בשיטת רבינו תם בזמן שקיעת החמה – מבאר שסובר להלכה כשיטת הגאונים

במסכת שבת ל"ד ב' נאמר שלרבי יהודה מהשקיעה לצאת הכוכבים הוא שלושת רבעי מיל. ובמסכת פסחים צ"ד א' נאמר שלרבי יהודה משקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ארבעה מילין.

וחידש רבינו תם כדי ליישב את הסתירה, שיש שתי שקיעות, בפסחים מדובר מהשקיעה הראשונה עד צה"כ ובשבת מהשקיעה השנייה עד צה"כ. ומהשקיעה הראשונה עד השקיעה השנייה לפי רבינו תם הוא להלכה יום גמור ומותר לעשות מלאכה בערב שבת אחרי השקיעה הראשונה. ורק מהשקיעה השנייה נחשב ספק עד צאת הכוכבים.

.

בספר הישר חלק החידושים סימן רכ"א מביא שיטת רבינו תם (ההדגשות שלי):

"ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן רכא

והכי פירושא אי זהו בין השמשות דמספקא לן אם חציו מן היום או (מן חציו) מן הלילה או כולו יום כו' משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין האי פני מזרח מערב הוא שנקרא פני מזרח לעת ערב כל זמן שהוא מאדים עד שהשחיר התחתון ולא העליון בין השמשות. ולא תימא משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע דמאז הוא מתחיל ליאדם אלא משתשקע החמה שכבר נכנסה ברקיע ועברה בעוביו של רקיע והוא עדיין כנגד החלון. ומשום שעדיין לא עבר את חלונו ולא פסק חלונו ללכת אחרי הכיפה הוא מטיל זהורורין ומאדים מושבו. ועל כרחיך אני צריך לפרש משתשקע החמה כמו שפירשתי שכבר נכנסה ברקיע דאי תימא משעה שמתחיל ליכנס זה אינו יכול להיות. דהא אמרי' בפרק מי שהיה טמא בפסחים דעוביו של רקיע אחד מששה של יום ומשעת שקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין ואחר (כך) בין השמשות צאת הכוכבים הוא [לילה] כדאמרי' שנים בין השמשות שלשה לילה. ועוד אמרי' לקמן דלא אכלי כהנים תרומה עד שישלים בין השמשות דר' יוסי ומשישלים בין השמשות (יאכילו) [יאכלו] הכהנים תרומה. וזמן אכילת כהנים מצאת הכוכבים ואילך. ואם אתה מפרש משתשקע החמה כמו שקיעת החמה ואם כן הוי בין השמשות חמשת מילין ואם כן קשיא דרבה אדרבה. דרבה אמר לקמן דלא הוי בין השמשות אלא תילתא ריבעי מיל. אלא על כרחיך משקיעת החמה יום גמור הוא. ומשום הכי גרסי' ביה משקיעת החמה משעה שיתחיל ליכנס ברקיע לשקוע. ומשתשקע משמע שנכנס כבר ועדיין לא הגיע לאחורי כיפה מכל וכל. וראיה לדבר נר חנוכה דאמרי' מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ריגלא דתרמודאי דההוא לילה הוא. ואי לא גרסי' הכא כל שפני מזרח מאדימין הוי משמע משתשקע החמה לילה דהכי משמע שנרחקה כבר לאחורי כיפה ואינה כנגד החלון שלה. והילכך משקיעת החמה בכל מקום גרסי' לה לילה לבד מזה שהוא בין השמשו'. ועוד ראיה גמורה ממסכת זבחים דגרסי' בפר' אי זהו מקומן קדשים הנאכלין ליום אחד נאכלין ומחשבין בדמיו משתשקע החמה דהיינו חוץ לזמנו דכיון שעבר (היום) יום שחיטתן אינן ראויין לזריקה דביום צוותו כת' ונפסל הדם משבאה הלילה. ובבשרן ואימוריהן משיעלה עמוד השחר דאינן ראויין שוב להקטרה. קדשים הנאכלים לשני ימים מחשבין בדמיו משתשקע החמה כו'. ועל כרחיך האי משתשקע היינו שכבר שקעה חמה מכל וכל וכבר יצאו כוכבים דאילו לאו הכי היאך מחשבין בדם אלא הוי חוץ מזמנו שהרי יום הוא וראוי להקטירו. וכן כל מקום שתמצא משתשקע תמצא פירושו מכוון כמו שפירשתי. פירש ר' יצחק בר' ברוך מפי רבינו יעקב.”

 

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף לד עמוד ב

ותירץ רבינו תם ז"ל בספר הישר דשתי שקיעות הן, השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל פני הארץ, והיא מהלכת כל פני עובי הרקיע, שהוא מהלך ארבע מילין, והיא השקיעה האמורה בפסחים, כלומר משעה שהיא שקעה בעובי הרקיע, עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז הוא יציאת הכוכבים, ארבע מילין, אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי הכיפה, פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין, וזה שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר ששקיעה עצמה בכלל.

*

*

לעניות דעתי שיטת רבינו תם שהשקיעה הראשונה היא כשהחמה עדיין הרבה מעל האופק. כי באמת פשוט וברור לעין כל שהיא מתחילה להאדם כשהיא עדיין הרבה מעל האופק, ובספר הישר כתב ששקיעה ראשונה היא "כשהשמש מתחילה להאדם”.

וזה מוכרח לעניות דעתי, כי אם השקיעה הראשונה היא מזמן שהחמה נעלמת מתחת לאופק, ואז דינו כיום, ורק מהשקיעה השנייה מתחיל הדין של ספק לילה, אם כן אדם רגיל שאינו בקי באסטרונומיה אין לו דרך לראות ולדעת מתי השקיעה השנייה שמאז אסור לו לעשות מלאכה. ויסוד בהלכה הוא שההלכה ניתנה לסתם בני אדם באופן פשוט לפי מה שהם רואים ויודעים בידיעה אנושית פשוטה המסורה כל אדם פשוט רגיל, ולא לפי חכמת מדענים.

אלא ר"ת חידש שמשעה שהחמה מאדימה כשהיא עדיין הרבה מעל האופק, מה שהיא מאדימה זה משום שהיא כבר רוצה להתחיל להכנס בעוביו של רקיע ואז תחילת כניסתה לעוביו, ומצד ההלכה עדיין הוא יום גמור אבל לגבי החישוב כמה עוביו של רקיע, השקיעה הראשונה היא הזמן שמשם מתחילים לחשב עוביו של רקיע כי מאז היא מתחילה להכנס בעוביו. כל זמן שהחמה עוברת בעוביו של רקיע רואים אותה בעין, ומה שניכר שהתחילה להכנס בעוביו של רקיע זהו משום שהיא מאדימה ונחלש תוקף זריחתה וכבר אינו כמו בצהרים. ברגע שהחמה נעלמת מתחת לאופק זה כבר השקיעה השנייה שאז היא כבר סיימה לעבור את כל עוביו של רקיע ורק אז היא סיימה את מהלכה בשמיים, שלעבור דרך עובי הרקיע זה חלק ממהלכה בשמיים וזה יום גמור. ומאז, מהשקיעה השנייה שגמרה לעבור כל עובי הרקיע והיא בקצה עוביו מהצד החיצוני, אז מתחיל בין השמשות.

מה שאנו רואים העלמות השמש מתחת לאופק, זהו כניסתה בחלון שהוא מהצד החיצוני של עובי הרקיע. צידו התחתון של הרקיע וכל עוביו אינם אטומים והאור עובר דרכם ולכן השמש נראית כשהיא עוברת דרך עוביו. ורק צידו החיצון, העליון, של הרקיע אטום לאור כעין קרום אטום המכסה את הרקיע מצידו החיצון. בצידו החיצון של הרקיע יש חלון שהוא פתח לצאת אל החלל שמחוץ לרקיע, ואחרי שהיא עובר בחלון אז היא עולה למעלה מעל כיפת הרקיע מבחוץ לכיפה ואורה נעלם, שכיפת הרקיע מסתירה אותו. אחרי שהיא יוצאת מהחלון, שזו השקיעה שאנו רואים את החמה יורדת מתחת לאופק, אז היא עדיין באותו גובה של החלון מבחוץ לו, והיא כבר אינה נראית אבל כיוון שהיא מול החלון עוברים זהרורי חמה מבעד לחלון וזה בין השמשות של אחרי השקיעה השנייה. וכשהיא עולה למעלה מעל כיפת הרקיע בחלל שמבחוץ לה, וכבר אינה בגובה החלון, אז אורה נסתר לגמרי על ידי כיפת הרקיע ואז כבר חושך גמור ויוצאים הכוכבים. וזה לא סותר כלל לפסק הרמב”ם והגאונים והם שיטה אחת להלכה. כי הזמן של שקיעה ראשונה אין לו נפקא מינה להלכה והוא רק לעניין חישוב עובי השמיים וכשהחמה נעלמת מהעין זו השקיעה של סיום היום הוודאי ותחילת בין השמשות וכשיטת הרמב"ם והגאונים.

ולשון הרשב"א: "השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל פני הארץ". הכוונה שהיא שוקעת "בעובי הרקיע" לא מתחת לרקיע או בחלון ולכן עדיין היא נראית לגמרי כי הרקיע שקוף ועדיין לא נעלמה מתחתיו או בחלון. רק מכיוון שהיא כבר באמצע עובי הרקיע היא פחות זוהרת כאילו היא מאחרי זכוכית, והיא מאדימה. וזו הכוונה נסתלקה זריחתה מעל הארץ דהיינו האור שלה כבר פחות זורח וכבר קצת עמום ומאדם. אבל עדיין רואים אותה בעין. והרשב"א הדגיש נסתלקה זריחתה כי לכאורה דברי רבינו תם הם חידוש לומר שיש כבר שינוי במצב השמש, ונחשב שקיעה ראשונה כשהיא עדיין נראית בעין וגבוהה הרבה מעל האופק ולכאורה עדיין לא נשתנתה ממה שהיתה בצהריים, ולכן הדגיש שזה לא כל כך תמוה כי עוצמת אורה כבר מעומעמת ומלא זוהר זריחתה כבר נסתלק, ולכן שפיר מובן שזה כבר נקרא שקיעה ראשונה.

ממה שראיתי כעת לשונות הראשונים מתאימות למה שכתבתי, ורק הבית יוסף אורח חיים רס"א חידש לפרש שיטת ר"ת ששקיעה ראשונה היא כשהשמש שוקעת מתחת לאופק, וכ"כ בשו"ע, ואחריו נמשכו הגר"א ושאר אחרונים והמשנה ברורה. וצמח מזה שהפוסקים כרבינו תם עשו מלאכה אחרי שהשמש ירדה מתחת לאופק ואף כשכבר היה חושך וכך נהגו קהילות באירופה ויש נוהגים כן באמריקה.

*

*

לפני רבינו תם פשוט שכל ישראל בכל הדורות פירשו שקיעת החמה היינו שהיא יורדת מתחת לאופק (או לרב יוסף שבת ל"ד ב' גם אחרי שנעלמה מתחת לאופק כל זמן שפני מזרח מאדימין – ואין הלכה כמוהו), שכך פשטות הלשון וכך כתבו הגאונים והרמב"ם באין חולק. לפי הבית יוסף רבינו תם בא לשנות מנהג שנהגו בו כל ישראל מקדמת דנא, ונוגע הלכה למעשה לדברים חמורים מאוד, לחילול שבת, לזמן טבילת נידה, לזמן קריאת שמע ותפילה, לזמן ביעור חמץ, לזמן ברית מילה, ועוד הרבה. וכל זה רק מכח קושיא אחת. ולשון ספר הישר לא משמע כלל ועיקר שבא לעשות חידוש כזה עצום הלכה למעשה. שאינו מדבר כלל על כל השינויים העצומים בהלכות ואין לשונו משמע כלל עניין כזה.

ומה שנראה מדבריו שבא לחדש חידוש גדול ומאריך בו, הוא שלדבריו הלשון משתשקע החמה מתפרש שהכוונה לצאת הכוכבים לפי מה שלא גורסים "כל זמן שפני מזרח מאדימין", וכמבואר בתוס' זבחים נ"ו א' שקוראים לצאת הכוכבים שקיעה כשיטה זו. והיא רק שיטה פרשנית ולא נפקא מינא לדינא.ואם באמת היה בא לעשות שינוי כזה גדול לדינא לא ייתכן שלא היה מאריך בזה יותר ומדבר על הנפקא מינא לדינא שבדבריו.

*

*

שוב ראיתי ראיה גדולה לדברי מלשון התוס' מנחות כ' ב' ד"ה נפסל:

"ותירץ ר"ת דמשתשקע החמה משמע סוף שקיעת החמה שכבר שקעה החמה אבל משקיעת החמה משמע מתחילת שקיעה תדע מדאמרי' (שבת דף כא:) גבי נר חנוכה מצוותה משתשקע החמה ואי בתחילת שקיעה עדיין הוא יום גדול והוה שרגא בטיהרא".

*

עוד ראיה מכרעת היא מכך שהרשב"א בספר תורת האדם, שהוא ספר הלכה למעשה, מדבר הרבה מאוד, בעשרות מקומות, על בין השמשות ושקיעה לגבי טבילת נדה וטומאת יולדת, וגם בדיני שחיטה, ולא מזכיר אפילו במקום אחד שלא מדובר בשקיעה ובין השמשות כפי שהיה ידוע לכל העולם עד זמנו, כשיטת הגאונים והרמב"ם. והרי הרשב"א מסכים לרמב"ן שקיבל את שיטת רבינו תם, ואם לפי ר"ת אחרי ירידת השמש מתחת לאופק הוא עדיין יום גמור לגבי טבילת נדה, היה מוכרח בהכרח גמור שיזכיר את זה כשהוא כותב הלכה למעשה בפרטי פרטים. וכן הרמב"ן בהלכות נדה שלו מדברהרבה על בין השמשות ולא מזכיר חידושו של ר"ת. וכן בחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א בכל הש"ס מדברים מאות רבות של פעמים על שקיעה ובין השמשות והרבה מזה נוגע הלכה למעשה בדברים חמורים, ובחידושיהם הם מתייחסים הרבה פעמים להלכה למעשה, ולא הזכירו אפילו במקום אחד את שיטת רבינו תם להזהיר לנהוג הלכה למעשה כמוהו, שהרי הם הסכימו לו, למרות שיש לזה נפקא מינא גדולה למעשה בהרבה מאוד הלכות חמורות, ובוודאי זה לא היה מילתא דפשיטא בזמנם ולא ייתכן שישתקו מזה. וזו ראיה גמורה שאין עליה תשובה.

ובשו"ת מהר"ם אלשקר סימן צו כתב:
"וידוע הוא דכל המפרשים והמחברי' שכתבו סתם ולא חילקו בשקיעות כר"ת ז"ל לא סבירא להו כותיה דלא באו לסתום כי אם לפרש". ואם כן תורת הבית לא כתב בשום מקום לפרש כשיטת רבינו תם ואם כן כשכותב דינים בנדה לגבי בין השמשות ושקיעה הוא יתפרש להלכה לא כר"ת, והרי הוא סובר כמוהו, אלא וודאי שגם לר"ת ההלכה למעשה כהגאונים והרמב"ם.

המהר"ם אלשקר מפרש בשיטת רבינו תם כמו הבית יוסף. הוא מביא שם רבינו ירוחם ומשמע מהלשון שגם רבינו ירוחם מפרש בר"ת כמו הבית יוסף ולא מצאתי את לשון רבינו ירוחם בפנים.

*

שוב עיינתי בספר תורת האדם מהרמב"ן שער האבל עניין אבלות ישנה (אעתיק את כל לשונו בסוף). שמשם מקורו של המגיד שהוא מקורו של הבית יוסף והיסוד להבנת השולחן ערוך, ומשם המקור של שאר הראשונים תלמידי הרמב"ן. ומוכח שם כמו שכתבתי, שהוא כותב שזמן השקיעה הראשונה של רבינו תם הוא כמעט כמו זמן פלג המנחה, וזה זמן שבו השמש עדיין הרבה מעל האופק:

"והיינו דאמרינן במס' ברכות (כ"ו א') רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקרוב (כ"ה בכת"י, והמעתיקים העתיקו של ד' אמות, ומשו"ה תמה ע"ז במנחת כהן שהרי החשבון הוא של"ג שהוא שתות מיל, וכתב שצ"ל ד' מאות) דקסבר ר' יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים לשל ערבית.

והתם אמרינן (ברכות כ"ז ב') אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת כר' יהודה מי בדלת אמר ליה אין בדילנא, כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת, ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם, הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספת ולא בכלל ספק, ואף על פי שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעת מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו, אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל השמש לשקוע והגיעה שעת התוספת, והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן."

וכן כתב שם שכשהחמה נראית מעל ראשי ההרים זה זמן שקיעה ראשונה:

"אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחד שנתקשה עלינו, והוא מה שאמרו שם בפרק במה מדליקין הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה זהו שיעורו של ר' נחמיה, ופרש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים והחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, ומשמע מהכא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. אלא שנראה לפי הירושלמי דה"ק אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום, ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות של ר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמרו בירושלמי ר' שמואל ב"ר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. והנה אמת הנה נכון."

ונראה שמה שהטעה את השולחן ערוך הוא שהרמב"ן כתב:

"ואם כן התוספת הזה (תוספת שבת) קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא חייב בעינוי ואסור במלאכה".

ואחר כך תירץ שזמן התוספת הוא אחרי השקיעה הראשונה של רבינו תם שהוא עדיין נדון כיום גמור. ומשמע שבזמן שקיעה ראשונה של רבינו תם כבר אין חמה זורחת כנגדו. וזה שהבין השולחן ערוך ששקיעה ראשונה של רבינו תם היא כשהחמה יורדת מתחת לאופק.

אבל כוונת הרמב"ן אינה כן, וכן משמע למי שלומד שם את כל לשונו, אלא הכוונה שרבינו תם לימד אותנו שיש זמן שהו אפני שהחמה יורדת מתחת לאופק שזמן זה כבר מוגדר כזמן שבו החמה התנתה מעוצם מלוא זריחתה שהיה לה בצהרים והיא כבר מאדימה ומעומעמת. ולכן לא קשה שאז הוא זמן תוספת שבת למרות שעדיין לא ירדה מתחת לאופק.

ועוד מוכח כן מלשון הרמב"ן שם שכתב:

וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא הזאת שהיא בפרק במה מדליקין, שהוא ז"ל אומר דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה, כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה, ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא, אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא."

אם שקיעה ראשונה של רבינו תם היא כשהשמש יורדת מתחת לאופק, ואז הוא יום, ואחרי שלושה ורבע מיל מתחילה השקיעה השנייה, ורק אז מתחיל בין השמשות, אם כן בשעה כזו כבר אין זה "פני חמה מאדימין", אלא הוא חושך כמעט גמור וגם אם יש עוד מעט אור כהה וודאי לא שייך לומר על זה "פני חמה מאדימין".

ואחרי שראיתי לשון הרמב"ן ב"ה התחזק אצלי הרבה שאכן כך האמת בדעת רבינו תם ונראה כך להלכה והאמת תורה דרכה ולמרות שזחלתי ואירא לומר להלכה נגד דברי גדולי רבותינו השו"ע והגר"א והמשנ"ב ושאר גדולי אחרונים. ונגד מנהג קהילות שעשו מלאכה אחרי השקיעה שהשמש נעלמה מתחת לאופק כי סברו שלר"ת זו השקיעה הראשונה ונמצא שחיללו שבת.

*

הרמב"ן אינו תלמיד ר"ת, ואינו מקבל את דבריו בלי שיבחן אותם בעצמו והרבה פעמים דוחה דבריו. ואין דרך הרמב"ן לקבל דוחק גדול. ובעניין הזה כפי שרואים מלשונו הרמב"ן סבור ששיטת רבינו תם היא דברים ברורים ונהירים והם מתיישבים אצלו בנקל. ואינו מעיר על שום דוחק שיש בהם. ולפי פירוש האחרונים שלרבינו תם מה שהשמש יורדת מתחת לאופק זו השקיעה הראשונה, דברי רבינו תם תמוהים ודחוקים עד להפליא, שזה ממש נגד מה שרואים בעין וכבר האריכו בזה האחרונים הרבה מאוד ועיין בגר"א ועוד הרבה וכבר נשתברו על זה הרבה קולמוסין עד כמה השיטה מוקשה ותמוהה, וכיצד ייתכן שהרמב"ן קיבל אותה כדבר מאיר וברור בלי דוחק וקושי. אלא וודאי פירש כמו שכתבתי וכמו שמוכח מדבריו בבירור גדול.

*

עוד ראיה לדברי מלשון ר"א ממיץ שראיתי מובא בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו:

"והרב הגדול רבי אליעזר ממי"ץ הפריז על המדה וכתב ז"ל משתשקע החמה דרבי יהודה ורבי נחמיה משתתחיל לשקוע שנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה להכנס בעובי הרקיע דהיינו מעט קוד' שקיעת החמה".

*

*

וזה כל משך לשון הרמב"ן בסוגיא זו, בתורת האדם שער האבל – ענין אבלות ישנה, והמעיין הישר יראה וישפוט בעצמו:

(קה) ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים, שהראשונים לא הרחיבו בפירושו, והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות ובימים טובים מחול על הקדש, דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחיוב אשם תלוי, ובשני בין השמשות חייב חטאת קבועה, אלא קודם בין השמשות הוא, ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (ל"ד ב'), ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים, ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא חייב בעינוי ואסור במלאכה, ותנן נמי (שבת י"ז ב') וכולן בית הלל מתירין עם השמש, והתם (שם ל"ה ב') אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא, הא למאן דקים ליה אף על פי שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין במלאכה, וסוגיין בכולי תלמודא כל זמן שהחמה זורחת מותרין בכל מלאכה וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא, ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה.

וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא הזאת שהיא בפרק במה מדליקין, שהוא ז"ל אומר דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה, כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה, ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא, אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא. והוצרך רבינו תם ז"ל לפירוש הזה, מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל, ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים (צ"ד א') משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעת מילין, ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצא עוביה של רקיע אחד מעשרה ביום, נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעת מילין. וכמה הרחק גדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו, אלא שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץ, והאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין, ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל, כאן אמרו משתשקע החמה ששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה שקיעה עצמה בכלל.

ולפי דבריו ופירושו זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן בין השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש, והוא מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה, ובלבד שיוסיף ממנו ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת זו למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר דכל שהוא ממש הוי, דהא אי אפשר לצמצם ולאכול עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף, אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודיו, והיינו דאמרינן במס' ברכות (כ"ו א') רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקרוב (כ"ה בכת"י, והמעתיקים העתיקו של ד' אמות, ומשו"ה תמה ע"ז במנחת כהן שהרי החשבון הוא של"ג שהוא שתות מיל, וכתב שצ"ל ד' מאות) דקסבר ר' יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים לשל ערבית.

והתם אמרינן (ברכות כ"ז ב') אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת כר' יהודה מי בדלת אמר ליה אין בדילנא, כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת, ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם, הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספת ולא בכלל ספק, ואף על פי שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעת מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו, אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל השמש לשקוע והגיעה שעת התוספת, והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן.

ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתו אינה מתחוורת אצלי עדיין, דודאי משעת צאת הכוכבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות ובאיזה זמן הוא התוספת הזאת, ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה, וזו השעה ודאי אינה צאת הכוכבים, דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי הא כי שלים בה"ש בצאת הכוכבים שלים, אלא שמע מינה שעה שהשחיר העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הכוכבים והוא בין השמשות דר' יוסי, ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. והא דאמרינן דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי, לאחר זמן בהפלגה קאמר, שאם היה מתחיל מיד אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו, וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משהכסיף העליון והשוה לתחתון עד צאת הכוכבים, אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו, ויש לומר בדקדוק כוכבים גדולים, אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות ובלבד שיתחמון תלתא כוכבי כדמן חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת.

והא דתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות לא שהחשיך אלא בין השמשות ותוספת שלו בכלל, דמשקיעת החמה ממש חשיכה הוא, וכן בכל מקום מזמן איסור ואילך קרי חשכה. וכן הא דאיתמר במסכת ביצה (ל' א') דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי, הכי נמי קאמר שאוכלין ושותין עד שבאה עליהן רגע דמשום ספק חשכה הן מפסיקין ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום, אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי ועברי אספיקא דבין השמשות, אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא משום הכי נקט תוספת לומר דלא מחינן בהו אודאי דאורייתא ובספק חשיכה נמי לא מחינן.

וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. גרסינן התם בפרק מאימתי קורין, תני כל זמן שפני מזרח מאדימין זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בה"ש, א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות, ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת, פירוש ר' חנינא מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע, מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר הוא נידון כיום, דהא משעת עמוד השחר יום הוא, ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון ליום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. ואמרו שם בירושלמי אמר רבי מונא נלפינה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק, שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות, וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו.

אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחד שנתקשה עלינו, והוא מה שאמרו שם בפרק במה מדליקין הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה זהו שיעורו של ר' נחמיה, ופרש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים והחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, ומשמע מהכא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. אלא שנראה לפי הירושלמי דה"ק אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום, ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות של ר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמרו בירושלמי ר' שמואל ב"ר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. והנה אמת הנה נכון.

ע"כ פירשנו בשיעורי בין השמשות ותוספת חול על הקדש אף על פי שיצאנו קצת מעניני דברינו אלא שהדברים צריכין ביאור, ומ"מ לא עלה בידינו תוספת אפילו לת"ב אלא לאסור כל בין השמשות שלו, ואין צ"ל לשאר תענית ציבור שאינן בכלל. וכן הקבלה שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו, אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה, הואיל והוא יכול לעשותו תוספת לימים של תורה יכול לעשותו נמי תוספת ליום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו, וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצ"ש ואומר הבדלה על הכוס ואף על פי שאינו מותר במלאכה, כיון שמבדיל בו כבר עשהו כלילה, וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של ת"ב, וזו סברא תלויה.

ואף על גב דבין השמשות דת"ב אסור דילמא ספקו לחומרא, לענין קבועא דירחא לא מחמרינן דתניא (פסחים נ"ד ב') אין בין ת"ב ליום הכפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר ואמר רב שישא בריה דרב אידי לקבועא דירחא דגבי ת"ב לקולא.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעניין "בין השמשות", הלכה, יהדות, תלמוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על בשיטת רבינו תם בזמן שקיעת החמה – מבאר שסובר להלכה כשיטת הגאונים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לכבוד הרב שליט"א
    יישר כח על הדברים הנאותים.
    אם כי ברשותכם אעיר, שכמדומה לא עמדתם על עיקרו של דבר.
    אין כאן רק דקדוקי לשון. כי אם יסודות חשבוניים.
    שכן דעת הרמב"ן וסיעתו למנות את שעות היום מעה"ש ועד צה"כ.
    ובשלמא אם המניין עד צה"כ המקובל כזמן ר"ת, ניחא. שכן חצות יצא בסוף שעה שישית, והוא כשחמה בראש כל אדם בדיוק.
    אלא אם כדברי מר, הן סוף שעה שישית יצא כחצי שעה קודם חצות האמיתי כשהחמה בראש כל אדם. וזה לא יתכן בשום פנים ואופן.
    לכן העיקר נראה יותר כפי המקובל בדעת ר"ת.

    • nirstern הגיב:

      תודה על ההערה הנכונה והמחכימה.
      לפי ר"ת לפי מה שכתבתי, בזמן שהשמש מהלכת בעובי הרקיע, מהצד הפנימי של עובי הרקיע עד הצד החיצוני, בכל המהלך הזה רואים אותה. והיא נעלמת מהעין רק כשהיא יוצאת מהצד החיצוני של עובי הרקיע.
      לפי זה גם בהנץ יהיה כך. מה שאנו רואים את החמה בהנץ זה תחילת זריחה שאז החמה נכנסת לתוך עובי הרקיע ומהלכת בתוך עובי הרקיע כשיעור הילוך שלושה מילין ורבע ואז נשלמת הזריחה.
      ושלושת רבעי מיל לפני הנץ יהיה זמן צה"כ. ממש כמו בשקיעה.

      להלכה בסוף היום צה"כ תלוי בראיית ג׳ כוכבים שזה הגדר שכבר חושך וממילא כבר לילה וכבר אינו ספק יום יותר.
      לכאורה לפ"ז בתחילת היום בבוקר משעה שכבר לא רואים יותר ג׳ כוכבים צריך להיות שפסק להיות לילה והתחיל ספק יום. ולא נאמר כך.
      ובתחילת היום יש שיעורים של עלות השחר שהם בדווקא לבוקר ולא אומרים בערב משיחדל להבדיל בין תכלת ללבן או משייראה אור כעין אור עמוד השחר וכיו"ב.
      ובאמת הם דינים חלוקים.
      שבבוקר הגדר לקריאת שמע הוא "ובקומך" בשעה שבני אדם קמים.
      והכל תלוי באור, ויש שיעור אור לכל מיני דינים, כמה אור גורם לבני אדם לקום ויש דברים שתלויים באור ראשון דהיינו אור כלשהו. ויש אור משיבדיל בין כל מיני דברים, תכלת ללבן ועוד וירגיש שיש עניין אור וראייה.
      בשקיעה הוא עניין אחר, כי בשקיעה מתחלף יום הבריאה מיום שישי לשבת וכן משבת ליום ראשון וכן שאר הימים. וזה לא תלוי באור בלבד כי אם נשאר אור כלשהו בכניסת שבת, לא די בזה לקבוע שעדיין לא נכנסה שבת כי שמא כבר יש די חשכה כדי לומר שכבר נכנסה שבת, אלא לפי כמות האור ומידת המשקל והאיזון בין אור לחושך אנחנו מחפשים מתי הרגע שנגמר יום השישי ומתחיל שבת. וזה עניין אחר מעניין האור של הבוקר שהוא רק נדון מתי יש אור לדינים התלויים באור או בשעה שבני אדם קמים וכל כיו"ב. לכן הוא גדר אחר ודינים אחרים ושיעורי מידת אור אחרים לעלות השחר של הבוקר ולצאת הכוכבים של הערב.
      לכן בבוקר אין דיון בהלכות בתחילת זריחה וסוף זריחה לשיטת רבינו תם כי בבוקר הדינים תלויים בכמות האור וזה לא תלוי איפה השמש עכשיו במהלכה ברקיע אלא רק כמה אור מגיע לעינינו.
      וכמו שלענ"ד מוכח היטב מכך שאין עניין של ראיית ג׳ כוכבים בבוקר ואין עניין משיכיר בין תכלת ללבן בערב.
      אבל לגבי חישוב שעות זמניות יהיה דין עלות השחר מיוחד שהוא דומה לגדר צה"כ שאינו כמו דין עלות השחר שהוא מידה של כמות האור של דיני תפילה וקרבנות ושאר מצוות אלא הוא דין עלות השחר אסטרונומי שתלוי במהלכה של השמש ויהיה כמו בערב ד׳ מילין לפני זריחה שנייה ושלושת רבעי מיל לפני זריחה ראשונה היא הזריחה הנראית, וממילא חצות יום לפי השעות הזמניות יהיה כשהשמש בדיוק גובה.
      .
      הנה לדינא יש כמה שיטות מתי עלות השחר וכמה שיטות חישובים ונחלקו בפוסקים.
      לפי דבריך רק שיטה אחת בהנץ יכולה להיות נכונה, אחרי שיש פוסקים ששעות זמניות הן מעה"ש עד צה"כ וסוף שעה שישית מוכרח שיהיה כשהשמש באזימוט 90, ממילא עה"ש מוכרח להיות לפני הנץ בדיוק אותו זמן כמו שצה"כ הוא אחרי השקיעה. ולא שמענו הכרעה כזו. ולמש"כ שדין עלות השחר לכל הדינים תלוי באור ולא בעלות האסטרונומי אתי שפיר.
      .
      .

  2. אליס הגיב:

    תודה רבה.

    אומנם באמת זה כבר חידוש עצום לומר שעלות השחר זה בהנץ החמה הנראה לעינינו, וכנראה כבר הפלגתם הרבה מכל אשר היו לפנינו.
    בכבוד רב.

    • nirstern הגיב:

      החידוש לענ"ד הוא רק בהבנה לגבי השקיעה. כי הסוגיא בפסחים צד א משווה בין השקיעה לזריחה שבשניהם החמה צריכה להלך בתוך עובי הרקיע בבוקר היא נכנסת מבחוץ לתוך העובי ומהלכת דרכו עד הצד הפנימי של הרקיע וכל היום היא מהלכת בצד הפנימי ובשקיעה היא נכנסת לתוך עובי הרקיע ומהלכת דרכו עד צאתה ממנו. ואם כן בהכרח כל מה שנאמר על השקיעה כך יהיה ממילא גם בזריחה ויהיה אותו מהלך בתוך העובי ובהכרח כמו שיש שתי שקיעות (האחת בכניס הלעובי הרקיע והשנייה ביציאה ממנו) יש גם שתי זריחות (בכניסה לעובי הרקיע בבוקר וביציאה ממנו) ואחרי שחידשנו מה הוא המהלך בשקיעה ממילא זה נאמר גם בזריחה ולהקיש מנשקיעה לזריחה הוא פשט מוכרח בגמרא ולא חידוש.
      .
      לגבי עצם מה שזה דבר חדש נגד דברי הב"י והרבה פוסקים גדולים אחרים, זה למדתי מדברי החזון איש בהרבה מקומות, שללמוד תורה כדי להיאות לאורה ולהידבק בנותן התורה, ולו רק מעט מזעיר כפי האפשר לי, זה מכריח ללמוד אותה בשכל העצמי שלי, ושל כל מי שלומד באיזו מדרגה שיהיה, שהשכל הוא המלאך המקשר בין הנברא לבורא. ואין ספק שמול האחרונים המפורסמים וכל שכן מרן הבית יוסף ההשוואה היא כמו יתוש זעיר מול גלגל החמה ויותר רחוק מזה. אבל רק לומר מה הם אמרו בלי ששכלי מראה לי שכך הוא, זה רק להיות חמור נושא ספרים או היסטוריון של ההלכה ולא עיקר מצוות תלמוד תורה וכמ"ש אגרא דפירקא סברא ועוד הרבה ואכמ"ל.
      כמובן מי שרוצה לשאול חכם מה לעשות כי אינו יכול כעת ללמוד את הסוגיא, חלילה לשאול מסתם אחד שכותב באינטרנט מהגיגי ליבו ולנטוש את הבית יוסף והאחרונים המפורסמים שהם כמלאכים, אבל מי שהוא גם יתוש כמוני ורוצה להבין בשכל העצמי שלו אולי דברי יהיו קרובים להבנתו ויאירו לו ויראה אותם בשכלו העצמי ולא בגלל שאני אמרתי.
      וגם כשאני כותב שכך עיקר להלכה הכוונה רק ששכלי הקטן מראה לי שכך מוכרח ומוכרע וברור ואי אפשר להבין בעניין אחר, וכך הוא רק אצלי, ולא חלילה שבאמת כך היא ההלכה למי ששואל.
      שמעתי לפני הרבה שנים שהחזון איש אמר או כתב ששיטת רבינו תם אינה כפי שנהוג והיה לו פירוש אחר בה ולשיטתו הזמן לפי רבינו תם הוא אחר מהנהוג ומוקדם הרבה יותר. כעת אין הספר חזון איש תחת ידי ואינני יודע מה הוא כתב בזה אבל יהיה מעניין לבדוק, אולי הדברים לא לגמרי חדשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s