהר ח"ב ס"ד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים כיון דבעתיקא תליא אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדריגות כמו שנאמר פנים בפנים דיבר ה' עמכם אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי.
    וזה ענין שנכתב טענת קרח בתורה אף שהוא שקר אם שהדבר אמת שקרח טען כן מכל מקום מצינו (תנחומא תולדות א') גדול השלום שדיברה התורה דברי בדאי בשביל שלום ואיזה כה תאמרו ליוסף וגו' ואף שהדבר אמת שהם שלחו כדברים האלה ליוסף מכל מקום מדייק המדרש שלולי מפני השלום לא היתה התורה כותבת דברי השבטים שהם דברים בדואים. וכן כאן מה להכתוב לכתוב דברים בדואים שאמר קרח. אבל באמת אינם דברים בדואים לגמרי כי מה שאמר כל העדה כולם קדושים הוא בודאי אמת דישראל קדושים הם וכמו שנאמר (דברים ז', ו') כי עם קדוש אתה. ומה שאמר ובתוכם ה' הוא גם כן אמת דביום השבת שיש התגלות בחינת עתיקא כמו שאומרים ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדה אז בתוכם ה' דשבת מעין עולם הבא ויש בו מעט התגלות מעין העתיד מענין מדריגת בחינת העיגולים שיהיה בתוכם ה' שהקב"ה כביכול יושב ביניהם כנ"ל. אך הוא רק מעין עולם הבא וגם הוא רק בשבת. ובאמת בדור המדבר שהיו כולם משתדלי באורייתא דאינון כשבתות וימים טובים כמו שמובא בזוהר (ח"ג כ"ט ב) היה גם כן מעט התגלות מעין זה ממדריגת ובתוכם ה'. וטעה קרח וחשב שכן הוא תמיד כמו שיהיה לעתיד וכבר הוא עתה כן. אבל באמת התגלות הזאת האמיתי לא יהיה עד לעתיד ובשבת הוא רק מעין זה מעין עולם הבא אחד מששים לעולם הבא (ברכות נ"ז ב) ומשום זה נכתבו דבריו בתורה:
    והנה טלית הוא בחינת אור מקיף וכן בית הוא גם כן בחינת אור מקיף וציותה תורה לעשות בטלית חוט אחד של תכלת שמורה על יראה שדומה לכסא הכבוד כמו שמובא בזוה"ק (ח"ג קע"ה א) ובכלל מצות ציצית מצינו (מנחות מ"ד א) עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים וכו'. וזהו כדי להזכיר היראה ורק בחוט אחד אבל לעשות טלית שכולה תכלת היינו שיהיה אור מקיף מהיראה שהוא כבר בשלימות זה אי אפשר בזמן הזה עד לעתיד שיזכו לסוד מדריגת עיגולים שהוא אור מקיף בשלימות לא יהיה נצרך עוד לחוט אחד של תכלת. וכן בבית שהוא גם כן בחינת אור מקיף ציותה התורה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע על הפתח להזכיר קבלת עול מלכות שמים. אבל שיהיה בית כולו מלא ספרים מאתים שבעים ושמונה פרשיות היינו שיהיה לו כבר אור מקיף מכל התורה ולא יהיה נצרך עוד למזוזה זה אי אפשר להשיג בעולם הזה עד לעתיד. ולכן קרח לפי טעותו שטען שכבר זכו ישראל לאור מקיף כמו שיהיה לעתיד וכמו שטען ובתוכם ה' לטעותו היה סובר שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית שכבר יש לו אור מקיף בשלימות מהיראה וכמו שיהיה לעתיד. וכן בית מלא ספרים פטור מן המזוזה ואין צריך עוד לשמירה ועל ידי זה חלק על משה לפי טעותו. והנה בשבת הוא פריסת סוכת שלום סוכה הוא גם כן בחינת מקיף שה' יתברך מיסך את ישראל באור מקיף (כמו שאמרנו כבר) שהוא מעין עולם הבא ההתגלות מענין מדריגת בחינת עיגולים שיהיה לעתיד וכמו שאמרנו:

    [ב] ויקח קרח וגו'. במדרש רבה פרשה זו (י"ח, ג') קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית וכו' בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה. להבין זה מהיכן הוציאו הדרוש הזה ממשמעות הפסוק שאין לו שום רמז רק מסמיכות לפרשת ציצית. אך יש לומר שהוא נדרש מהטענה שלו בפסוק כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' והיינו שהטענה שלהם היתה כיון שעיקר המכוון מהאדם הוא שיהיה נפשו מלא ביראת ה' שיוכל להיות גבור הכובש את יצרו בסור מרע וזה נקרא בחינת קדושה כי כל הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. וגם שיהיה הלב מלא בדברי תורה היינו שיהיה נקבע הארת דברי תורה בלבו בכל מעיינו בו יתברך בלי היסח הדעת מהשגחת הווייתו יתברך. ושני הענינים הללו זכו בזה הדור המדבר בתכלית השלימות בשעת מתן תורה כמו שנאמר (שמות י"ט, ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ובחינת כהן ידוע מי שהוא מפנה לבו רק לדברי תורה ולהיות כל מעיינו בתורה הקדושה הוא נקרא בבחינת כהן (כעין מה שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג הלכה י"ג) וגוי קדוש הוא בחינת תכלית היראה בנפש הנקרא קדוש כנ"ל. ובודאי שכל הדברים הנאמרים בתורה הקדושה הגם שנאמרו מפי איזה איש שאמרם המה באמת לאמיתם. וגם טענתם שכל העדה כולם קדושים בודאי היה אמת היינו שהיו מלאים ביראת ה' שהוא בחינת קדושה כנ"ל. וגם בתוכם ה' היינו שפנימיות לבם מלא בהארת התורה לנגד עיניהם הוויית השגחתו יתברך. כי שם הוי"ה רומז על התורה כדברינו כבר.
    וזהו הרמז טלית שכולה תכלת היינו היראה כי תכלת מורה על יראה כידוע מזוה"ק (ח"ג קע"ה א) וזהו מרומז בפסוק כל העדה כולם קדושים. ובית מלא ספרים היינו שהלב מלא מהארת הדברי תורה וזהו בתוכם ה'. ואם כן מדוע תתנשאו שלא עלה על לבם שיש עוד איזה מיחוש לנפשם שיהיו צריכים שמירה ואזהרה והיו סבורים שכבר הם נשלמים מכל וכל. אמנם משה רבינו ע"ה השיב להם שגם הטלית שכולה תכלת נצרך לו חוט אחד של תכלת בציצית כמו שנאמר למען תזכרו וגו' כי גם הנפש המלא יראה יארע לו בחינת השכחה אם לא ישים על לבו תמיד לזכרון כאומרם ז"ל (אבות ב', ד') אל תאמין בעצמך וכו' וגם הבית מלא ספרים נצרך לו שמירה בפתחו וכאומרם ז"ל (מנחות מ"ג ב) כל מי שיש לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח לו שלא יחטא ומכלל הן אתה שומע לאו. ועל זה היה נבחר דייקא אהרן להיות כהן גדול שהוא בחינת קודש קדשים מפני שהיה תמיד ירא לנפשו שלא יחטא ויפגום ממטרת רצונו יתברך. וכידוע מספרים הקדושים על למה אתה בוש לכך נבחרת שדייקא מפני זה שאתה בוש בעצמך וירא מלגשת מצד שאתה מרוחק בעצמך לכך נבחרת דייקא להיות כהן גדול להקריב קרבנות עבור נפשות של כלל ישראל שנתרחקו גם בתכלית הריחוק להחזירם להקדושה וזהו בחינת שושבינא דמטרוניתא.
    ועל זה מרמז המדרש רבה (פרשה זו י"ח, ח') וכי טפשים היו אלא הם חטאו בנפשותם היינו שהיו סבורים ומקובלים על עצמם במסירת נפשם כאשר יתברר על ידי הקטורת שעל כל אלה עודנה נפשם לא מטוהרה בשלימות אם כן למה להם החיים בעולם הזה. וקרח שפקח היה היינו שהיה חכם גדול בחכמת התורה והיה לו לידע זאת שאדם אין צדיק בארץ ויש עוד גבוהים מעל גבוהים על פי חדרי תורה אלא שעינו הטעתו וכו' מפני שהיה בעל רוח הקודש וראה שלשלת גדולה וכו' ולכן נדמה לו שהוא יהיה הנבחר. והנה על זה היה הבירור וירדו הם חיים שאולה שגם בהשאול המה בשלימות החיות שלהם בקדושה. והוא על דרך שנאמר באדם הראשון (בראשית ג', כ"ב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וכדאיתא במדרש רבה (שם, י"ט) שהמה חיים וקיימים עד עכשיו שברגע זו תיכף היה נתברר להם שמשה אמת ותורתו אמת. ולעתיד לבוא הם גם כן עתידים לעלות כמו שנאמר (שמואל – א ב', ו') ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:

    [ג] ויקח קרח וגו'. במדרש רבה (פרשה זו י"ח, ט"ז) דבר אחר ויחלק ויקבץ וידבר ויצו קרח אינו אומר אלא ויקח מה לקח לא כלום לקח אלא לבו נטלו אמר הכתוב (איוב ט"ו, י"ב) מה יקחך לבך וגו' בא ליישב לשון ויקח קרח. ובזוה"ק (ח"ג קע"ו א) גם כן דקדק מאי ויקח נסיב עיטא בישא לגרמיה וכו'. אבל כל הכתוב מיותר דהוה ליה להתחיל ויקומו לפני משה קרח דתן ואבירם ואנשים מבני ישראל וגו'. אך הכתוב הקדים סיבת מחלוקת קרח וזה שנאמר ויקח קרח שהסיבה היתה מפני שקרח אדם גדול היה וכמו שאמרו במדרש רבה (שם, ג') חכם גדול היה ומטועני הארון וכו' ואף במחלוקתו איתא במדרש רבה (שם, י"ז) אשר יחדיו נמתיק סוד אהרן וקרח שניהם שוין וכו' וכן כתיב ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי וגו' ואיתא במדרש רבה (שם, ט') לפי שהיה גדול שבשבטו נעשו אחיו טפלים לו וכו' וכבר כתב הרמב"ן ז"ל וחלילה שהיה בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמישים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבהם ומלינים על ה' וכו' ומכל מקום כתיב ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי וגו' שהיו בני שבטו טפלים לו וקראום אחיך שהיו אחים לו. אך טעותו היה מפני שידע בנפשו שצדיק גמור הוא וכבר לבו חלל בקרבו ואתפני יצר הרע מליביה. ואיתא במדרש (שוחר טוב תהלים כ') ימלא ה' כל משאלותיך אין מתפללין על כל אדם אלא על מי שלבו שלם לפני בוראו נתפלל עליו כך ימלא ה' כל משאלותיך וכתיב וכל עצתך ימלא. וכיון שראה קרח שלבו מייעצתו לחלוק על משה והוא ידע בנפשו שלבו שלם לפני בוראו היה סבור שבודאי הוא עצת ה' וכך צריך להיות. וזה שנאמר ויקח קרח נסיב עיטא בישא לגרמיה ומייתי קרא מה יקחך לבך שלבו נטלו ועצת לבו הטעתו לחלוק. אבל האמת הוא שכל זמן שיש מציאות לרע באומות העולם אין רשאי להאמין בעצמו שעדיין יוכל להיות שהוא עצת היצר הרע שהרי אדם הראשון היה בגן עדן ושם היה יכול היצר הרע לכנוס ולפתותו. וכן במתן תורה דכתיב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (עבודה זרה ה' א) והוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע (בבא בתרא ט"ז א) מכל מקום אחר כך שלט בהם היצר הרע:
    ויקומו לפני משה וגו'. גם זה מיותר דהיה לו לומר ויקהלו קרח דתן ואבירם ומאתים וחמישים איש על משה ואהרן וגו'. ובזוה"ק (ח"ג קע"ו ב) ויקומו לפני משה האי קרא אוקמוה חברייא. ולשון זה מורגל בזוה"ק על מדרשי חז"ל הנגלים בש"ס ומדרשים אבל לא נמצא דרש על זה. ויתכן דקאי על מה שדרשו (תנחומא פרשה זו ג') ודתן ואבירם יצאו נצבים וכי יושבין או כורעין או נופלין יוצאין בני אדם מלמד שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין שנאמר כאן יציאה והצבה ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה וכו' וזה שנאמר ויקומו לפני משה שקמו בקומה זקופה כנגד משה לחלוק עליו. וכל זה על ידי שלקחו לבו שבודאי לא כפרו בתורת משה רק חשדוהו שאומר על ידי נגיעה. וכיון שעלה כך בלבו היה סבור שהוא עצת ה'. ובאמת בשבת כתיב (תהלים ל"ז, ד') והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך ובגמרא (שבת קי"ח ב) הוי אומר זה עונג שבת שבשבת איתא (תיקוני זוהר תיקון מ"ח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא ואתפני מתמן יצר הרע. ואז לא ירצה הלב שום דבר אחר רק מה שהוא רצון ה' יתברך ואז נותנין לו משאלות לבו וזה שנאמר ויתן לך משאלות לבך:

    [ד] בזוה"ק (פרשה זו קע"ח א) תא חזי לא אתקיים עלמא ולא אשתלים עד ההוא שעתא דנפיק אדם בשלימו דכולא ואתקדש יומא ואתתקן כורסיא קדישא למלכא וכו'. דשלימות העולם היה בבריאת האדם שזה תכלית הבריאה שיהיה אדם בעל בחירה ובבחירתו יקבל מלכותו יתברך שמו דהמלאכים אינם בעלי בחירה לכן אינו ניכר כבוד מלכותו מהם. רק אחר שקלקל האדם היה השלימות מהבריאה אחר כך על ידי ואתקדש יומא שבא יום השבת דכתיב (בראשית ב', ג') כי בו שבת שהיה לה' יתברך נייחא בעולמו שבסוף יום הששי כתיב (שם א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והיינו שבא יום השבת שאז יתוקן הכל שכן נדרש בבראשית רבה (ט', ה' – י"ג) כל אשר עשה והנה טוב מאד על כל ההיפך מהטוב שזה יהיה טוב מאד. וזה שאמר ואתתקן כורסיא קדישא למלכא וכמו שאומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שזה מורה על נייחא כמו שנאמר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואיזה מקום מנוחתי. דכסאי מורה על נייחא וכמו שנדרש (בראשית רבה פ"ד, ג') וישב יעקב יעקב אבינו על ידי מה שביקש לישב בשלוה וכו' וכמו שאמרו (שם ט', ד') עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו. והיינו ביום השביעי על ידי שיהיו אומה שלימה שיכירו כח מלכותו שישליכו כל עסקיהם לכבודו יתברך שמו וכמו שאמרו (שמות רבה כ"ג, א') נכון כסאך מאז משל למלך וכו' ואגוסטוס יושב וכו' משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' והוא על פי מה שאמרו (ויקרא רבה ב', ד') הן שהמליכוני תחילה על הים ואמרו לי ה' ימלוך לעולם ועד. וכן בשבת שכל ישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך שמו אז נתיישבה מלכותו ונתעלה וישב על כסא כבודו שאז יש לו נייחא בעולמו מכל הבריאה.
    וכן מובא בזוה"ק (ח"ב קל"ה א) תא חזי קודשא בריך הוא אחד לעילא לא יתיב על כורסיא דיקריה עד דאתעבידת ברזא דאחד כגוונא דיליה למיהוי אחד באחד והא אוקימנא רזא דה' אחד ושמו אחד וכו' והוא מה שמובא בזוה"ק (שם קל"ג ב) ה' אחד יחודא עילאה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד יחודא תתאה. והענין על פי מה שאמרו (תנחומא תצא י"א) כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם דכתיב (שמות ט"ז, י"ז) כי יד על כס יה וגו'. ובגמרא (פסחים נ' א) בעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד וכו' לעלם כתיב דשם הוי"ה אינו נהגה. וצריך להבין דהרי אותיות הוי"ה מורים על עשר ספירות י"ה חכמה ובינה והתג שעל יו"ד על כתר עליון ואותיות ו"ה מרמזים ו' על השש מדות ואות ה' על מלכות כידוע ולמה אותיות י"ה מהשם נהגה וביחד עם ו"ה אינו נהגה ואדרבה אותיות י"ה שמורה על שלוש ראשונות שהם במעלה יותר היה צריך שלא יהיה נהגה. אך באמת מצינו (מנחות ק"י א) ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגו' דקרו ליה אלהא דאלהא. והיינו שכל האומות מודים שה' יתברך הוא הבורא עולם והוא רם על כל רק אומרים שמסר חס ושלום הנהגת עולם הזה למזלות ועל ידי זה היו עובדים להם. ולפי טעותם אין חיבור לאותיות י"ה שמורה על שלוש ראשונות עם אותיות ו"ה שמורה על מדות שהאציל ה' יתברך להנהגת עולם הזה. ובעולם הזה אין הכרה בזה איך שיש יחוד גמור וחיבור מאותיות י"ה עם ו"ה וזה פירוש שאין נהגה השם הוי"ה בעולם הזה ורק לעולם הבא יהיה זה מפורש. והיינו כל זמן שזרעו של עמלק בעולם שיש מציאות עוד מהרע אין השם שלם היינו שאינו ניכר ומפורש היחוד מאותיות הוי"ה ולא הכסא שלם שאל"ף מורה על פלא עליון מדת עתיקא והיינו שאינו ניכר היחוד כתר עליון דאיהו כתר מלכות. ובשבת שהוא מעין עולם הבא יש בו התגלות מעין עולם הבא בהכרת היחוד וחיבור אותיות י"ה בו"ה.
    וזהו רזא דשבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' והיינו ה' אחד על פי מה שאמרו (פסחים נ"ו א) כשם שאין בלבך אלא אחד והיינו שיעקב אבינו היה מפורש אצלו בבחינת אמת הכרת היחוד ה' אחד כך אין בלבנו אף שאינו מפורש במדת אמת מכל מקום על ידי אמונה משיגין אנחנו גם כן שה' אחד בבחינת אמונה. ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שמובא (רעיא מהימנא זוהר ח"ג ר"ל א) איהו אמת ואיהי אמונה והוא גם כן כסא שלם כתר עליון דאיהו כתר מלכות שהוא עם אות א' שמורה על פלא עליון כתר עליון. וזה שכתב בספר הבהיר (סימן ק"צ) אבן מאסו הבונים וגו' אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם היתה עתה לראש פינה. וזה הענין דשבת גדול מימי המעשה אף דו' מורה על שש מדות בחינת קודשא בריך הוא ואות ה' מורה על מדת מלכות שהוא שבת ואות ו' קודם לאות ה'. אך מפני ששבת מעין עולם הבא ויש בו התגלות כתר עליון דאיהו כתר מלכות שהוא היחוד כי ה' הוא אלהים שגם ההנהגה דעולם הזה מתנהג בבחינת הוא שהוא מדת עתיקא כמו שמובא בזוה"ק פרשה זו (קע"ח ב) וזהו פירוש היתה לראש פינה. ובשבת שהוא נגד מדת מלכות אז מתגלה היחוד דמעין עולם הבא וכל אחד מישראל יכול להשיג על ידי אמונה היחוד כל חד לפום מאי דמשער בליביה. וזה שאמר ואתקדש יומא ואתתקן כורסיא קדישא למלכא וכו':
    ואמר אחר כך בזוה"ק בההוא שעתא דבעי יומא לאתקדשא הוו נפקי רוחיהון וכו' ואתקדש יומא ולא אתבריאו וכמו שאמרו גם בגמרא (פסחים נ"ד א) ויש אומרים גם המזיקין. אך מה שאמר בזוה"ק ואשתאר עלמא כמאן דאתפגים מעבידתא וכו' ומשמע שמה שלא נבראו להם גופים היה בזה פגם בהעולם. אך בזוה"ק (הקדמה י"ד א) מבואר שכתב וכי לא הוה ידע קודשא בריך הוא לאעכבא לקדשא עד דיתברון גופין להני רוחין אלא אילנא דטוב ורע אתער ההוא סיטרא אחרא דרע ובעא לאתתקפא וכו' כיון דחמא קודשא בריך הוא כך וכו' והיינו שאחר הקלקול שנעשה הערבוב דטוב ורע היה מתפשט הסיטרא אחרא דרע ועל ידי שנתקדש יומא אז השבת תיקן זה שלא יתפשט הרע עוד כמו שכתב שם באורך. וזה הפירוש דאשתאר עלמא כמה דאתפגים מעבידתא והיינו שהיה נשאר העולם פגום בלתי מתוקן מפגם הקלקול ורק על ידי השבת דאתקדש יומא אתתקן.
    ואמר אחר כך הוא אשלים לסטר שמאלא וכו' ואפילו ההוא סיטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא וכו' לואי בארונא אשלים לכולא וכו'. והיינו שהתחלת התורה הוא בא' אנכי אל"ף אותיות פלא שהוא שכל הנעלם. שהדברי תורה הם התגלות האור הראשון מה שאין כן סדר הבריאה מתחיל בב' שמורה על זה שצד צפון פתוח וכמו שאמרו (בבא בתרא כ"ה ב) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת. והוא שאף שבראשית נמי מאמר הוא מכל מקום לא נאמר בו ויאמר שהוא שכל הנעלם מכל רעיון כמו שנאמר (תהלים י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו והוא דהח' מורה שהוא חי ברומו של עולם (מנחות כ"ט ב) שהוא נעלם מכל רעיון ומשום זה מתחיל בב' כיון שבאות א' אין בו תפיסה שהוא פלא מופלא ומכוסה. ומזה שהאור נסתר בחינת ישת חושך סתרו מזה נסתעף מעשיהן של רשעים כיון שאין האור נגלה ומפורש על ידי זה יוכל לשכוח הכל חס ושלום שכן נדרש על זה תוהו ובוהו וחושך בבראשית רבה (ב', ה'). וזהו מצפון תפתח הרעה (ירמיה א', י"ד) ומכל מקום באמת שם הוא צפון כל טוב כמו שנאמר (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג קע"ג ב) מאי אשר צפנת וכי מאן יגזול ויטול מן ידוי וכו' דכתיב צפנת וגו' ביה שרי כל אגר טב וכל טיבו וכו' והיינו שצפון בו האור כי טוב. וזה שאמר ועבד הלוי הוא הוא אשלים לפגימו דעלמא וכו' לואי בארונא אשלים לכולא וכו'. והיינו על ידי הדברי תורה שעל ידי זה מתגלה האור ונשלם הצד צפון אשר צפנת ליראיך האור הנגנז ונשלם הבריאה שהיה מתחילה על ידי דברי תורה וכמו שפתח הזוה"ק וברא ליה באורייתא ובה אשתכלל וכו'. ושבת זמן התגלות אור תורה שבעל פה שהוא מאור הראשון הגנוז בתורה שבעל פה (וכמו שנתבאר כמה פעמים):
    ואמר אחר כך בזוה"ק אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא וכו' וכתב בגליון בשם הרמ"ז ז"ל שהפירוש הגבורה הצמצום לקבל האור וכו' ולשון דינא לא משמע הכי דהוה ליה לומר גבורה שהוא הצמצום. ונראה שהמכוון על פי מה שאמרו (בראשית רבה ס"ה, ט') יצחק תבע יסורין וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב תבעת וכו' ואיתא (שם ט', ח') והנה טוב מאד זה מדת יסורין וכי מדת יסורין טוב מאד אתמהא אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי עולם הבא וכן שלמה אומר (משלי ו', כ"ג) ודרך חיים תוכחות מוסר וגו'. וזה שאמר אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא לא הוי ידעי בני נשא מהימנותא עילאה ולא ישתדלון בני נשא באורייתא וכו' והיינו שאף מדת הדין הצפון כמו שנאמר מצפון תפתח הרעה גם זה לטובה שמביא לידי חיי עולם הבא וכמו שתבע יצחק אבינו.
    ואמר אחר כך ותו ועבד הלוי הוא כמה דאת אמר (דברים ד', ל"ה) כי ה' הוא האלהים הוא אשלים שלימותא למיהוי כולא חד הוא פשיטא לקבלא לכנסת ישראל וכו'. והיינו על פי שאמר (רעיא מהימנא ח"ב כ"ה א) כד נפקו ישראל ממצרים וכו' פקודא קדמאה דא אוליף לון דכתיב (שמות ו', ז') וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו' וכיון דידעי פקודא דא באורח כלל וכו' כדין אוליף לון באורח פרט וכו' כי ה' הוא האלהים דא באורח פרט וכו'. והיינו שמקודם אמר להם באורח כלל וידעתם כי אני ה' אך אחר ארבעים שנה אוליף לון באורח פרט כי ה' הוא האלהים אלהים מורה על כל הנהגת עולם הזה שכן כתבו אלהים גימטריא הטבע והיינו שכל הנהגת הטבע מעולם הזה הוא גם כן על ידי מדת הוא. וזהו אתה הוא עד שלא נברא העולם כמו שהיה קודם הבריאה שעל זה מורה תיבת הוא שכל הנעלם וזה יחוד האמיתי שיתגלה לעתיד. וכן יחוד זה נגלה על ידי אליהו הנביא שהכניס בישראל שהכירו הכל ואמרו ה' הוא האלהים. וכן לעתיד יתגלה אליהו הנביא שהוא יכניס זה בלב כל ישראל שיכירו כי ה' הוא האלהים. ואז יהיה הגאולה האמיתית שהוא יחוד הוי"ה כשם שהוא נכתב. וכן בשבת מעין עולם הבא על ידי השלוש סעודות שהוא מהימנותא שלימתא וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ב פ"ח א) דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתיקא קדישא וזעיר אנפין ובחקל תפוחין מתגלה גם כן היחוד רזא דה' אחד ושמו אחד ואלמלא משמרין ישראל שבת אחת כהלכתה מיד נגאלין שהיה כבר התיקון כמו שיהיה לעתיד. אך העולם נידון אחר רובו רק כל פרט נפש מישראל המשמר שבת כהלכתו הוא בפרט נפשו נגאל מכל וכל:

    [ה] בזוה"ק (פרשה זו קע"ו ב) כד ברא קודשא בריך הוא עלמא לא יכול לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעילאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא וכו'. דהנה מדתו של יוסף הצדיק נקרא בזוה"ק (ח"א קצ"ז ב) שלום שהוא מדת כי כל בשמים וארץ דמתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. שעיקר השלום הוא שיהיה היחוד ושלמא דעילאי ותתאי שמיא וארעא וכמו שאמרו (בראשית רבה ד', ו') למה אין כתיב בשני כי טוב שבו נברא מחלוקת שנאמר (בראשית א', ו') ויהי מבדיל בין מים למים אמר רבי טרפון אם מחלוקת שהוא לתיקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב וכו' דטוב היינו האור כי טוב וכמו שנאמר (שם, ד') וירא אלהים את האור כי טוב ואחר כך כתיב בכל מעשי בראשית וירא אלהים כי טוב היינו שיש בו האור כי טוב אבל ביום השני שנברא הבדל בין מים התחתונים למים עליונים לא נאמר בו כי טוב שאין בו האור כי טוב כיון דאין בו שלמא דעילאי ותתאי אף שהמחלוקת הוא לתיקונו של עולם. ושבת איתא בזוהר חדש (פרשת תולדות) שחשב שבעה מוספים כנגד שבעה רועים וחשב מוסף שבת כנגד יוסף הצדיק והיינו שהתוספות קדושה משבת הוא בחינת קדושת יוסף הצדיק שהוא מדת שלום. וכן שבת הוא פריסת סוכת שלום עלינו וכו'. ובמדרש (שיר השירים רבה ח', י"ז) היושבת בגנים וכו' ביום השבת משכימין וכו' ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה וכו'.
    ואמר עוד בזוה"ק צלפחד פליג על שבת דהוה מקושש עצים וכו' והיינו כמו שמובא בזוה"ק (ח"ג קנ"ז א) והוה דייק על אילין אילנין הי מינייהו רב על אחרא וכו' תא חזי תרי אילנין וכו' בדא חיין בדא מותא וכו'. והיינו דתורה שבכתב נקרא עץ חיים וכמו שאמרו בריש תנא דבי אליהו רבה (פרק א') על עץ חיים דגן עדן ואין עץ חיים אלא תורה וכו'. ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וכו' כמו שאמרו בנדרים (כ"ב ב) והיה די בזה לבד והיו יודעין הכל מתורה שבכתב וכמו שיהיה לעתיד דכתיב (ירמיה ל"א, ל"ג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו'. אבל התורה שבעל פה יש בה מסיטרא דעץ הדעת טוב ורע דאיהו איסור והיתר וכו' וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג קנ"ג א) ויש בהם ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא. וזהו מחלוקת אבל הוא לתיקונו של עולם ואמר צלפחד דאפשר דעץ הדעת טוב ורע מעולה מעץ החיים כיון שמוציא אור מתוך החושך דייקא שהוא הרוב חכמה לתקן הרוב כעס וזה שאמר דהוה פליג על שבת שהוא שלום. ואמר אחר כך אורייתא הוא שלום דכתיב (משלי ג', י"ז) וכל נתיבותיה שלום שכן כתיב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד (מכילתא יתרו בחודש א') ואז זכו למתן תורה תורה שבכתב. ואף בתורה שבעל פה שיש מחלוקת הוא לתיקונו של עולם ושלום בסופו כמו שנאמר (במדבר כ"א, י"ד) את והב בסופה כמו שאמרו (קידושין ל' ב) אפילו האב ובנו וכו' נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבים זה את זה וכו'.
    ומובא בזוה"ק למעלה (קע"ו א) דקרח אזיל במחלוקת וכו' מחלוקת פלוגתא דשלום וכו' שהוא טעה ואמר שלא יזיק המחלוקת והיה סובר שהוא מכוון רק לשם שמים מפני שאין נראה בעיניו הנהגת רעהו וחולק עליו לא יזיק בזה המחלוקת. ובאמת אמת ושלום חד הוא (ספר הבהיר סימן ק"צ) דאמת ושלום קשיר דא בדא (זוהר ח"ג י"ב ב) שאי אפשר להיות אמת רק כשיש שלום. ובמחלוקת שמאי והלל שהיה באמת לשם שמים אף בשעת מחלוקתם חיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח', י"ט) האמת והשלום אהבו כמו שאמרו ביבמות (י"ד ב) וכן נקראו התלמידי חכמים חברים שהם יש ביניהם ההתחברות באמת וכמו מלאכים שנקראו חברים לפי שאין בהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות (שיר השירים רבה ח', י"ז). אבל כשיש תרעומות בלב וכעס על חבירו הוא סימן שהוא מחלוקת שאינו לתיקונו של עולם אלא לערבובו. וזה היה טעות קרח וחלק על אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והיינו שכוחו להכניס הדברי תורה בלב ישראל שהוא עיקר תורה שבעל פה. וכמו שנאמר (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ואורייתא הוא שלום:
    ומשום זה אמר להם משה שיקריבו קטורת שזה מורה קטירו דכולא דאף פושעי ישראל כשהן באגודה אחת הם נותנים ריח טוב וכמו שאמרו (כריתות ו' ב) כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה וכו' והיינו שהחלבנה כשהיא יחד עם סממני הקטורת נותן גם כן ריח טוב. והקטורת הוא רק על ידי אהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא (זוהר פרשה זו קע"ז ב) ויכול לקשר כל ישראל. ואמר זה לבאר טענת קרח שבודאי לא יתכן שיהיה כפשוטו כופר בתורה שהרי מצינו (במדבר רבה י"ח, ח' ותנחומא פרשה זו ה') קרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה וכו' מזה נראה שהיה בעל רוח הקודש ובאמת בכתוב כתיב וילך אל דתן ואבירם וגו' ואחר כך כתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו' וקאי על דתן ואבירם שנזכרו בפסוק שקודם לו. משום זה לא הוזכר קרח שם אף שצוה לסור גם ממשכן קרח. וכמו שנאמר אחר כך ויעלו מעל משכן קרח וגו'. אך מפני שמאמר האנשים הרשעים קאי רק על דתן ואבירם ולא על קרח. והננו רואים שהוזכרו בניו בתהלים בכל המזמורים בלשון לבני קרח ואיתא בגמרא (מגילה ט"ו א) כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא וכו' ובפרט דכאן לא הוזכרו כלל בניו בשמותם רק על שם אביהם לבני קרח. ואיתא בגמרא (סנהדרין צ"ח א) אמר ליה שלום עליך בר ליואי אמר ליה אבטחך לך ולאביך לעלמא דאתי והיינו מפני שקראו משיח על שם אביו בר ליואי מוכח דליואי גם כן בן עולם הבא. וכן כאן שנזכר בכל דברי קודשם לבני קרח. וכן רבי עקיבא שאמר (שם ק"ח א) עדת קרח אינה עתידה לעלות וכו' דקדק לומר עדת קרח ולא אמר קרח ועדתו דקרח ודאי הוא בן עולם הבא מדהוזכרו בניו על שמו בנביאות ברוח הקודש וכאמור.
    וזה ענין שאמר רבי יוחנן (שם ק"י א) קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופים וכו' דבשרופים מפורש בפסוק חמישים ומאתים איש ולא קרח ובבלועים גם כן ממעט שכתיב אשר לקרח ולא קרח. ורש"י פירש אלא במגיפה מת והיינו מפני שלא הוזכר עוד אחר כך לכן פירש שמת במגיפה וזה היה כשהתלוננו על משה ואהרן אתם המיתם וגו'. והטעם שענין קרח היה רק טעות שהיה סובר שאין מזיק מחלוקת כשלא יוחן בעיניו מעשה רעהו ואף שיש לו תרעומות על חבירו וחלק על אהרן דכתיב (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ובאמת במחלוקת לשם שמים האמת והשלום אהבו שנוהגין חיבה וריעות זה בזה וכאמור וזה סימן שהוא לשם שמים. ומחלוקת שהוא עם תרעומות על חבירו אף כשהוא לקיומו של עולם לא נאמר בו כי טוב שאין בו האור כי טוב וכאמור. ושבת יש בו התגלות האור וכמו שכתב בספר הבהיר (סימן ק"ס) לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו וכו' והיינו בתורה שבעל פה. ובשבת יש בו התגלות מתורה שבעל פה ושבת מדת שלום כי כל דאחיד בשמיא וארעא וכאמור:

    [ו] להבין שייכות פתיחת הזוה"ק לפרשה זו שפתח במעלות התורה בפסוק הנחמדים מזהב וגו'. ואחר כך במעלות השבת שהוא שלום. וכן תורה הוא שלום וקרח פליג על שלום שבת ותורה. הענין הוא דהנה קנאת קרח היה על ענין כח הדלקת הנרות שניתן לאהרן הכהן כפי שדיברנו מזה כבר (ונתבאר פרשת בהעלותך) על מה שאמרו (במדבר רבה ט"ו, ו') כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיא לוי שהוא אהרן וכו' והיה אומר אוי לי שמא בשבילי וכו' לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' אבל הנרות לעולם. ובודאי לא היה עסק המנורה רק עבודת ההדלקה בלבד דאם כן מה אולמיה מהקרבת כל הקרבנות שהיה על ידי אהרן ואף הקרבת קרבנות הנשיאים היה הוא המקריב. והשמן דמנורה היה בא משל ציבור כמו כל הקרבנות. אך פנימיות ענין הדלקת המנורה הוא כמו שאמרו במדרש רבה (שם, ה') שאמר הקדוש ברוך הוא בואו והאירו לי שהוא בחינת אור תורה שבעל פה שניתן לישראל הכח שהם יאירו כביכול לה' יתברך כענין נצחוני בני ולא בשמים הוא (בבא מציעא נ"ט ב) והכח הזה ניתן לאהרן הכהן שהוא יכניס זאת בלב ישראל כמו שנאמר (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וגו' שהוא בבחינת מלאך שאין לו יצר הרע כלל ועל ידי זה יש לו הכח להאיר בלב ישראל אור תורה שבעל פה נר ה' נשמת אדם החכמה והאור הגנוז בה. וזה שאמר במדרש אבל הנרות לעולם והקשה הרמב"ן ז"ל דהא בחורבן בית המקדש כשיתבטלו הקרבנות גם הנרות יבטלו. אך המכוון הוא על כתר כהונה שזכה אהרן לזרעו שכל מי שהוא מזרעו ניתן לו הכח הזה שיהיה תורה יבקשו מפיהו שהוא יכניס הכח תורה שבעל פה בלב ישראל וזה הפירוש אבל הנרות לעולם. וכמו שזכה יעקב אבינו ע"ה לכל זרעו שנקרא ישראל אף על פי שחטא. וכן דוד המלך ע"ה שזכה לזרעו הכתר מלכות.
    ועל זה נתקנא קרח וטען כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. וכבר אמרנו שבודאי כיון שנכתב בתורה בודאי האמת הוא כן דאם לא כן לא היתה התורה כותבת דברי בדאים שלהם אך דבריו הם אמת שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ובמדרש (תנחומא פרשה זו ד') כולם שמעו בסיני אנכי וכו' והוא על פי מה שאמרו (שיר השירים רבה א', ט"ו) שבדיבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם. וזה שנאמר (שמות י"ט, ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כולם מיוחדים לתורה כמו הכהנים ושפתי כהן ישמרו דעת וגו' וגוי קדוש היינו שנעקר יצר הרע מלבם וכולם כמלאכים כי מלאך ה' צבאות הוא. וטען קרח כי כל העדה כולם קדושים שנעקר יצר הרע מלבם ובתוכם הוי"ה היינו דברי תורה שהוא שמא דקודשא בריך הוא עם תגו של יו"ד שהוא האור הגנוז. ואין צריך לאהרן שהוא יכניס דברי תורה בלבם. אבל באמת זאת היתה מעלת אהרן הכהן שאף שהיה כמלאך שאין בו יצר הרע הוא לא היה יודע כלל מזה ולא היה מחזיק טובה לעצמו רק היה מביט לה' יתברך שבחר בו ולא מכוחו כלל וכמו שנאמר ואהרן מה הוא. ועל זה השיבו משה בוקר ויודע ה' וגו' ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו והוא כפל לשון וכבר עמד על זה הרמב"ן ז"ל ופירש אשר יבחר בו לדורות עיין שם. והוא תשובה על שני הענינים שנתקנא באהרן אחד מה שנבחר הוא להאיר לישראל בלבם אור תורה שבעל פה. והשני אשר זכה בכתר כהונה לו ולדורותיו שכל מי שהוא מזרעו הוא קדוש בקדושת כהונה אף אם אינו ראוי כנ"ל. ועל זה השיבו בוקר ויודע ה' וגו' ואת הקדוש והקריב אליו להאיר על ידו ללב ישראל בחינת תורה שבעל פה. ואת אשר יבחר בו שיזכה לכתר כהונה לדורות יקריב אליו:
    וזה הענין שפתח בזוה"ק פתיחה זו בפסוק הנחמדים מזהב וגו' על יקרות התורה כמה עילאין כמה יקירין והוא על פי מה שאמרו (פסחים קי"ט א) למכסה עתיק זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי נינהו סתרי תורה ואיכא דאמרי זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי נינהו טעמי תורה. והיינו להרגיש טעם בדברי תורה כמו שנאמר (תהלים י"ט, י"א) ומתוקים מדבש וגו' שיש דברי תורה שהם מתוקים מדבש ואיתא (חגיגה י"ג א) דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך והיינו סתרי תורה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין. ולהרגיש טעמי תורה זה הכח ניתן לאהרן שיאיר בלב ישראל כמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא שהיה כמו מלאך. דמשה ואהרן שניהם שקולים כמו שנאמר (שמות ו', כ"ו – כ"ז) הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן. וכמו שמצינו (בבא בתרא ע"ה א) פני משה כפני חמה והיינו כמו יעקב אבינו שנקרא שמש וכמו שנאמר (בראשית ל"ז, ב') והנה השמש ובמדרש (בראשית רבה ס"ח, י') כי בא השמש אתא שמשא וכו' והיינו שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מרע וכתיב בו (בראשית ב', כ"ה) ולא יתבוששו. ומשום הכי אמר יעקב אבינו ע"ה מה שקל שבקלים אינו אומר כן כמו שכתב רש"י (בראשית כ"ט, כ"א) וזה מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא פ"ד א) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון ובזוה"ק (ח"א קס"ח א) שופריה דאדם הראשון ממש והיינו פני השמש שהוא אדום כמו שאמרו (בבא בתרא פ"ד א) שמע מינה האי שמשא סומקתי היא. והוא שופריה דאדם הראשון קודם הקלקול שהיה מכהה גלגל חמה. וכן משה רבינו כשנולד נתמלא הבית אור. אך משה רבינו לא ידע כלל מזה ולא החזיק זאת למעלתו רק שה' יתברך בחר בו לא למעלתו רק כמו מעשר שביררו הסקרתא. וכן אהרן שהיה שקול כמשה גם כן לא ידע כלל ולא החזיק כלל בעצמו למעלה מה שאין בו יצר הרע רק שבחר בו ה' יתברך. וזה שאמרו (חולין פ"ט א) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם וכו' ועל ידי כן זכו משה ואהרן להיות משה שושבינא דמלכא להוריד הדברי תורה ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זוהר ח"ג כ' א) להאיר הדברי תורה בלב ישראל להרגיש טעמי תורה. וזה שאמר כל מאן דישתדל באורייתא חירו אית ליה מכולא חירו ממיתה וכו' והוא יצר הרע הוא מלאך המות כמו שאמרו בבבא בתרא (ט"ז א) וזהו מה שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא. ואחר כך אמר שעל זה היתה טענת קרח מחלוקת פלוגתא דשלום וכו' ומאי הוא שבת וכו' שאף אחר הקלקול אף על פי כן בשבת זוכין לדברי תורה כמו בעלמא דאתי וזוכין לעשות את השבת שבת עילאה לדרתם זכאה מאן דעביד לון בשבת דירה בתרי בתי ליבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' (תיקוני זוהר תיקון מ"ח) וכמו במתן תורה שזכו כי כל העדה כולם קדושים דאתפני יצר הרע ובתוכם ה'. ומשום הכי נכתב בתורה דברי קרח שהם אמת אבל רק בשבת רק קרח חלק על זה וסבר שכל ישראל ראוים לזה אף בחול ונתקנא באהרן ואתא לאפגמא שלום וכו' וזה סדר הזוה"ק:

    [ז] בזוה"ק (פרשה זו קע"ו ב) ויפלו על פניהם וגו' תא חזי משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה וכו' ובכל אתר נפילת אנפין לההוא אתר הוי. נפילת אנפין הוא ענין מסירת נפש כמו שנאמר (תהלים כ"ה, א') לדוד אליך ה' נפשי אשא וגו'. וזה הוא נפילת מהמדריגות וכמו שמצינו כשאמר משה מאין לי בשר וגו' כיון שזה אינו ממדריגתו שהוא מסיטרא דאילנא דחיי איתא בזוה"ק (ח"ג קנ"ה ב) אם את אם אתה מיבעיא ליה אלא לאתר דמותא שארי ביה קאמר וההוא אתר דנוקבא איהו בגין כך אמר הרגני נא הרוג ודא אילנא דמותא וכו' ואמר ואל אראה ברעתי היינו שהיה מפחד פן יגע הרע חס ושלום בו גם כן. וכן כאן כשנאמר להם הבדלו מתוך העדה וגו' ויפלו על פניהם שאמרו משה ואהרן שלא טובים אנחנו מהם דדור המדבר היה דור דעה כמו שדרשו (במדבר רבה י"ט, ג') על פסוק (מלכים – א ה', י"א) דרדע ומשה רבינו הוא הכולל כל נשמות ישראל שהוא היה בסוד הדעת. וכמו שאמר על דור המדבר בזוה"ק (ח"ג קס"ג א) אשרי העם שככה לו שככה גימטריא משה שהוא היה כולל מנשמתם. וכן כשאמרו ניתנה ראש ונשובה וגו' כתיב גם כן ויפלו משה ואהרן על פניהם כיון שנתקלקל חס ושלום כל דור המדבר בטח אין אנו טובים מהם ומסרו גרמייהו למיתה והיה נפילת המדריגות וזה פירוש ויפלו. ואחר כך לא כתיב הבדלו מתוך העדה רק הרומו מתוך העדה וגו' היינו שאמר להם ה' יתברך שיתרוממו עליהם שאינכם שוים להדור לכן לקחו קטורת לכפר על העם.
    והנה משה רבינו כיון שידע שהוא מסיטרא דאילנא דחיי וכמו שאמר מאין לי בשר כנ"ל ומה זה שאמר בלשון נוקבא את עושה לי. אך מצינו גם בחינת נוקבא מאילנא דחיי כמו שמובא (רעיא מהימנא פרשה זו קע"ח ב) אבל אתתא דאילנא דחיי איתמר בה לא יערכנה זהב וגו' כמה דאת אמר אשת חיל עטרת בעלה ואיתמר אשת חיל מי ימצא וגו' ודא שכינתא וכו'. לזה היה סבור משה רבינו ע"ה שהוא גם כן כאדם הראשון וכיעקב גופא ולאדם הראשון גם כן היה מדריגות מכל מקום נכנס היצר הרע לגן עדן לפתותו לכן היה גם הוא ירא מזה. ולמעלה כתיב וישמע משה ויפול על פניו וכתב הרמב"ן ז"ל ולא כתיב ויפלו כי אהרן במוסרו וקדושתו לא ענה דבר ויהי כמחריש ומודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך עד כאן לשונו. ובגמרא (סנהדרין ק"י א) מה שמועה שמע וכו' שחשדוהו מאשת איש שנאמר (תהלים ק"ו, ט"ז) ויקנאו למשה במחנה וכו' והיכן נרמז כאן שזה שמע ומאי ראיה מתהלים שגם כאן שמע שחשדוהו מאשת איש. אך הענין על פי שאמרו (סוטה ד' ב) כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש וכו' ואחר כך איתא אפילו קיבל תורה כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנום. ומתחילה דרש אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו וכו' אבל מאברהם אבינו ע"ה יצא עוד פסולת אך משה רבינו שהיה פני חמה (בבא בתרא ע"ה א) וכיעקב שנקרא שמש והיה גם כן כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מיצר הרע ואדרבא יעקב בחינת גופא ומשה נשמתא לא היה לו לפחוד עוד מיצר הרע. אך משה רבינו לענוותנותו שהיה סבור שהוא גם כן מסיטרא דנוקבא אף שהוא מאילנא דחיי הוא מסיטרא דנוקבא דאילנא דחיי כנ"ל וכמו שנכנס היצר הרע לגן עדן לפתות לאדם הראשון אף שלא היה לו יצר הרע כן יכול חס ושלום לכנוס ולפתותו. וכיון ששמע שאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה' על זה נאמר וישמע משה שחשדוהו מאשת איש כיון שיש בו גסות הרוח ויפול על פניו כמו שאמרנו לעיל שהוא נפילת המדריגות שחשב את עצמו רק מסיטרא דנוקבא ואינו בטוח שלא יגע בו גם כן הרע חס ושלום וכמו שאמרנו הפירוש במה שאמר ואל אראה ברעתי. ואף דאז עדיין לא נכתבו פסוקים אלו מכל מקום ידעו ישראל וכל שכן משה רבינו מדרשה זו על דרך שמצינו (סוטה כ"א א) ואלמלי דרשוהו דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד וכו' אף שבימי דואג ואחיתופל לא נכתב עוד פסוקים אלו ידעו לכוון מדעתם דרשה זו שאין עבירה מכבה תורה. וכן נתכוון משה רבינו לדרשת האמוראים כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש. ולזה כששמע שאמר קרח ומדוע תתנשאו וגו' הבין שנתכוונו לדרשה זו וחשדוהו באשת איש וישמע משה ויפול על פניו שנפל ממדריגתו שחשב שעוד יש לו לפחוד שיכנוס יצר הרע לפתותו כמו שפיתה לאדם הראשון בגן עדן. ומשום הכי לא כתיב ויפלו על פניהם רק ויפול על פניו:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s