האם לאלוהים יש לב.

זה קטע ממכתב שכתבתי לפני 5 שנים. השתניתי מאז, זה שייך לתקופה אחרת, כתיבה אחרת, חיים אחרים.  יש סיבה שקשה לי לפרט אותה, שגרמה לי להביא כאן שוב את הקטע הזה.

(קטעים נוספים מאותה התכתבות מובאים באתר https://tshuvot.wordpress.com

יש שם מימין תפריט, זה מופיע בתפריט ברשימה הנקראת "בדיני תפילה ובענייני עבודה שבלב", וכן שם בתפריט בשלוש רשימות הנקראות: "קטעים ממכתבים בעניינים שונים א' ב' ג'")

.

[נשאל לגבי עניין שבח. מה שייך לשבח את הקב"ה וכי הוא זקוק לשבחינו]:

כשמדברים על דברים שתלויים במדרגה גבוהה, אני משתדל להזהר. אם משיגים דבר בהשגה יש לו כח פועל. כמו שצורה שטבועה בזרע פועלת לאסוף אדמה ומים וכו' ולצייר מהם את צמיחת האילן ולהצמיח אותו. ואם האדם לא מוכן ובנוי כל הצורך זה פועל באופן הרסני. כי מתעורר כח בניה של דבר שחומר הגלם שלו לא מוצק ולא מחזיק את מה שנבנה, ואז הכח שפועל הוא הרסני.
מצד שני כל המדרגות שייכות לכל אחד בכל מצב באופן כלשהו, ואי אפשר לצמוח בלי שיהיה מושג לפחות כלשהו גם במדרגות הגבוהות. רק צריך שיהיו באופן מצומצם כל הצורך. ולפעמים יש הבדל גדול בין האופן שנכתב בספרים, לבין האופן שמתאים לנו. וזה דורש זהירות רבה לדעת את המידה הנכונה, וכל אחד צריך להזהר בזה לעצמו.

רגילים לומר שהשבח הוא לא בשביל הקב"ה אלא בשבילנו שנהיה מכירים בגדולה שנגלית לעינינו ומכירי טובה. אבל אתה צודק מאוד שזה לא כל העניין. גם יש הבדל בין שבח להודאה על הטובות. ואם השבח הוא רק כדי לפקוח את עינינו די לזה לימוד והתבוננות, וההתפעלות היא עניין עצמי בתוכנו ולא דבר שצריך לומר לקב"ה כשבח.

פעם הייתי במקום שמיועד לנערות חוזרות בתשובה מתחילות, שהיה יותר מקום קליטה לנערות זרוקות ברחוב, והיו שם נערות מרקע הכי פשוט. דיברו על קשיים ומצוקות, ואחת הנערות אמרה שהקב"ה אין לו לב. בעיני המדריכות היה לרגע זעזוע כאילו שמעו חילול קודש ואחר כך ביטול סלחני. בי זה הכה והיה רגע חשוב שאני זוכר היטב שנים רבות.

אנחנו מאמינים שהכל לטובה, אבל הוא רואה את זה בבירור גמור. הוא עושה את זה. הוא כבר רואה את תחיית המתים והשכר הגנוז לצדיקים ובעלי ייסורים שמשכיח את הכאב ועושה אותו לחלק מהשכר והשמחה במבט השלם.
הוא שלם, לא שייך אצלו חסרון והעדר. הכל צפוי והרשות נתונה, הבחירה היא מצידנו, שחיים תחת הזמן. הוא כבר יודע מה נבחר ויודע איך הכל יגיע לשלמות ולטוב ולשמחה, והעתיד המושלם וההווה הם אחד אצלו.
מה הוא כבר יכול להבין בהרגשה של ילדה שנזרקה מהבית וישנה על ספסל?
מי שלא גומר את החודש, מי שאוהב ולא נאהב בחזרה, אמא שיושבת ליד מיטת ילד שמוטל בין חיים למוות. בשבילו אלו זוטות. הוא יכול לדעת מה אנחנו מרגישים אבל הוא מסתכל מלמעלה, בשמחה בלתי משתנה ומושך בחוטים ויש לו תוכנית ותכלית ורואה איך הכל לטובה.
איך אפשר לשאוב ממנו נחמה כמו ממישהו בעל לב שדואג איתך ובוכה איתך, ולא כמו מפילוסוף סיני שליו וחכם ושמח תמיד.

.

הושע:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת  כְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.
.
מָה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן-בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ.
.
אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי  כְּמוֹ-זָר נֶחְשָׁבוּ.
.
כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי.
.
וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל-זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים. בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל.
.
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי.
.
אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם.
.
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ. כו'. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי. כו'.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה.

ירמיהו:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
.
הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר.
.
מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם  כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.
.
אוֹי לִי עַל-שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ. אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל-מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין-נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי.
.
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה.
.
ישעיהו:
כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.
.

דברים כ"ה:
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וכו'.

שמות י"ט:
אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.

ברכות ג' א':
שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. כו'.
שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
ואמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

סנהדרין מ"ו א':
"בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".

ונאמר שלעתיד לבוא יהיה כמו אריה ולביאה שמזדווגים ואוי למי שנכנס ביניהם.

ונאמר שהכרובים היו מעורים זה בזה.

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה  רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".

כשקוראים דברים כאלה, וכמובן יש עוד רבים מאוד כיו"ב, אנחנו מתפעלים מהיופי של השירה, שומעים את התוכחה והמוסר, יכולים לחשוב על הנביא מה הוא מרגיש.
אבל מה עם הצער הנורא, הכמיהה שלפעמים עדינה מאוד ולפעמים לוהטת, הייחול, הייאוש והתקווה והגעגוע. הזעם הבוער מכאב.
אם היה מדובר על אדם שמרגיש כך היינו כבר בוכים. כלפי הקב"ה יש מחיצה.
הרי הוא לא באמת כל כך מסכן. הוא חזק. הוא יסתדר. לא צריך באמת לדאוג לו, לחמול עליו, לומר לו מילה טובה. הוא ממילא כבר יודע הכל מראש.

אם הייתי קורא רגשות כאלה על דמות בשר ודם עתיקה, כבר הייתי בוכה. אבל אם הייתי יודע שמדובר באדם שחי בינינו, ויש לו כתובת, הייתי רוצה לרוץ אליו לנחם, לומר מילה טובה. ואם הייתי יודע שהאהבה הזו והכאב הזה והתשוקה הזו הם אלי אישית, ממי שיודע אותי ואוהב אותי, נפשי היתה יוצאת אליו ולא הייתי נח עד שהייתי בא אליו.

יש שעשוע מחשבה האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים.

האם הקב"ה יכול לעשות שהוא יהיה חסר, מודאג, בודד, מאוהב, בוכה בכמיהה לאהבה, מיואש, כואב, מאוכזב ומרגיש נבגד ומקנא ומושפל, משתולל בזעם וכאב ומכה ובוכה על שהכה, מייחל ומקווה ומתחנן וחולם, בוער בתשוקה, משתוקק למגע, לבוא על אהובתו, לדעת אותה?

בספר אוצרות חיים [מכתבי האר"י ז"ל] שער אדם קדמון כתב:

"דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אין סוף. ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור האין סוף. וכאשר עלה ברצונו להאציל הנאצלים לסיבה נודעת, והיא ליקרא רחום וחנון ארך אפים וכיוצא, כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא הוא רחום, וכן על דרך זה בשאר הכינויים. ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעית שבו. וצמצם עצמו אל הסביבות והצדדין ונשאר חלל בנתיים, וזה היה צמצום הראשון של המאציל העליון.
וזה מקום חלל הוא מציאות חלל עגול אחד בשוה מכל צדדיו עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך החלל הזה, ואור האין סוף מקיפו בשוה מכל צדדיו.
והנה כאשר צמצם עצמו, אז דרך צד אחד מן החלל העגול הזה המשיך דרך קו אחד ישר דק כעין צינור אחד אור הנמשך מן אין סוף אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך זה החלל ובין אור האין סוף המקיף את החלל הזה כנזכר שנתצמצם אל צדדיו שאם לא כן יחזור הדבר לכמות שהיה ויחזור ויתחבר האור הזה שבתוך החלל עם אור האין סוף ביחד כבראשונה, ועל כן לא נתפשט ונמשך האור הזה אל תוך החלל רק דרך קו דק אחד לבדו כנזכר.
ודרך הקו הזה נמשך ויורד אור האין סוף המאציל אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל, ועל ידי כן מתדבקים המאציל בנאצל יחד, ולא עוד.
ואעפ"י שכל האצילות הוא עגול והאין סוף הוא מקיפו מכל צדדיו בשוה על כל זה אותו המקום שנשאר דבק בו ונמשך ממנו ראש הקו הזה שם נקרא ראש האצילות ועליונו, וכל מה שמתפשט ונמשך למטה נקרא תחתוניות האצילות.
ועל ידי כן נמצא שיש בחינת מעלה ומטה באצילות שאם לא כן לא היה בחינת מעלה ומטה וראש ורגלים באצילות.
והנה האור הזה המתפשט תוך החלל הזה נחלק לב' בחינות, הא' היא כי הנה כל האורות שבתוך זה החלל הוא מוכרח שיהיה בבחינת עיגולים אלו בתוך אלו.
והמשל בזה אור ספירת הכתר הוא עגול אחד ובתוכו עגול אחר והוא ספירת החכמה, וכן כיוצא בזה עד תשלום הי' עיגולים שהם י' ספירות דאריך אנפין, ואח"כ בתוכם עשרה עיגולים אחרים והם י' ספירות דאבא אלו בתוך אלו עגול בתוך עגול עד סיום כל פרצופי האצילות.
ולכל עיגול מאלו יש אור מקיף אליו עגול גם כן כמוהו, ונמצא שיש אור פנימי ואור מקיף וכולם בחינת עיגולים.
והבחינה הב' היא כי הנה באמצע כל האצילות הזה העגול מתפשט דרך קו ישר בחינת אור דוגמת העיגול ממש רק שהוא ביושר, ויש בו בחינת אריך אנפין ואבא ואמא וזכר ונוקבא, וכולו ביושר.
ולבחינה זו הב' קראה התורה את האדם צלם אלהים, כי הוא קו ישר מתפשט דרך קוים, וכמעט שכל ספר הזוהר והתיקונים אינו מדבר אלא בזה היושר וכמו שנבאר זה לקמן בע"ה.
ודע כי יש בזה האצילות מיני עולמות לאין קץ ואין אנו עתה בביאורם, אבל נתחיל לבאר עתה פרט א' אשר הוא כולל כל מציאות החלל הזה וממנו מתפשטים כל העולמות כולם, כמו שנבאר בע"ה, והוא בחינת מציאות אדם קדמון לכל הקדומים הנז' בספר הזוהר ובספר התיקונים, ואחריו נמשך כל סדר המדריגות כולן,
דע כי בזה החלל נמצא זה האדם הנקרא קדמון לכל קדומים כנזכר ויש בו מציאות י' ספירות והם ממלאות את כל החלל הזה, ואמנם תחלה יצאו עשר ספירותיו בדרך עיגולים אלו בתוך אלו, ואחר כך בתוך העיגולים האלו נמשך דרך יושר ציור אדם אחד בי' ספירות באורך כל העיגולים הנזכר בציור הזה (אשר אצייר לפניך).
ואין אנו עסוקים כלל בעיגולים רק בבחינת היושר בלבד, ולהלאה אבאר בע"ה מציאות העיגולים והיושר מה ענינם.
והנה על ידי צמצום הזה הנזכר כאשר נעשה האדם הנזכר, היה בו בחינת עצמות וכלים, כי צמצום האור גרם עשיית והויית עצמות הכלים כמו שאבאר לקמן בע"ה.
ואין לנו רשות לדבר יותר במקום הגבוה הזה, והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו כאשר נבאר בע"ה בדרושים אחרים הבאים לפנים. והאמנם אינו כלי ממש אלא שבערך האור שבתוכו נקרא כלי, אמנם הוא זך ובהיר בתכלית הדקות והבהירות והזכות. והנה האדם הקדמון הזה הוא מבריח מן הקצה העליון עד קצה התחתון בכל חלל האצילות הנז', ובזה האדם נכללים כל העולמות כמו שיתבאר בע"ה.
אבל בבחינת פנימיותו ועצמותו של האדם הזה אין אנו רשאין להתבונן (נ"א – להתעסק) כלל, אמנם נתעסק ונדבר במה שנאצל ממנו, והוא כי הנה להיות אור האין סוף גדול מאד לכן לא היו יכולים לקבלו אלא באמצעיותו של זה האדם הקדמון, ואפילו מזה האדם הקדמון עצמו אין מציאות לקבלו אם לא אחרי צאת אורו חוצה לו דרך הנקבים שבו והחלונות שהם האזנים והעינים והחוטם והפה וכו' כמו שיתבאר בע"ה למטה".
.

דברים כ"א כ':
"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
רש"י:
"כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.
משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי".

"ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעית שבו. וצמצם עצמו אל הסביבות והצדדין ונשאר חלל בנתיים".
אם יש חלל בינתיים שבו אין אל, האל כבר אינו אינסופי, ואינו בלתי מוגבל וכל יכול, וכבר אינו שלם ומלא ושמח ובלתי משתנה.
אחרי הצמצום הוא נעשה אדם. הוא ברא את עצמו להיות אדם.
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
כשכתוב בצלמו הכוונה שהוא קודם ברא את עצמו להיות אדם ולהיות זכר ונקבה ואבא ואמא וארך אפיים וכו', ואז ברא אדם שיהיה כמוהו. והמלאכים אמרו קדוש קדוש קדוש לפני אדם כי לא ראו את ההבדל. ואסור לחשוב שאבא ואמא וזכר ונקבה וכל כיו"ב הם משלים עיוניים מופשטים וסתומים. מבשרי אחזה אלוה. מדובר על דברים חיים לגמרי. רק שאנחנו לא צריכים את ספרי הקבלה לדעת את זה, וכמובן כמעט כל פרטי דבריהם בזה לא מובנים לנו. אבל הרי כל התנ"ך ודברי חז"ל מלאים ביחס כזה אל הקב"ה.

"ואין אנו עסוקים כלל בעיגולים רק בבחינת היושר בלבד", "ואין לנו רשות לדבר יותר במקום הגבוה הזה, והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו", "אבל בבחינת פנימיותו ועצמותו של האדם הזה אין אנו רשאין להתבונן (נ"א – להתעסק) כלל, אמנם נתעסק ונדבר במה שנאצל ממנו, והוא כי הנה להיות אור האין סוף גדול מאד לכן לא היו יכולים לקבלו אלא באמצעיותו של זה האדם הקדמון, ואפילו מזה האדם הקדמון עצמו אין מציאות לקבלו אם לא אחרי צאת אורו חוצה לו דרך הנקבים שבו והחלונות שהם האזנים והעינים והחוטם והפה וכו' כמו שיתבאר בע"ה למטה".

חגיגה י"ב א': "כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם".

אנחנו כולנו כבר שנים רבות עברנו על האזהרות האלה ואנו דשים אותם בעקבנו כל יום. הסתכלנו באינסוף, בסוד הצמצום, בפנימיותו של אדם קדמון, בעיגולים ולא ביושר, במה לפנים ומה לאחור. הסתכלות גסה ומגושמת.

בתנ"ך התפישה של בני אדם את האל היא תפישה שאנו נכנה אותה כפרימיטיבית. היא תפישה מאוד קרובה לתפישה של עובדי עבודה זרה שבאותו דור. האמונה של בני ישראל תמיד משיקה לקו של עבודה זרה, נוגעת לא נוגעת. וכל פעם הם נכווים בזה.
עובדי עבודה זרה ראו חיים בשמש ובירח ובכוכבים, ברוח ובים ובעננים. הם חיו איתם כמו עם כוחות חיים, דיברו איתם, ביקשו מהם. אהבו ושנאו אותם.
ואברהם הציץ עליו בעל הבירה. האיש שגר בקומה העליונה. ועשה שפטים באלוהי מצרים כדי להראות שהוא חזק יותר מהם. מי כמכה באלים ה' מי כמה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא.

במעמד הר סיני נאמר: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
רש"י: "לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים שנאמר: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" זו היתה לפניו בשעת השעבוד וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים.
דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה שנאמר את הקולות קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ אל תאמרו רשויות הרבה הן.
ולמה אמר לשון יחיד אלהיך ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזהו שאמר (שמות לב) למה ה' יחרה אפך בעמך לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים אלא לי לבדי.
על פני – כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור".

ביציאת מצרים כל שפחה ראתה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בחזונו, במעשה המרכבה העליונה. רש"י תהילים: "זה אלי [ואנוהו] – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים".
ונאמר אני הוא ולא שליח. הוא בעצמו נגלה אליהם. ובמעמד הר סיני נבקעו כל הרקיעים ונגלה כבוד ה'. ועדיין הם לא ידעו שמי שנגלה בהר סיני הוא אותו זה שראו אותו ביציאת מצרים, עד שאמר להם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
ולאבות היה צורך שיגלה להם אני הוא הנגלה אליך באל שדי, אני הוא האל בית אל, לולא שהיה מזהה מי הוא הם לא היו יודעים שהוא אותו אחד.
כמה אנחנו רחוקים מלהבין.

דור דעה, דור יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שהשיגו השגת אלוהות יותר ממה שכל אנוש זכה מעולם, התפישה שלהם היתה שאל הוא אדם. לא היה פשוט להם שהוא אחד. למה שיהיה פשוט. הם הכירו אותו מראייה, לא מפילוסופיה. לא היה פשוט להם שאינו גוף. לא היה פשוט להם מה הוא רוצה מהם, האם אפשר לסמוך עליו. האם הוא יכול להאכיל אותם במדבר. האם הוא יבגוד בהם ויניחם למות במדבר. האם הוא יכול לנצח את אלוהי מצרים או כנען. מייד אחרי מעמד הר סיני הם חזרו לעגל. היה להם קשה לאהוב אותו. אמרו נעשה ונשמע, ואחר כך הקשו עורף.
זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. זו היתה אהבה קשה. עם חששות רבים.

מה שאצלנו כל כך פשוט ומובן מאליו, שהאל הוא אינסופי ולא בעל גוף וכל יכול ושלם ובלתי משתנה ולא שייך בו חסרון והגבלה ותואר וכו', כל זה סוד נורא ואיום, חמור שבחמורים, שאסור בשום אופן להביט בו ולאמרו ולחשוב עליו ולהסתכל לעברו. סוד ששמור ליחדי סגולה מועטים וגם אצלם הוא סוד. ליבא לפומא לא גליא. גם להם אסור להתבונן בזה ולהביט בזה. גם האר"י ז"ל אומר על עצמו שגם הוא עצמו ושום אדם גם לא משה רבינו אין לו רשות להתבונן ולעסוק בזה. הוא אוסר על כולם תמיד לעסוק בבחינת העיגולים, שהם הבחינה בה השגחת הבורא שווה ולא משתנה ולא נחסרת והוא יודע הכל ומקיף הכל, ואהבתו שווה ואחידה וכללית ומושלמת.
ומי שאפילו רק מסתכל בזה ראוי לו שלא בא לעולם. הוא לא חס על כבוד קונו שביקש כבוד אלוהים הסתר דבר.
זו הסיבה שחששו כל כך מספר מורה נבוכים. והוא עצמו הזהיר שדבריו הם סוד לחכם ומבין מדעתו ועל כל אחד שיקבל תועלת יהיו עשרת אלפים שיזוקו.

אצלנו הכל התהפך. הסוד שבאמת שאסור לדעת, מה שבפנימיותו של אדם קדמון, סוד העיגולים, שהבורא אינסופי ושלם וכל יכול ויודע מה נבחר ומה העתיד, הוא אצלנו בבחינת נגלה ופשוט וידוע.
והתיאורים הגשמיים של האל כאדם וכנקבה וכפרצופים ואבא ואמא וכו', כבוכה ומתגעגע ומתחנן וכועס, שהם הנגלה, הפשוט, נתפש אצלנו כסוד. כמשל בלבד שאין יכולת להבין אותו על בוריו. איבדנו את היכולת להרגיש אליו כמו שמרגישים אל אדם. לחמול עליו, לאהוב אותו, לשבח אותו.

בתנ"ך ובחז"ל לא כתוב בשום מקום שהאל מושלם ולא משתנה ולא חסר ולא כואב ושמח ומקנא וזועם ומתפייס ומרחם ואוהב. ולא חל בו תואר ושם והוא נמצא בבחינת נצח. אין שום רמז לזה. כל הפסוקים כולם מתארים את האל כבעל רגשות כאלה. כי זה הפשט. זה הגלוי. זה הטבעי והמובן והפשוט ומה שצריך לדעת אותו ולחיות איתו. רק מעט מאוד, במקומות בודדים, יש רמז קל לכיוון הזה.
זה סוד שמי שלומד תנ"ך ומשנה וגמרא לא אמור לקרוא אותו בשום מקום ולא לדעת אותו. אם יודעים אותו כל התנ"ך מפסיק להיות מובן. מה כל הקשיים שהיו ביציאה ממצריים בבניית מערכת היחסים משני הצדדים, השאלות מי יתן לנו בשר, הפחד שיניחנו למות במדבר, קשיות העורף, הקנאה, החטאים חרון האף והניחה לי ואשמידם, והתחינות וההשלמה והנסיונות לבניית האמון מחדש, וכו'. כל הזמן דיבורים על עבודה זרה. כמו קטטות של זוג מאוהב שמנסה לגשש את הדרך זה לליבו של זה.

רמב"ם פרק ג' מהלכות תשובה הלכה ז':
"חמשה הן הנקראים מינים, האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
השגת הראב"ד – "והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".
אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".

האם אוזנינו שומעות מה כתוב כאן? גדולי ישראל שאם הראב"ד אומר עליהם שהם גדולים וטובים מהרמב"ם בהכרח הם מורים וחכמים וגדולי הדור ומנהיגיו, ומדובר על תקופת הגאונים שהיתה להם מסורת איש מפי איש מחכמי הגמרא, האמינו שהקב"ה הוא ממש כפשוטו בעל גוף ובעל תמונה, כיוון שזה מה שכתוב בתנ"ך ובאגדות חז"ל.
והרי גם הרמב"ם מודה שהקב"ה ברא מראה שנתגלה בהר סיני וגילה בזה את כבודו לפי כוחם על דרך חזיון נבואה, והם לא סברו כך אלא האמינו שהקב"ה בעצמותו ממש הוא בעל גוף כפשוטו.
והראב"ד מודה שזה שיבוש אבל מוחה ברמב"ם שקורא לזה מינות. וצריך עיון שאם הראב"ד מודה שזה שיבוש, ממילא מי שמשתבש בעיקרי האמונה הוא ממילא בהגדרה מין גם אם הוא אדם צדיק וחשוב וחכם.
ומוכח מכאן שלדעת הראב"ד זה אינו מעיקרי האמונה. וגם מי שמאמין שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה הוא מאמין בכל עיקרי אמונת התורה, והוא אדם כשר ואינו מין. והוא רק משתבש בפרט מסויים בלימוד התורה שאינו עיקר אמונה. וכמו כל מי שטועה בסוגיא כלשהיא בלימוד שאינה עיקר אמונה.
למה אנחנו לא יכולים לשמוע את שני צדדי המחלוקת כמו שאנחנו שומעים את כל המחלוקות של הרמב"ם והראב"ד בשאר סוגיות. למה מה שאצלם היה סוד שאפילו גדולים וטובים מהרמב"ם לא ידעו, ולהראב"ד גם אינו דבר ברור, הוא אצלנו כל כך פשוט וגלוי וידוע לכל ילד ואי אפשר כלל לחשוב אחרת.
אנחנו יכולים לקרוא את ההלכה הזו ברמב"ם ולהשאר אדישים, לא להזדעזע שהוא בא וסותר את כל מה שכתוב בתנ"ך וחז"ל ופשוט וברור וחי לכל מאמין. סותר את האמונה היהודית שהיתה עד זמנו אצל גדולים וטובים ממנו. ובאמת הוא לא בא לסתור, אלא רק להוסיף בעדינות עוד מימד. הוא אומר כאן בקצרה דבר שבמקומות אחרים הוא מבאר באריכות שהוא סוד ודבר שקשה להשיג וצריך חכמה יתירה ודקות השגה יתירה. והדבר שקשה להשיג הוא מה שאינו גוף.
אנחנו נעשינו עיוורים לראיית התנ"ך וחז"ל שראו אותם גדולים וטובים שהיו לפני הרמב"ם. עיוורים לכל התנ"ך ולכל מציאות ה' והאמונה בו. ממילא גם את הסוד שגילה הרמב"ם אנחנו לא באמת מבינים.

מי שלומד תנ"ך וחז"ל מניין לו שהאל אינו גוף ובעל תמונה. מאיפה אנחנו בכלל יודעים שזה כך. זה כתוב רק בתורת הסוד. בדברי המורה נבוכים והמקובלים ורמח"ל וכיו"ב. אלו לא ספרים שאמורים להיות נחלת רבים. אדרבא, הם מלאים כרימון אזהרות חמורות שאסור לקרב אליהם אלא רק יחידי סגולה בודדים שזכו לשלמות באמונה וקרבת ה'.
השלמות שאותם יחידים אמורים להגיע אליה לפני שמותר להם לדעת על קיומם של ספרי סוד, היא מעמל התורה שלפני ידיעת הסוד. היא מכח שהם מאמינים שהבורא הוא גוף ובעל תמונה. גילוי הסוד בא רק אחר כך. אחרי שהחלק הזה שלם וכבר לא יכול להינזק. זהו מה שכתב האר"י ז"ל "ואין לנו רשות לדבר יותר במקום הגבוה הזה, והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו". אחרי ששלמים בהשגת האחרית, בעיניים ואזניים וחוטם ואף ופה, באבא אמא וארך אפיים וזעיר אנפין וזכר ונקבה, מזה אחר כך אפשר לעלות לדרגה של השגה והבנה בסוד. בלי לדבר בו. רק לדעת באופן טמיר ונעלם שיש מקום של סוד שם אינו גוף אלא למעלה מזה.

הפגישה הפשוטה, האמיתית, הברורה, הנוגעת, החיה, המובנת מאליה, עם האל, היא עם אדם. איבדנו את התמימות. היא נתפשת בעינינו כפרימיטיביות של שבטים אוכלי אדם באפריקה.
אפילו עבודה זרה אנחנו לא יכולים לעבוד. אפילו את המדרגה הזו איבדנו.
נעשינו אפס מוחלט. פחות מבהמות.
אנחנו לא באמת יכולים לאהוב את השמש, לחכות לה בלילה ולהחסיר פעימה כשהיא זורחת. לפחד ממנה ולבקש ממנה ולהתפלל אליה ולהרגיש מה היא רוצה ולרצות לתת לה את זה. להשתחוות לפניה מתוך הערצה והתבטלות והתפעמות והתרוננות הלב. להגיב אל היופי שלה כמו אל יופי של אשה. לחשוק בה. לראות ולהרגיש את תשוקתה וכאבה. לראות בזריחה שתיתה של דם ולשאול למה היא מדממת כשהיא יוצאת על פני הארץ. אין לנו מושג למה כל התנ"ך עוסק בזה. למה עבודה זרה היא הנושא המרכזי בתנ"ך. למה ליבו של הקב"ה נקרע מקנאה על זה.

חז"ל אומרים שכל זריחה קול השמש הולך מסוף העולם ועד סופו. ואינה רוצה לצאת מפני העוונות עד שזורקים בה חיצים ולכן היא אדומה. שהלבנה נתקנאה בחמה. והקב"ה מיעט את הלבנה וצריך לנחם אותה ולחמול עליה ולברך אותה. שכל גל אומר אני אשטוף את כל העולם.
בשבילנו כל אלה משלים מחוכמים, למדנות במהר"ל. אצלם זו היתה מציאות חיה כפשוטה. לכל נברא יש נשמה. גם לשמש וללבנה. והם ראו והרגישו וזה היה מובן מאליו אצלם. לשמש יש נשמה באותו מובן בדיוק כמו לאדם ולבעל חי. רגשות ומחשבות ורצונות. זו מציאות פשוטה. אנחנו יכולים להרגיש כלפי אשה שאינה רוצה ללדת מרוב צער על חטאי התינוק לכשיוולד וזורקים בה חיצים והיא מדממת ונאנקת. פחות מזה על איילה שמתקשה בלדתה. על צמח צמא עד כמישה כמעט לא. ועל דומם איננו מרגישים מאומה. ובאמת יש לכולם הרגשה ונשמה לא פחות מלאדם ולשמש אף יותר. היא מפותחת ומרגישה ומשכילה ורוצה יותר מאדם. היא ברייה יותר נעלה ומפותחת מבחינה רוחנית.

את הרגש הזה כלפי השמש, את ההערצה החרישית והתפילה אל הירח, מזמורי האהבה הטמירה אליו, התשוקה הכמוסה, כשזוכים מגלים שיש להם אבא. יש בעל בית לבירה, ואז הרגשות האלה נישאים אליו, ומתעצמים עוד יותר. אל חי.
ואהבה עם אל חי היא תמיד על גבול העבודה זרה. כי זה אותו רגש. כמו שמעשה אהבה וידיעת אשה יכול להפוך ברגע קל של קטנות וניתוק מהנשמה למעשה של זימה.

"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו",
"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ",
"וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ",
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט".

היה לנו אלוהים חיים ואיבדנו את זה. אצלנו הכל רק חידות. פילוסופיה, מושגים מופשטים, למדנות. עברנו ברגל גסה על כל האזהרות, גילינו את הסוד והגשמנו אותו. איבדנו את התמימות. הפכנו את האלוהים למושג למדני. לתקווה נכזבת ובודדה, אהבה חד צדדית אל מושג מופשט של אינסוף מושלם שאינו יודע לקבל אהבה. שאין בו היזקקות לה. שגם אם הוא אוהב זה בעיגולים מושלמים שמקיפים את הכל בשווה. שאין לו לב. הכל מת ונעשה שממה ומלח.

הנערה הזו אמרה את דבר התורה הכי חשוב ואמיתי והופך עולמות ובורא חיים שנאמר מזה שנים רבות מאוד. היא חיפשה אבא ובאה למדרשה ומצאה אלוהים שאין לו לב. ולא היתה מקולקלת מדי מכדי לשאול על זה בפשטות ותמימות. הקושיא שלה צריכה לרסק את כל העולם שלנו.

אתה צודק שלנו השבח נראה מסתורי. ובאמת זה הפוך. אם אהובתך ציירה ציור נפלא לבטא את אהבתה אליך והיא מגישה לך אותו אתה יכול שלא לומר לה כמה הוא יפה? אם היא מגלה את עצמה לפניך שתראה את יופיה אתה יכול לא לומר לה שהיא יפה? לא היית מרגיש את הציפייה שלה למילה טובה, את הפגיעה בה אם התגובה תהיה שתיקה, את הפגיעה בעצמך לאטום את הלב כלפיה ולא לומר? מה פחות מסתורי מזה.
המסתורין הוא להיפך. הוא הקושיא שיש לנו על זה מכך שנדמה לנו שאנחנו יודעים שאלוהים הוא אינסופי ומושלם ולא נזקק לנו. שזה המיסתורין שאסור להביט בו, ואי אפשר באמת להבינו ואנחנו לא באמת יודעים אותו, אלא הוא נעשה לגבינו רק חושך ומחיצה.

כמובן אי אפשר לחזור אחורה. אין טעם לעשות סדנא על ראש גבעה ללבוש בגדים שבטיים ולתופף לשמש ולילל לירח. כתוב שצורת האות ה' היא כמו העולם. אין קרקעית ואפשר ליפול החוצה. ואי אפשר לחזור מאותו מקום שממנו נפלנו. לכן יש נקב מהצד בגובה שצריך לטפס לשם ומשם להכנס בחזרה. וזה לא קל. אם אנחנו למדנים אולי בזה עצמו אפשר להשתמש, ללמוד ולהבין שהסוד הוא סוד ואסור להתבונן ולעסוק בו. להבין היטב היכן צריך לעמוד הגבול של ההבנה ועל ידי זה לגדור אותה. זה חוזר לכל מה שדיברנו על התודעה של המבוגר שבנו שלא מניחה מקום למציאות של התינוק.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה האם לאלוהים יש לב, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על האם לאלוהים יש לב.

  1. מיכל הגיב:

    נפלא.
    אין לי דברי חוכמה להוסיף, פשוט הקריאה כאן מעלה אותי כל פעם מחדש.
    תודה.

    • nirstern הגיב:

      תודה (:
      זה הרבה יותר מדברי חכמה, לתת לי להרגיש שמישהו קרא ומצא חן בעיניו, זה עונה על צורך בסיסי. חשפתי משהו ממני לאנשים, ועושה לי טוב לקבל תגובה חיובית.
      כשאני קורא דברים של מישהו שנגעו בי לא תמיד אני זוכר להשאיר איזשהו סימן שקראתי, וזה חשוב.
      ילדים קטנים אומרים: אמא תראי איך אני מתגלץ', ומצפים שאמא תתפעל. גם כשגדלים עדיין זה צורך חיוני.

  2. רועי הגיב:

    קראתי ובכיתי כמה עומק,רגש ופשטות. תודה 🙂

  3. עמי הגיב:

    היי ניר היקר
    אולי יעניין אותך לקרוא סדרת מאמרים זו
    http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/292/.aspx
    שנה טובה ומתוקה

  4. ‫עודד‬‎ הגיב:

    ניר שלום! שוטטתי קצת בדברים שכתבת לאורך השנים, אין ברצוני להחניף אבל ברור שאתה תלמיד חכם גדול ואיש אמת.
    גם דבריך פה נפלאים. ברור לי שאין לי מה להוסיף אבל אני בכל זאת שואל – האם שינוי התפיסה שלנו קשור רק בעקבות קבלת עם ישראל כולו את דברי "מורה נבוכים" או בהתפשטות הסוד? גם הגויים כבר הפסיקו לעבוד עבודה זרה עם השנים(ורבים וגדולים גם זקפו את התהליך הזה לזכותנו). התפיסה המיתית קשורה בהכרח לעולם לא מובן, לעולם רעוע ואקראי, שבאמת נדמה כנשלט על ידי כוחות גדולים. שבו כל ברק הוא זעמו של אלהים. שבו אפילו טיפול במחלות "אין דרכן של בני אדם, אלא שנהגו". ובאמת מזל שניתנה רשות לרופא לרפא.
    האם אלהים יכול להתגלות חזרה בחיים עצמם, באמת, בעולם מלא שפע, מלא ידע, הכל ניתן להסבר, והאדם בכל כמה שנים רק מגביר את יכולותיו פי כמה וכמה.
    הרב קוק כתב על כך. גם הרב צייטלין. הלוואי שנצליח. לפעמים הדברים נראים קלים כל כך, ולפעמים נראים כבלתי אפשריים.

    • nirstern הגיב:

      תודה שהרחבת את העניין. בהחלט זה לא תלוי רק ברמב"ם ומה שכתבתי. זו רק זווית אחת קטנה מאוד של עניין יסודי ורחב.שאז הייתי עוסק בה אז דיברתי עליה.

      נראה שזה עניין לא חדש. מאז מגדל בבל, כוחי ועוצם ידי, ועוד הרבה.
      זה עניין של בחירה, אפשר להרגיש שהכל ידוע וניתן לשליטה, ואפשר להרגיש שלא יודעים כלום ושום דבר לא ניתן שליטה.

      סתם דוגמה צדדית וקטנטונת, אבל ממחישה משהו.
      לפני הרבה שנים שמעתי שיעור בביולוגיה. דובר על יצור חד תאי, שיש לו תא אחד ויש קליפה לתא. מהקליפה יוצאים שוטונים, כמו שערות. כשיש מזון התא שוחה לכיוון המזון עם השוטונים ועוטף את המזון ומעכל אותו.
      שאלתי את המרצה איך השוטונים האלה זזים. אין שם מוח ולא עצבים ולא שרירים. זו רק שורה כפולה של מולקולות. איך המולקולות זזות בצורה שתנועת כל אחת מהן מתאימה בזמן בכיוון ובעוצמה בדיוק לתנועות של המולקולות האחרות וביחד נוצרת תנועה מאורגנת של כל השוטון לכיוון הנכון. ואיך המולקולות יודעות את הכיוון.
      המרצה, דוקטורית חשובה, היתה אשה חריפה, קלטה מייד את כוונתי ואמרה בכעס, כל מקום בביולוגיה אם קצת תחפור בו תוך חמש דקות תגיע למיסטיקה. אבל אנחנו לא עוסקים כאן במיסטיקה אלא בביולוגיה, ולכן שאלות כאלה לא מקובלות.
      זו בחירה, אפשר לבנות תחום ידע עצום של ביולוגיה מתוחכמת ומשוכללת להפליא שמסבירה כל דבר ונותנת תחושה שהמציאות כולה מוכרת היטב למדע ומוסברת על ידו וכבר אין בה סוד וחידה. ואפשר גם באותה קלות להישאר עם תחושת הפליאה שהכל, בכל מקום שתסתכל, הוא חידה פלאית לגמרי. ובכל המדעים זה כך. הפיזיקאים לא מבינים בכלל את העניין של "היות קיים". מה זה, מה ההגדרה של זה, איך אפשר להבין את זה. וכל שכן דברים מורכבים יותר כמו זמן למשל, מהות החומר, מהות האנרגיה, היחס ביניהם, ועוד ועוד ועוד. הלוגיקנים לא יודעים להסביר מניין התחושה שהאקסיומות הלוגיות אמיתיות. זו בעצם רק תחושת בטן אינטואיטיבית בלי שום הסבר לוגי. המתימטיקאים לא יודעים איך ייתכן שהיקף של מעגל קיים במציאות אבל אי אפשר לתאר את אורכו במספר כלשהו (הרי פאי הוא מספר עם אינסוף ספרות שמלבד כמה עשרות אלפי הספרות הראשונות כל היתר אינן ידועות ואינן יכולות להיות ידועות כי הן הרי אינסוף ובעצם זה לא תיאור מספרי של ערך מספרי כלשהו). ובכל מקום בכל מדע יש קליפה מאוד שטחית שאם מגרדים אותה הכל הופך לפליאה חידתית לחלוטין ללא שום תפיסה והבנה.מה הם בכלל החיים, איך להבין אותם, איך הם קורים. תא חי יכול להפוך לתא מת בלי שום שינוי פיזי. הכל נשאר לחלוטין אותו הדבר, רק החיים פרחו ממנו ובמקום לנוע הוא נרקב. מה הוא זה שפרח ממנו?
      .

      יראת העונש היא נושא לא פשוט. ברור שלהאמין שיש בשמיים מישהו נקמני ומחשבן וקטנוני שנותן עונשים מפחידים מאוד למי שלא שומע בקולו, זו סתירה לקשר עמוק של אהבה וחיבור שהוא ביסוד האמונה.
      אלא העניין הוא שחוויית היסוד של הימצאות האדם בעולם, באופן הבסיסי ביותר, של ילד, של בעל חיים. הרי לפני שאנחנו בני אדם אנחנו קודם כל בעל חיים, ועל הבסיס של בעל חיים יש רובד נוסף של אנושיות. וברובד של הבעל חיים אנחנו בעולם רעוע ואקראי ולא מובן, כמו שכתבת. הקיום שלנו כל הזמן מאויים. כל הזמן בסימן שאלה. מיסוד טבעו ומהותו. לפני שבכלל יש תפישה כלשהי על משהו מחוץ לקיום הפרטי שלי, ברובד של בעל חיים הכי פשוט שכל עניינו הוא רק להמשיך את קיומו הלאה. שם הכל הוא רק פחד. יראת העונש זה לא יחס עם הקב"ה. זו חווייה בסיסית עוד לפני יחס כלשהו עם שום דבר. עונש אין הכוונה עונש שניתן בתוך היחסים, מהסוג של בזיעת אפיך תאכל לחם, זה לא עונש כלל אלא דרך לתיקון מה שקילקלתי. וזה לא מפחיד אלא מנחם, שגם אחרי שקילקלתי הקב"ה לא משאיר אותי בקלקולי אלא פותח לי דרך לשוב ולתקן. זו שמחה ונחמה, ואין בזה פחד. אבל תמיד קיים בנו גם המישור של בעל חיים פשוט. ולפעמים הקב"ה מזכיר לנו שיסוד חוויית הקיום היא כזו ובעצם אין לנו אפשרות לזנוח את הקשר איתו ולברוח למקום של חוסר קשר ועצמאות, כי שם הכל הוא פחד, ושם המקרים הרעים לא נתפסים כיחס מתקן אלא כעונשים שרירותיים ואכזריים בלי שום כוונה ופשר. לכן יראת העונש היא בסיס לעבודת הבורא.

      יש רפואה מאוד משוכללת ומערכות מצילות חיים מכל סוג, ועדיין הרבה אנשים יוצאים מהבית ולא חוזרים. לא פחות ממה שהיה בימי קדם. נדרסו, נרצחו, נפל עליהם משהו מגג בניין, ליבם חדל מלפעום, שבץ, מפרצת, אחד מכל שישה אנשים חולה בסרטן, אחד מכל משהו דומה מקבל התקף לב. וכו' וכו'. אני חושב על החוויות האישיות שלי, אנשים שהכרתי מקרוב, לא ידיעות בתקשורת. חברה הכי טובה של דודתי עמדה על מדרכה ואוטובוס סטה ודרס אותה. שכנה מאותו בניין שלי עמדה על מדרכה ומראה צדדית בולטת של טנדר שעבר מהר קרוב למדרכה הסתבכה בשמלה שלה וגררה אותה והיא מתה. שתי שכנות שלי צעירות נפטרו מסרטן. בת של הרב שלי נפטרה בלידה מרעלת הריון. אחות של חתני נפטרה מסרטן בגיל 18 ואביו בגיל 40. אבי נהרג במלחמה. חברותא שלי בן כ 40 צנח על הרצפה באמצע שמסר שיעור כשהוא מת. דום לב. ילד של חבר טוב שלי נפטר בגיל שש ממום בלב. אשה קרובה חלתה במחלה כרונית חשוכת מרפא שלא מאפשרת לה לקום מהמיטה בכלל וגורמת לכאבים נוראים ששום תרופה לא משככת. קרוב משפחה אחר קיבל סרטן עצמות והוא חי אבל סובל מכאבים נוראים ששום תרופה לא משככת. לפני שנים שכרתי דירה בטבריה, בעל הדירה הוא אברך שנסע עם אשתו ושלושת ילדיו באוטובוס לירושלים, בדרך נזרק בקבוק תבערה והוא קפץ החוצה וניצל האשה ושלושת הילדים נשרפו למוות מול עיניו. אחיינית של אשתי עברה תאונת דרכים שהשאירה אותה פצועה קשה מאוד. בן וחתן של אשתי נפצעו במלחמת לבנון. אני בעצמי חליתי במחלה מסוכנת והיא חלפה בלי ששום רופא הבין איך. פעמיים נסחפתי לעומק הים והייתי בטוח שאני טובע ובמקרה מאוד לא צפוי הבחינו בי והצילו. פעם הידרדרתי מצוק במדבר על פי תהום ונתפסתי בענף שבכלל לא ראיתי שהיה שם. פעם נפלתי עם אופנוע באמצע הכביש ואוטובוס שנסע מאחרי חלף לידי כשהגלגל שלו דרך לי על שערות הראש, ויש עוד הרבה. ואני באמת מרגיש שאני חי בעולם בטוח ומוגן לגמרי. יש לי קופת חולים עם שפע רופאים מומחים שבודקים אותי כל פעם, ובתי חולים משוכללים עם תשובה מתקדמת לכל בעיה, צבא ומשטרה חמושים היטב שמגינים עלי. שפע טכנולוגיה שמחממת ומקררת ועוזרת בכל תחום. וכו' וכו'. נוח לי להרגיש ככה, בני האדם משקיעים המון כדי לתחזק ולהעצים את תחושת הבטחון והנוחות והשליטה. (באמת אין שום הבדל בין ימינו לימי קדם מבחינת ההבנה ויכולת השליטה בעולם. הכל הוא רק ציפוי דק שבהתבוננות קלה מייד רואים שאין בו ממש). ואני שוכח את כל המקרים שתיארתי ולא מרגיש בכלל שאני חשוף לאפשרויות כאלה. אני חוסך לפנסיה ובטוח שאגיע לגיל. למה לי לפחד אם אני יכול להרגיש בטוח?
      ההכרה שאם אצא מהבטחון הזה אל האמת אוכל לפגוש שם את הבורא באמונה חושית שיוצרת יחסים שמהם נובע בטחון אמיתי שלא בנוי על התעלמות, זו הכרה רחוקה ונדירה. לרוב התחושה שאם אוותר על עצימת העיניים פשוט אהיה חרדתי ואומלל ואסבול בלי סיבה מפחדים חסרי פתרון ותוחלת ואולי אשתגע וכל זה הוא הרס בלי תועלת ולכן יש בעצם בחירה להישאר בהתעלמות. זו לא בחירה מודעת ועדיין זו בחירה והנפש העמוקה עושה אותה ושיקוליה עימה. זה מנגנון הגנה מפני פחד שאי אפשר לשאת והוא הרסני. הפחד הזה הוא התשתית לאמונה חיה, ומנגנון ההגנה הזה חוסם את האפשרות לאמונה חיה.
      מצד אחד זה קל, כי האמת ברורה ופשוטה וניכרת מייד במבט אחד. וההתעלמות קלה להבחנה. מצד שני זה קשה מאוד כי מפחיד להחשף לפחד, ויש גם יצר הרע שנברא כדי להטות אותנו מכיוון של קשר ויחס לכיוון של ניכור וזרות. בחווייה היסודית של הקיום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s